את מלכה אשתי, מלכי אהובתי, היכרתי במסיבת אצל חברים. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. ידעתי שהיא האחת שאני רוצה לחיות איתה לנצח.
הייתי כבר גבר מבוסס, עם קריירה מזהירה, ובעל דירת גג בלב תל אביב. היא נענתה לחיזוריי מיד, והצעת הנישואים קרתה תוך כמה חודשים.
שנתיים ניסינו להביא ילד לעולם, עד שהיא הרתה. בחודש השני להריון, הוא הסתיים בהפלה, אבל לא רק, אלא שהתברר שהיא חלתה בסרטן שחלות בשלב מתקדם. היא דעכה מול עיניי, ולמרות שלא חסכתי בכסף על מנת להשיג לה את התרופות היקרות ביותר, היא נכנעה למחלה תוך חודשים ספורים.
ביום שקברתי אותה, קברתי את כל הרגשות שלי. הפכתי לאדם קר ומנוכר. המילה אהבה הפכה למילה ריקה מתוכן.
גם כשתמה שנת האבל עליה, לא הסכמתי לניסיונות להכיר לי נשים. ״אין לי מה לתת לאף אחת,״ אמרתי.
אחרי מספר חודשים שבתי להראות בחברה, נפגשתי עם חבריי, אבל העיניים שלי לא ראו את הנשים שחיפשו את קירבתי.
״חבר שלי פתח לפני חודשיים מסעדת דגים ביפו, הזמנתי כמה חברים לחגוג איתי בה את יום הולדתי, אני אשמח אם תגיע,״ אמר לי אורן, ושלח לי את הכתובת של המסעדה.
בסיומו של יום העבודה אני מגיע למסעדה, ומוצא חניה בקלות, מה שלא תמיד קורה בעיר הזאת. שש מדרגות בלבד מובילות לדלת הכניסה הרחבה, והמארחת מקבלת את פניי בחיוך. ״אורן ממתין לך,״ היא אומרת. העובדה שהיא מזהה אותי לא מפתיעה אותי. לצערי תמונתי מתנוססת לא פעם במדורי הרכילות, למרות שאיני מוצא סיבה הגיונית לכך.
המארחת מובילה אותי לשולחן בו יושבים כבר חבריי. אני מגיש לאורן את הוויסקי האהוב עליו, מקאלן 18 שנה שרי קאסק, זה שהוא לא יכול להרשות לעצמו לטענתו לקנות.
״אין כמוך, אתה חבר אמיתי,״ הוא אומר בהתרגשות.
״מגיע לך,״ אני אומר באדישות, כאילו שמדובר במתנה זולה, ולא בבקבוק שמחיר כאלף שבע מאות ש״ח.
״כולם הגיעו?״ שואלת המלצרית שניגשת אלינו.
״עמליה? מה את עושה פה?״ שואל אורן ופותח זוג עיניים.
״אני המלצרית של השולחן שלכם,״ היא עונה לו בחיוך.
״אבל איך זה? אני לא מבין,״ הוא לא מסיר מבטו ממנה.
״מה יש להבין אורן. הוריי נהרגו בתאונה, ונותרתי בלי כל. לא מצאתי גבר עשיר שיתחתן איתי, אז אני נאלצת לעבוד כדי שיהיה לי כסף לשלם עבור קורת גג,״ היא אומרת. הציניות בקולה לא נעלמת מאוזניי.
״נו באת עמליה, מאיפה הבאת את הסיפור הזה,״ הוא מגיב מייד.
אורית מכה בו במרפקה. ״מה יש לך, למה אתה חושב שהיא תמציא סיפור כזה?״ היא נוזפת בו.
״מה בדיוק במילים שלך נראה לך סיפור שהמצאתי?״ אומרת לו עמליה באיפוק, ״לא כולם גדלים כמוך אורן עטופים באהבה וכסף אינסופי. החלטתם מה אתם רוצים להזמין?״
״את לא יודעת כלום,״ מסנן לעברה אורן.
״שלי, את מוכנה להחליף איתי שולחן?״ היא שואלת וניגשת לשולחן בקצה השני של המסעדה.
״אתה בלתי נסבל,״ אומרת שלי,״ למה אתה מתנהג אליה כך?״
״מה את לא מבינה? הוא חיזר אחריה והיא דחתה אותו. אותו, זה שבא מבית אוהב ומשפחה עשירה,״ אומר זיו.
״אתם לא יכולים לקבל את זה שלא מסתדר לי שהיא עובדת כמלצרית, כיוון שהיא שווה הרבה יותר, ואין לזה קשר לעובדה שאני חושב שהיא ילדה מדהימה,״ אומר אורן.
״בבקשה תבקשי ממנה שתחזור, לא התכוונתי לפגוע בה,״ אומר אורן.
אחרי האירוע הזה הכל מתנהל ברוגע. עמליה דואגת למלא את השולחן באוכל, מקטינה את נוכחותה, ונראה שהיא כמעט בלתי נראית.
הארוחה מסתיימת. אני יודע שאורן מצפה שאני אשלם. נכון שהוא בא ממשפחה עשירה, אבל לטענתו הוריו לא מרבים לתת לו כסף, והסכומים שהוא מרוויח אינם כאלה שמאפשרים לו חיים בזבזנים כפי שהוא רגיל היה.
אני מסמן לה לגשת ומגיש לי את כרטיס האשראי שלי. היא מעבירה אותו, ומגישה לי כדי שאאשר את התשלום. אני מוסיף לה שלושים אחוז תשר. ״אני חושבת שטעית,״ היא אומרת לי.
