"אני פשוט לא קולטת מה את אומרת לי," אני אומרת לאדית מזכירת הפקולטה למדעים, "מה אני אמורה לעשות עכשיו? נשאר לי סמסטר אחד לסיום הלימודים. השקעתי את כל מה שיש לי בלימודים האלה. נתתי לכם שעות הוראת במחיר מגוחך, ועכשיו את אומרת לי שאין יותר אישור למלגה עבורי?? אני דורשת לדעת מי קבע את זה. אני רוצה לדבר איתו, שיסתכל לי בעיניים ויאמר לי שמה שעשיתי עד היום לא רק שהיה בזבוז, אלא החזיר אותי לגיל שמונה עשרה."
"מצטערת מיס לנסטר," אומרת לי אדית.
אני מביטה עליה. היא אישה בשעות החמישים לחייה, במקרה הטוב, אם היא לא עברה את השישים. אישה חסרת חן ומרירה. אני תוהה האם זה המקצוע שעשה אותה כזו, או זה פשוט האופי שלה. האדישות בה היא נוהגת כלפיי כאילו לא מדובר בעתיד חיי , מסעירה אותי ובא לי להפוך עליה את השולחן. האם זה יעזור? אני מביטה לעיניה החלולות ומבינה שהפסדתי.
ובכל זאת אני לא מתאפקת. "מה אני אמורה לעשות?" אני מרימה את קולי.
"את יודעת, יש כל מיני דרכים להרוויח כסף," היא עונה לי, "יש פה בנות שמכפילות ומשלשות את המשכורת שלי."
"באמת? ספרי לי איך?" אני שואלת אותה בתמימותי.
"עם גוף כמו שלך, השמים הם הגבול," היא עונה לי בקול חסר רגש.
"שאני אבין, את מציעה לי להיות זונה??" אני שואלת. אני לא מחכה לתשובה ומסתלקת משם.
*
"מה יש לך ללכת לאוניברסיטה," אמרה לי אימא כשהודעתי לה שהתקבלתי ללימודי מדעים. "זה סתם בזבוז זמן פרנצ'סקה. מה שאת צריכה זה למצוא גבר שיעשה לך ילדים, ויפרנס אותך בכבוד."
אימהות אחרות מתלוננות שהבנות שלהן מסתובבות עם יותר מידי גברים, אימא שלי מתלוננת שלמרות שיש לי מלא מחזרים אני בררנית מאד.
"אני לא מאשר לך לפתוח את כספי החיסכון שחסכתי עבורך עבור לימודים באוניברסיטה," אמר לי אבא, "תרדי מהחלומות שלך. את באה לעבוד עם אימא שלך במסעדה."
עמדתי מול שניהם ולא ידעתי מה לענות. אימא שלי איטלקייה ואני מבינה שככה היא חונכה. למרות זאת, היא מרדה במשפחה שלה והתחתנה עם אבי האירי.
אבל איך אבי, שגדל באירלנד, ובעצמו פרופסור באוניברסיטה, יכול היה לצאת נגדי? את זה לא הצלחתי להבין
האחים שלי דומים לאימי שתי טיפות מים, וגם אופיים כשלה אבל לא בכל. הם יפי תואר ובהחלט מודעים לכך ומנצלים את זה כדי למשוך נשים אליהם. אבל כשמדובר בעבודה הם לא ששים לעזור לאימא במסעדה ולכן היה לה ברור שכיוון שאני עוזרת לה כל מתי שאני רק יכולה, שאני אמשיך את דרכה.
"אני ממש מאוכזבת ממך פרנצ'סקה," אמרה לי אימא, מה שלא העזה לומר לבנים שלה. וכשאימא שלי קוראת לי בשמי המלא אני יודעת שהכי ממש, אבל ממש כועסת. "מה אימא יכולה לבקש? שתהיה לה בת שתעזור לה? ולי יש רק בת אחת."
כל כך בא לי לענות לה שחוץ ממני יש לה ארבעה בנים בריאים שיכולים להושיט יד. כמובן ששתקתי. גם כי אני לא חוצפנית, ובעיקר בגלל שלא רציתי להכאיב לה.
