פניקס
למרות שהלכתי לישון בחמש וחצי, אני מתעורר כשריח של קפה טרי מציף את הבית. אני ממהר לרדת למטבח. אני רוצה לבדוק איך אבלין מרגישה, ואם היא כועסת עליי ולכן ישנה על הספה בחדר העבודה.
״אני מצטערת ניק,״ היא מקבלת את פניי, ״הלכתי לקחת את המטען מחדר העבודה, ונרדמתי על הספה.״ אני מרגיש הקלה.
״האמת היא שלא רציתי להעיר אותך, וחשבתי שאוכל להירדם לצידך, אבל התנוחה שלך הייתה כזאת שלא הותירה לי מקום,״ אני אומר.
״כי באמת לא התכוונתי להירדם שם,״ היא עונה לי, ״אתה כועס עליי?״
״מה פתאום. אין סיבה בעולם שתגרום לי לכעוס עלייך בייבי שלי,״ אני עונה, ״זה לא אומר שלא היית חסרה לי. אני גם חושב שהגיע הזמן שתעבירי את הבגדים שלך לחדר הארונות בחדר השינה. את לא אמורה להשאיר אותם כאן, וגם תתחילי להשתמש בחדר האמבטיה שבו, אלא אם כן את באמת מעדיפה את המקלחת השניה. בואי איתי,״ אני אוחז בידה, מוביל אותה לחדר השינה, ומכניס אותה לחדר הארונות המרווח. ״את יכולה לעשות בו סדר כרצונך.״
אבלין חוזרת לחדר העבודה, ממלאת את המזוודות בבגדים שלה, ומביאה אותם לחדר הארונות. אני משאיר אותה לבד וחוזר לחדר העבודה. אני שמח שבחרתי להשאיר את המחשב החדש כאן, מה שמאפשר לי כעת לבדוק מה קורה בחברה שלי.
״ניק, אתה יכול לבוא?״ מבקשת אבלין.
אני נכנס לחדר הארונות בחדר השינה, ומתפעל מהסדר המופתי של הבגדים בו. ״תראה מה מצאתי,״ אומרת אבלין, ומצביעה על הקיר. אני עוקב במבטי אחרי אצבעה, ומגלה על הקיר, מאחורי החולצות התלויות שלי, מנעול צבוע בלבן.
״עכשיו נשאר רק למצוא היכן המפתח.״
מדהים אותי שסבא ידע שאני ארצה את המקום הזה, ועדיין הקפיד להסתיר את הדברים. אני תוהה ממי הוא חשש. האם זה אנשים כאן שינסו למצוא כאן מידע לאחר מותו, או אולי לא סמך על ילדיו שיתנו לי לקבל את המקום בלי לנסות לראות מה יש בו? מאחר והכל היה נעול ומוגן, אני נוטה לחשוב שזה היה מכוון לבני המשפחה. עצוב לי שכך הוא הרגיש.
״אני בטוח שנמצא אותו,״ אני אומר בבטחון, ולא אומר לה שאני מאמין שהוא כנראה בידי.
״אנחנו מתחילים את העונה בקרוב. יש בידי את רשימת העובדים שעבדו עם סבא, ואני מתכוון לזמן אותם לראיונות מאד בקרוב. אני רוצה שיבינו שאני יודע עליהם הכל. אין להם מושג כיצד עבר משק לינקולן לידיי, הרי הם לא ראו אותי כאן מעולם,״ אני משתף אותה בתוכניתי, ״אני אזדקק לעזרתך בניהול המשרד כשנתחיל לעבוד בשדות.״
אבלין לא קראה את כל היומנים של סבא, אלא רק את הדף הראשון, ובכל זאת אני מוצא לנכון לספר לה שעורך הדין הביא לי תיק שהשאיר עבורי סבא, ובו כל המידע על ניהול המשק. את המידע על הקלסר השני, אני משאיר בינתיים לעצמי.