אני מביט עליה, ורוצה לומר לה שלא נראה לי שאם מה שסיפרה זה נכון, שהיא יכולה להרשות לעצמה לדחות את נדיבות ליבי. ״אז מה? את מחפשת גבר עשיר להתחתן איתו?״ אני שואל במקום.
״אתה צוחק עליי? איזה גבר ירצה להתחתן עם אחת כמוני? אין לי מה להציע. העובדה שאני אישה טובה, מבשלת מעולה, ומסודרת מאד, לא מספיקה לגבר כדי לרצות להתחתן איתי, כשלא רק שהכיסים שלי ריקים, אלא ההורים השאירו לי חובות.״
״אני יכול לתת לך כל מה שאת צריכה. קורת גג, כסף, רכב, רק את הלב שלי אני לא יכול לתת, אין בו כלום, הוא ריק.״ אני לא יודע למה אני אומר לה זאת.
אני לא יודעת מה גרם לי להסכים להצעה שהציע לי סער. אולי העובדה שהוא הניח לפניי חוזה טרום נישואין בו הוא הגדיר את מה שיתן לי, וכתב שהוא מודע לעובדה שיש לי חובות.
ישבתי מולו בסלון רחב הידיים בדירת הגג שלו ממנה אפשר להשקיף על הים. הוא לבש חליפה ועניבה, ואני הייתי עם ג׳ינס וחולצת טריקו פשוטה.
״אני נותן לך את המפתח לדירתי, מפתח לרכב שרכשתי עבורך, ואת כרטיס האשראי מחשבוני. אני סומך עלייך שתדעי להשתמש בו בתבונה. את תשני בחדר השינה, ותהיה לך פרטיות מוחלטת.
בתמורה אני מבקש שתופיעי איתי בציבור מתי שאזדקק לבת זוג. ולמרות שהחוזה הזה בינינו יחתם לעיני עורך דין, אני אשא אותך לאישה בטקס ברבנות, כדי לתת תוקף לנישואינו.
וכך היה.
מדי בוקר אני נוסעת לאוניברסיטה כדי לסיים את לימודיי, כדי שאוכל להתחיל לעבוד במקצוע שרכשתי. כיוון שנותרו לי רק שני קורסים, יש לי מספיק זמן לטפל בבית, ולבשל ארוחות עבורו, אותן אני מניחה על השולחן עבורו סמוך להגעתו הביתה.
כל אחד מאתנו אוכל לבד, כיוון שאני עסוקה בלימוד והכנת עבודות הגמר שלי.
אמנם יש לי כעת מקום בטוח לחזור אליו, אבל זה לא בית. סער מתעקש שאשן בחדר השינה שלו, למרות מחאותיי, והוא ישן בחדר אחר. ״זה לא נתון לויכוח,״ הוא אמר כשפינה דברים מחדר השינה.
אבל זה לא הכל. אני מרגישה שגם עבורו זה כבר לא בית. הוא חוזר מהעבודה, ופרט לעניבה שהוא מוריד, הוא נשאר לרוב בחליפה עד שהוא הולך לישון.
בלילה כשקמתי לקחת כוס מים, ראיתי אותו יושב במטבח ועובד. זה היה סמוך לחצות, והוא לבש פיג׳מה. היה לי ברור שהוא פשוט לא מרגיש נוח בבית שלו. הוא הביט עליי לרגע, והמשיך לעבוד.
כך זה לא יכול להמשך כך. אני מרגישה שעשיתי מעשה נמהר מידי, לא חשבתי עד הסוף. לא ידעתי שאפתח רגשות כאלה כלפיו, וארצה שהוא… מה באמת אני רוצה ממנו? לא ישנתי כל הלילה. ברור לי שאם לא היינו נשואים, הייתי עוזבת מייד.
הימים עוברים עלינו בשתיקה. אנחנו חיים באותו בית, ועדיין כמעט שלא מתראים.
״אנחנו מוזמנים להוריי לארוחת ערב,״ אומר ליסער בוקר אחד, ״הם חזרו משהות ארוכה בחו״ל. ספרתי להם על נישואינו. כמובן שלא סיפרתי להם את הפרטים, אלא רק אמרתי להם שאני נשוי לך.״
אני לא יודעת איך להגיב. ״יש משהו שאתה מצפה ממני?״ אני שואלת אחרי שתיקה קצרה.
״אני מניח שאת יודעת איך להתנהג בחברה,״ הוא עונה.
״אני מבינה,״ אני עונה בשקט ומתכוונת לחזור לחדר השינה.
״אני מצפה שתבואי לבושה כמצופה ממפגש משפחתי כזה, תשתמשי בכרטיס האשראי שלי.״
אני רוצה לענות לו שלא יתנשא עליי. אמנם אני במצב כלכלי קשה, ובאתי אליו רק עם מזוודה אחת של בגדים, אבל עדיין בארון יש לי יותר מסתם סמרטוטים. העלבון צורב בגרוני, ואני ממהרת להיכנס לחדר השינה. הוא לא יראה כמה פגע בי השחצן חסר הרגש הזה.
אני נושמת עמוק, ומנסה להתרכז בעבודת הגמר שעליי להגיש עד סוף החודש. אני חוזרת לנשום רק כשאני שומעת את הדלת נסגרת, ועדיין אני ניגשת לחלון כדי לראות את המרצדס שלו יוצאת מהחניון.
