"היי אימא הכל בסדר?" אני שואל.
"איפה הפיג'מות של הילדים?" היא שואלת בטון כועס.
"בארון של כל אחד מהם. תשאלי את אמילי היא תראה לך," אני עונה לה ברוגע.
"נו באמת שון היא ילדה בת ארבע," עונה לי אימא בחוסר סבלנות. אני מתחרט שהשארתי אותה איתם ושוקל לחזור חזרה הביתה.
"אימא תקראי לאמילי לטלפון," אני מבקש.
"שלום מתוקה שלי. את מוכנה להראות לסבתא היכן הפיג'מה שלך ושל דין?" אני מבקש ממנה.
"בטח אבא, אני מתגעגעת," היא אומרת לי.
"גם אני אלייך מתוקה שלי. ואמילי, תכיני לכם גם בגדים למחר, כדי שסבתא לא תצטרך לחפש," אני מבקש.
"טוב אבא, לאב יו," אומרת אמילי.
"גם אני אותך מתוקה שלי, לילה טוב. שולח לך חלומות על נסיכות," אני אומר לה.
"תפסתי אבא. שולחת לך חלומות על…על מה שאתה רוצה," היא עונה, "הנה סבתא."
"אמילי תדאג לפיג'מות וגם לבגדים למחר בבוקר. עוד משהו אימא?" אני שואל.
"זה הכל," היא אומרת לי.
שארית הדרך עוברת ללא אירועים מיוחדים. אני מקשיב למוסיקה, והמחשבות שלי נודדות ליום המחר.
אני נושם עמוק, ונכנס למגרש החניה של בית מספר חמש מאות. לשמחתי יש חניה ממש מול הדירה שלה. אני מחנה, וניגש להוציא את המזוודה והתיק שלי. ברגע האחרון אני סוגר את תא המטען ומחליט קודם לראות אותה, אולי אחליט שזה לא מקום מתאים עבורי. אני מקיש על הדלת וממתין.
"רגע," אני שומע את קולה. אני לא יודע למה ציפיתי, אבל היא נשמעת ממש צעירה. קול סיבוב המפתח נשמע, והדלת נפתחת.
"ברוך בואך," היא אומרת, "אני ..הופ." היא משירה מבט לתוך עיניי. אני ניזכר שהיא אמרה שתבחן אותי, היא בהחלט עושה זאת.
אני מודה שאני די בהלם מהמראה שלה. היא אישה יפיפיה, שנראית כמו ילדה. ׳מה הביא אותה לאיפה שהגיעה?׳
"אתה רוצה לראות קודם את הדירה?" היא שואלת ופותחת את הדלת לרווחה.
אני רוצה לענות לה שאני רוצה קודם לנשום. היא מהממת אותי ביופייה ובמה שהיא מקרינה. כל כך רחוקה ממה שדמיינתי לעצמי.
אני לא יודעת מה חשבתי שיקרה כשהוא יגיע. מאז שהוא התקשר לפני כמה שעות הייתי עסוקה בלבנות חומות סביב הלב שלי, שלא ארגיש.
בחיים שלי לא חשבתי שאגיע לנקודה כזו שפלה שאאלץ למכור את גופי. כל הזמן שיננתי לעצמי שאין דרך אחרת. כל הזמן התפללתי שהוא יראה סביר.
ואז הוא מופיע.
אני מתקשה לנשום, הוא מעתיק את נשמתי. הוא גבר שיכול להשיג כל אישה שרק יחפוץ, מה הוא מחפש אצל אחת כמוני?
אני אוספת את עצמי ושואלת אותו אם ירצה לראות את הדירה. הוא מביט בי. אני רואה שאני לא מי שהוא ציפה לראות. ׳האם הוא מאוכזב ממני?׳
אולי בכלל ציפה שאתלבש עם בגד שחושף את גופי. גם הציפורניים שלי לא צבועות בצבע אדום פתייני. עכשיו זה מאוחר מדי, הוא ראה אותי כמו שאני.
אני מנסה לשוות לקולי טון קליל. כשאני מראה לו את הבית. "וזה חדר השינה," אני אומרת, "והשני הוא מה שאני קוראת לו חדר העבודה שלי. הכל עומד לרשותך. הנה יש פה מדפסת עם סורק, פקס וכמובן מכונת צילום. חדר האמבטיה הוא משותף אבל יש עוד שירותים בכניסה.
