הרגע הזה שאתה חוצה את קו הגבול ורגליך נוגעות באדמת הארץ, לא בהכרח מאפשר לך לחזור לנשום רגיל, ולהרפות את המתח.
בסיומה של החופשה האחרונה, כשרציתי לחזור לבסיס, גיליתי שיש לי תקלה ברכב, וכיוון שלא היה לי זמן לגשת למוסך, דביר בא לאסוף אותי, ולכן הוא מציע שאצטרף אליו לנסיעה חזרה לתל אביב. הוא שואל אותי לאן פניי מועדות, ״לדירה שלי, אני מניח,״ אני עונה.
״אשתי לקחה את הילדים, ונסעה ליוון לזמן בלתי מוגבל. היא אמרה שקשה לה לנשום עם כל סבבי המילואים שלי,״ הוא אומר לי, ״ למה שלא תבוא אליי? יש לי דירה גדולה וריקה, וגם לך איש לא מחכה בבית.״
*
הוא צדק. הזוגיות עם נוגה הסתיימה מתישהו בתחילת ימי המלחמה. ״המילואים שלך לא מתאימים לי,״ היא אמרה. אני מודה שהייתי המום. כאילו שלי הם התאימו.
המלחמה תפסה אותי באמצע משא ומתן עבור לקוח מחו״ל. עבודה של חודשים ירדה לטמיון בגלל המצב בארץ. ולא נותר לי אלא לעזוב הכל ולהצטרף ללחימה.
*
״אני מקווה שזאת באמת הפעם האחרונה,״ אומר דביר בזמן שאנחנו נוסעים לכיוון תל אביב,״לפחות זה מה שהובטח לנו, עם הסיפור של צבא השלום.״
אני חושב לעצמי שאחרי מאות ימי מילואים אני כבר לא זוכר איך חיים את השגרה, ואולי זה דווקא רעיון טוב שלא אהיה לבד, ואשקע במחשבות.
״אתה בא איתי,״ הוא קובע, ״ובלילה נלך לקרוע את העיר.״ זה לא מה שעבר לי בראש. דווקא קיוויתי לערב שקט, אבל אני לא אומר דבר.
אני מביט מבעד לחלון, צופה בדרך שמשתנה למול עיניי. אני מרגיש כאילו שאני צופה בסרט טבע בטלוויזיה, שום דבר לא נראה לי מציאותי. אני יכול עדיין להריח את אבקת השריפה של הכדורים, את האבק של הדחפורים, והשקט המיוחד של רוחות המלחמה. אני תוהה אם אי פעם אשכח את כל אלה, ואוכל לשמוע שקט נטול כל רעשים.
אני מופתע לראות שאנחנו כבר בלב תל אביב, כאילו לא ציפיתי שהדרך למרכז הארץ תגמר אי פעם.
אני מגניב מבט לדביר. שלא כמוני, הוא נראה מלא חיים, ומרגיש הקלה להגיע לדירתו הריקה. ״אולי אתה לא יכול להבין אותי, אבל מאז שהמלחמה התחילה, התרחקנו. היא התלוננה כל הזמן כמה קשה לה, כאילו שאני יצאתי לחופשה באיביזה, ורוקד בחוף עם ים של בחורות בביקיני.״
״אני דווקא מבין אותך. מי שלא היה שם, לא יכול באמת לקלוט מה עברנו,״ אני אומר לו. כמובן שאני לא מספר לו שאני מרגיש חלול מבפנים.
הראש מתפקע לי. תקלה במערכת המחשוב בחברה, מנעה ממני לסיים את מטלת השבוע. עכשיו כבר חמישי בערב, ומחר אנחנו לא עובדים.
*
״אתה מבין שליו,״ אמרתי למנכ״ל החברה, ״אנחנו חייבים שתהיה מערכת גיבוי אלטרנטיבית.״
״את כזאת פרנואידית מיתר, למה שיקרה משהו?״ הוא ענה בזלזול.
״כיוון שהמערכת שלנו עמוסה מידי, ולכן עובדת באיטיות. אתה לא רוצה להוסיף עוד מחשבים, לכן אני חושבת שעדיף ש…״ אני מנסה לשכנע אותו.
״נו באמת מיתר, פשוט תתרכזי בעבודה שלך,״ הוא אמר בכעס מאופק.
״את בטח שמחה שצדקת,״ הוא התפרץ לחדרי בהיסטריה כשמערכת קורסת שעה לאחר מכן.
אני סופרת עד עשר כדי לא לענות לו, אבל מרגישה שזה לא עוזר, ולכן אני ממשיכה לספור. משום מקום נכנס לחדרי כלב צ׳יוואווה, שגם הוא היסטרי כיוון שהוא מחפש את בעליו.
״אז עכשיו את מביאה את הכלב שלך לעבודה?!״ הוא נובח עליי, כשהוא מבין שאני לא מתכוונת לענות לו.
״אין לי כלב, אבל אם היה לי, זה בטח לא היה צ׳יוואווה,״ אני עונה לו בכעס.
״אין לך מה לעשות פה, את יכולה ללכת,״ הוא מסנן לעברי, כאילו זאת אני שגרמתי למערכת ליפול.
*
״את באה איתי למועדון,״ קובעת סיגל, כשאני מתקשרת לשאול לשלומה, מאחר שכל השבוע היא נשארה בבית כי היא ׳לא חשה בטוב.׳
למרות שהדבר האחרון שבראש שלי כעת זה ללכת למועדון, אני אומרת לסיגל שאגיע.
אני לא מתאמצת להתלבש. ג׳ינס וחולצת מיזע, על גופיה, מייצג את מצב הרוח בו אני שרויה.
אנחנו נפגשות במועדון. אין לי ספק שסיגל הקדימה, כיוון שעיניה נוצצות. אני שונאת שהיא משתכרת, בייחוד כשהיא מתעקשת לנהוג למועדון.
״הזמנתי לנו בירה,״ היא קוראת לעברי בקול רם מידי, שזה עוד סימן לכך שהיא שתתה.
*
אני משננת לעצמי שאני חייבת להגביה את החומות סביב ליבי, כיוון שזה הזמן שהלשון שלה משוחררת, ואין לה בעיה לשלוח חיצים לעברי. אני יודעת שזה קורה כשהיא לא אחראית למילותיה, ולכן תמיד סולחת לה, ולא מזכירה לה את מה שאמרה.
אני יודעת שאת איש לא באמת מעניין מה שקורה איתי. כשעוד שיתפתי את חבריי בתמימותי על משהו שקרה בעבודה, הם אמרו לי שאני מתנשאת עליהם, כי אני בעמדה בכירה עם משכורת של שש ספרות, וכי הם מעדיפים לחיות את החיים במלואם שלא כמוני.
את המילים האלה שמעתי גם מיריב שהיה בן זוגי, ואמר שאני משעממת אותו, כי אני רצינית מידי בעבודה שלי, ולא כיפית.
עכשיו אני כאן במועדון עם פנים מחייכות, כשבתוכי סערה גדולה.
*
״תודה מאמי,״ אני אומרת לה, למרות שאני מתעבת את הכינוי הזה, ומחבקת אותה.
״כבר חשבתי שלא תבואי, את והעבודה שלך,״ היא אומרת.
״הבטחתי לך שאבוא. זאת את שהקדמת,״ אני עונה לה.
“בעצם את צודקת,״ היא עונה לי בגילוי לב נדיר.
אני מתקבלת בשמחה על ידי חבריי. ״החברה שלך כבר מחוקה,״ לוחשת לי מיקי.
״את יודעת מה היא תמיד עונה לי כשאני מעירה לך על כך,״ אני נאנחת.
״אני לא אומרת שאנחנו לא שותים כמה כוסות, אבל לא כמוה. אני לא יודעת איך את מסתפקת תמיד רק באחת,״ אומרת מיקי, ״לא יזיק לך פעם לאבד שליטה.״
״בזה אנחנו חלוקות. מספיק לי כוס אחת כדי להרגיש נעים. אין לי צורך לקום למחרת עם הנגאובר ולא לזכור מה היה בליל אמש. שלא לדבר על…״ אני נמנעת מלסיים את המשפט.
*
הלוואי והשתיה הייתה גורמת רק לשכרות. הבעיה היא שהיא מנתקת אותך מהמציאות, ואת עלולה לעשות דברים שלא היית מעיזה לעשות לו היית בהכרה.
לצערי אני לא צריכה להסביר זאת למיקי, שנכנסה להריון מגבר שהיא הייתה איתו בשירותים במועדון, מישהו שאין לה מושג מיהו, ונאלצה לעבור הפלה.
זה קרה גם לסיגל, אחרי שהלכה לדירתו של גבר זר שפגשה במועדון.
אני אישית מוותרת על מין מזדמן גם כשאני לא שותה.
*
הלילה הזה מרגיש לי שונה. יש משהו אחר באוויר. למרות שהיא ממשיכה לשתות, סיגל מתנהגת באיפוק יחסי. ברגע שהדי, ג׳י עולה לבמה, האנשים קמים מתחילים ולרקוד.
״תראי איך הוא מסתכל עליי במבט רעב,״ לוחשת סיגל לאוזני, ״בואי לרקוד איתי.״
אני קמה לרקוד כשהגבר עליו דיברה סיגל, ניגש אליה ומתחיל להתנועע מולה. היא אוחזת בידי. ״אני שיכורה, אל תעזבי אותי,״ היא לוחשת לי.