ובכל זאת לא ויתרתי על החלום שלי. בקיץ לאחר סיום לימודיי עברתי לעיר הגדולה והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. המלגות עזרו לי לכסות את ההוצאות שלי. הן והעובדה שעבדתי במסעדה האיטלקית מאמא מריה. כי מה כבר ידעתי לעשות חוץ מלבשל אוכל איטלקי?
*
אין לי הרבה זמן לחשוב. עליי למצוא מקום לגור ודרך לעשות הרבה כסף ומהר. אני מתנחמת בעובדה שלא צברתי חובות הודות למלגות ששולמו לי עד היום. בינתיים אבקש יותר משמרות במאמא מריה. אני יודעת שזה לא יכסה לי הרבה, אבל אנסה איכשהו להסתדר.
אני יושבת ועורכת רשימת הוצאות שאי אפשר להימנע מהן, ומבינה שאני לא אוכל לשאת בהוצאות, כעת כשאני לא יכולה להתגורר יותר במעונות. דבר אחד אני יודעת. שיהיה מה שיהיה אני לבית הוריי לא חוזרת.
יש לי עד סוף השבוע לפנות את החדר שלי. אני שמחה שאין לי יותר מטלות ואני יכולה להקדיש את זמני לחיפוש אינטנסיבי של דירה ומקום עבודה. לאט לאט מחלחלת ההבנה למוחי שאני בצרות גדולות.
אני נכנסת ללוח המודעות של האוניברסיטה ומחפשת דירה קטנה להשכרה. אני אסתפק אפילו בחדר עם שירותים צמודים. כמובן שאין אף דירה כי כעת אמצע השנה, וכל הדירות מושכרות.
בלית ברירה אני נכנסת ללוח המודעות של העיר. להפתעתי אני מוצאת דירה ממש קרוב לאוניברסיטה. "להשכרה שני חדרי שינה וסלון, מטבח , שירותים…. " אני נכנסת לתמונות ולומדת שהדירה היא דירה פינתית עם חצר אחורית מגודרת, והיא נמצאת בבנין חד קומתי המכיל שמונה דירות. הדירה לא גדולה במיוחד אבל מתאימה לצרכיי.
אני מתקשרת לטלפון שמצויין במודעה. "מתי הדירה מתפנית?" אני שואלת.
"היא פנויה כבר שלושה חודשים," עונה לי קול נעים של אישה.
זה דווקא משמח אותי לשמוע, כיוון שברור לי שאוכל להוריד אותה במחיר. "אם כך אפשר להיכנס אליה עוד חודש?" אני שואלת. כמובן שאני מצפה לשמוע שהיא רוצה שאכנס קודם.
"את יכולה להיכנס אפילו היום," היא עונה לי בדיוק כפי שקיוויתי, "העיקר שתהיי דיירת טובה ולא תברחי באמצע."
"היום נשמע לי מוקדם," אני עונה, "הרי אני לא מתגוררת ברחוב. אפשר להיפגש בדירה ואראה אם היא מתאימה לי?"
"היא דירה קטנה, לא מודרנית, אבל נקיה," היא אומרת לי בחשש.
"בואי נפגש," אני חוזרת על בקשתי, "תתרשמי ממני ואני מהדירה."
כעבור שעה אנחנו נפגשות בדירה. קלריס אשה חביבה בשנות הארבעים לחייה, שמעט פסי כסף מעטרים את שיערה השחור, מחייכת בראותה אותי. "יש לי הרגשה טובה בקשר אלייך," היא אומרת לי, "יש לך עיניים טובות." היא מרגשת אותי עם המילים שלה. אני לא זוכרת מתי אמרו לי מילה טובה שאיננה קשורה להצטיינותי בלימודים. "אני מקווה שהדירה תמצא חן בעינייך."
"אני יודעת שכן," אני עונה לה ומאמינה שכך יהיה.
אנחנו נכנסות, והיא ממהרת לפתוח את הווילון המכסה את דלת היציאה לחצר. "הדלת לא מושלמת. יש פה דברים לתקן, וגם צריך לצבוע אותה," היא ממהרת לומר, כאילו שאאשים אותה בהסתרת האמת.
"אני לא מחפשת שתשקיעי כעת כסף. קודם תראי שאני דיירת טובה. חוץ מזה שאני בטוחה שאסתדר איתה כמו שהיא," אני אומרת.