אני עוברת בין חדרי הבית לראות שהכל מסודר ונקי. עם הכביסות סיימתי אתמול, ונכנסת למטבח להכין קינוח להביא איתי הערב לבית הוריו. לפי האופן בו דיבר אליי, אני מניחה שהוא בא ממשפחה אמידה. אין לי מושג מה מוצאם, ואם הם שומרי מסורת, ומחליטה להכין עוגיות מקרון פרווה בכמה צבעים.
כשאני מסיימת להכין אותן, אני הולכת לחנות הפרחים הסמוכה למגדל מגוריו, וקונה זר פרחים צבעוני יפיפה. אני כל כך פגועה ממנו, ומחליטה לא להשתמש בכרטיס האשראי שלו, אלא בשלי.
הערב מגיע.
אני בוחנת את דמותי במראה. היום יותר מתמיד אני מקפידה על האיפור. אני לובשת את השמלה השחורה שאני אוהבת ללבוש באירועים מיוחדים, זאת שמדגישה את קימוריי, ועליה ז׳קט קטיפה שרקום עליו וורד אדום. להשלמת המראה אני עונדת שרשרת זהב דקה עם תליון יהלום בצורת לב.
אני יוצאת מחדר השינה, ורואה אותו עומד ליד הדלפק במטבח, מעיין בטלפון הנייד שלו.
״את מוכנה,״ הוא ספק אומר, ספק שואל. הוא מוציא מכיסו שקית קטיפה, פותח אותה, ומראה לי זוג טבעת משובצת יהלומים. ״תענדי אותה,״ הוא אומר לי.
אני לוקחת אותן, משתדלת כמיטבי לא לגעת בו, ועונדת אותה. ״אני לא רוצה שתענדי את האחרת,״ הוא אומר כשהוא רואה שאני לא מסירה את הקודמת שנתן לי.
״אבל זאת הטבעת בה קידשת אותי,״ אני מתקוממת.
״אם זה מה שאת רוצה,״ הוא אומר, ואני תוהה למה הוא מתכוון, ״תסירי את שתיהן.״
כבר ברור לי שהוא כועס. אלא שהוא מפתיע אותי, ועונד לאצבעי רק את הטבעת המשובצת יהלומים. ״הרי את מקודשת לי בטבעת זאת כדת משה וישראל,״ הוא אומר, ״אז עכשיו היא מקודשת.״
הוא מעיף עליי מבט קצר, אבל לא מגיב על הבחירה שלי בבגדים. ״בואי נלך,״ הוא אומר בטון חסר רגש.
״אני צריכה לקחת את המקרונים שהיכנתי,״ אני אומרת וניגשת למטבח להוציאם מהמקרר. ״וגם את זר הפרחים.״ אני רוצה לומר לו שידע שאני קניתי אותו מכספי, אבל זה ממש לא חשוב.
אנחנו נוסעים בשתיקה, עוזבים את העיר. הנוף העירוני מתחלף לנוף של פרברי העיר. במקום מגדלים, אני רואה בתים פרטיים מוקפים בגנים פורחים.
אני מבין שאין לי ברירה, והייתי חייב להביא אותה איתי. אני גם יודע מה מצפה לי. שמרית אחותי אהבה מאד את מלכי, והתקשתה להשלים עם מותה. אין לי ספק שהערב הזה עומד להיות לא פשוט.
״תכירו את עמליה אשתי,״ אני מציג אותה בפני כולם.
״אתה יודע סער, גם אם הכנסת מישהי להיריון, אתה לא חייב היית לשאת אותה לאישה,״ מפתיעה אותי שימרית, שמתעלמת מעמליה, כאילו היא לא קיימת.
״אני שמח שאת מעלה את הנושא,״ אני עונה לה באדישות, ״היא לא בהיריון.״
עמליה מגישה אחת הפרחים לאימי. ״נעים להכירך, אני עמליה,״ היא אומרת לה, ״הבאתי קינוח.״ היא מגישה לה את מגש עמוס בעוגיות מקרון.
אימי נדה בראשה, בוחנת אותה, אבל ניכר עליה שהיא לא מתלהבת מהעובדה שהיא כאן. היא לוקחת ממנה את הפרחים, לא טורחת להודות לה, ומניחה אותה על השיש במטבח בלי לסדר אותם באגרטל. את העוגיות היא מניחה לידם. ״בואו נשב לאכול,״ היא אומרת.
״איחרת,״ היא נוזפת בי, ״אני מניחה שלקח לאשתך זמן להתארגן.״
״אמרת לי לבוא בשבע,״ אני עונה לה, ״הקדמתי בדקה.״
״איזה שטויות,״ פולטת שמרית.
״את רוצה שאראה לך את המסרון שאימא שלחה לי?״ היא ממש מגזימה בהתנהגות שלה. זה כבר עובר כל גבול.
אנחנו מתיישבים ליד השולחן. ״במה ההורים שלך עובדים?״ שואלת אימא מייד.
אני רוצה להתערב, אבל עמליה עונה לה מייד. ״הוריי היו אדריכלים,״ היא אומרת.
״היו, אבל מה עכשיו?״ אימא שואלת בכעס.
״הם נהרגו בתאונה לפני פחות משנה,״ היא עונה בטון שליו, כאילו שלא בה מדובר.
״ומה את עושה בחיים, פרט להיות אשתו של סער?״ היא אומרת בציניות. אין לי ספק שהיא רומזת על כך שעמליה התחתנה איתי בשל מצבי הכלכלי.
