אני שומעת את פסיעותיו מתקרבות אליי. אני קופאת משקיטה את נשימותיי כדי שיחשוב שאני ישנה. "בבקשה, בבקשה, שלא ינסה לגעת בי." למרות שאני נתקפת פחד אני מצליחה להעמיד פני ישנה.
להפתעתי הוא מרים את השמיכה שנפלה ממני ומכסה אותי בזהירות, נמנע מלגעת בי. אני שומעת אותו ממהר ללכת לחדר האמבטיה, אבל כשהוא יוצא נדמה לי שצעדיו כבדים יותר. הוא מפהק ונכנס למיטה.
אני שוכבת בעיניים עצומות וחושבת עליו. אני מבולבלת, לא בטוחה מה אני מרגישה. מצד אחד אני שמחה שלא ביקש ממני לשכב איתו. מצד שני אני תוהה מה מנע ממנו לעשות זאת. האם בדק אם אני ישנה כי רצה שאבוא איתו למיטתו?
שקט עוטף את הבית. אני שמחה לשמוע שהוא לא נוחר. אני מנסה בכל כוחי להירדם אבל לא מצליחה. לבסוף אני את לוקחת את ספר הספרייה שריפות קטנות בכל מקום מאת סלסט נג שבטעות לא החזרתי, ומתחילה לקרוא. עלילת הספר היא על רקע העיר קליבלנד במדינת אוהיו. מיה גיבורת הספר היא נשמה חופשייה כמוני. אני נסחפת לעלילה של הסיפור, וקוראת את הספר בשקיקה עד שעולה השחר.
אני נכנסת בשקט לחדר האמבטיה למקלחת זריזה. ׳איך לא חשבתי להכין בגדים מראש,׳ אני חושבת לעצמי. הצצה לחדר השינה מלמדת אותי שהוא ישן, אבל עדיין אינני מרגישה בנוח להיכנס לחדר לקחת בגדים.
לשמחתי אני נזכרת בכביסה שעשיתי אתמול אחרי התקרית עם התחתונים, וניגשת להוציא מהמייבש את שמלת הטריקו, זו עם פסים בשחור ולבן. אני רושמת בפניי לא לשכוח להכין מבעוד מועד בגדים בפעם הבאה שיבוא לכאן מישהו.
אין לי מושג מתי הוא מתכוון לקום, ולכן אני ניגשת למטבח להכין ארוחת בוקר. אני מניחה את הספר על השולחן כדי שאזכור להחזיר אותו לספרייה.
אני מכינה קפה טרי במכונת הקפה שקלריס השאירה עבורי, מטגנת תפוחי אדמה ובצל יחד עם נקניקיות וביצים. בתנור אני שמה לחמניות שהקפאתי. אני אוהבת לתת להן להתחמם כך, ולא לחמם אותן בטוסטר.
בתזמון מושלם אני שומעת אותו נכנס למקלחת. אני שמחה שהפעם לא שכחתי את בגדי המלוכלכים בסל הכביסה בחדר האמבטיה. אני נכנסת לחדר העבודה, רושמת פתק: סל כביסה. ותולה אותו על לוח השעם.
אני נתקלת בו בדיוק כשהוא יוצא לכיוון המטבח. "מריח נפלא," הוא אומר, "בהחלט מעורר תיאבון."
"תודה," אני אומרת לו, פונה חזרה למטבח על מנת לערוך את השולחן.
"את חוצפנית!" הוא מסנן לעברי.
אני מסתובבת אליו ומביטה בו בתדהמה. "מה עשיתי?" אני שואלת.
"את עוד שואלת?! מי הרשה לך לחטט בתיק שלי?" הוא אומר בקול מקפיא שגורם לי לרעוד.
"על מה אתה מדבר? איזו סיבה יש לי לעשות דבר כזה?" אני שואלת.
"את גנבת קטנה ועלובה," הוא אומר לי.
אני נושמת עמוק, מגייסת את כל הכוח שיש בי. "אולי תסביר לי סוף סוף מה עשיתי?" אני שואלת. הוא פשוט לא נורמלי, מה יש לי לגעת בתיק שלו?