הוא נכנס לחדר האמבטיה ובוחן אותו. מבטו נופל על סל הכביסה. "עם כמה גברים את שוכבת כל יום?" הוא שואל.
אני מזדעזעת מעצם השאלה. ׳זה הרושם שעשיתי עליו?׳
"אף פעם לא הבנתי למה לחתיכת הבד הזעירה הזו קוראים תחתונים," הוא לא מתאפק.
"תשאל את אישתך," אני אומרת לו. אין סיבה שאיעלב ממנו. זו אני שהצעתי לו ׳שירותים מיוחדים,׳ אבל זה גדול ממני.
"אין לי אישה, וגם לו הייתה לי זה לא עניינך," הוא עונה לי בקור.
"צודק," אני עונה לו.
"לא ענית לי על השאלה," הוא אומר, "אם אחליט שאני רוצה להשתמש בשרותייך' עליי לדעת את זה. אין לי רצון לקבל מחלות."
אני נחנקת. ׳אני נראית לו אחת שנושאת מחלות?׳
"אני מבינה שהשאלה שלך נובעת מריבוי התחתונים שלי בכביסה," אני עונה לו.
"את מסוגלת לתת תשובה כנה?" הוא שואל, "כי המשחק הזה מתחיל לעלות לי על העצבים."
"אני אסביר לך," אני עונה לו בטון חסר רגש, "יום שישי עברתי לגור פה. אחרי שסחבתי מלא קרטונים כבדים והזעתי, נכנסתי להתקלח," אני רואה אותו מסתכל עליי המום אבל אני ממשיכה לדבר, "אחר כך קיבלתי ללא תשלום מהשכנה את הספות לסלון, ובתמורה ניקיתי לה את הסלון שלה, ושוב הזעתי, והתקלחתי שוב. אחרי כמה שעות הלכתי לעבודה. התקלחתי אחרי שחזרתי אתמול בלילה, והיום." אני מדברת ברצף ולא נותן לו לומר מילה, "עכשיו תעשה את החשבון ותספור."
"איך בדיוק כל הסיפור המרתק הזה קשור למספר הגברים ששכבת איתם?" הוא שואל.
"הגבר האחרון שהייתי איתו היה החבר שלי במשך שלוש שנים. למה נפרדנו זה לא עניינך," אני אומרת לו. אמנם הוא גבר מעלף והוא משלם לי סכום נכבד אבל יש גבול, "זה קרה לפני כמעט שנה וחצי ומאז לא הייתי עם אף גבר. זה עונה לשאלה שלך?״
"לא שאלתי על מערכות היחסים שלך," הוא עונה לי, בקושי שולט בכעס שלו.
"שאלת על חיי המין שלי, ועל זה עניתי לך. ואם אני לא מובנית אתה הראשון שאני מציעה לו שירותים כאלה," אני מסיימת את דבריי.
הוא פותח את פיו לומר משהו ומשתתק.
"החיים הם לא מה שהבטיחו לנו," אני אומרת , "יש לך עוד שאלות?"
"אלך להביא את הדברים שלי. אני רוצה להתקלח וצריך לשבת לעבוד," הוא אומר ופונה לדלת.
"אם כך אגש לשכנה לכמה דקות," אני אומרת לו, "הכנתי לך ארוחת ערב. מתי תרצה לאכול?"
"כשאסיים את העבודה. עוד חצי שעה אני מניח," הוא אומר.
*
אני מרגישה שאני חייבת להתרחק ממנו. יש לו השפעה כל כך גדולה עליי, יותר ממה שחשבתי שאי פעם יקרה. כל הבטחון העצמי שלי נעלם לידו. לא רק בגלל מה שהפכתי להיות, אלא בגלל איך שהוא נראה, ומה שהוא מקרין.
אני אורזת בקופסה מהעוגיות שאפיתי, וניגשת לשירלי.
"אני שמחה שבאת!" קוראת לי שירלי בשעה שהיא פותחת את הדלת, "עוד לא ראית את הסלון החדש."
"בדיוק בשביל זה באתי," אני משקרת אותה, "וגם כי אפיתי לך עוגיות." עוד שקר שנאמר לי בקלות.
"וואו, איזה יופי של רהיטים. אני ממש אוהבת את הטעם שלך," אני אומרת בהתפעלות למראה הסלון החדש. והפעם אני באמת חושבת ככה.