״אני עומדת לסיים בימים אלה את התואר השני באדריכלות פנים, ומאז נישואיי לסער התחלתי כבר לעבוד כמעצבת.״
״ומה בדיוק את מעצבת,״ הזלזול בקולה של אימא מוציא אותי מדעתי.
״התחום שלי הן דירות יוקרה ובתים פרטיים,״ היא עונה. אין לי ספק שהיא משתמשת במכוון במילים האלה, ואני תוהה אם יש להן כיסוי, או היא מתאימה את עצמה לשאלות.
״יש מישהו ידוע שאת עובדת עבורו?״ אימי משיכה לחקור.
״סיימתי בימים אלה לעצב את דירת הגג של האמנית אביב לימון,״ אומרת עמליה.
״כמה לא מפתיע שאת קוראת מדורי רכילות. אני מניחה שכך הכרת את סער,״ לועגת לה אימי.
״אני לא מבינה מה הקשר,״ עמליה עונה ומתעלמת ממה שנאמר על האופן בו הכרנו.
״יהיה מעניין לשמוע מה אביב אומרת על זה,״ עוקצת אותה אימי.
״נוכל לשאול אותה אחרי הארוחה אם תרצי.״ עמליה נראית מאד בטוחה בעצמה.
״למה שלא תתקשרי אליה כעת?״ אומרת, דורשת, אימא.
עמליה מביטה עליה רגע, קמה ממקומה , וחוזרת עם הטלפון הנייד שלה. היא מחייגת, ומשאירה את הרמקול פתוח.
״עמלי!״ עונה אביב לטלפון עוד לפני שעמליה מוציאה מילה מהפה, ״בדיוק סיימתי שיחה עם אשתו של רן, השותף של בעלי, היא שאלה מתי את יכולה להתחיל לעצב את הדירה שלהם. סיפרתי לה שיש לך כבר שתי דירות שמחכות לך.״
״אמרתי לך שאני לא מתכוונת לעבוד על יותר מדירה אחת כל פעם. אני נשואה כעת, וצריכה גם זמן לבית שלי,״ אומרת עמליה.
״ואיך אני לא יודעת שהתחתנת?״ היא שואלת.
״לא כתבו על זה במדורי הרכילות,״ צוחקת עמליה. ברור לכולם מדוע היא בחרה לומר זאת. ״אני עדיין בשנת אבל, וביקשתי מבעלי לא לערוך חתונה גדולה,״ היא עונה לה. יש לה כושר אילתור מרשים, אני חושב לעצמי. ״בעלי הוא סער הרדוף, ואימו רצתה לשאול אותך עליי.״ עמליה ניגשת ישר לעניין.
״איזה יופי! אני כבר מתקשרת אליה. אני מבטיחה לך שהיא תשמע ממני רק תשבוחות עלייך. היא ברת מזל שזכתה בכלה כמוך. גם את, זאת משפחה מקסימה,״ אומרת אביב.
״אני יודעת,״ אומרת עמליה, ״הרמקול שלי פתוח, את יכולה לדבר איתה.״
אז מסתבר שכל מה שעמליה אמרה היה אמת. כשהסתיימה השיחה, שינתה אימי את טון הדיבור שלה, והתחנפה, כי אין מילה אחרת לתאר את מה שקרה, לעמליה. עמליה מצידה לא דיברה הרבה. היא מיעטה לאכול, הודתה בנימוס על ההזמנה, וניכר עליה שהוקל לה כשהארוחה הסתיימה.
״עכשיו כשחזרנו סוף כל סוף לארץ, אני מקווה שנוכל להיפגש כל שבוע לארוחת שישי,״ אומרת אימי כשאנחנו נפרדים.
״שלא תחשבי שאת יכולה להחליף את מלכי, את לא,״ שימרית מסנננת לעברה של עמליה.
״אני יודעת.״ עונה עמליה, ואני מנסה להבין מה עומד מאחורי התשובה שלה. מעולם לא הזכרתי את מלכי בפניה.
אני מרגיש מאד לא בנוח עם מה שקרה הערב. עמליה מסתגרת בשתיקתה, ואני מרגיש שאני חייב להתאוורר. ״אני אסיע אותך הביתה,, ואלך להפגש עם חברים,״ אני אומר לה. היא לא מגיבה.
כשאני מגיע, החברים כבר נמצאים בפאב. בדרך כלל אני שותה רק כוס אחת. הלילה אני זקוק ליותר.
כשאני חוזר הביתה, כשבדמי זורם האלכוהול, אני הולך לחדר השינה. אולי זה מה שהייתי זקוק לו כדי לקיים את חובתי כבעל. היא מתעוררת מיד. אני פושט את בגדיי, מרים את כותונת הלילה שלה, ומפשיט אותה מתחתוניה.
היא כנראה הייתה עייפה, כי היא נרדמה כשמנורת הלילה שלה דולקת, מה שמאפשר לי לראות את המבנה המושלם שלה. למרות שאני לא בשיא חושיי, אני מתעורר מייד. אין לי כוונה לנשק אותה, או לגעת בה. יש רק דבר אחד שאני רוצה כעת, וזה להתפרק בתוכה.