הוא מצביע על הספר "שריפות קטנות בכל מקום." הוא עוזב את המקום בצעדים מהירים. אני שומעת אותו אורז ברעש את הדברים שלו, חור למטבח ומניח לפני מעטפה עם שיק.
אני לוקחת את השיק ונותנת לו אותו. "אני לא רוצה ממך דולר אחד," אני אומרת לו בכעס, "אולי אני זונה, אבל לא גנבת. אני יוצאת, כשאתה עוזב תטרוק את הדלת, היא כבר תנעל."
אני חוטפת את המפתחות שלי ואת הטלפון הנייד, ויוצאת מהבית בטריקת דלת.
אני נושמת עמוק לפני שאני מקישה על הדלת של שירלי. אני לא רוצה שתראה כמה אני נסערת, כיוון שאין לי כוונה להסביר לה מי הוא, ומי הפכתי להיות.
"היי שירלי," אני אומרת לה כשהיא פותחת בפניי את הדלת, "בואי נתקשר לדייזי מהניקוי יבש, ונברר פרטים בקשר לווילונות שלך.״
וכך אנחנו עושות. "והמחיר כולל גם הורדה והרכבה מחדש?" אני שואלת את דייזי, "כי אין לי סולם גבוה להוריד אותם בעצמי ואני לא אתן לשירלי לעשות את זה."
"בטח ילדה. בשבילך הכל. אחרי שדאגת לי כל כך יפה לעבודה מהמסעדה שלכם," היא אומרת.
אני מרגישה צביטה בלב. היא זורקת אותי לימים אחרים, חסרי דאגות. ימים שאמנם לא היה לי רגע אחד פרטי לעצמי, בקושי נשמתי מרוב העומס של העבודות לאוניברסיטה והעבודה במאמא מריה, ועדיין הייתי מאושרת.
"אם כך סגרנו," אני אומרת לה.
"דייזי תשלח מישהו להוריד את הווילונות, ולאחר הניקוי הם יותקנו מחדש," אני מעדכנת את שירלי.
"ועכשיו תסבירי לי," היא אומרת לי בפנים רציניות, "למה יצאת מהבית שלך בטריקה, ולמה הגבר הזה עשה כמוך, וטרק את הדלת." אני מציצה החוצה מבעד לחלון המטבח ורואה את הרכב של הפרופסור יוצא בדהרה מהחצר.
"הוא טרק את הדלת כי אין לא מפתח," אני מסבירה לה.
"ואת?" היא שואלת.
"ואני מה?" אני מעמידה פנים שאיני מבינה.
"הבנתי," היא אומרת.
אני מושכת בכתפיי. "אני חייבת לחזור, יש לי מלא עבודה," אני אומרת לה.
אני לא משקרת.אני מרגישה שבוער לי בפנים. אני רוצה לעקור מהמיטה את הסדינים שישן עליהם. דחוף לי לכבס אותם, שלא יישאר ריח ממנו. אני פותחת את כל החלונות בבית שלא תישאר טיפת ריח ממי הגילוח והדיאודורנט שלו.
בשעה שהמצעים מתכבסים, אני משפשפת את חדר האמבטיה. את הריצפה, את קירות המקלחת, כאילו הם מזוהמים, ולא נוקו רק אתמול בבוקר.
אני חוזרת למטבח. הוא לא נגע באוכל. אני משליכה הכל לפח. גם את הלחמניות, ויוצאת לזרוק את השקית לפח המרכזי שבקצה מגרש החניה.
רק כאשר אני חוזרת שוב למטבח אני קולטת שהוא לקח את הספר איתו.
אני מרימה עיניי לשמים כפי שאני עושה תמיד כשאני רוצה להודות על גורלי הטוב או כשאני מיואשת מאד. ׳מיס מורגן,׳ אני מדברת אל מורתי האהובה שאיננה עוד, ׳הבטחת שתשמרי עליי. מה אני אמורה לעשות? אפילו להיות זונה טובה אני לא מסוגלת.׳
אני לא טיפשה. אני רואה את המבטים שטופי הזימה של הגברים כשהם רואים אותי. למרות שאני לא מתלבשת באופן פרובוקטיבי, הבגדים שלי בהחלט מבליטים את מה שהטבע העניק לי. אני יודעת שאני אישה יפה וגורמת לגברים תמיד להגיב אליי.