אחרי ריקוד אחד סיגל מבקשת לשבת. ״בוא תשבנה איתנו, אני פה עם חבר,״ הוא אומר.
״אני לא מחפשת זיון, ומיתר בטח שלא,״ אומרת סיגל בקול יציב.
״אני לא מציע זיון, לא הלילה לפחות, יצאנו רק הבוקר מעזה אחרי מאות ימי מילואים, אני לא בטוח שאני מסוגל לתפקד.״
״אני רוצה הביתה,״ אומרת סיגל.
״האמת שכדאי שגם אנחנו נזוז,״ הוא אומר לה, ״אני לא מרגיש בנוח בצפיפות הזאת כאן.״
אני שמח לשמוע שדביר רוצה לעזוב. אני מרגיש שאין לי אוויר. אין בי מרמור כלפי צעירי תל אביב שהם יוצאים לבלות, גומעים את החיים במלואם, אבל אני לא שם.
אני מרגיש שכל מה שאני רוצה זה בית, עם אישה שנמצאת בו, ו… אני לא באמת יודע מה אני רוצה, רק ברור לי שבמועדון הזה אני לא רוצה להיות יותר.
אני תוהה איך דביר לוקח הכל בקלילות. אין בו טיפת כעס על אשתו שעזבה עם הילדים. אני מתפלא שהוא מתנהג כגבר רווק, ומזמין את סיגל לבוא איתנו, אחרי שהבטיח לה לא לגעת בה.
היא מתרצה, אבל רק בתנאי שהחברה שלה תצטרף. ״מיתר היא העוגן שלי, היא שומרת עליי שלא אעשה שטויות. אני מביאה את עצמי למצבים מאד מביכים,״ אומרת סיגל בגילוי לב.
״את לא צריכה אותי,״ אומרת מיתר.
״את לא רואה שאני שיכורה?״ היא תולה בה מבט מתחנן.
׳מתי לא,׳ ממלמלת מיתר בשקט. לא נראה שסיגל קלטה אותה.
אנחנו הולכים לרכב של דביר, והוא מבקש ממני שאשב מאחור. זה כל כך לא משנה לי, ואני עושה כבקשתו. מיתר יושבת לידי בשתיקה, בעוד סיגל מפטפטת ללא הכרה.
״ידעתם ש…״ היא פוצחת ברשימת עובדות חסרות חשיבות, שאינן קשורות אחת לשניה, וכולן מתחילות בידעתם ש…
״את רואה שאני לא מטומטמת?״ היא פונה למיתר, רגע לפני שדביר נכנס לחניון דירתו.
״אני יודעת שאת לא,״ עונה מיתר, ״את מאד חכמה, עד לרגע שאת שותה יותר מידי, מה שהופך אותך לחסרת… מה זה משנה. את לא מטומטמת.״
דביר תומך בסיגל, בזמן שהיא יוצאת מהרכב ומנסה לעמוד על רגליה. אנחנו עולים בשתיקה לדירתו. אני מופתע לראות באיזו עדינות הוא מטפל בה, כאילו הייתה כלי שביר.
״איפה השירותים?״ שואלת פתאום מיתר. דביר מצביע בידו על השירותים בכניסה.
״בואי מאמי,״ אומרת מיתר ותומכת בסיגל. הדלת בקושי נסגרת, כשקולות הקאה מתחילים להישמע ברקע.
׳מאמי,׳ אני שונא את המילה הזאת, היא מזכירה לי את נוגה, בכל פעם שרצתה ממני משהו.
*
לקח לי זמן להבין שנוגה הייתה איתי כי חיפשה גבר מבוסס. היא לא התביישה להשתולל עם כרטיס האשראי שלי.
עמדתי המום מול המסרון של אור, סגן המנהל בבנק, שהוא חבר טוב שלי.
יהונתן,
מביא לידיעתך שחשבון כרטיס האשראי שלך מאד גבוה החודש. העברתי לחשבונך עשרים אלף מחשבון החסכון שלך, כדי שלא תהיה ביתרת חובה.
שלך בידידות, אור
כששאלתי את נוגה מדוע הגיע חשבון כזה גדול, היא תקפה אותי, ואמרה שהחיים לא הפסיקו רק בגלל שיהונתן סמואל החליט ללכת למילואים, וכי היא לא צריכה לוותר על הטיפוח, והבילויים שלה.
״ועדיין זה לא עולה ארבעים אלף לחודש,״ עניתי.
״אתה לא יודע כמה אני אומללה, אז פיציתי עצמי בקניית בגדים,״ היא אמרה.
״בארבעים אלף?״ חזרתי על הסכום. לא נראה לי שזה נראה לה לא נורמלי.
״יודע מה, יהונתן,״ זאת הפעם הראשונה שהיא קראה לי בשמי מאז שהכרנו, ״המילואים שלך לא מתאימים לי, זה נגמר בינינו.״
האם נפגעתי ממנה? לא, גם לא חשתי הקלה. האמת היא שלא הרגשתי כלום.
אז עכשיו כשאני שומע את מיתר קוראת לה מאמי, אני מרגיש סלידה.
*
״אני יודע מה אתה חושב,״ אומר דביר שמתיישב על הספה לידי.
״האמת דביר שאני לא מרגיש כלום,״ אני עונה לו באדישות, ושמח כששקט משתרר, אחרי שסיגל כנראה הפסיקה להקיא.
״אני מתנצלת,״ אומרת סיגל נבוכה, ״מיתר דואגת לנקות את השירותים. היא תמיד מנקה אחריי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה, איך היא סובלת את השטויות שלי.״
דביר מוזג לה מים, ונותן לה כדור. ״את זקוקה לשינה,״ הוא אומר ולוקח אותה לחדר השינה שלו.
אני שומע אותו מדבר אליה בקול רך, ועדיין לא מבין איך הוא מסוגל להכניס אותה לחדר השינה שלו ושל אשתו.
״ניקיתי אחריה,״ אומרת מיתר.
״יופי מאמי,״ אני לא מתאפק ופולט.
״בבקשה, רק לא זה,״ היא אומרת. אני בוחן אותה, היא נראית מותשת. אני מבין שהיא כבר מתורגלת לנקות אחריה.
״לא מה מאמי,״ אני שואל.
״אני שונאת…אני לא אוהבת את המילה מאמי, אלא כשמדובר בסיגל זאת המילה היחידה שגורמת לה להתרכז בדבריי,״ אומרת מיתר.
אני מודה שאני מופתע, ונותן לה נקודת זכות.
״אתה בטח חושב ש…״אומר דביר שחוזר לסלון, ״לא סיפרתי לך, אבל היא הגישה תביעה לגירושין. יש לי הסכם ממון איתה והיא ידעה שהיא לא תצליח לסחוט ממני הרבה, אז היא ניסתה להילחם בכל מיני דברים.
העניין הוא שאני כבר מאות ימים במילואים, כך שהיא לא יכלה להמציא שבגדתי בה. מאחר ונתתי לה סכום חד פעמי כפי שהתחייבתי, ואני מעביר לה כל חודש כסף לילדים, הדרך לגט הייתה קצרה מאד. בחופשה האחרונה השתחררתי ממנה בטקס ברבנות.
אז עכשיו אתה יודע. אני יודע שאתה חושב שאני מתייחס לכל בקלילות. כשראיתי את סיגל כל כך חסרת ידע, זה העלה לי הבזקים של מה שקרה בשטח, כשהחברים נפגעו, ולא יכולתי להציל אותם.״ קולו נשבר, והזיל דמעה.
מיתר ניגשת למטבח. אני שומע אותה פותחת את הארונות, ומיד אחר כך נשמע קול של זרם מים מהקיוסק במקרר. היא חוזרת עם כוס מים צוננים, ומגישה אותם לדביר.
״תודה מתוקה,״ אני אומר לה, וחושב שאני הייתי צריך לעשות זאת, אבל קפאתי מול השבר של דביר, כי אני יודע שאני שרוט לא פחות ממנו.
אלא שהיא לא מגיבה, כיוון שהטלפון רוטט בכיס שלה. ״אידיוט,״ היא מסננת, ״הזהרתי אותו שזה יקרה. אני חייבת ללכת.״
אני קם מייד מהספה, ומבקש מדביר את המפתחות לרכב שלו. ״אני אקח אותך, תגידי לי לאן.״
״אתה מבין שאני חייבת ללכת לעבוד?״ היא שואלת בשקט.
״תסתכלי עליי, נראה לך שיש לי כח כעת להרשים מישהי בביצועים שלי?״ אני עונה לה בעייפות, ״אני לא יודע איזה שריטות יש לך מהיחסים שלך עם גברים, אבל אני לא מחפש ממך כלום,״ אני אומר, ״אני אביא אותך ואחזור לכאן.״
״אני… ״ היא מוסרת לי את כתובתה ויורדת איתי בשתיקה. ״סיגל תמיד מסתבכת, וכל פעם שהיא שותה אני נכנסת למגננה, אני מתנצלת על איך שדיברתי. אני באמת לא חושבת שכל הגברים רעים, ויודעת שלסיגל יש חלק גדול במה שקורה לה, אבל היא חברה שלי, ואני אעשה כל שביכולתי כדי להגן עליה מעצמה.״
״אל תשימי לב אליי אני מותש, המעבר הזה בין ארץ האויב לכאן הוא חד מידי. העובדה שהייתי שם חודשים, מקשה על כך עוד יותר. מה ששיגרתי ומוכר לכולם, הוא לא כך עבורי. הייתי רוצה פשוט לשים את הראש על הכר, ולהירדם עד שאתעורר,״ אני אומר לה.