אני מבקיע את דרכי אליי בעדינות, וכשאני מרגיש שהיא קולטת אותי, אני מגביר את הקצב. תחושות אשם מלוות אותי, אני מרגיש שאני בוגד במלכי. ׳זה רק זיון,׳ אני משכנע את עצמי, ׳זה לא שאתה עושה איתה אהבה.׳
עמליה שוכבת מתחתיי בעיניים עצומות. הוא קפואה, ולא משתפת פעולה. אני חודר לתוכה ונסוג בקצב מתגבר, אבל העובדה שהיא לא מגיבה, גורמת לי לאי יכולת לגמור.
״אני מכאיב לך?״ אני שואל מתוסכל,
״לא,״ היא עונה בשקט.
״אז תראי לי,״ אני ממלמל, אבל לא נסיים את המשפט.
הוא מגיבה, ומתחילה לנוע מתחתיי , מטריפה את כולי, ואני גומר. אני מחכה שהזיקפה תרד, יוצא ממנה, וקם לשטוף ממני את הסימנים למה שקרה.
כשאני חוזר למיטה, אני רואה שהיא נרדמה כפי שהיא. אני לא טורח להתלבש, ונשכב הכי רחוק ממנה. אני ניזכר בשיחה שניהלנו לפני כמה ימים.
*
״קניתי לך שתי חליפות טרנינג,״ היא אמרה והגישה לי שקית עם הסמל של נייקי עליה.
״אני יכול לקנות לבד בגדים לעצמי,״ הגבתי בכעס, ״לא לשם כך נתתי לך אף כרטיס אשראי.״
״אני משתמשת בכרטיס האשראי שלך רק כדי לקנות אוכל וכל הדרוש לבית. את זה קניתי מהכרטיס שלי. הייתי לי הרגשה שאתה לובש פיג׳מה רק בגללי. ניכר עליך שלא נוח לך, ולכן חשבתי שתעדיף… אני מתנצלת, זה לא יקרה שוב.״
היא צדקה. אני לא אוהב ללבוש פיג׳מה, אלא מעדיף לישון עם תחתוני הבוקסר, אם לא ערום. וכך בדיוק אני נרדם.
*
מאותו לילה אנחנו ישנים יחד, כל אחד בפינה המרוחקת שלו. מידי כמה ימים הוא מרגיש צורך לזיין אותי. תמיד ללא מילים מיותרות, ללא רגש. כבר למדתי שעדיף לשתף פעולה, כיוון שזה גורם לו לגמור. אני מודה שהוא בהחלט גורם גם לי להנות מהמעשה, למרות שאינו נובע מאהבה.
ארבעה חודשים עברו מיום שנישאנו, ואני מגלה הבוקר שאני בהיריון. סער כבר יצא לעבודה, ואני נאלצת להתמודד עם הגילוי הזה לבד, ולהמתין לתגובתו כשיחזור בערב הביתה. אני סופרת את השעות עד שהוא יחזור הביתה, ומתקשה להתרכז בעבודת הגמר.
כשסער חוזר הביתה וניגש לאכול, אני מראה לו את המקלון המאשר שאני בהיריון, ומצפה במתח לראות מה יגיב. אני מסוחררת מעט, כיוון שמרוב מתח לא אכלתי כל היום.
״אני אקבע לך תור אצל רופא נשים,״ הוא אומר, ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף.
׳האם אני מבינה נכון, והוא רוצה שאעבור הפלה? כי אם כן, אני אבקש ממנו להתגרש.׳
״הוא יטפל בך במהלך ההריון, ויהיה הרופא המיילד שלך,״ הוא אומר עניינית. הטון שלו קר, אבל לפחות הוא מאשר שהוא מקבל את ההיריון.
המילים שלו גורמות לי לחשוב על כך שאינני יודעת דבר על נישואיו הראשונים. אני נכנסת למנוע החיפוש לראות אולי אקבל תשובה, אבל מתאכזבת לגלות שאין שם שום דבר שנוגע לחייו הפרטיים.
״למחרת בבוקר אני מקבלת ממנו מסרון:
סער הרדוף:
קבעתי לך תור אצל ד״ר שור היום בחמש.
פרטיו וכתובתו מצורפים כנספח.
אני מגיעה למרפאה של ד״ר שור בעשר דקות לשעה חמש, והוא מזמין אותי מייד לחדרו, תוך שהוא סוקר אותי בעיון. אני מרגישה אי נוחות, ומנסה לנחש מה עובר לו בראש.
ד״ר שור מתחיל לשאול אותי שאלות ענייניות, ורושם לי שורה של בדיקות דם.
״הפגישה הבאה שלנו תערך אחרי שתעברי בדיקת אולטרסאונד בשבוע השלושה עשר להריונך. אם יש לך שאלות לפני כן, את מוזמנת להתקשר.
יש רק עוד דבר אחד. בעלך ביקש ממני שאערוך לך בדיקת פפסמיר.״
״אתה מוכן להסביר לי למה הבדיקה הזאת חשובה דווקא עכשיו?״ אני שואלת.
״אז את לא יודעת,״ הוא אומר ומפנה מבטו ממני.
״אני יודעת מה חשיבותה של הבדיקה הזאת, ויודעת שהיא מצילת חיים,״ אני עונה לו, ״רק שאיני מבינה למה הוא ביקש דווקא עכשיו.״
״זה לא מקומי לספר לך,״ הוא אומר, ״בבקשה תתני לי לערוך אותה.״
״אני מבקשת להבין מדוע אתה מתעקש.״ אני רוצה להיות בטוחה שהוא לא מערים עליי, ועומד לגרום להפסקת ההיריון.