אני לא יודעת אם אני פגועה ממנו, או נעלבת שאפילו לא ניסה לעשות איתי משהו. אני מרגישה כל כך כישלון. אני מרגישה את הסערה מתעצמת בי,הדמעות עומדות להתפרץ.
ואז נשמע צלצול הטלפון.
אני חוטפת את הטלפון ורוצה לומר לו מה דעתי עליו, אבל להפתעתי אני רואה שזו שיחה בלתי מזוהה. אני מתלבטת אם לענות ומחליטה שכן. ׳הפעם,׳ אני אומרת לעצמי, ׳את תתנהגי כמו זונה אמיתית.׳
"מיס לנסטר?" אני שומעת את קולה של אדית מזכירת הפקולטה למדעים, "אנחנו צריכות להיפגש." אני תוהה מה היא רוצה ממני. היא מדברת כמעט בלחש, ונשמעת מאד מפוחדת.
"אני בבית. מתאים לך להיפגש אצלי?" אני שואלת.
"איפה?" היא עונה קצרות. אני אומרת לה את הכתובת.
"אהיה אצלך עוד רבע שעה,״ אומרת אדית בקול רועד.
אם מקודם הייתי נסערת, עכשיו אני חוששת שמשהו קרה, וזה לא נשמע טוב. אני מנסה להריץ במוחי כל מיני תרחישים. האם זה קשור לפרופסור? אני לא יכולה לנשום ופוקדת על עצמי להתאפס מהר. אני עוברת בחדרים, סוגרת את החלונות, בודקת שהכל מסודר ונקי.
אני מחממת את הקפה שנשאר בשלמותו, ומודה על כך שיש לי עוגיות בבית. אני עורכת אותן על צלחת, ומניחה אותה על השולחן בסלון. מרוב לחץ הצלחת עפה לי מהיד ובנס לא נופלת ומתנפצת על הריצפה.
ואז היא מגיעה.
ממראה פניה אני כבר מבינה שהיא מפוחדת. "תודה שהסכמת להיפגש איתי," היא אומרת.
"ברור," אני עונה לה, "מה תשתי? בדיוק הכנתי קפה."
"שחור, בלי סוכר, בלי חלב," היא עונה לי, "כשאני עצבנית אני לא אוהבת מתוק. זה בסדר שנשב במטבח?"
"בטח," אני עונה והולכת לקחת את צלחת העוגיות. למרות שאמרה שאיננה רוצה מתוק, היא מושיטה את ידה, לוקחת אותה ואוכלת אותה כמעט בשלמותה. היא עדיין לועסת אותה בשעה שהיא לוקחת כבר עוגיה נוספת. אני מעמידה פנים שאני לא שמה לב, מוציאה קרואסונים ומחממת אותם בתנור. בינתיים בזמן שהם מתחממים, אני מניחה צלוחית עם חמאה, וצנצנת של ריבה על השולחן.
"הוא נגע בך?" היא יורה לעברי בלי הכנה מוקדמת.
אני מתמלאת כעס. אני יכולה לדמיין את הפרופסור מתרברב על שכבש אותי בלילה.
"לא," אני עונה ומנסה לשוות לפני מבט חסר רגש.
"הוא רמז לך משהו?" היא ממשיכה.
"לא, ממש לא," אני ממשיכה לשחק את תפקיד התמימה.
"את יודעת שהוא עומד מאחורי הפסקת המלגה שלך," היא אומרת.
"ולמה שיעשה דבר כזה?" אני שואלת. אני באמת לא יכולה לעלות על דעתי מה יכול להיות הקשר של הפרופסור למלגה שלי. אני כבר מתחילה להבין שהוא המציא לי את הסיפור על זה שאין חדרים פנויים במלונות בסביבה, אבל מדוע אם כך לא שכב איתי?