"נכון מהמם? רק שהוא מראה כמה הבית שלי זקוק לשיפוץ," היא אומרת בעצב.
"ממש לא. את יודעת למה זה נראה לך כך? כי הווילונות זקוקים דחוף לניקוי. אני מבטיחה לך שכשהם יחזרו מניקוי, החדר יהיה שוב מלא אור. אם את רוצה אני אקח אותם לניקוי יבש. כמובן שלא אמסור אותם לפני שאקבל הצעת מחיר. ממש אין לי מושג כמה זה צריך לעלות." כשאני מתוחה אני נוטה לפטפט ללא הפסקה.
שירלי שכנראה לא רגילה למבקרים, דווקא מאושרת מזה. "איזה כייף שבאת לגור לידי. אני כל כך אוהבת מתוק, והעוגיות שלך ממש נפלאות," היא אומרת לי בפה מלא בעוגית שוקולד.
"יש לי אורח מחוץ לעיר אני חייבת לחזור. אני אבוא אליך מחר בבוקר," אני אומרת וממהרת לחזור הביתה.
כנראה ששהיתי בביתה יותר ממה שחשבתי כיוון שהפרופסור, אני מתחילה להאמין שהוא באמת כזה וזה לא סתם שם שהמציא לו, כבר הספיק להתקלח. יש ריח של דיאדורנט גברי בבית, שנוגע בי במקומות שכבר שכחתי על קיומם.
אני ניגשת לערוך את השולחן עבורו, ומניחה את הצלחת והסכו"ם. ברקע נשמע קול המדפסת שפולטת מתוכה את המסמכים שהוא שלח להדפסה.
"סיימתי. אני מוכן לאכול," הוא אומר לי, מביט על השולחן , ורואה שכלי האוכל כבר עליו. "את לא אוכלת?"
אני רוצה לומר לו שאכלתי, אבל מחליטה שמספיק עם השקרים. אני לא כזו. "אני לא רעבה," אני עונה לו. וזו האמת לאימתה.
איך אוכל לשבת לאכול עם גבר שעומד להפוך אותי לזונה?
אני לא יכול להסביר מדוע אני שואל אותה כל כך הרבה שאלות. הרי לא באתי לכאן כי אני מחפש סקס, אלא כי לא מצאתי אף חדר בבית מלון. חיי סובבים סביב העבודה והילדים, ואת הנושא הזה הדחקתי
יש בה משהו שגורם לי לרצות להבין מה הביא בחורה כל כך יפה ועדינה כמוה לפרסם מודעה כזו. כאשר ראיתי אותה לראשונה הייתי המום. ממש לא ציפיתי לאחת כזו. כן, אני יודע שזה שיטחי, וכדי להיות זונה את לא צריכה מראה פרובוקטיבי דווקא. ואולי אני טועה
אני מודה שכשראיתי את כמות התחתונים שלה בסל הכביסה מיד חשבתי עם כמה גברים היא כבר הספיקה להיות היום. היא תכף קולטת שזה מה שאני חושב, ומכחישה בתוקף את העניין. "אתה הראשון שאי פעם הצעתי לו," היא עונה לי
האם להאמין לה? העיניים שלה מספרות שהיא דוברת אמת, אבל לך תדע. כבר למדתי שנשים יודעות לעטות על פניהן מסיכה תמימה ומתחתיה מסתתרת שדה לא קטנה.
היא שואלת מתי אני רוצה לאכול ואני עונה לה שאני רוצה קודם להתקלח ולסיים את העבודה.
"תבחר מגבת מהארון במקלחת," היא אומרת לי, "יש מגבות בכל מיני גדלים ולא ידעתי מה אתה מעדיף."
אני פותח את הארון. בשני המדפים התחתונים יש מגבות. הן מסודרות לפי צבעים: אדום, ורוד וסגול. במדף העליון יש מוצרי טיפוח בעלי אופי נשי מובהק. כלי איפור, בקבוקוני בושם, ודיאודורנט. אין ספק שהיא לא רגילה לנוכחות גברית. אולי באמת לא.
אני בוחר מגבת סגולה, נכנס להתקלח, ושוב מתרכז בעבודה שעליי לסיים.
כאשר אני מסיים אני לובש מכנסי ספורט ארוכים וחולצת טריקו ונכנס לחדר העבודה. אני סוקר אותו בעיון. מפתיע אותי כמה החדר מסודר. הוא כל כך מזכיר לי את חדר העבודה שלי, רק שבשלי יש שולחן כבד וספריה תואמת מעץ מהגוני, ואילו לה יש רהיטים שנראים כאילו נקנו מחנות של יד שניה, מה שלא גורע מקיסמם.