אני עורכת סיור בחדרים ולמרות שניכר שלא גרו בה חודשים אני מחליטה לקחת אותה. "עכשיו רק נותר לדבר על שכר הדירה שאת מבקשת. אני צריכה לדעת אם אני יכולה לעמוד בו."
לשימחתי היא מוותרת לי על תשלום מראש של החודש הראשון והאחרון כפי שנהוג. היא מוציאה חוזה סטנדרטי, אני מעיינת בו, ואין בו שום דבר שלא נראה לי חריג. מה שחשוב לי שאני יכולה לעזוב באופן מיידי אם לא אצליח לשלם.
אנחנו מוסיפות את הסכום שנקבע בינינו והיא מושיטה לי את המפתחות.
"עוד לא שלמתי לך עבור החודש," אני אומרת לה בפליאה.
"אמרת שאת רוצה לעבור עוד חודש. את מזומנת לעבור מתי שאת רוצה ומאותו יום תתחילי לשלם לי," היא אומרת. "בחוזה רשום פרטי החשבון להפקדה."
"אם כך אארגן כסף לתשלום הראשון, וכנראה אעבור לפה בסוף השבוע," אני עונה לה.
וכך אני עושה.
יום שישי בבוקר
שותפתי לחדר ישנה אצל החבר שלך מה שמאפשר לי לקום מוקדם בבוקר ולארוז את חפציי. בצהרי היום אני מחזירה את המפתחות של החדר במעונות ונפרדת באופן רשמי מהאוניברסיטה.
כיוון שחיי כאן מתרכזים סביב מספר רחובות בלבד לא הייתי זקוקה לשירותי מוניות. אלא שהיום עם כל הקרטונים שלי, אני נאלצת להזמין מונית. מכל הנהגים בעיר הגדולה אני חושבת שנשלח לאסוף אותי הנהג הכי ממורמר. "תשכחי מזה שאני עוזר לך לסחוב את הקרטונים," הוא אומר מיד כשהוא מגיע.
"לא ביקשתי ממך שתעזור," אני אומרת לו.
כעבור רבע שעה, כשאני מורידה את אחרון הקרטונים מהמונית ליד הדירה החדשה, אני מרימה עיניי לשמים. "בבקשה רק שזה לא יהיה סימן לאיך שהיום שלי עומד להיות."
לשימחתי אני מקבלת מייד את התשובה בדמות עציץ פורח שמונח ליד דלת הדירה. תודה עבור תשלום שכר הדירה, כתוב בפתק המצורף. אני יכולה שוב לנשום לרווחה.
אני פותחת את הדלת ומתחילה להכניס את הקרטונים פנימה. רק כאשר הכל בפנים אני ניגשת לפתוח את הווילונות שבסלון. להפתעתי הדירה עברה ניקיון יסודי.
אני מוציאה את הנייד ושולח לקלריס מסרון.
פרנצ'סקה לנסטר:
תודה על העציץ.
תודה על שניקית עבורי את הדירה.
קלריס ווהן: התענוג כולו שלי.
אני מפעילה את המחשב, בוחרת לי רשימת שירים אקראית, והולכת לפרוק את הארגזים שהבאתי.
אני מתחילה עם כלי המטבח והמצרכים המעטים שעוד נשארו לי – דגני בוקר, קפה, תה, סוכר, פסטה, חצי חבילת לחם. אני לוקחת פתק ורושמת: לקנות חלב!
אני מסדרת את כלי המטבח, ומציינת לעצמי בסיפוק שלא חסר לי כלום. לפחות ההוצאה הזו נחסכה ממני. משם אני עוברת לחדר השינה, ומסדרת את הבגדים בארון. ערמת הקרטונים הריקים הולכת ונערמת בכניסה לבית.
נותר לי רק לסדר את חדר העבודה שלי. אנג'לו מגיע בדיוק בזמן ואיתו שולחן וכיסא שקניתי ממנו בחמישים דולר.
הוא מניח ידיו מעל השולחן . "אני מברך אותך שעל השולחן הזה יכתבו לך דברים טובים שעוד ידובר עליהם רבות. אל תשכחי להזמין אותי לטקס הענקת פרס האוסקר….סליחה הנובל לביולוגיה."
אני עומדת לידו בזמן שהוא מברך את פינת העבודה שלי. "אמן!" אני עונה באותה רצינות בה הוא אמר את דבריו.