״אתה מוזמן לעלות לדירה שלי. אני גרה לבד, ואני מבטיחה לך שיהיה לך שקט,״ היא אומרת לי, ״אני אסתגר בחדר העבודה שלי, ואשתדל לא לקלל בקול.״
״אני יכול לשאול במה את עובדת?״ אני מופתע ממה שהיא אומרת.
״בוא נאמר שמדינתו הקטנה עוברת כעת התקפת סייבר,״ היא אומרת, ״ואני אחת הלוחמות שעתידה לבלום אותה,״ היא עונה.
אנחנו מגיעים לדירה שלה. יש בה רק שני חדרי שינה, אבל היא משרה אווירה נעימה. ״זה חדר השינה שלי. אני מניחה שאעבוד עד הבוקר, כך שתוכל לישון בשקט,״ היא אומרת.
אני עייף מדי בשביל לחשוב, ועדין מהסס. אבל כשאני רואה אותה יושבת מול המחשב, אוזניות על אוזניה, וידיה רצות במהירות מטורפת על המקלדת, אני נכנע והולך לחדר השינה שלה. הריהוט בו הוא מינימלי, ועם זאת הוא נותן הרגשה של חדר חם ומחבק.
אני מתלבט אם להרדם עם בגדים, אבל מחליט להתפשט, ולהישאר רק עם הבוקסר שלי. קשה לי להירדם, ולכן אני שם ברקע פלייליסט של מוסיקה קלאסית שתמיד הרגיעה אותי בימים רחוקים, ונרדם.
ריח של מאפה מתוק טרי מדגדג באפי ומעיר אותי. לוקח לי רגע להתאפס ולהבין שאני כבר לא בלחימה. ואז אני שומע את קולה.
״איי אם איזראלי וומן. ג׳ו טו הל, יו פאקר מאדר.״
זה לא רק המבטא הישראלי הכבד שלה שצורם לאוזניי, אלא גם העובדה שהיא גם טועה באופן שהיא מקללת.
אני קם ומסתכל עליה. היא רוקדת, מול המסך, מה שגורם למחזה הזה להיות עוד יותר סוראליסטי. אני מתנחם בעובדה שישנתי הלילה שינה רצופה, נטולת חלומות, וחוזר לחדר להתרוקן בשירותים.
כשאני חוזר אליה, היא עדיין רוקדת, על המסך שלפניה רצות במהירות שורות, ואז המסך מחשיך.
״פאקר מאדר,״ היא שוב אומרת בעייפות, מורידה את האוזניות, ומכבה את המחשב.
ואז היא רואה אותי. ״אל תסתכל עליי ככה, אין לך מושג איזה קללות חטפתי מהם כל הלילה.״
״מהם?״ אני שואל, ״מהפאקר מדאר?״ אני לא מתאפק ומוסיף.
״אני לא מאמינה, יש לך מבטא בריטי!״ היא קוראת בהתפעלות. זה מה שמעניין אותה כעת?
אני רוצה לומר לה שעם שם כמו שלי, ג׳ון סמואל, באמת קשה לנחש, אבל אז אני נזכר שהיא יודעת מה שמי.
״אני לא יכולה לענות לך מי הם. נראה מה יחליטו לפרסם בחדשות,״ היא אומרת, וניגשת לסלון להדליק את הטלוויזיה.
במשך שעה ארוכה שמעו בכל תחנות האזור, את השיר של ישראל לארויזיון. האקר אלמוני השתלט על כל ערוצי התקשורת של מדינות האזור, רגע לפני שגרם לקריסתם המוחלטת, זאת כמענה לניסיון התקפת סייבר שלא צלחה נגד מקומות רגישים בארץ.
ברקע נשמע קולה של אישה שהכריזה שהיא ישראלית ואישה, והוסיפה גם קללה עסיסית, אם כי באנגלית עילגת.
״ומה חשבת לעצמך? שאשאיר את טביעת קולי,״ היא מדברת אל קריין החדשות.
“אם את בוחרת לקלל, לפחות…״ אני מתחיל לומר, אבל היא קוטעת אותי.
״השגיאה הייתה מכוונת,״ היא מפתיעה אותי, ״אתה רעב? חיממתי קרואסונים.״ כל זה קורה, כשאני נלחם עדיין בקורי השינה, והכל נראה לי לא מציאותי. ״הכנתי לך גם קפה. לא ישנתי כל הלילה, אני ממוטטת.״
״אני לא מסוגל לאכול כעת, אני רוצה לחזור לישון,״ אני אומר, ומתכוון להוסיף שאתלבש ואסע מכאן.
״אז בוא נלך לישון, העולם ימשיך להסתובב בלעדינו.״ העייפות ניכרת בקולה, והיא נראית כבר חצי ישנה. היא פושטת מעליה את המכנסיים, ואת החולצה העליונה, ונשארת רק עם גופיה ותחתונים. ״אפילו להתקלח אין לי כח,״ היא ממלמלת.
אני ניגש לכבות את המוסיקה. ״המוסיקה הזאת מאד מרגיעה, תשאיר אותה, היא תלווה אותנו לעולם החלומות הטובים.״
אני רוצה לשאול אותה אם היא מכירה את מה שמתנגן ברקע, אבל היא כבר במיטה, עיניה עצומות, וקצב נשימותיה משתנה. אני נשכב לידה. ״בואי אליי,״ אני לוחש לה.
היא לא אומרת מילה, לא פוקחת את עיניה, רק מתקרבת אליי, מניחה את ראשה על החזה שלי, ונרדמת. מה גרם לי לעשות זאת, אין לי מושג, הרי אין ביננו כלום. ואולי זה קרה, כי הקירבה אליה משרה עליי שלווה גדולה, משהו שאני לא זוכר שהרגשתי הרבה זמן.
*
הבזקים של מערכת היחסים שלי עם נוגה שבים ועולים לנגד עיניי. אני מבין שגם כשהיא נשארה לישון אצלי, וישנה איתי באותה מיטה, ישנו בנפרד, כשם שחיינו כל אחד בעולמו.
נקודות המפגש בינינו תמיד היו מסיבה מסוימת.
אם זה מפגש עם חברים, או ארוחות הבוקר ביום שישי שהתחילו כמפגש זוגי, ועד מהרה הפכו למפגש עם הוריה, ואחר כך עם בני משפחתה המורחבת. מפגש שבסיומם שלפה את כרטיס האשראי שנתתי לה, ושילמה בנדיבותה עבור כולם, תוך הענקת תשר גדול למלצרית.
זאת הייתה מערכת יחסים של תן וקח, אני נתתי, היא לקחה, ולא נתנה הרבה תמורה. עכשיו כשאני חושב על זה במרחק הזמן, זאת הייתה מערכת יחסים שהייתה נוחה גם לי. המשכתי להיפגש עם חבריי לערבי גברים בלבד, ועבדתי בלי הגבלת זמן, בלי שהיא תשאל מתי אני מסיים לעבוד.
אני מסתכל על מיתר שנרדמה עליי, ובלי להכיר אותה, אני יודע שאיתה זה יהיה אחרת. אלא שאני חושש שאין לי מה להציע, כשאני עדיין מרחף בין העולם מעבר לגבול, לבין החיים התוססים כאן, שהפכו לי זרים.
*
אני מתעורר לקול צלצול של טלפון נייד עקשני.
״איפה את?!״ אני שומע גבר צורח בטלפון, ומבין שמיתר ענתה לשיחה.
היא מתיישבת מייד במיטה. ״מה?״ היא שואלת ונאבקת לפתוח את עיניה.
״השעה שמונה וחצי,״ הוא ממשיך לנבוח.
״בוא ננתח את זה,״ היא עונה לו, ונשמעת עירנית, ״אני מתחילה לעבוד בשעה תשע,״ היא מתחילה לומר.
״אל תתחכמי איתי,״ הוא מתפרץ שוב.
״לא סיימתי,״ היא עונה לו בטון רגוע, ״אני מתחילה לעבוד מדי יום בשעה תשע, שזה רק עוד חצי שעה. תוסיף לזה את העובדה שאני לא עובדת ביום שישי, ואם זה לא מספיק לך, אז אזכיר לך שבגלל שלא הקשבת לי אתמול שליו,״ היא ממשיכה לטעון את טיעוניה.
״תפסיקי לזיין לי את השכל,״ הוא שוב מפסיק אותה.
״מעבר לעובדה שאני לא מוכנה שתדבר אליי כך, אני עבדתי בשבילך כל הלילה, כשאני לא אמורה להיות בכוננות, ויש לך עוד את החוצפה לבקש ממני לבוא לעבודה ביום החופשי שלי?״ למרות המילים שאמרה היא לא מרימה את קולה.
״את מפוטרת! לאלתר!״ הוא אומר ומנתק את השיחה.
״אתה יודע שאין לי מושג איך קוראים לך?״ היא שואלת אותי.
״יהונתן,״ אני עונה לה, נמנע מלהציג את עצמי בשמי האנגלי.
״איזה שם יפה!״ היא אומרת, ״תסלח לי שאני שואלת אותך,״ היא נשמעת מהססת, ואני מרגיש חוסר נוחות, ״מה פירוש המילה לאלתר?״
אני המום שהיא לא יודעת. ״זה אומר באופן מיידי,״ אני עונה לה.