החלון בחדר פתוח, בריזה נעימה חודרת דרכו וגורמת לווילונות להתעופף ברוח. הרוח נעימה לי ואני שואף את האוויר הרענן מלוא ריאותיי. אני מרגיש שאני מתחיל להירגע מהיום, ומאי הנוחות של השארת הילדים עם אימא שלי
על הקיר יש לוח שעם ועליו שני פתקים. על הפתק הוורוד כתוב- להחזיר את הספר לספריה, ועל הצהוב כתוב – כניסה לאינטרנט שם הרשת: קלריס וילסון סיסמה: 500#08
״אם כך הופ זה רק הכינוי שלה כ….. ושמה בעצם קלריס וילסון," אני חושב לעצמי, "מי בוחר את כתובתו כסיסמה?" אני רושם לעצמי לבקש ממנה לשנות אותה. אין לי שום רצון שמישהו יהיה מסוגל לקרוא את החומר עליו אני עובד
עליי לעבוד ולהתרכז במה שאני עושה, ולכן אני מסיט מחשבותיי ממנה ומקיש את הפרטים כדי להתחבר לאינטרנט. כשהמחשב מתחבר לרשת אני מוציא את החומר מהתיק. לשמחתי השולחן מספיק גדול ויש בו מקום לכל המסמכים שלי. אני מתנתק מהכל וצולל לעולם המספרים.
על מי אני עובד? מידי פעם צצה במוחי המילה קלריס שכל כך לא מתיישבת לי איתה. השם הזה מתקשר לי לאישה מבוגרת וחביבה, לא לילדה שהיא.
"סיימתי. אני מוכן לאכול," אני אומר לה, ונכנס לסלון. "ראיתי על הלוח את הפרטים של רשת קלריס, אני מקווה שזה בסדר מבחינתך שנכנסתי אליה," אני אומר לה ובוחן את תגובתה.
"בטח," היא עונה לי, "טוב שאתה מזכיר לי את זה. אני חייבת לשנות את הסיסמה. בעלת הבית שלי, אישה חביבת בת חמישים ויותר, לא בדיוק מבינה בעניינים האלה. אני כבר אשנה את הסיסמה ואכתוב לך מה היא." אני לא מתאפק ומחייך. "משהו מצחיק אותך?" היא שואלת.
"כשראיתי את שם הרשת חשבתי שהשם לא הולם אותך, שהוא יותר מתאים לאישה מבוגרת וחביבה," אני עונה לה.
"אז צדקת. היא באמת אישה מקסימה, בעלת הבית שלי," היא עונה, "אז מה אתה אומר איזהו סיסמה נבחר לגברת הקשישה שלנו?"
"בת כמה את הופ?" אני שואל אותה.
"עשרים וחמש," היא עונה לי.
"אם כך נקרא לרשת אולד ליידי 25," אני אומר.
עכשיו תורה לצחוק. "מושלם," היא אומרת, "אבל את הפתק תשאיר כמו שהוא. לא הייתי רוצה שמישהו יגע לנו בגברת הזקנה." היא קמה ממקומה ופונה למטבח.
אני ניגש לשבת ליד השולחן ורואה שהוא ערוך לסועד אחד. "את לא אוכלת?" אני שואל אותה בזמן שהיא מניחה בפני צלחת עם אנטיפסטי וקערה עמוקה עם פסטה בולונז. "אני לא רעבה," היא עונה לי.
הריח של הפסטה משכר את חושיי. אני מבין כמה רעב אני. מעניין מאיפה היא הביאה את האוכל הזה. אין לי ספק שהוא ממסעדה איטלקית. אני לא רוצה להביך אותה ולכן איני שואל. אני אברר בעצמי היכן יש פה מסעדה טובה.
אני מתחיל לאכול ורוצה לומר לה שהאוכל ערב לחיכי אבל שיחת טלפון מסיחה את דעתי. ׳רק שזה לא אימא שלי,׳ אני חושב לעצמי.
"ערב טוב פרופסור אדוארדס, מצטער על השעה המאוחרת, מדבר ד"ר סירקין," הוא אומר, "בקשר לפגישה של מחרת מסתבר ששלחו לך מסמך לא נכון. אני אשלח לך את המסמך הנכון."