״אני אולי אתחרט על זה, אבל אני מבין שעליי לומר לך זאת. אישתו של סער הייתה בהיריון. בשבוע השמיני להריונה היא איבדה את העובר. בבדיקה שאחרי, התגלה שהיא בשלב ארבע של סרטן הרחם, מה שגרם למותה מספר חודשים לאחר מכן.״
אני נסערת מאד, וצריכה רגע להתאושש. ״אם כך תעשה זאת.״
האישור על תוצאות הבדיקות ואישור על הריוני מגיע באותו יום במייל שנשלח לסער ולי. האישור שבדיקת הפפסמיר תקינה, מגיעה אחרי יומיים.
דבר לא השתנה בינינו עם הגעת התשובות. הריחוק בינינו נשאר כפי שהיה. סער לא מתעניין בשלומי, ולא מזכיר את ההיריון.
הפעם הבאה שהנושא מוזכר היא כאשר סער שולח לי מסרון לגבי בדיקת האולטרסאונד שנקבעה לי ליום המחרת.
סער יודע את פרטיה, אבל לא מראה סימנים שהוא מתכוון להצטרך אליי, ויוצא בבוקר לעבודה כמו בכל יום, בלי לומר מילה.
יש בי עדיין תקווה קלושה שהוא יופיע בזמן, אבל זה לא קורה. ׳את לבד בעולם,׳ אני אומרת לעצמי, ונכנסת עם חיוך לחדר הבדיקות. אני מתרגשת, אני עומדת לראות את התינוק שלי. אני מניחה את ידי על בטני שגדלה מעט. ׳עוד רגע נפגש,׳ אני לוחשת לו.
ואז זה קורה!
פעימות לב נשמעות בחלל החדר. אני מביטה על המסך. ״את ידעת שאת נושאת ברחמך תאומים?״ שואלת אותי הטכנאית שמבצעת את הבדיקה.
׳תאומים?׳ אני ממלמלת. אין ספק שאני מופתעת לחלוטין.
ואז היא שואלת אותי שאלה שעתידה לשנות את עולמי. ״יש לך תאומים במשפחה? את יודעת שזה גנטי,״ היא אומרת.
״אני לא מכירה את המשפחה הביולוגית שלי, אני מאומצת,״ אני עונה לה, ורוצה כבר לסיים את הבדיקה.
״ההריון תקין, שני העוברים מתפתחים יפה, ומתאימים לתאריך שאמרת,״ היא אומרת, ומגישה לי תמונת מסך שלהם.
הדבר הראשון שאני עושה כשאני יוצאת מהמרפאה, זה לחפש את מספר הטלפון של הרווחה. אבל כשאני מוצאת אותו אני קולטת שכבר מאוחר מידי להתקשר, שכן המשרד נסגר בשעה חמש.
כשאני חוזרת הביתה, סער כבר כאן. הוא לא מתעניין במה שקרה, ועסוק בעולמו, מה שגורם לי לא לספר לו מה שנודע לי היום.
למחרת בבוקר, אני מחכה שסער יעזוב, ומתקשרת לרווחה כדי לברר היכן נמצא תיק האימוץ שלי.
יום שישי אחרי הצהריים
אורן מזמין אותי להיפגש בבר על שפת הים. ״עם כל הדיבורים על המלחמה עם אירן, מי יודע מה יהיה מחר,״ הוא אומר לי.
״איזה שטויות, מה אתה מפגר?״ שואל אותו גלעד, ״אתה באמת מאמין שארה״ב תתקיף את אירן?״
״ממש לא,״ עונה לו אורן בשיא הרצינות, ״אני בטוח שטרמפ רצה להעניק לחייליו חופשה שנתית באוקינוס ההודי ובים הערבי, ולכן שלח את נושאות המטוסים שלו לשם.״
״אתה לא מבין שזה תרגיל?״ ממשיך גלעד.
״אני…״ מתחיל אורן לומר, אבל אז הטלפון הנייד שלו מצלצל, ועיניו נוצצות משמחה. ״עמלי,״ הוא אומר בטון רך, מה שגורם לי לעשות מה שאינני נוהג אף פעם לעשות, אני מקשיב לשיחה.
״את לא יודעת כמה חיכיתי לשמוע את המילים האלה מפיך. אני מרגיש הקלה עצומה,״ הוא אומר.
כיוון שהוא עם אוזניות, אני לא שומע מה היא אומרת, רק רואה את החיוך הרחב על פניו. ״אני אוהב אותך,״ הוא אומר לה.
הוא קם ממקומו, וניגש לעמוד על המרפסת דקות ארוכות. ״מה זה היה?״ שואל אותו גלעד.
״עזוב, זה לא חשוב כעת,״ הוא אומר ומעיף עליי מבט. אני משחק עם הטלפון שלי, מעמיד פנים שלא שמעתי דבר.
״משהו מעניין?״ הוא שואל אותי, ומסמן בראשו לעבר הטלפון הנייד שלי. ״סתם מאמר שקראתי, זה לא יעניין אותך,״ אני אומר, ״כבר מאוחר, אני אחזור הביתה אשתי בטח מחכה לי כבר.״
אורן מחניק חיוך, מה שמעלה את חמתי עוד יותר. ככל שאני מתקרב הביתה, עולה מפלס הזעם שלי. אני מרגיש את הקנאה שורפת לי בבטן. אם חשבתי שאני לא מרגיש כלפיה כלום, באה השיחה הזאת והוכיחה לי שאני משקר לעצמי.