״עליתי לארץ בגיל ארבע עשרה,״ היא מפתיעה אותי שאין טיפת מבטא זר בקולה, ״יש מילים שאני לא מכירה בעברית,״ היא מתנצלת.
היא מתחילה להקליד, ומקריאה בקול את מה שהיא כותבת.
כהמשך לשיחתנו הטלפונית, אני מאשרת בזאת קבלת הודעתך הבוקר בשעה שמונה וחצי, בה הודעת לי פיטוריי לאלתר.
תודה על ההזדמנות לעבוד בחברתך.
מיתר פלג
״כתבתי בסדר? יש לך הערות? אני רוצה לשלוח לו, לפני שהוא יפנה אליי שוב, והוא יפנה,״ היא אומרת.
והוא אכן מתקשר. ״נו את באה?״ הוא אומר לה בחוסר סבלנות, ״תביני שאני מותש, לא ישנתי כל הלילה.״
״איך אפשר לישון עם הרעמים והגשם השוטף?״ היא שואלת.
״כן, זה היה משהו,״ הוא עונה בחוסר סבלנות.
אני תוהה על מה הם מדברים, ואיך יתכן שאני ישנתי כל הזמן ולא שמעתי דבר?
״אני בטוחה שישנת נפלא שליו, כי בלילה הזה לא ירדה משמים אפילו טיפה אחת. שלחתי לך מייל, ובזה תמו יחסינו,״ היא אומרת ומסיימת את השיחה.
״אז זהו?״ אני שואל.
״כן,״ היא עונה, ״אני לא מפחדת מכלום. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, שאמצא עבודה כשוטפת כלים? הייתי שם כבר, זה לא מפחיד אותי.״
אני מסתכל עליה ותוהה האם השלווה שהיא מקרינה היא רק מסיכה, שמכסה על היותה אימפולסיבית.
״אתה לא מכיר אותי,״ היא אומרת, ״הייתי במקומות הכי נמוכים שאפשר, וטיפסתי למקום בו אני נמצאת כעת. כל הזמן זורמות אליי הצעות עבודה, אני לא חוששת לרגע שאשאר מחוסרת עבודה.״
מיום שנחתתי בארץ, או אם לדייק יומיים אחרי, מצאתי דרכים לפרנס את עצמי, ובכבוד.
*
את פניי בארץ קיבלה מירה, חברתה הטובה של אימי, שהבטיחה לה לטפל בי אחרי מותה.
מידי שנה אימי הייתה שולחת לה כרטיס טיסה שתבוא לבקר אותה בביתה בפרבר לונדוני יוקרתי, ושילמה את כל הוצאותיה בזמן ששהתה בביתה.
יומיים בלבד לקח למירה לומר לי שהגיע הזמן שאמצא עבודה. ״את צעירה ויפה, והשמים הם הגבול עבורך, אני בטוחה שתמצאי גבר שישמח לתמוך בך.״
באותו יום ישנתי ברחוב. הבנתי שכל ההבטחות שלה לא היו מהלב, וכי אני לא באמת רצויה בביתה.
למחרת מצאתי עבודה כשוטפת כלים, ותוך זמן קצר קודמתי למשרה אחראית יותר שאפשרה לי להשלים את לימודיי.
אחרי השירות הצבאי, נרשמתי לאוניברסיטה, והצלחתי לממן את לימודי התואר הראשון בכוחות עצמי.
לא עבר יום אחד בו לא עבדתי. עשר שנים אחריי, אני מחליטה שלא יקרה כלום אם אקח כמה ימי חופש.
*
״אני מניח שלא נחזור לישון,״ אני אומר לה, ״את רוצה שנלך לאכול ארוחת בוקר?״
״שלא תחשוב שבגלל ששליו פיטר אותי, אין לי כסף. אני לא מתכוונת לחפש שוגר דאדי. לא עשיתי זאת בעבר, ובטח לא…״
אני קוטע אותה. ״את הולכת רחוק מידי. חוץ מזה שהעובדה שאני מזמין אותך לאכול איתי, היא לא במטרה לקבל ממך שירותי מין. הנפש שלי מרוסקת לגמרי. אני לא חושב שיש לי מה להציע לך כגבר.״
״אני מבינה שקשה לך לחזור,״ היא אומרת.
״את חושבת שאת מבינה? כי נוגה, האקסית שלי, לא קיבלה את העובדה שאני במילואים זמן כל כך ממושך. לא התאים לה להיות בזוגיות בה הגבר נעדר זמן רב מהבית. כאילו שלפני כן, היינו צמודים זה לזו,״ אני אומר במרמור.
״אני מבינה אותה לגמרי,״ היא עונה לי, ואני מרגיש שכל השלווה בה היא עטפה אותי נעלמת באחת, ״בסופו של דבר אתה רבצת חודשים על שפת הים בעזה, כשמימינך ומשמאלך נשים יפיפיות, ולגמת חלב קוקוס בקשית. רגע… בעצם אין שם עצי קוקוס, זה שייך לסיפור אחר. הגישו לך תמרים טריים ישר מהעץ. ואילו היא, נוגה, האקסית שלך, נשארה לבד בעולם.״
״מנוולת! לרגע חשבתי שאת רצינית,״ אני מצמצם את הרווח ביננו, ומאלץ אותה להישיר מבט אליי.
״אני לא רוצה לפגוע בך, אבל היא הזויה,״ היא אומרת, ״בוא נלך לאכול, ואתה תשלם.״ היא גורמת לי לחייך.
אני מרגיש הקלה כשאני מבין שהשלווה שהיא משרה עליי, היא אמיתית ולא מזויפת.
״אני יודע שרק הכרנו, אבל זה מרגיש לי כאילו שבתי הביתה,״ אני משתף אותה, ״ולמרות זאת אני רוצה שתדעי שחזרתי שונה משם, ואני עוד לא יודע מי אני. אני לא בטוח שזה הזמן שלי להיות בזוגיות.״
״אני מבינה שאתה צריך זמן לעצמך, אז אולי בכל זאת נוותר על ארוחת הבוקר. המילים שלך מזכירות לי שגם לי אין הרבה מה לתת. אני מתהלכת לבד בעולם, ואני לא צריכה להפיל עליך את השריטות שלי,״ היא עונה לי.
״את צוחקת עליי? את חושבת שכל דבר אפשר לפתור בציניות? את מבינה ש…״ היא לא נותנת לי לסיים.
״אין לך מושג מי אני, ומה עברתי. אתה רק יודע שחזרתי לארץ בגיל ארבע עשרה. אין לך מושג מה קדם לכך, ומה היה גורלי אחר כך,״ היא יורה לעברי, ״אני לא מזלזלת ולו במעט במה שעבר ועובר עליך. זאת בחירה שלך אם להילחם בזה, לנסות לשחות כלפי מעלה, עד שתצא מהמים הסוערים שמאיימים להטביע אותך. אתה יכול לבחור לעשות זאת כשיש יד שמושטת לעזור לך, או לעשות זאת לבד.
אז תודה על הלילה, או אם לדייק הבוקר הנעים. היה לי כייף לישון איתך. הרגשתי עטופה ומוגנת, כמו שלא הרגשתי מעולם. אבל כבר למדתי שרגעי האושר שהוקצבו לי הם נדירים. אני הולכת לחמם לי את את הקפה שכבר התקרר, ואתה תעשה כרצונך.״
״אני רוצה שתביני מאיפה אני בא. זה לא רק מה שהיה שם, זאת גם מערכת היחסים הרעילה שהייתי ששרוי בה. אין לך מושג איך השעות האלה לידך פותחות את הפצע שהיא השאירה בי, לא כי אהבתי אותה, כי אני יודע היום שזאת לא הייתה אהבה, ואיזה אידיוט הייתי.
את יודעת שהיא בחיים לא הכינה לי כוס קפה? ואת, שבקושי מכירה אותי, למרות שהיית עסוקה ללא הפסקה בלילה, חשבת להכין לי קפה, ולחמם עבורי קרואסונים שריחם נדד עד לחדר השינה.
כשישנת חשבתי על כך שהיא מעולם לא התכרבלה כך בתוכי. היא תמיד הייתה צריכה מרחק ממני. ממני, אבל לא מכרטיס האשראי שלי. חשבתי שבכך שאני נותן לה לקנות מה שהיא רוצה, אני מפצה אותה על ההעדרות שלי. אני מבין כעת שזה שטויות, שאם הייתי רוצה להיות איתה, לא הייתי מחפש דרכים שלא. ואיתך זה אחרת.
אלא שאני מפחד שאני לא אדע לתת לך מה שאת ראויה לו. וקיים גם סיכוי שאקרא שוב למילואים, ומה יהיה אז, תשבי ותחכי לי?״
״אתה מבין שאם אהבה באה עם תנאים, היא לא באמת אהבה? האם אני רוצה שתקרא שוב למילואים? התשובה היא לא. אם זה יקרה, אז אצטרך להתמודד, אבל זאת לא סיבה לוותר עליך,״ היא עונה לי.
הקפה משמיע קולות של רתיחה. ״אפשר כבר לקבל קפה בבית הזה?״ אני שואל.
״רק קפה אני מבינה,״ היא אומרת, ומוזגת את הקפה למאג גדול.