אני רותח. אני לא מבין איך דבר כזה קורה. אני מאד מקווה שזה לא מעיד על תפקודה של המחלקה למתמטיקה כאן. אני נושם עמוק. "אתה רוצה להסביר לי איך זה שאני עובד כל היום על מסמך שגוי? האם אתם לא בודקים מה אתם שולחים? אני מבין שאתם מצפים ממני לעבוד כל הלילה לתקן את הטעות שלכם."
"אין לי מה לענות לך פרופסור. הטעות היא של… לא משנה. אתה צודק אסור שזה יקרה. עובדה היא שהמסמך ההוא לא קשור לענייננו."
"יש לך חצי שעה לשלוח לי את המסמך. אני לא מתחייב לסיים לעבוד עליו. השעה כבר מאוחרת," אני עונה.
כל אותו זמן הופ עומדת רחוק ממני ומתעסקת עם הנייד שלה. כשהיא שומעת שסיימתי לדבר היא חוזרת. "אתה רוצה שאחמם לך את הפסטה?" היא שואלת.
כיוון שהראש שלי כעת בעבודה אני נד בראשי לשלילה וקם. "את יכולה ללכת לישון," אני אומר לה, "מחכות לי עוד כמה שעות עבודה."
"אני אהיה פה," היא אומרת ומצביעה על הספה בסלון, "אם תצטרך אותי, אתה יכול להעיר אותי."
"את יכולה לישון בחדר השינה, אני אשן בחדר העבודה," אני אומר לה.
"מה פתאום. תישן בחדר השינה," היא אומרת.
אני קולט שמה שבעצם אמרתי לה הוא שאיננו מעוניין ב׳שירותים המיוחדים׳ שלה, מה שנותן לי הרגשת הקלה, לפחות עם זה אינני צריך להתמודד.
היא מפנה את הכלים, שוטפת אותם בזריזות, ונכנסת לחדר השינה. זה מפליא אותי בהתחשב בעובדה שאמרה שאיננה מתכוונת לישון שם. אחרי רגע היא עוברת ליד חדר העבודה עם כרית ושמיכה וחוזרת לסלון.
שקט של לילה עוטף את הבית. אני מתיישב שוב ליד שולחן העבודה. אני מזיז את המחשב שלה כדי לפנות מקום והוא מתעורר לחיים.
אני מבחין בחלון של צ'אט שפתוח בצד.
המלך ג'ורג': מתי אני יכול לבוא.
הופ: מתי אתה רוצה לבוא?
המלך ג'ורג': מתי שאת פנויה.
הופ: החדר לא פנוי היום.
המלך ג'ורג': אין לך אפילו חצי שעה בשבילי?
הופ: אני משכירה את החדר ללילה לא לפי שעות.
המלך ג'ורג': כמה את מבקשת.
הופ: אלף דולר ללילה.
המלך ג'ורג': השתגעת? את חושב שאני מטומטם. בכלל, כמה גברים את עושה בלילה?
אני נידרך. למה הכנסתי את עצמי? זו פעם האחרונה שאני מכניס את עצמי להרפתקאות כאלה. אבל אז היא עונה לו.
הופ: אתה מתבלבל. אני לא מציעה שרותי מין.
אני רואה שאין זו השיחה היחידה. כולם ברוח דומה, לכולן היא מסרבת. זה בדיוק מה שחסר לי כעת. לראות את השיחות האלה מול העיניים בזמן שאני אמור להתרכז בעבודה שלי. עכשיו לפחות אני מבין מדוע היא מתעסקת כל הזמן בטלפון שלה.
אני שומע אותה אומרת משהו לעצמה. אני לא מצליח להבין מה, וגם לא את הטון שלה.
המחשבות שלי נודדות לרגע הזה בו עמדתי מול המודעה שלה. מה שבאמת עניין אותי זה המקום לישון, אבל אני יודע גם שהמשפט המסוים הזה על אפשרות להטבות נוספות לא נעלם מעיניי. האם הרגשתי שאני רוצה להשתמש בהן? זה כל כך רחוק ממני, ועכשיו עוד יותר מכעיס אותי. אולי הייתי צריך לקום מוקדם בבוקר ולנסוע ישר לפגישה.
השיחות ממשיכות להיכנס אבל היא לא עונה. אני לא יכול להתרכז בעבודה. מתמטיקה זה מדע מדויק, ואם אני יוצא מהריכוז אין טעם שאשב מול המסך.