"אני רוצה שתדעי שאת לא היחידה," היא אומרת לי, "ולכן פיטרו אותו מהאוניברסיטה."
"ומאיפה את יודעת את כל זה?" אני שואלת.
"מה זאת אומרת אני מזכירת הפקולטה למדעים," היא עונה.
"את צודקת. אני תמיד שוכחת שמתמטיקה היא חלק מהפקולטה שלנו," אני עונה לה מהורהרת.
"מתמטיקה? מה הקשר למתמטיקה?" היא שואלת, "פרופסור מונסון הוא מרצה לכימיה."
"בטח," אני עונה ומבינה שטעיתי, "למה פיטרו אותו?"
"את ממש לא איתי. הוא דרש מסטודנטיות שלו שישכבו איתו כדי לקדם אותן. את לא שכבת איתו?"
האמת שאני כועסת על עצם השאלה אבל אוספת את עצמי ונושמת עמוק. "אני לא זונה, למה שאעשה זאת?"
"זה בדיוק מה שאמרתי להם," היא עונה לי בשעה שאני הולכת להוציא את הקרואסונים מהתנור.
אני עומדת בגבי אליה ופוקדת על עצמי שוב להיות מרוכזת. משהו קורה שם בפקולטה ועליי להבין מה לכל זה ולי, פרט לעובדה שאני מבינה למה נלקחה ממני המלגה.
אני מוציאה שתי צלחות וסכום ומניחה אותם על השולחן. עכשיו גם אני זקוקה למשהו מתוק. איזה בוקר מטורף! אני מוזגת קפה ומתיישבת.
"אני יכולה?" היא שואלת בביישנות ומצביעה על הקרואסונים.
"את לא חושבת שאני יכולה לחסל את כל זה לבד," אני צוחקת בניסיון להפיג את המתח שתלוי באוויר.
"אמרתי להם שאת ילדה טובה, ובכלל למה לך, כשאת מקבלת מלגות כבר שנים," היא אומרת.
"לא הייתי מסכנת את השם שלי בשביל מלגה. אני אחסוך כסף, ואסיים את לימודיי," אני עונה לה.
"רק שתדעי לך שמספר לא מועט של סטודנטיות התלוננו כבר נגדו. הם רצו לזמן אותך לחקירה. אני אומר להם שדיברתי איתך. בכל מקרה איש לא יודע איפה את גרה, לא כך? אומר שפגשתי אותך במקרה ואין לי מושג היכן את גרה," היא מסכמת את השיחה.
עכשיו כשהכל ברור, אנחנו באמת יכולות לשבת כמו שתי חברות ותיקות, להנות מקרואסונים חמים, ולפטפט על נושאים אחרים. אני שמחה לגלות שהיא אישה מאד חביבה, וכל כך שונה מהדמות האפורה שהכרתי עד היום. מתברר שיש לה חוש הומור מפותח, והיא גורמת לי כמעט לבכות מרוב צחוק. כמה שהייתי זקוקה לזה.
אני רותח. הזונה הזו לא יודעת גבולות. כמה הטעה אותי המראה התמים שלה. ולחשוב שהמחשבות עליה עוררו אותי כך.
אני יוצא מהחניה. בקושי מתאפק לא לסחוט את הגז עד הסוף. רק המחשבה שיתכן שיש פה ילדים מונעת ממני לעשות זאת. אני חייב להרגיע את עצמי. יש לי עוד שיעור אחד להעביר' ואני חוזר הביתה.
העובדה שהסטודנטיות מחפשות את תשומת ליבי היא עניין בשגרה אצלי, רק שהיום אני חם על כל המין הנשי ומתאפק לא להתפרץ עליהן. לפעמים אני חושב כמה באות להרצאות בגלל המרצה' וכמה באמת מתעניינות במתמטיקה.
אני מעביר היום את השיעור מנותק מהסביבה. ד"ר סירקין מציע להזמין אותי לארוחת צהריים במסעדה בעיר, אבל אני מסרב. "הבטחתי לילדיי שאבוא לקחת אותם מבית הספר," אני ממציא לו תרוץ, "אם יש לך שאלות תשלח לי מייל."