״כמובן שאשאיר לך זמן לפתח את גן העדן של רייצ׳ל, ואף אעזור לך בכל הקשור בשדה הלבנדר שלך. כיוון שאני מאמין בעסק שלך, אני חושב שבקשר לעסקים שאת מנהלת עבורם את החשבונות, כדי שתחפשי מישהו שיעבוד איתך.״
״זה באמת מה שאני רוצה. סיפרתי לך שלמדתי את המקצוע לדרישתו של אבי, אבל הלב שלי שייך לאדמה. תעזור לי למצוא מישהו?״ היא שואלת.
״אני חושב שאחפש לך מישהי, כיוון שכבר גיליתי שאני רגיש לקרבתו של גבר לידך,״ אני אומר.
״אין לך מה לחשוש. אני לא מחפשת אף אחד אחר,״ היא עונה, לא מודעת לסערות שמתחוללות בתוכי. ״הכנתי קפה ולחמניות מתוקות, תבוא לאכול איתי?״ היא שואלת.
״ברור שכן בייבי שלי. אני כבר לא יודע לאכול ארוחת בוקר לבד,״ אני עונה.
״בקרוב נצטרך להתרגל לקום שוב מוקדם,״ היא אומרת, ״אני כל כך מתרגשת לקראת העונה החדשה.״
אנחנו מסיימים לאכול, ואבלין אומרת שהיא רוצה ללכת לעבוד בסטודיו שלה. ״תשאירי לי את הכלים, אני אנקה את המטבח,״ אני אומר לה. היא מסתכלת עליי מופתעת, ״אני יודע לרחוץ כלים. את יודעת שחייתי לבד לפני שהגעת לחיי,״ אני אומר לה.
״תודה,״ היא אומרת ויוצאת מהמטבח.
אני מפנה את השולחן, רוחץ את הכלים, ומחשבותיי נודדות.
*
ביום ההוא שפגשתי בה, לא היה לי מושג כמה מושלם יהיה החיבור בינינו. אני בעצמי לא ידעתי למה לצפות מהמקום הזה, והנה הגיעה אליי לחיי ילדת הטבע המדהימה הזאת. אני לא יכול לחשוב על אף אחת אחרת שהייתה מצטרפת למסע שלי במקום כל כך מרוחק מכל ישוב, בלי להתלונן. אחת שתתמוך בי בלי לבקש דבר לעצמה. זה לא אומר שאיני רוצה לה עולם ומלואו.
*
אני עולה לחדר השינה, ורואה שהמיטה מוצעת. ״אבלין?״ אני קורא, וחושב לעצמי שאולי היא בכל זאת כאן. אבל היא לא עונה. לכן אני משקיף על הסטודיו מבעד לחלון, ורואה שהיא כבר שם.
עכשיו כשאני לבד בבית, אני ניגש לראות מה יש בכספת שהוסתרה בחדר הארונות. אני מוציא את המפתח הנוסף, והוא אכן פותח את הדלת. אלא ששוב אני נתקל בלוח מקשים, ועליי לפענח את הקוד. ספרות שנת הולדתי לא פותחותאת הדלת, ואני מנסה את השנה הקודמת שהייתה השנה בה ביקר בבית סבי לאחרונה, ואכן הדלת נפתחת.
אני מוציא מתוכה יומן שראה ימים טובים, וקופסת עץ מעוטרת בפרחי לבנדר.
אני פותח את הקופסה ומוצא בה על כרית קטיפה שחורה שתי טבעות זהב דקות, וטבעת יהלום.
מתחת לכרית מציץ פתק, אני מוציא אותו וקורא.
יקר שלי,
הטבעות האלה הן הטבעות אותן ענדנו זה לזו כשנישאנו. מאוחר יותר הן התחלפו בטבעות יקרות יותר, אבל אלה היו חשובות יותר, והיינו עונדים אותן בעת שהותנו כאן, כדי להיזכר ביום ההוא שהתחלנו את חיינו המשותפים, לפני שבנינו את האימפריה שלנו יחד.
אתה יודע מה לעשות.