״את משחקת איתי?״ אני שואל, עוטה על פני מבט רציני. אני מקיף אותה בזרועותיי, ומצמיד אותה אליי. שפתיי נצמדות לשלה בנשיקה סוערת, כאילו לא נפגשנו ימים רבים, וסוף סוף אנחנו יחד.
החיוך על פניה כשאנחנו ניתקים זה מזה, היה שווה את זה. ״נראה לך שאוכל לוותר עליך אחרי נשיקה כזאת?״
״את אוהבת להתנשק?״ אני שואל.
״אני אוהבת להתנשק איתך,״ היא עונה, ״אני לא זוכרת שעם מישהו אחר זאת הייתה חוויה כזאת מתוקה.״
היא מכרסמת מהקרואסון, אבל ניכר עליה שהראש שלה הרחק מכאן. ״אני חושבת שכדאי שתלך. יש לך עוד דרך לעבור עם עצמך, לפני שתהיה מוכן לפנות מקום למישהי בחייך.״
אני מופתע. זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע. אני יודע שהפעם היא לא צינית, אלא היא מתכוונת לדבריה. אני מניח את המאג ממנו לגמתי רק כמה לגימות, נכנס לחדר השינה שלה, ומתלבש בזריזות.
ברגע האחרון אני מסיר מעליי את צמיד העור שעליו חרוט שמי בעברית. רגע לפני שאני מניח אותו מתחת לכר שלה, אני מוודא שאינו ספוג בזיעה שלי. אני נרגע כשאני מריח ממנו את הניחוח הגברי של הבושם שלי. למה אני עושה זאת, אין לי מושג, ואולי כי אני מקווה שיום אחד אשוב אליה.
אני יוצא מביתה בלי לומר מילה. ׳נועדת להיות זאב בודד,׳ אני אומר לעצמי.
הרעש היחיד שלא מטריד אותי, הוא הרעש שנובע מהמחשבים כשאני רודפת אחרי בן זונה שמנסה להחדיר התקפת סייבר לאחד מהמחשבים עליהם אני מגנה.
השקט שהותיר אחריו יהונתן בלכתו, מכאיב לאוזניי. ״עדיף שתתאבלי עליו כעת, מאשר שהוא ישבור לך את הלב כשתהיי מאוהבת בו ללא תקנה,״ אני מדברת אל עצמי.
על מי אני עובדת? אני יכולה לשמוע את הלב שלי נסדק ונשבר לרסיסים. אין לי ספק שהוא שלו כעת.
׳את יכולה לבכות כל היום, אבל אל תשכחי שעלייך לחפש מקום עבודה חדש.׳
אני מכבה את הטלפון. אני לא רוצה לדבר עם איש. לא עם שליו שאין לי ספק שינסה שוב ליצור קשר איתי, ולא עם יהונתן. ׳לך תחפש את נוגה שלך,׳ אני מסננת.
האינטרקום בדירה מצלצל מספר פעמים, אבל אני מתעלמת.
אני מצחצחת את הדירה כאילו שלא ניקיתי אותה חודשיים, ואם אנקה אותה בטירוף, היא תמחוק את מה שקרה פה ביממה האחרונה.
יום שישי בלילה. רבים יושבים בחיק משפחותיהם, או מבלים עם חברים. בלילה הזה אני יושבת לכתוב את קורות חיי, וההיסטוריה של העבודה שלי, כדי למצוא משרה שתתאים לי.
כשאני מסיימת לכתוב לשביעות רצוני, אני נכנסת ללינקדאין, ועוברת על הפניות שהיו אליי לגבי עבודה. אני המומה למראה ים הפניות שקיבלתי, ואף פעם לא התייחסתי. מסתבר שרכשתי לי שם בעולם הסייבר, כיוון שרק בחודש האחרון פנו אליי שלושים חברות, שזה מספר מטורף לכל הדעות.
אני נכנסת לקרוא כל פניה, ובוחרת מתוכן עשר, וכותבת לכל אחד מהם מייל קצר, בצירוף קורות החיים שהכנתי, ומציינת שאתפנה אחרי פסח, מה שמאפשר לי שלושה שבועות חופש. אני מתזמנת את שליחת המייל ליום ראשון בשמונה בבוקר. רק אחר כך אני נזכרת לעדכן בלינקדאין שאינני עובדת יותר עבור החברה של שליו.
את השבת אני מעבירה בסידור מחדש של חדר העבודה שלי, ושולחת לגריסה את כל החומרים שקשורים לחברה של שליו. אני נוסעת למשתלה בדרום העיר, ורוכשת כמה עציצים, אחד מהם אני מניחה על שולחן העבודה שלי. ׳מושלם,׳ אני אומרת לעצמי מרוצה.
אני רוצה להחליף את המצעים שלא ישאר לי זכר ממנו, אבל כשאני נכנסת למקלחת, אני שמה לב שסל כביסה שלי מלא, ומחליטה לכבס קודם את בגדיי.
בזמן שמכונת הכביסה פועלת, אני נכנסת להתקלח, מתמסרת למים החמימים, שאמנם מרגיעים לי את שרירי הגוף הכואבים, אבל לא את הלב הסוער.
רגע לפני שאני נרדמת, אני שמה פלייליסט של מוסיקה קלאסית, ונרדמת עד ליום המחרת. אני ישנה כל כך עמוק, וכיוון שהטלפון שלי מכובה, השעון המעורר לא מעיר אותי.
יום ראשון בבוקר, השעה שמונה וחצי. אני מפעילה שוב את הטלפון שלי ומגלה שכבר שבע חברות ענו למייל שלי, וזימנו אותי לראיון.
אני מחליטה שאקרא בעיון כל אחד מהמיילים, כשהטלפון מצלצל. משרד הבטחון, זה השם שמופיע על הצג.
״מדבר דרור ממשרד הבטחון, אני מקווה שלא הערתי איתך. רציתי לדבר איתך לפני שאחרים יתקשרו אלייך. אני מבקש שנפגש הבוקר,״ הוא אומר.
במשך השבוע אני עוברת תחקירים בטחוניים, עונה על שאלות מאד אישיות, ועוברת כמה מבחנים. ביום חמישי אחר הצהריים דרור שוב מתקשר, ומבשר לי שהמשרה שלי. ״אני שולח לך חוזה שתחתמי עליו.״
אני מהססת לרגע. מצד האחד זאת משרה מאד מעניינת, מצד שני אני חייבת לדאוג שהמשכורת תהיה לשביעות רצוני. ״יש לי רק בקשה אחת,״ הוא ממשיך, ״אני מבקש שלא תשתפי איש במשכורת שהוצעה לך. הייתי צריך לקבל אישור חריג עבורך, אבל כשהראיתי להם את תלוש המשכורת האחרון שלך, ושיש לא מעט הצעות שמתחרות עלייך, הם נעתרו לבקשתי.״
ביום ראשון לאחר מכן אני מתחילה לעבוד, לאחר שדחיתי את שאר ההצעות שהוצעו לי. אני נמצאת בסוד העניינים, ושומעת על ההכנות למלחמה עם המזרח.
״יש לך ממד בדירה?״ שואל אותי דרור, ביום חמישי כשאני מסיימת את העבודה.
״לא, אבל יש בבניין מקלט,״ אני עונה..
״אני מבקש שתחפשי דירה עם ממד,״ הוא אומר, כאילו יש שפע של דירות בתקציב שלי, שרק מחכות שאבוא ואגור בהן.
״אני אחפש,״ אני אומרת לו כדי שלא ידאג. הוא מבוגר ממני בחמש שנים, אבל מתנהג אליי כמו אבא.
כבר שבועיים לא נפגשתי עם איש מחבריי, כשמגיעה השיחה מסיגל, שמזמינה אותי להיפגש במועדון. ״כבר שבועיים לא שתיתי, ואני מבטיחה לך לא לשתות גם הלילה.״
אני מתרצה ומבטיחה שאגיע למועדון, אבל כשאני מגיעה הביתה, אני נרדמת עד למחרת בבוקר. בבוקר מחכות לי עשר שיחות מסיגל. אני מתקשרת מייד להתנצל. ״אם כך תבואי לבית הקפה על החוף,״ היא פוסקת לי את ׳עונשי.׳ אני מבינה שאין טעם שאתווכח איתה.
״לפחות לא אצטרך לשמור עליה כשהיא שיכורה,״ אני חושבת לעצמי, שכן ביום היא מתנהגת כמו ילדה טובה.
כשאני מגיע לבית הקפה, אני מתקבלת בשמחה על ידי חבריי שמתעניינים לאן נעלמתי. ״שבוע אחד ביליתי בתחקירים וראיונות לעבודה, ומאז אני עובדת,״ אני עונה. כמובן שאיני מספרת להם שבמשרה הנוכחית אני מסיימת בחמש, ואז אני פנויה לעשות כרצוני.
״הוא פה,״ לוחשת לי סיגל בהתרגשות. אני נזכרת שלא שמעתי ממנה מאז אותו לילה שנאלצתי להשאיר אותה בדירתו של דביר. אני מניחה שהוא הסיבה להתרגשותה כעת.
״מה קורה איתכם?״ אני שואלת.
״איתנו?״ היא מסתכלת עליי מופתעת, ״היה ברור שהוא לגמרי בעניין שלך.״ אני רוצה לתקן אותה, ולומר לה שהיא הייתה שיכורה מידי, והיא לגמרי טועה.