״את באה איתי לארוחת ערב אצל הוריי?״ אני שואל אותה.
״אני עייפה מהיום הזה, מהשבוע הזה. אני מעדיפה להישאר בבית. תלך לבד,״ היא אומרת.
״אם כך אשאר איתך,״ אני אומר לה.
״סיימתי לבשל, אתה רוצה לאכול?״ היא שואלת.
״את תשבי איתי?״ אני שואל, למרות שבדרך כלל אני אוכל לבד.
״אני לא רעבה,״ היא עונה.
״אני מקווה שלא קלקלתי לך את התוכניות,״ אני לא מתאפק ואומר.
״אני לא מבינה על מה אתה מדבר,״ היא אומרת.
״תפסיקי לשחק איתי. אני שונא שמשקרים לי,״ אני אמר לה.
״אין לי מושג על מה אתה מדבר,״ היא אומרת.
״שמעתי את השיחה שלך עם אורן,״ אני מטיל את הפצצה לאוויר.
״אני לא בטוחה שאתה מבין,״ היא אומרת.
״לא מעניין אותי. ולחשוב שהרגשתי רגשי אשם שאני בוגד במלכי,״ אני אומר לה.
״אז זה העניין. אני יודעת שאני לא מגיעה לקרסוליים של מלכי שלך. קיוויתי שאוכל לגעת בלב שלך, שבאמת נקים יחד בית. זה בסדר, אני רגילה להרגיש דחויה. כבר מהרגע שנולדתי לא רצו אותי,״ היא אומרת בקור.
״אין לי כח לדרמות שלך,״ אני אומר, ויוצא מהבית.
אני חוזר אחרי חצות, נכנס לחדר השינה, ורואה שהמיטה ריקה. ׳אז הלכת לאורן, יפה לך. אני לא מאמין שנפלתי בפח.׳
השעה אחת וחצי בלילה
הטלפון שלי מתריע על מצב חירום. לא עוברת דקה ואורן מתקשר. ״עמלי לא עונה לי, רציתי לדעת שהיא בסדר.״
״אתה צוחק עליי אורן? אתה חושב שאני מטומטם?״ אני אומר לו בכעס, ״אתה מעמיד פנים שהיא לא נמצאת במיטה שלך?״
״אז אתה לא יודע,״ הוא עונה חסר סבלנות, ״אם תשמע ממנה, תבקש שתשלח לי הודעה שהיא בסדר.״
אני מבולבל. אני מתקשר אליה מייד. ״איפה את?״ אני שואל כשהיא עונה לי.
״זה לא עניינך,״ היא עונה.
״יש התראות שמתחילים להתקיף באירן, בבקשה תאמרי לי איפה את. אני אבוא לקחת אותך,״ אני אומר לה.
״אני אצל יפעת בקומה שש, ויש כאן ממד, אתה לא צריך…״ אני קוטע אותה.
״בבקשה תבואי הביתה,״ אני אומר.
כעבור דקה שנמשכת כנצח היא נכנסת. ״אני פה רק בגלל שלא רציתי שיפעת תשמע את השיחה. ברור לי שכאן זה כבר לא הבית שלי. תגיד לי מה אני בשבילך, חיפשת רחם להשכרה?״ היא אומרת לי בכעס.
״עמלי תרגעי. אני יודע שלא הייתי בסדר. אורן התקשר, והבנתי שטעיתי, שלא הלכת אליו,״ אני אומר.
״למה שאלך אליו, אתה בעלי,״ היא אומרת.
״שמעתי קטעי שיחה וחשבתי…״ אני מתחיל לומר, אבל היא לא נותנת לי לסיים.
״אתה יודע סער, תקופה ההיריון אמורה להיות אחת התקופות המאושרות בחייה של אישה, היא לא אמורה לעבור את זה לבד. למה הסכמת שאמשיך את ההיריון אם הוא לא מעניין אותך בכלל?״ היא שואלת, ״אז אני מצטערת שאני לא כמו מלכי האהובה שלך. אני חושבת שאין טעם שאשאר כאן, אם אתה לא נותן לי להסביר לך, לשתף אותך במה שעבר עליי ביומיים האחרונים,״ היא אומרת.
״בבקשה אל תעזבי אותי. אני מקשיב לך,״ אני אומר.
״אתה מבטיח?״ היא שואלת חנוקה מדמעות.
״אני אוהב אותך עמלי. היה לי קשה עם ההבנה שאותך אני אוהב הרבה יותר, והעובדה שידעתי שעם מלכי המשכתי רק בגלל שלא רציתי לנטוש אותה, לא בגלל שאהבתי אותה באמת. זאת הייתה התאהבות, התלהבות, אבל לא אהבה. היום אני מבין את זה,״ אני אומר לה.
״אתה מתכוון למה שאתה אומר?״ היא שואל.
״לכל מילה,״ אני עונה.
ואז מגיעה ההתרעה להיכנס למרחב המוגן.
אני אוחז בידה של עמליה, ומוביל אותה לתוך הממד. אני מתיישב על המיטה ועוטף אותה בזרועותיי. ״אני פה, ואני שומר עלייך,״ אני אומר לה.
קולות פיצוץ נשמעים ברקע, ואחרי כמה דקות מגיעה ההודעה שאפשר לצאת.
אלא שזה לא אורך זמן רב, ואנחנו מקבלים שוב התראה.
למרות שהאזעקה עוד לא נשמעה, אנחנו חוזרים לממד.