אוהב,
סבא
״כן סבא, כבר החלטתי שזה מה שעליי לעשות,״ אני מדבר אליו בקול, כאילו הוא נמצא לידי.
אני לוקח את היומן המרופט, מתיישב על הרצפה ומתחיל לקרוא את המחשבות הכי כמוסות של סבא. אני נחנק מדמעות, ולוקח לי זמן להתאושש.
אני מחזיר את הכל למקום, נועל את הכספת, וחוזר לקחת את הקלסר שהביא לי עורך הדין יורקלנד, בו נמצאים פרטי עורך הדין שטיפל במשק לינקולן.
אני מתקשר למשרדו. ״מדבר פניקס לינקולן,״ אני מציג עצמי בפניו.
״אני משתתף בצערך. חיכיתי לטלפון שלך, אני שמח שהתקשרת,״ אומר לי עורך הדין דון ויליאמס, ״האם אתה מעוניין שאגיע אלייך?״ הוא שואל.
״אני מעדיף להגיע אליך. יש לי כמה דברים שעליי לסדר בכפר,״ אני עונה לו.
אני מתלבט אם לקחת איתי את הקלסר, ומחליט שכיוון שזאת פגישה ראשונית, עדיף להקשיב למה שיש לו לומר לי.
אני ניגש לסטודיו. אבלין יושבת מרוכזת במסך שעליו מופיעות התוויות של המוצרים שלה. ״אתה אוהב?״ היא שואלת. אני מופתע מהשאלה שלה. המילה אהבה אף פעם לא נאמרה בינינו. אני חושב איך להגיב. ״אתה אוהב את התוויות שעיצבתי?״ היא חוזרת על שאלתה.
אני מרגיש הקלה. ״לדעתי הן מושלמות, לא עמוסות מידי, והפרחים ממש עדינים ויפים. כמעט אפשר להריח אותם מהתמונה.״
״איזה כייף שאתה מרגיש כך,״ היא אומרת.
״אני נוסע לפגישה, את רוצה להצטרף?״ אני שואל.
״אני מעדיפה להמשיך לעבוד. אני רוצה להיות פנויה כשתזדקק לעזרה במשק,״ היא עונה לי.
״את צריכה שאקח משהו, או זקוקה שאביא לך?״ אני שואל, ודווקא שמח שהיום אני נוסע לבד.
״תודה, אבל אין צורך,״ היא אומרת, ״בעצם יש משהו שרציתי לבקש. תזכיר לפטי בקשר לזרעי הלבנדר, אזדקק להם בקרוב.״
״הזמנתי לך כבר את הזרעים יחד עם ההזמנה של משק לינקולן כולו,״ אני עונה לו.
״תודה שאתה דואג לי. זה לא מובן מאליו עבורי,״ היא אומרת בעיניים נוצצות, קמה ומחבקת אותי. אני רואה שהיא מסתכלת על שפתיי, אבל מתאפקת.
״זה כל מה שאני מקבל?״ אני מתגרה בה.
היא מתרוממת מעט ונושקת על שפתיי נשיקה שמבעירה את כולי. ״זאת רק טעימה,״ היא אומרת.
״אם כך אני מבין שיש לי למה לצפות,״ אני אומר. כמה הייתי רוצה לשאת אותה כעת בזרועותיי לחדר השינה שלנו, ולהראות לה מה המגע שלי עושה לי..
לפעמים מילים הן מיותרות, כמו ברגע זה כשהיא מביטה לתוך עיניי, ומחניקה חיוך.
בדרך לעורך הדין אני עוצר במוסך. ״איך ידעת מתי לבוא?״ קורא לעברי ג׳ונתן.
״אתה עובד פה?״ אני שואל אותו מופתע.