"אני חייב לחזור למסעדה. את באה למשמרת לילה?" הוא שואל.
"יום שישי היום. ממתי אני לא?" אני עונה לו.
"אם כך נתראה בערב," הוא עונה והולך.
אני מסיימת לארגן את החדר, להניח כל דבר במקומו. נשארו לי עוד כמה שעות ואני הולכת להתקלח ולהחליף בגדים. אני מרגישה שאני מתחילה להירגע. "תנשמי," אני אומרת לעצמי, "הכל יהיה בסדר."
אני עומדת לחזור לחדר העבודה כאשר נשמעת נקישה על הדלת. "מי זה יכול להיות?". אני ניגשת ופותחת אותה.
"היי, אני שירלי השכנה שלך. ברוך בואך לשכונה," היא אומרת לי ומציצה לתוך הדירה.
אני פותחת את הדלת לרווחה. "כנסי," אני אומרת לה, "אני פרנצ'סקה."
"אני לא רוצה להפריע לך. רק עכשיו הגעת. האם החפצים שלך כבר הגיעו?" היא שואלת כשעיניה בוחנות את הסלון הריק.
"כן," אני עונה, "עברתי לכאן ממעונות הסטודנטים."
"אז אין לך רהיטים לסלון," היא מחייכת.
"לא," אני אומרת ולא מבינה למה היא מחייכת. אני מביטה עליה. אני מעריכה שהיא בגיל של אימא שלי, אולי יותר. היא אישה יפה ומטופחת. אני תוהה מדוע היא גרה בשכונה הזו.
"אני מבקשת שתבואי איתי. אני עומדת לקבל היום סלון חדש. הסלון הישן שלי במצב מעולה, רק שלא מתאים לי יותר. הייתי רוצה לתת לך אותו," היא אומרת.
"שירלי אני מודה לך, אבל אין תקציב כעת לרהיטים," אני עונה לה.
"מתוקה, אני לא מבקשת ממך כסף. את תעשי לי טובה. כך לא אצטרך לשלם למישהו שיפנה אותם," היא עונה לי.
אני מרימה עיניי לשמים ומודה על הכל. אני לא אישה דתיה, אבל יש בי הצורך היום להודות על הדברים הטובים שהחיים מזמנים לי.
שירלי עוזרת לי לסחוב את הספות והשולחן לדירה שלי. "לפחות תתני לי לעזור לך לנקות לפני שהרהיטים מגיעים. אני חוזרת לדירה שלה , ומבחינה בשואב אבק שמונח בפינה. אני לא מחכה לתשובתה, פותחת את הדלת הפונה לגינה ושואבת את השטיחים שאיבה יסודית.
"תראי מזה," קוראת שירלי בהתפעלות, "אני לא זוכרת מתי השטיח היה כל כך נקי."
אני נפרדת ממנה וחוזרת לדירה שלי. יש לי עוד פחות משעה עד לתחילת המשמרת. אני שוב מתקלחת ומחליפה בגדים. הפעם אני עושה זאת בזריזות ויושבת לכתוב לי מזכר של דברים שעליי לעשות.
אני כותבת כל מטלה בפתק צבעוני אחר, ומדביקה את כולם על לוח השעם שהתקנתי מעל השולחן.
• רשימת קניות
• לשכתב את קורות החיים
• לפנות לחברות מחקר
• להחזיר את הספר לספריה. (מסתבר שעוד אחד התחבא לי בין ספרי הלימוד שלי.)
עד מהרה מתמלא לוח השעם שלי בפתקים בשלל צבעים. אני מרגישה מלאת מרץ, אבל השעון המעורר מצלצל ומסמן לי שעליי לצאת לעבודה.
"את יודעת שהפסקתי ללמוד," אני אומרת למריה, "הפסיקו לי את המלגה. הייתי רוצה לקבל עוד משמרות."
"את יודעת שאת העובדת הכי טובה שלי," היא עונה לי. מהמבט על פניה אני כבר רואה את הסירוב, "אבל אם אתן לך עוד משמרות זה יהיה על חשבון מי שעובד פה קבוע. אני לא חושבת שזה יסתדר."
אני מרגישה שהרגשת האופוריה שלי מתנפצת באחת.