״זה לפחות מה שדביר אמר עליו. אני חושבת שהוא יושב עם האקסית שלו, נוגה קוראים לה אם אני לא טועה.״ רק אז אני מבינה שהיא מדברת על יהונתן.
״יפה להם,״ אני עונה באדישות, ומרגישה שהבטן שלי שורפת מכאב. אני מודה לטלפון הנייד שמצלצל, ולא איכפת לי גם אם זאת קריאה להגיע לעבודה, העיקר שלא אצטרך להתמודד איתו ועם הנוגה שלו.
אבל כשאני מסתכלת על המסך, ליבי מגביר פעימותיו. הקידומת המוכרת של לונדון מקדימה את המספר.
אני קמה ממקומי, ויוצאת החוצה כדי לענות לשיחה. ״מיתר, אני צריכה שתעלי על הטיסה הראשונה, ותגיעי לכאן. סבתא מאד חולה, ואת מתבקשת לבוא לטפל בה.״
״, Are you kidding me?”
את שומעת את עצמך?״ אני עונה בכעס ללורה אחותי הגדולה, ״אני צריכה להזכיר לך מה קרה?״
״זה לא הזמן להתחשבן איתה,״ עונה לי לורה בהיסטריה.
״וכשאימא שלנו נקברה, זה היה הזמן המתאים לומר לי מה שנאמר?״ אני שואלת, למה שלא תטפלי בה את?״ אני שואלת.
״נו באמת, אני אישה נשואה, וגם רייצ׳ל, מה שאי אפשר לומר עלייך,״ היא עונה.
״מעניין שעשר שנים לא שמעתי ממך, לא התעניינת אם אני חיה, ואת יודעת מה קורה בחיי,״ אני אומרת, ״מה שאת אומרת זה, שבגלל שעדיין לא מצאתי גבר שירצה להקים איתי בית, אני צריכה לשלם כעת את המחיר? זה לא עומד לקרות.״
״את מבינה שהיא תוציא אותך מהירושה?״ היא מנסה לאיים עליי.
״מה את אומרת?״ אני מתפלאת שהיא חושבת שהיא מאיימת עליי, ״אני בטוחה שאני לא חלק ממנה. את חושבת שאני לא יודעת שאת חלקי בירושה של אימא גזלתם ממני במרמה? סיפרתם לעורך הדין שאתם תעבירו את הכספים אליי. אמרתי לך מילה על זה?
אז אם את חושבת שאת מאיימת עליי כעת, את טועה. אני מוותרת על המיליונים שהיא תשאיר אחריה, מבחינתי היא לא קיימת, כשם שאני לא קיימת מבחינתה מיום שאימא נקברה, ואל תעמידי פנים שאינך יודעת. הרי פניתי אלייך, ואת סירבת לפתוח את דלתך בפניי. אז אני גם לא קיימת גם מבחינתך. אני מאחלת לסבתא שלך בריאות ואריכות ימים.״
״מה קרה?״ שואלת סיגל, כשאני חוזרת.
״אני חייבת ללכת,״ אני עונה לה.
״את נראית נסערת. ספרי לי מה קרה עם יהונתן,״ היא שואלת.
״מה נזכרת בו עכשיו?״ אני עונה לה חסרת סבלנות. השיחה עם לורה השכיחה לי את העובדה שהוא כאן.
״נו באמת מיתר, אני לא טיפשה,״ היא נעלבת, ״כולם ראו שהוא הלך אחרייך.״
״הייתי עסוקה בטלפון, ולא ראיתי שהוא יצא. אני מניחה שהוא עזב, באמת שלא ראיתי אותו,״ אני עונה ונפרדת מחבריי.
״היא כנראה קיבלה טלפון מהעבודה,״ אני שומעת את סיגל אומרת, בזמן שאני יוצאת מבית הקפה.
״אני לא יודע מה שמעת. נוגה ביקשה שנחזור…״ אני שומעת את קולו של יהונתן מאחוריי. רק אז אני מבחינה בו נשען על ג׳יפ חדש. הטון שלו שונה ממה שזכרתי. ניכר עליו שהוא התאושש מאז אותו יום שנפגשנו.
״זה לא מעניין אותי,״ אני עונה לו בקור. אין לי כוונה שיראה כמה מכאיבות לי מילותיו.
״תתני לי לדבר,״ הוא עונה לי בקשיחות, ״אמרתי לה שאני לא מעוניין, וכי יש אישה שממלאת לי עת הלב. עשיתי כבקשתך, התרחקתי ממך כדי לחזור לעצמי.
אני כמעט לא ישן בלילות. את חסרה לי, אני מתגעגע אלייך בטירוף. הסכמתי להיפגש איתה כדי להבהיר לה פנים מול פנים, שאני לא רוצה קשר איתה, ושתפסיק להתקשר אליי.״
״אתה לא חייב לי הסברים לגבי מערכת היחסים שלך איתה,״ אני אומרת לו, ורוצה ללכת, אבל ידו אוחזת בזרועי.
״את בכלל שמעת מה שאמרתי?״ הוא שואל.
״תניח לי,״ אני אומרת. אני נסערת עדיין מהשיחה עם לורה. היא זרקה אותי באחת ליום ההוא בו נזרקתי מבית אימה של אימי.
״זה מאוחר מידי. ליבי שייך רק לך. יהיה הדבר איתו את מתמודדת אשר יהיה. את לא לבד, אני איתך,״ הוא אומר.
״אתה לא צריך את הרעל הזה בחייך,״ אני אומרת.
״אמרת לי שמערכת יחסים בנויה על תן וקח. שאם צד אחד רק נותן, והשני רק לוקח, זאת לא מערכת יחסים בריאה. אז תקבלי את זה שאני רוצה לתת, ותלמדי לקחת,״ הוא מצטט את המילים שאמרתי לו.
״מי זאת?״ שואלת נוגה שמתקרבת אלינו בצעדים מהירים.
״סתם אחת, כולו שלך.״ אני עונה, ועוזבת את המקום.
״אז שיקרת לי כשאמרת שהיא אהבת חייך. רק רצית שאקנא,״ אני שומעת אותה אומרת לו.
אני מוציאה את האוזניות מהתיק, ומרכיבה אותן על ראשי. אין לי שום רצון לשמוע את המשך השיחה. ׳אז זה מה שרצית, לגרום לה לקנא?׳ אני חושבת, ושבה לחשוב על השיחה עם לורה.
אם לא די בכך, אני חוזרת לבניין ומגלה שהכניסה אליו חסומה. ״תקחי רק דברים הכרחיים,״ אומר לי בעל הדירה. ״יש שטפון בגלל צנרת פגומה, והבניין הוכרז כבלתי ראוי למגורים.״
״זה בגלל שהזניחו אותו, למרות שהוא נפגע במתקפה הקודמת,״ רוטן אבירם השכן שלי, ״אמרתי להם שיום יבוא והם ישלמו על כך.״
אני רוצה לשאול אותו מי זה הם, אבל מעדיפה ללכת להוציא את הדברים שלי לפני שתמנע ממני הכניסה.
אני המומה למראה כמויות המים ששוטפות את המדרגות, ומודה על כך שהדירה שלי נמצאת בקומה השניה. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה עושים בעלי הקומות העליונות.
אני אורזת מזוודה אחת עם הבגדים שלי, ובשניה אני מכניסה את תכולת המשרד. אני נשענת לרגע על המיטה, כדי לרוקן את המגירה של ארונית הלילה שלי, כשהכרית שלי נופלת וחושפת לעיניי צמיד עור הנושא את השם יהונתן. אני מקרבת אותו לאפי ומריחה את הריח שלו. זה מה שחסר לי כעת, להזכר בלילה הקסום שלי איתו.
כשאני פותחת את הדלת לצאת, אני מוצאת את עצמי מול איש כוחות ההצלה. ״את לא יכולה להתעכב פה, את חייבת לצאת. תני לי לעזור לך,״ הוא אומר, ולוקח מידי את המזוודות. הוא מרים אותן בקלילות, כאילו הן עשויות מנייר, ויורד במהירות במדרגות.
אני ממהרת בעקבותיו, ונושמת לרווחה, כשאני יוצאת מהבניין.
״מה עכשיו?״ אני שואלת את בעל הדירה.
״אין לי מושג, אני בשוק כמוך,״ הוא עונה לי, ״אני מודה על כך שקניתי כאן רק דירה אחת, ולא את הבניין כולו.״ זה ממש משנה לי כעת.
אני מוצאת עצמי ברחוב, ואין לי לאן ללכת. ׳כמה סימלי שזה קורה דווקא ביום שלורה התקשרה והזכירה לי איך ננטשתי.
אלא שההבדל בין אז להיום הוא שיש לי עבודה וכסף, ואני יכולה להרשות לעצמי לשכור חדר באיזה בית מלון שארצה עד שאמצא פתרון.
אני המומה ממחירי המלונות, ומחליטה שלפחות הלילה אבחר במלון הזול ביותר שאמצא.
אני לוקחת מונית לבית המלון, לאחר שביצעתי הזמנה באינטרנט. ״את מתכוונת לפנות את החדר מחר, או להשאר כל סוף השבוע? כי יש לנו מבצע לשלושה לילות״ שואלת מאיה פקידת הקבלה.
״אין לי מושג כמה ימים אשאר פה. הבניין בו התגוררתי פונה היום. אני מחפשת פתרון עד שאמצא דירה חילופית,״ אני עונה.