״לא,״ הוא צוחק, ״חשבתי שאני עובד אצלך. קלייטון שיין הגיע עם הג׳יפ שלו למוסך, בדיוק כשהגעתי לתקן כאן את שלי. הוא אמר שהוא רוצה למכור אותו, כיוון שקנה טנדר חדש, ושאל אם ידוע לנו על מישהו שמחפש רכב. שמך עלה, הבנתי שאתה מחפש רכב לאשתך.״
״היי קלייטון, מר לינקולן כאן, אולי תסגור איתו עסקה,״ אומר ג׳ונתן לעברו של גבר מלא קעקועים שנשען על ג׳יפ לבן.
אני לא אומר מילה על כך שאני מכיר את שמו מרשימת העובדים של סבא. ״אז מה בוס, אתה מחפש רכב לאישה?״ הוא שואל.
אני מקשיח את מבטי מולו. הוא כבר מבין שאליי לא פונים בשפה כזאת. ״אני מצטער,״ הוא אומר נבוך.
אני מעיף מבט על הג׳יפ. ״היא זקוקה לאחד גדול יותר,״ אני אומר לו. כמובן שאין לי כוונה לומר לו שעם עובדים שלי אני לא עושה עסקים, בטח לו כשפונים אליי באופן כזה. אני אלמד אותו איך לפנות אליי. אני מדבר בכבוד אל עובדיי, גם אם בדרגה הכי נמוכה בחברה, ואני מצפה שכך ינהגו כלפיי.
אם יש משהו שלמדתי מסבא, זה לא להפגין את עושרי, ולכן אני מחליט לחפש טנדר יש שניה עבור אבלין.
אני ממשיך לפגישה שלי עם עורך הדין ויליאמס. המשרד שלו ממוקם במבנה חד קומתי, כך שאין לי בעיה למצוא אותו. על השלט מסומן שיש חניה מאחור, ואני נכנס דרך שביל הגישה לחנות מאחור.
למרות שיש אפשרות להיכנס דרך הדלת האחורית, אני חוזר לדלת הכניסה הראשית. אני בוחן את עצמי רגע לפני שאני פותח את הדלת. אני לבוש בג'ינס חולצת טריקו לבנה, ואחת מהחולצות המשובצות האהובות על אבלין. גם לפגישה הזאת אני מעדיף להגיע לבוש כך ולא בחליפה. איני יודע מה עורך הדין יודע עליי, ועדיף שאבוא אליו לבוש בצניעות.
עורך הדין ויליאמס ממהר לקבל את פניי. הוא לובש חליפה, ונראה חנוק בעניבה שלו. ״נעים להכירך מר לינקולן,״ הוא אומר ולוחץ את ידי בלחיצה רפה. אני מחזיר לו בלחיצה חזקה יותר.
״עכשיו כשאני רואה אותך,״ הוא אומר, פוסע לעבר חדרו, ומסמן לי להיכנס לפניו, ״יפריע לך אם אשחרר קצת את העניבה, אני מרגיש חנוק בה.״
״אין לי בעיה שגם תוריד אותה, אני בהחלט מבין אותך. אתה רואה שאני השארתי את שלי בבית.״ אני תוהה מה הוא יודע עליי, ואם ניסה לחקור אודותיי ברשת.
״חשבתי רבות על הפגישה שלנו,״ הוא מתחיל לדבר לאט, שוקל כל מילה, ״היה לך סבא מדהים. אהבתי אותו מאד. הוא היה איש שיחה מאד מעניין, תמיד שמח, ומרוצה מהחיים גם כשהיה קשה.״
המילים שלו מחממות את ליבי. אני שמח שאנשים ראו אותו כך, בניגוד לאיש העסקים הקשוח שהכירו אותו בניו יורק. אני בספק אם הבנים שלו הכירו אותו לא ככזה.
״הוא מאד אהב אותך,״ הוא אומר, ובוחן אותי.
״הוא היה האדם הכי קרוב לי בעולם,״ אני עונה.
״הוא סיפר לי על כך שהוא לא רשם בצוואתו מי יירש את הבית באריול. הוא גם לא ציין את גודלו של המשק. ׳אני יודע שזה פניקס שירצה אותו, רק הוא יעריך אותו, ויבין מה הוא בשבילי,׳ כך הוא אמר לי,״ הוא אומר, ומאשר בכך את מה שאני כבר יודע.