אחת הסטודנטיות מנסה לעצור אותי. ברור לי שהיא ממציאה שאלה רק כדי לדבר איתי "תבקשי מד"ר סירקין שיסביר, הוא המרצה שלך, אני כאן רק מרצה אורח," אני עונה לה בחוסר סבלנות.
אני יוצא בצעדים מהירים לחניה ומתיישב ברכב. ׳תנשום,׳ אני פוקד על עצמי, ׳מה עובר עליך?׳. בתוך תוכי אני יודע את התשובה, אין לי ספק שהכל קשור אליה, האחת שאני לא יודע עליה כלום פרט לעובדה שהיא השכירה לי חדר ללילה, והסכימה לתת לי להנות מגופה.
ובכל זאת יש שם משהו שמנקר לי אי שם במוח. היא לא השכירה לי חדר, אלא את כל הבית שלה, וצמצמה את נוכחותה לספה אחת בלבד. מדוע אם כך הנוכחות שלה כל כך הפריעה לי עד שאני מחפש בה את פגמיה?
אין לי שום כוונה לומר לו מילה על הספר שלקח ממני. אני הולכת לחדר השינה כדי לקחת את התיק שלי. על הכרית שלי מונחית מעטפה ועליה רשום אלף דולר. "בדיוק כמו זונה," אני אומר לעצמי במרירות.
אני לוקחת את המעטפה, ומכניסה אותה למגירה של שידת הלילה בצד שהוא שכב עליו. אין לי כוונה לגעת בכסף שלו. אני עוד לא יודעת איך, אבל אני אמצא את הדרך להחזיר לו את המעטפה.
אני חוטפת את התיק ויוצאת מהבית כמעט בטריקת דלת, והולכת ברגל למרכז העיר. אני מכירה את העיר כמו את כף ידי, ולכן מקצרת את הדרך ומגיעה ישר לחנות הספרים, ורוכשת עותק של הספר שנלקח ממני, ועוד אחד כתרומה, כפי שמקובל לעשות ברגע שאיבדת את הספר שהשאלת. ׳כסף בא וכסף הולך,׳ אני ממלמלת, מוציאה שטר של מאה ומשלמת עבור שני הספרים.
"רגע," קורא אחריי המוכר, "שכחתי שאת סטודנטית. מגיע לך ספר אחד חינם"
כשאני יוצאת מהחנות לרחוב, אני מרימה את עיניי לשמים. ׳תודה לך,׳ אני אומרת בלי קול. אני שוב מרגישה מוגנת למרות מה שקרה הבוקר.
אני הולכת לספריה ומחפשת את הספרנית. "מישהו לקח בטעות את הספר שהשאלתי. הנה לך הספר, ועוד אחד מתנה ממני," אני אומרת.
"לא היית צריכה.את תמיד מחזירה את הספרים שלך בזמן, יכולנו לחכות עד שהספר יוחזר אלייך," היא אומרת.
"העניין הוא," אני מסבירה לה, "שהוא גר רחוק, ובכלל אינני יודעת את כתובתו."
"היי צ'סה, את פה!" אני שומעת את קולה של צ'לסי חברתי לכיתה, "זה נכון מה ששמעתי?" היא אוחזת בידי ומושכת אותי החוצה. "לא ידעתי איך למצוא אותך. חיפשתי אותך במעונות אבל כבר לא היית."
"מה שמעת?" אני שואלת. באמת מעניין מה הם מספרים עליי.
"נו את יודעת שפרופסור מונסון ניסה… כלומר אני מקווה שרק ניסה. אוי צ'סה אל תגידי לי ש.." היא אומרת ומביטה בי במבט של השתתפות בצער.
"פרופסור מונסון הוא לא המרצה שלי," אני עונה לה, "למדתי אצל פרופסור דורותי שיין."
"מאד מוזר," היא אומרת לעצמה, "אבל אומרים ש…"
"אומרים שמה?" אני שואלת ומביטה עליה בסקרנות, כאילו שאין לי מושג על מה היא מדברת. הרי אסור לי לספר לאיש על הביקור של אדית בביתי.