״אם כך נראה מה אני יכולה לעשות עבורך. אני מבינה שכבר שילמת, אבל אפצה אותך גם על היום הזה. בימים אלה שרוחות מלחמה מתקרבות לעברנו, המלון לא בתפוסה מלאה,״ היא אומרת לי, ומגישה לי מפתח. ״שידרגתי אותך לחדר שצופה על הים.״
״תודה מאיה, אני מאד מעריכה זאת,״ אני אומרת ועולה לחדר שנמצא בקומה השמינית.
אני נכנסת לחדר, מניחה את המזוודות שלי, נשכבת על המיטה, ושוקעת בהרהורים.
אני נוסע לבית הוריי לארוחת ערב, למרות שזה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות.
*
אחרי מה שקרה היום בבית הקפה, אחרי שהבהרתי לנוגה שאין לי כל רצון לראות אותה אי פעם, הלכתי לביתה של מיתר, בתקווה שהיא תסכים לדבר איתי.
עמדתי המום מול הבניין ההרוס, שעד לא מזמן הכיל את הדירה שעטפה אותי בחום.
״זאת הזנחה עוד מימים שנפל טיל בקרבת הבניין,״ אמר לי איש כוחות החילוץ, ״בעל הבית הוזהר שזה יכול לקרות, אבל הוא היה שאנן, וזה מה שקרה.״
״אני מחפש את אחת הדיירות, היא לא עונה לי.״ אני אומר לו אחרי שאני מנסה להתקשר אליה.
״אל דאגה, איש לא נפגע במקום. כל אחד הלך לגורלו, חיפש מקום ללון בו הלילה, ובימים שיבואו. יקח זמן לשקם את הבניין, אם כי אם אתה שואל אותי, אני אישית הייתי הורס אותו,״ הוא מביע את דעתו.
*
״אני לא מבינה למה נוגה הייתה צריכה להגיע לכאן בכוחות עצמה,״ נוזפת בי סבתי, אימו של אבי מיד עם כניסתי לבית הוריי.
״אני לא מבין מה יש לנוגה לעשות כאן, כשאנחנו לא במערכת יחסים כבר חודשים,״ אני עונה לה בקור, ״אלא אם כן אתה מעדיפים את חברתה, אז אני אלך.״
״אתה מתנהג כמו ילד, אתה בן שלושים למה אתה מחכה?״ היא אומרת לי, ״היא סיפרה לי על ההצגה שלך עם איזה בלונדינית אחת, רק כדי לגרום לה לקנא. אז עכשיו אה רודף אחרי בלונדיניות?״
״אני מבין שאין לי מה לעשות פה,״ אני פונה לדלת.
״אתה הולך למיתר?״ שואלת אותי נוגה.
״מיתר? איזה מין שם זה מיתר?״ שואלת סבתי במבטא הבריטי הכבד שלה.
״מעניין אותך לשמוע עליה?״ אני פונה לסבתי. ״אימה של מיתר היא ילדית אנגליה. היא הגיעה לארץ כמתנדבת בקיבוץ לאחר גירושיה, ופגשה פה את מי שהפך להיות בעלה ואביה של מיתר. היא אהבה מאד את השם מיטל, וכך קראה לבתה. רק שמאוחר יותר התברר שהייתה טעות ברישום בתעודת הלידה.
היא שאלה כמוך מה זה מיתר, והוסבר לך שזה החוט שממנו מפיקים צלילים בכלי המיתר, ביניהם גם הפסנתר.״
״איזה שטויות, כולם יודעים שפסנתר הוא… הוא…הוא לא כלי מיתר,״ אומרת נוגה. אני מביט עליה וחושב לעצמי מה גרם לי להיות במערכת יחסים איתה. לא פעם הרגשתי שהיא רדודה, אם לא לומר לא כל כך חכמה.
״בזה את טועה,״ אומרת לה סבתי. אני בהחלט מתפלא שכך היא מגיבה. ״אז אמרת שאימה ילידת אנגליה?״
״כן, שפת האם שלה היא אנגלית בריטית. המבטא שלה מושלם. היא למדה באנגליה עד גיל ארבע עשרה, גיל בו נפטרה אימה, והיא עלתה לארץ.
היא רואה אותי עם כל המורכבויות שבי, בעקבות השירות הממושך במילואים. היא לא מחפשת שוגר דאדי שיתן לה כרטיס אשראי בלתי מוגבל,״ אני אומר, ורואה את לחייה של נוגה מאדימים, ״היא עובדת ומרוויחה משכורת גבוהה, ואין לה צורך בכסף שלי.״
״איזה שטויות!״ נוגה שוב אוזרת אומץ.
״באמת נוגה? את יכולה להסביר לסבתא שלי על מה הוצאת ארבעים אלף שקל כשהייתי במילואים, והארץ הייתה בזמן מלחמה?״
״העובדה שהיית במילואים זה לא אומר שהייתי צריכה ללכת עם שיער מוזנח וציפורניים לא צבועות,״ היא עונה מיד.
״וזה עולה ארבעים אלף שקל?!״ עונה לה סבתי. ידעתי שזה מה שיגרום לה להבין מה בעצם היה הקשר בינינו.
״תראי אימא איך ג׳ון נלחם על מיתר, את לא חושבת שזה אומר משהו לגבי הרגשות שלו כלפיה?״ מתערב אבי בשיחה, ״אני אף פעם לא ראיתי אותו כך. בסופו של דבר מה אני רוצה, אם לא את האושר של הבן שלי?״
״אמרתי לך היום נוגה, שאני לא רוצה לראות אותך יותר אף פעם. מה שעשית כעת זה מעשה שפל. לבוא למשפחה שלי ולנסות להסית אותם נגדי, בטח לא ישנה זאת. אמרתי לך שהלב שלי בידיה של אישה אחרת, את ראית אותה, ויודעת שהיא קיימת. היא תהיה אשתי ואם ילדיי, ואין דבר שתאמרי שישנה את זה.״
׳איזה יום מטורף,׳ אני חושבת לעצמי, ׳השיחה מלורה, המפגש עם יהונתן, ואי היכולת להיכנס לדירה שלי. ׳אומרים שצרות באות בשלשות. אז אני את שלי מיציתי,׳ אני חושבת ומחייכת לעצמי.
אז זהו שלא. צלצול הטלפון הנייד מקפיץ אותי ממקומי. אני מחליטה שמי שזה לא יהיה, אני לא עונה. אבל אז אני רואה את שמו של דרור על הצג. אני מסתכלת על השעון, ונדהמת לראות שהשעה כבר אחת עשרה בלילה.
״אני מצטער שאני מצלצל בשעה כה מאוחרת, אבל את צריכה להגיע למשרד,״ הוא אומר, ״ומיתר, תביאי איתך גם בגדים להחלפה, את תצטרכי להישאר כאן.״
אני נכנסת לשירותים להתרענן. הדמות שניבטת אליי מהמראה בהחלט נראית מותשת. אני מזמינה מונית, לוקחת את המזוודות שלשמחתי טרם פרקתי, ויורדת לקבלה. מאיה כבר עזבה, ואני מוסרת את המפתחות לפקיד הקבלה. ״אני נאלצת לעזוב,״ אני אומרת לו להפתעתו, ויוצאת למונית שכבר מחכה לי.
כאשר אני נותנת לנהג את הכתובת, הוא מסתכל עליי מופתע. ״מה זה את עוברת לגור במשרד?״ הוא שואל, ״רק אל תגידי לי שפרצה מלחמה.״
״מה פתאום. לא שמעת על הבניין שפונה בגלל התפוצצות הצנרת? חשבתי שדיווחו על כך בחדשות,״ אני אומרת ומודה שאיני צריכה לשקר.
״נכון! זה נראה כמו מעשה חבלה מכוון,״ הוא אומר.
״אתה חושב? זה לא נראה לי. הבנתי שזה נזק ישן שלא טופל,״ אני אומרת.
כשאני מגיעה לבניין של העבודה, אני רואה שדרור כבר מחכה לי, והוא לובש מדים. הוא לוקח את המזוודות מידי, ונכנס למעלית. אני מתפלאת לראות שבמקום ללחוץ על הקומה שלנו, הוא לוחץ על אחת הקומות מתחת לקומת הכניסה. ״אני מניח שאת כבר מבינה מה קורה.״ קולו נשמע מתוח.
שמעתי על קיומו של חדר המלחמה, אבל מעולם לא ביקרתי בו.
״את השתחררת בדרגת סגן, נכון?״ שואלת אותי איילת שמקבלת את פניי. גם היא לבושה במדים.
״כן,״ אני עונה, ומנסה להבין למה היא שואלת.
״אז צדקתי,״ היא אומרת ומגישה לי מדים, ותג שמאפשר לי תנועה חופשית במקום. ״תלכי להחליף בגדים, אני אחכה לך פה.״
אני עושה כבקשתה, לובשת את המדים, ואוספת את שערי לזנב סוס קופצני.
״כנסי איתי לישיבה,״ אומר דרור מיד עם צאתי.
אני הולכת בעקבותיו במסדרונות המוארים באור ניאון מלאכותי, ומגיעה לחדר ישיבות גדול. אני מתאפקת שלא יראו את הפתעתי, כשאני רואה קצינים בכירים יושבים כבר סביב השולחן.