״השאלה מה אתה באמת יודע על משק לינקולן,״ הוא בוחן אותי.
״אני יודע מה גבולותיו, ויודע יותר מזה,״ אני אומר.
״אם כך אני מניח שאתה יודע הכל." הוא פותח קלסר עבה שעליו כתוב משק לינקולן. הוא מוציא מתוכו מסמכים. ״סבך חתם על המסמכים המעבירים את החברה לידך, חסרה רק חתימתך.״
אני קורא בעיון כל מסמך, וחותם עליו. ״ומה לגבי האחוזה?״ אני שואל.
״אז אתה באמת יודע הכל,״ ניכר עליו שהוא חש הקלה. הוא מוציא קבוצה נוספת של מסמכים. ״זה שטר הבעלות, ״ הוא אומר , ומצביע היכן עליי לחתום.
״החורף כאן היה קשה השנה, ולכן העבודה הופסקה. הנה התיק שמתעד את התקדמות הבניה. חלק גדול מאד מתוכה כבר בנוי. הנה כרטיס הביקור של מנהל העבודה במקום. הוא ביקש שאודיע לו כשתהיה מוכן לסיים את העבודה.״
אני מסתכל על השם ויליאם מק׳יין. השם לא מוכר לי. רק כשאני חושב לעומק, אני ניזכר שסבא הזכיר את השם בילי.
לפני שאנחנו נפרדים, אומר לי עורך הדין ויליאמס שהוא יעביר עותק מהמסמכים החתומים לבנק, ובכך יועבר חשבון הבנק של משק לינקולן לרשותי.
״כמה מגיע לך?״ אני שואל.
״סבך שילם לי מראש,״ הוא עונה. אני שמח לראות שהוא אדם ישר. אני מתכוון להשתמש בשירותיו אם אזדקק לליווי משפטי.
״אני יכול לשאול מתי?״ אני שואל.
״הגעתי לניו יורק שבוע לפני שהוא נפטר. אחרי חמישה ימים הוא אושפז בבית החולים,״ הוא עונה לי. אני מרגיש הקלה על כך שסבא אושפז בבית חולים רק יומיים לפני שנפטר. את הנתון הזה איש מילדיו לא ידע לתת לי.
אני עומד לצאת, אבל חוזר חזרה לחדרו של עורך הדין. ״יש לי רק בקשה קטנה, האישה שלי לא יודעת על האחוזה, אני רוצה להעניק לה אותה כמתנת נישואים.״
״שפתיי חתומות,״ אומר עורך הדין.
אני קורא שוב את כרטיס הביקור של מק׳יין, ומגלה שהמשרד שלו נמצא מרחק כמה פסיעות ממשרדו של עורך הדין. ״יצאתי כעת מפגישה עם עורך הדין ויליאמס, והוא מסר לי את כתובתו של מר מק׳יין, ורציתי לדעת מתי הוא יוכל להיפגש איתי,״ אני אומר למזכירתו.
״תמתין בבקשה,״ היא אומרת וחוזרת אליי מייד. ״ויליאם שאל אם אתה פנוי לפגוש אותו כעת.״
״אני ממש לידכם,״ אני עונה, ״אהיה אצלכם תוך כמה דקות, רק אעצור לקנות קפה.״
״אם כך ויליאם יפגש איתך בבית הקפה,״ מציעה המזכירה בלי לשאול אותו.
אני ניגש לבית הקפה, ומתלבט מה לקנות. אני כבר לא רגיל לשתות בחוץ. אני מרגיש פתאום געגועים לאבלין, ולהפסקות הקפה שלנו יחד. אני מתלבט אם לשאול אותה אם לבוא לאסוף אותה , כשגבר זר קורא בשמי. ״מר לינקולן?״ הוא פונה אליי ברישמיות, ״אני ויליאם מק׳יין, תכיני לי אמריקאנו ארוך, דיאנה,״ הוא אומר לבריסטה.