״הייתי אתמול בבדיקת האולטרסאונד. הכל בסדר,״ היא מתחילה לדבר לאט, שוקלת את מילותיה, ״גיליתי שעומדים להיוולד לנו תאומים. מאד התרגשתי, עד שהיא שאלה אותי אם יש במשפחתי תאומים. לא ידעתי מה לענות, שכן אני לא מכירה את הוריי הביולוגיים.
אתמול ביקשתי לעיין בתיק האימוץ שלי. לשמחתי התברר לי שחברה שלי עובדת ברווחה, וניצלתי את הקשר שלי איתה. לא עניין אותי מי היו הוריי הביולוגים, ולמה נטשו אותי עם לידתי. ביקשתי ממנה רק לדעת אם יש לי אחים, ואם יש ביניהם תאומים.
הסתבר שאין לי אחים בדם, פרט לאח, אחי התאום. הוא פתח את תיק האימוץ שלו בגיל שמונה עשרה ויום. שלא כמוני שידעתי שאני מאומצת מגיל צעיר מאד, לו סיפרו על היותו מאומץ רק בגיל שמונה עשרה. נאמר לו מי אני, אבל נאסר אליו לפנות אליי, כיוון שאני עדיין לא ביקשתי לפתוח את תיק האימוץ.
אני יודעת שאיש בסביבתו לא יודע שהוא מאומץ, והוא עשה זאת בגללי. עכשיו אתה יכול להבין למה אורן כל כך קשור אליי, ודואג לי? זה לא בגלל שהוא מאוהב בי, אלא כי הוא התאום שלי, שנולד עשרים דקות לפניי.״
״זה לא יאומן,״ אני אומר.
״אתה מבין, אורן בחר לערוך את יום ההולדת שלו במסעדה בה ידע שאני עובדת, כי רצה להפגיש בינינו. הוא האמין שאני המרפא ללב השבור שלך, ואתה לשלי. כמובן שהוא לא יכול היה לומר זאת בגלוי, כי לא ידעתי אז מה שנודע לי אתמול.״
״עמלי שלי, ואני חשבתי שאני מאבד אותך,״ אני אומר, ״אני כל כך מצטער על ההתנהגות שלי. בגדתי בעצמי, ובגדתי בך בכך שלא שחררתי את העבר. זה לא יקרה יותר,״ אני אומר, ״אני מבטיח לך שיותר לא תהיי לבד. אני אהיה לצידך בכל מצב.״
כשמגיעה ההודעה שאפשר לצאת מהמרחב המוגן, אני מסתכל עליה, והיא עליי. כל כך היינו עסוקים בסיפור שלה, שלא שמענו מה מתרחש סביבנו.
הנקישה החזקה על הדלת מפתיעה את שנינו. סער נגש לפתוח את הדלת. ״שלומי, מה אתה עושה פה?״ הוא אומר לפרמדיק צעיר.
״אני לא אמור להיות פה,״ הוא עונה לו, ״אבל שמעתי שאשתך בהיריון, ורציתי לבדוק שהיא בסדר. אני יכול להיכנס?״
״בטח,״ אומר סער, ומקיף אותי בזרועו. ״זאת אשתי, עמליה.״
״איך את?״ הוא שואל אותי.
״אני בסדר, סער שומר עליי,״ אני עונה.
״הבאתי איתי מכשיר כדי לשמוע את דופק הלב של העובר,״ הוא אומר לי.
״אני אשמח לשמוע אותם,״ אני אומר, ״היא נושאת ברחמה תאומים.״
״איזה יופי. אני כל כך שמח בשבילך סער,״ הוא אומר.
״אני נשכבת על מיטה בממד, ומייד נשמעות פעימות הלב של העוברים. אני מביטה על סער שלא מסתיר את התרגשותו.
״אז מה שניים,״ מחייך שלומי, ״פעם אמרתי למלכי, שאני מאמין שנשמת תינוק שלא נולד, חוזרת שוב כשהיא מרגישה מוכנה. אולי הנשמה בחרה בך כאבא, אבל חיכתה לבואה של עמליה.״
״אתה חושב?״ שואל סער.
״יש לי הרגשה שכן. אני בטוח שתהיה אבא מדהים,״ אומר שלומי כשאני קמה, ״אתה יודע, העובדה שאנחנו כבר לא גיסים, לא אומרת שאנחנו לא צריכים להיפגש יותר כמו פעם. אני מתגעגע לחברות שלנו.״
סער מביט עליי. ״אני מניחה שכבר הבנת ששלומי הוא אח של מלכי.״
״הילדים שלנו ישמחו שיהיה להם עוד דוד,״ אני אומרת לו.
סער מושך אותי אליו, ומחבק אותי חזק.
״אני שמח שנפגשנו,״ אומר שלומי, ״אני חייב לברוח.״
״את מבינה שכשחיבקתי אותך לידו בלי לחשוב, הייתה בכך אמירה ששיחררתי את מלכי מחיי. אין בי מקום לאף אחת פרט לך, אהובתי הנצחית,״ אומר סער כשאנחנו שוב לבד.
פעם נוסף נשמעת ההתראה, ושוב אנחנו נכנסים לממד.
לראשונה מאז שנפגשנו, סער מראה לי כמה הוא אוהב אותי, ופותח במסע של נשיקות לאורך גופי, ומתעכב במיוחד על ביטני התופחת. ״אבא אוהב אותכם ואת אימא הכי בעולם.״
שמרו על עצמכם.
בר