״תכירו את סגן מיתר פלג. היא קיבלה הלילה מינוי לפקד על מערך הסייבר ביחידה שלנו. היא הגיעה אלינו אחרי שהתרשמנו מאד מהביצועים שלה. יש לה שליטה מלאה ברשת, ודרכים מאד יצירתיות, ללכוד את מי שמנסה לחדור למאגרים שלנו. אולי שמעתם עליה. היא אוהבת לכנות את ההאקרים פאקר מאדר, ולא בגלל שהיא לא יודעת אנגלית. להיפך, אחד היתרונות שלה הם שאנגלית זאת שפת האם שלה.״
אני מביטה על המסך כאשר המילה שאגת הארי מופיעה עליו. המחשבות שלי נודדות. אני נכנסת ליוטיוב ומחפשת את השיר ׳אל תראה ישראל,׳ ושומרת אותו.
״סגן פלג, אני דורש ממך להיות בהקשבה מלאה ולא להתעסק עם הנייד שלך,״ אומר לי קצין בדרגת אלוף משנה.
״אתה מכיר את השיר הזה?״ אני שואלת, ומפעילה את השיר ששמרתי.
״את מבינה שאנחנו עומדים לתקוף את אירן, וזה מה שמעניין אותך?!״ הוא נובח עליי, ״זאת הקצינה שאתה ממליץ עליה?״ הוא פונה לדרור בכעס.
״כבר למדתי שמיתר לא מבזבזת את הזמן על שטויות,״ עונה לו דרור.
״אני לא מאמין, אני מנהל פה גן ילדים,״ הוא רוטן.
״אם תרשה לי להסביר לך המפקד,״ אני אומרת לו, ״את השיר הזה אני מתכוונת להשמיע בכל רחבי אירן, ברגע שיתאפשר לי, בעיקר בתחנות של משמרות המהפיכה, שאותן אני מחפשת ברגעים אלה ממש.״
״אמרתי לך,״ אומר לו דרור מרוצה.
כבר מעל שבועיים אנחנו בתוך המלחמה הזאת. השינה הפכה למצרך נדיר, וגם הפסקות האוכל הן חטופות.
״את יודעת כמה בנות היו רוצות להתחלף איתך? אני לא מבינה למה את מסרבת לגברים שמחזרים כאן אחרייך,״ אומרת לי איילת כשאנחנו נמצאות לבד בחדרי. ׳זה מה שמעניין אותך כעת?׳ אני חושבת לעצמי.
״חשבת על זה שאולי יש מי שאוחז בלב שלי?״ אני עונה לה. אין לי כוונה לספר לה שזה חד צדדי, וכי אני מנסה בכל כוחי למחוק אותי מזכרוני ומליבי.
דרור נכנס לחדר בסערה,. ״הקדימו את הישיבה, יש עדכונים.״
״אני באה,״ אני אומרת לו. אין לו מושג שאני יודעת בדיוק מה יאמר בה, הוא לא יודע ששום מידע כבר לא מפתיע אותי.
אני יוצאת מחדרי, כשאני שומעת את הבנות מתלחשות בהתרגשות. ״זהו , נגמרה המלחמה?״ אני שואלת, ״כי אחרת אין לי הסבר למה העיניים שלכן לא על המסכים.״
״את לא מבינה, הוא פה,״ לוחשת לי איילת אחוזת התרגשות.
״הוא,״ אני אומרת, ״מי זה הוא?״
״הסגן אלוף,״ היא מביטה בי במבט של פליאה, כאילו אני צריכה לדעת במי מדובר, ״תודי שהוא גבר מעלף.״
״אני מודה,״ אני עונה בלי להביט על מי הן מדברות, ״ועכשיו תחזורנה לעבודה.״
״הוא בכלל קיים הגבר הזה שבגללו את מסרבת לכולם?״ מפתיעה אותי דלית. אז מסתבר שמדברים עליי מאחורי הגב. אני לא יודעת אם אני כועסת שמרכלים עליי, או…
״היה לכן ספק שאני קיים?״ אני שומעת אותו אומר .
אני מסתובבת לאט, ופוגשת את המבט שלו, שמגלה את הסערה הגדולה שעוברת עליו.
״בואי מאמי שלי, באתי לקחת אותך לישיבה,״ הוא אומר, לוקח את ידי בידו, ואוחז בה חזק.
׳מאמי שלי,׳ מהדהדות המילים בראשי, פתאום זה לא נשמע לי מאוס כל כך.
״אני מודה שמשמח אותי לשמוע שסגן מיתר דוחה את כולם, לא שאני מופתע, לא שהיה לי ספק,״ הוא אומר לדלית.
״את רוצה לומר לי ש…״ מתחילה דלית לשאול.
״פטפטנו מספיק, מחכים לי בישיבה,״ אני קוטעת אותה. ׳מה אני אמורה לענות לה, שאין לי מושג שהוא פה?׳
אנחנו רק יוצאים למסדרון, והוא עוצר אותי. ״עשיתי הכל כדי להיות מוכן לקראתך. רכשתי לנו דירה, ורציתי להביא אותך אליה,. אבל כשהגעתי ראיתי שהבניין בו הייתה הדירה שלך, הפך לאתר בניה, ואיש לא ידע לומר לי היכן את. כמה שעות לאחר מכן כבר היינו במלחמה. רק היום גיליתי שגם את כאן.
הגוף שלי כואב בהעדרך, הלב שלי מתגעגע אלייך בטירוף. אני יודע שמה שהיה בינינו היה קצר, אבל זה לא מונע ממני לדעת שזה מה שאני רוצה וצריך. הייתי חייב למצוא אותך ולומר לך שאני רק שלך, שאני רוצה שנתחתן, ונקים משפחה.
אני…״ הוא משתתק וחוקר את עיניי בניסיון להבין מה המילים שלו עושות לי. הוא לא מחכה שאגיב, אלא רוכן אליי, מבטו מרוכז כעת בשפתיי. ״אמרת שאת אוהבת להתנשק איתי,״ הוא אומר כמעט בלחש, מצמיד את שפתיו לשלי ומנשק אותי נשיקה סוערת.
אנחנו מאחרים לישיבה, בחוץ מתנהלת מלחמה, התראות על שיגור טיל נוסף, אבל העולם יחכה.
הוא ניתק ממני, וכורע על ברכיו. ״לא תכננתי לעשות את זה כך, אבל אני לא יכול לחכות יותר, אין לי אוויר.״
כשאנחנו נכנסים לחדר הישיבות, ״איחרתם,״ המפקד מסנן לעברנו .
״אני מתנצל המפקד,״ אומר יהונתן, ״אני מודע לחשיבות הישיבה הזאת, אבל לשם מה אנחנו נלחמים? כדי להגן על יקירנו, ולתת להם בית יציב ובטוח. וזה בדיוק מה שעשיתי, דאגתי שהיא תדע שיש לה מקום בטוח, בית חם לחזור אליו.״
המפקד לא מרוצה מתשובתו. הוא מעוות את שפתיו, אבל הוא לא מגיב, ומוציא את התסכול שלו עליי.
״את יודעת שזימנתי את כולם לדווח להם את החדשות, ולשבח אותך על תרומתך לעניין. את מוכנה להסביר לי מה התרוץ שלך לאיחור?״
״סגן אלוף סמואל בא לקרוא לי לישיבה, ואם היו פני הדברים אחרת, הייתי מגיעה בזמן. אבל תסכים איתי שכשהגבר שאת אוהבת, כורע ברך לפנייך ומציע לך נישואין, זה חשוב לא פחות?
אנחנו נלחמים כדי שיהיה לנו שקט, שתהיה לנו מציאות נורמלית, חיים שלווים. גם בלב המלחמה, ראוי שיהיו לנו מרווחי נשימה, גם אם הם קצרצרים, להזכיר לנו מה עתיד להיות, כשכל זה יגמר,״ אני מסיימת את דבריי.
״ואני חשבתי שאני עומד לבשר לכם את החדשות הכי חשובות,״ אומר המפקד ומחייך למראה טבעת היהלום הנוצצת על אצבעי.
״יש לי כל כך הרבה מה לספר לך מאמי שלי,״ אומר יהונתן כשאנחנו יוצאים בסיום הישיבה.
״אתה לא יודע כמה התהפכה לי הבטן כשחשבתי שיצאת להלחם בצפון. יצאתי מדעתי,״ אני אומרת לו.
״הגעתי לנקודת האיסוף, וכל מה שהיה לי בראש זה שאני לא יודע איפה את, והטלפון שלך כבוי כל הזמן. אלא שברגע האחרון נתבקשתי להגיע לכאן. נאמר לי שיש לי הרבה מה לתרום מניסיוני, וכי אנהל את הכל מכאן. וכשמעתי את הפאקר מאדר שלך, חזרתי לנשום, וידעתי שמצאתי אותך.״
אני מרפרף באצבעי על זרועה ומרגיש משהו מתחת לשרוול, אני מושך אותו כלפי מעלה, ורואה שהיא עונדת את הצמיד שלי.
״מאמי שלי,״ אני אומר נרגש, ויודע שיש בה את כל התשובות למה שאני מחפש. שאת היד שלה שחיפשתי, כדי לצאת מהמעמקים, ולחזור שוב לחיות את החיים במלואם.
אני כבר מחכה לרגע שהמלחמה תיגמר, אבל יודע שהעתיד שלנו כבר התחיל, וכי לעולם לא אהיה עוד זאב בודד.
שיחזור כל חיילנו בשלום,
והשקט יחזור על ארצנו היפה.
בר אבידן,
מאמינה באהבה