״תכיני שניים,״ אני מבקש.
״אתה… של אבלין?״ היא שואלת אותי.
״אבלין היא האישה שלי,״ אני מאשר לה.
״היא אישה מדהימה,״ היא אומרת.
״תודה,״ אני אומר.
״אני דיאנה. היא בטח סיפרה לך על הפגישה שלנו היום. אני מתרגשת לקראת הפגישה שלי איתה,״ היא אומרת, ״אני מקווה שהיא תקבל אותי לעבודה.״
״מעניין,״ אומר ויליאם, ״במה היא עוסקת?״
״היא רואת חשבונות, ועוזר לבעלי עסקים לצאת מהבוץ,״ אני אומר.
״אם כך גם אני צריך להיפגש איתה. אני מניח שהיא מטפלת בלקוחות שהוזנחו על ידי… אני מניח שאתה כבר יודע במי מדובר,״ אומר ויליאם.
״תשבו, אני אגיש לכם את הקפה,״ אומרת דיאנה.
״תהיתי אם תתקשר אליי,״ אומר ויליאם.
״הייתי עסוק בלימוד של משק לינקולן. על ההרחבה שלו לא התעמקתי עד לפני כמה ימים. אני מבין שהבניה בשלבים מתקדמים,״ אני אומר לו.
״הבוס, הוא שנא שאני קורא לו כך, ג׳פרסון, ביקש שאקפיא את הבניה, כשהגענו לשלב של בחירת מטבח, חדרי השירותים, וכל שאר הפרויקטים שקשורים לעיצוב הפנים של הבית. הוא אמר שנחכה כשתגיע ותבחר איך אתה רוצה שהבית יראה.״ הוא מביט עליי בסקרנות לראות איך אגיב.
״ראשית אני מבקש לדעת אם שולם לך עבור העבודות שביצעת,״ אני אומר. לפי מה שהבנתי הכל שולם, אבל אני רוצה לבחון אותו, לראות איך יגיב.
״כל סנט שולם לי במלואו. יתרה מזאת, קיבלתי מקדמה על חשבון עבודה עתידית.״ אני שמח לראות שהוא לא מנסה לשקר אותי.
״הייתי רוצה לבקר במקום. יש לי רק בקשה אחת. אני מבקש שהעניין יישמר בסוד. אני רוצה להפתיע את האישה שלי שלא יודעת על הבית. אני רוצה להגיש לה אותו כמתנת חתונה,״ אני אומר לו.
״אם כך בוא נחליט שאתה עוזר לחבר לבנות בית, ואני אתן לך גיבוי מלא,״ אומר ויליאם, ״ועכשיו כשאני חבר שלך, קרא לי בילי.״
״אני נאלץ לבקש שתקרא לי בוס ליד כולם, אבל כשאנחנו לבד, קרא לי ניק,״ אני אומר לו בחיוך.
הוא פורץ בצחוק. ״אני נשבע לך שאת אותן מילים אמר לי סבך. סע אחריי לחוות פ. לינקולן. אתה עומד לגלות ששמך כבר מתנוסס על השלט בכניסה אליה.״
״אם כך הייתי מבקש שתשנה את השלט. לחוות פ.א. לינקולן,״ אני אומר לו.
אני ניגש להביא את הרכב, ונוסע בעקבותיו של בילי. הלב שלי מאיץ פעימותיו כשאני עולה במעלה ההר, מאחורי שדרת עצים, נגלה לעיני השלט שעליו דיבר בילי, וברקע עומדת זקופה האחוזה שבנה סבי עבורי, אחוזה שמשקיפה על העמק מתחתיה. אני נכנס מבעד לשער, ונוסע לארוך השביל המוביל אליה.
אני מחנה את הרכב סמוך לדלת הכניסה. ״כל זה, שלך,״ אומר לי בילי, ומצביע על השדות למטה.
אני מביט על השדות הפרוסים מתחתיי. ״הגעת הביתה,״ אני מדמה את קולו של סבי לוחש לי.