"אל תגידי שאת מאמינה לכל מה שאומרים," אני אומרת, ולא נותנת לה לענות לי. אני לא רוצה להראות לה כמה אני כועסת על פרופסור מונסון ובעצם על כל הפרופסורים בעולם ברגע זה.
"הוא יושב בועדת מלגות. אמרו שהוא עצר לך את המלגה, בגלל שלא הסכמת לשכב איתו," היא אומרת.
"העובדה שנעצרה לי המלגה היא נכונה, אבל לא הייתה שום פנייה אליי מצידו. הוא לימד אותי לפני שלוש שנים. מדוע שייזכר בי פתאום?" אני שואלת בפליאה.
"מה זה משנה בעצם. העיפו אותו מהאוניברסיטה. את יודעת שהוא…" אני לא נותנת לה לסיים. אין לי צורך לשמוע רכילות.
"אני חייבת לברוח," אני אומרת לה ועוזבת את המקום.
מי אני שאשפוט מישהי על ההתנהגות שלה. ברור לי שאם הייתה מגיעה אליי דרישה כזו ממנו, לא הייתי נענית לה, ועדיין אני מבינה מה זאת מצוקה.
השיחות בעקבות המודעה ממשיכות לזרום אליי מגברים שרק מחפשים סקס. מהשיחות נדמה לי שהם מרבים בשאלות, כי זה מעורר אותם ואולי יותר מזה. אולי מה שהם צריכים זו שיחה אירוטית כדי לספק את עצמם, אבל הם לא יקבלו את זה ממני, כיוון שכאשר הם שואלים אם אני עושה ׳את זה או את זה,׳ אני מייד מסבירה שאני לא נותנת שירותי מין.
"תגיד לי איפה בתמונה של הבית שלי, אתה מוצא רמז לשירותי מין?" אני שואלת את הגבר שמתקשר אליי בשעה שאני צועדת לכיוון הבית. כיוון שהמספר שלי חסוי, וזו אני שמתקשרת אליו בעקבות ההודעה שהשאיר אני לא חוסכת ממנו מה דעתי עליו. את כל מה שהצטבר בי הבוקר אני מוציאה עליו, כאשר הפרופסור שהתארח אצלי עומד לנגד עיניי.
׳אז זהו החזרתי את הספר לספריה, ואני לא צריכה ממך טובות,׳ אני אומרת לחלל הבית כשהדלת הכניסה לביתי נסגרת מאחוריי.
אני נכנסת לחדר העבודה, מפעילה את המחשב, נכנסת לתיבת המיילים שלי, אבל אין שוב תשובה בקשר לעבודה.
אני משוטטת ברחבי האינטרנט ללא מטרה מוגדרת, ונתקלת באתר של חשיבה חיובית. ׳האושר נמצא בתוכך,׳ אני אומרת לעצמי, ואני פותחת אותו. לא כי אני מאמינה בזה, אלא כיוון שכך אומרים כולם. רק שאצלי בפנים יש חלל ריק, והאושר לא רוצה להתגורר בו.
ואז מופיעות לי המילים של אודרי הפבורן על כך שהכל אפשרי.
אני יושבת מול המסך ונותנת למילים לחלחל לתוכי. אולי זה מה שהייתי צריכה לשמוע, שהכל אפשרי. אני שולחת את המשפט להדפסה ותולה אותו על הלוח. כל המטלות שהיו לי בוצעו. עכשיו לא נותר לי אלא להסתכל קדימה וליצור מטלות חדשות בזמן שהמילים האלה ניבטות אליי מהלוח.
אני כבר מתחילה להבין שהעובדה שלא סיימתי את התואר, תמנע ממני למצוא עבודה בתחום שלי, ולכן אני חוזרת לחשוב על העבודה במסעדה, עבודה שאני יודעת שאני טובה בה. אני חייבת למצוא דרך להרוויח שם יותר כסף. אני לא יודעת עדיין איך, אבל אני חייבת קודם כל לחזור לעבוד כפי שעבדתי, ואחר כך עוד אחשוב על משהו.