"אני מצטערת להפריע לך," היא אומרת ועיניה נמשכות למסך, "אתה קורא את ההודעות שלי? זה לא אמור להיות משהו אישי?"
"את השארת את זה פתוח, זה לא שאני חיטטתי לך במחשב," אני עונה לה בקור. מה היא חושבת לעצמה החצופה הזו.
"בכל מקרה ברשותך אני רק רוצה להתנתק מהאפליקציה הזו להיום. היה לי די והותר ממנה," היא אומרת, ניגשת למחשב שלה מתנתקת, ומכבה את המחשב. "סליחה על ההפרעה."
היא יוצאת באותה מהירות שהיא באה ושוב שורר שקט. אני יודע שאין לי ברירה ואני חייב להתרכז. אני בוחר פלייליסט שקט, מחבר את האוזניות וממשיך לעבוד.
השעה כבר שתיים בלילה.
אני מרגיש מרוקן וצמא, ניגש למטבח, ומוזג לי כוס מים קרים מהקיוסק שבמקרר. אני לוגם את המים, ומסתכל דרך החלון על הכביש. אין איש בחוץ. אם לא הייתי צריך לקום מוקדם הייתי יוצא כעת לריצה, לשחרר את האדרנלין שהצטבר לי בגוף. אני מסיים לשתות ומניח את הכוס בכיור.
כשאני פונה ללכת לחדר השינה אני מבחין בה שוכבת על הספה. היא שוכבת בתנוחה עוברית וממלמלת משהו מתוך שינה. אני מבחין בשמיכה שזרוקה על הריצפה לידה, וניגש להרים אותה. מכנס הג'ינס שלה מקופל על הספה השנייה והיא לובשת רק תחתונים, אם אפשר לקרוא לפיסת בד הזו בשם הזה. אף פעם לא הבנתי למה נשים מוציאות כל כך הרבה כסף על עלה התאנה הזה שבקושי מסתיר משהו. פולי תמיד לעגה לנשים שלובשות חוטיני.
על התחתונים מאחור יש דוגמא של פרפר, ואני מוצא שזה דווקא סקסי. גם הגופיה הדקה שהיא לובשת התרוממה, ומהמקום בו אני עומד אפשר בהחלט לראות את שדיה מחוצים על ריפוד הספה, ומזמינים לקטוף אותם.
אני יודע שהיא אמרה לי שאני יכול להעיר אותה. אבל למרות שהזקפה שלי כבר מתעוררת ואני מרגיש את הלחץ באזור חלציי, אני מעדיף להתמודד עם זה לבד, וממהר לגשת לחדר המקלחת ולשחרר את הלחץ הגובר, בעצמי. אני עושה זאת בצורה כל כך אוטומטית ולא עוצר לחשוב מה בעצם קורה פה. אני לא מפנטז על כלום, לא מרגיש כלום, רק את הלחץ שמשתחרר לי בשעה שידי מתמלאת בנוזל החם.
מתי נגעתי פעם אחרונה כך בעצמי? אני מניח שזה היה בימי התיכון כשרק גיליתי את העולם הקסום של המין השני. עולם שמאוחר יותר ראיתי את כל פגמיו.
אני הולך לחדר השינה, פושט באיטיות את בגדי. אני מרגיש את העייפות בכל גופי, וצונח על המיטה. אין לי ספק שהסדינים האלה לא היו בשימוש, ריח מבשם הכביסה עולה מהם, אבל אני מדמיין את ריח הבושם העדין שלה. מה עובר עליי?
אני שוכב בעיניים עצומות אבל השינה רחוקה ממני. למה אני חושב על הילדה הזו ללא הפסקה? מתישהו העייפות מכריעה אותי ואני מתעורר עם צלצול השעון המעורר.
אני מתעורר לאט, מנסה להתאפס היכן אני. שרידי החלום נקרעים ממני. יש לי זיכרון מעומעם על הופ נוגעת בי. אני מרים את השמיכה וקולט שידי מונחת על זקפת הבוקר שלי. אני ממהר ללכת לרוקן את שלפוחית השתן ולהתרענן. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שהופ תראה אותי כך, ותחשוב שזה מה שאני רוצה ממנה כעת.
ריח של תפוחי אדמה מטגנים עם בצל נישא באוויר. מסתבר שלמרות השעה המוקדמת היא כבר ערה.