אני חוזרת הביתה בשלוש אחר חצות, מותשת וחסרת מנוחה. אין לי חשק להתקלח אבל ריחות הבישול שדבקו בי מאלצים אותי בכל זאת להיכנס פעם שלישית למקלחת.
במקום ללכת לישון אני מתיישבת מול המחשב ומתחילה למלא את המטלות שרשומות על הפתקים הצבעוניים.
רשימת הקניות היא הקלה מבניהן. חלב, לחם, גבינת שמנת, ביצים…
אני יושבת מול המסמך של קורות חיי. מה אני אמורה לכתוב? סולקתי מבית הספר כי אין באפשרותי לשלם שכר לימוד עבור הסמסטר האחרון? זה נשמע ממש רע בהתחשב בעובדה שזה הסמסטר האחרון של התואר המשולב שלי. איך לא הכנתי את עצמי למצב כזה? זה לא בדיוק מחמיא לי. בכל זאת אני מעדכנת אותו ומחליטה לא לציין שאני לא אחזור לסיים את הסמסטר האחרון.
עוד פתק יורד מהלוח ונזרק לפח.
אני נכנסת לחפש את הצעות העבודה באתרים השונים. שלושה מקומות מציעים משרה של חוקר. אני יושבת ומנסחת מכתב, מצרפת את קורות החיים, מחכה שיעלה השחר, ורק אז שולחת את המיילים שהכנתי.
התשובות להמיילים לא מאחרות לבוא, התשובות השליליות הן מיידיות. לא מעסיקים סטודנטים שלא סיימו את התואר.
"מה אני אמורה לעשות כעת?" מילותיי לאדית מהדהדות בראשי: "את מציעה לי להיות זונה?"
אני נושכת שפתיים ונכנסת לקרוא את המודעות ונתקלת במודעה של ניקול היפה שמציעה השכרת חדר כולל הטבות. אני נושמת עמוק ויושבת לכתוב מודעה.
אני מתלבטת באיזה שם לבחור, הרי אין לי כוונה לרשום את שמי האמיתי. כל השמות נשמעים לי זולים מידי. לבסוף אני בוחרת בשם הופ שמסמל את התקווה שיש בי שיום אחד יתפזרו כל העננים מעליי, ואהיה שוב חופשיה להגשים את חלומותיי.
רגע לפני שאני מעלה אותה, אני מצלמת את עצמי בתמונת סלפי. שאזכור איך נראית ביום לפני שהפכתי להיות… עוד נראה למה.
יום שלישי היום
אני מסיים את המטלות שלי ומתכונן לצאת לכיוון העיר. אני מחפש את הכתובת של המלון בו הזמנתי חדר. אני לא מוצא את המייל המאשר את ההזמנה, ועובר על כל המיילים מהיום, אבל אין שום סימן למייל מהמלון.
גם בדואר הזבל והספאם אין כלום. אני מתקשר למלון ונאמר לי שאין להם הזמנה על שמי, ולא רק, אלא אין להם יותר חדרים פנויים. בלית ברירה אני נכנס לחפש מודעות של חדר להשכרה. מודעה אחת בולטת מכולן.
אני שולח הודעה. "מבקש לדעת אם יש אפשרות להשכרת חדר היום." אני מתלבט איך לחתום, ולבסוף כותב רק פרופסור א.
אחרי כמה דקות ארוכות מורטות עצבים, אני מקבל הודעה.
הופ: החדר פנוי. אתה מוזמן להתקשר.
אני מתקשר מיד ."שלום פרופסור," היא עונה.
"אני מבין שהחדר פנוי. כמה את רוצה עבורו?" אני שואל את הופ.
"השאלה מה אתה מחפש," היא עונה לי.
"כיוון שבתי המלון בתפוסה מלאה, אני מחפש תחליף. את הוספת שיש אפשרות להטבות נוספות. אני יכול להבין למה הכוונה?" אני שואל.
"אתה מקבל מקום לישון, ארוחות, אינטרנט כבלים, ואם תרצה תקבל גם אותי," היא עונה לי.
"ומה המחיר ללילה?" אני שואל, למרות שאני לא מחפש הרפתקאות.
"אלף ללילה," היא עונה לי. האם נדמה לי שהיא מתקשה לבקש את המחיר? בכל מקרה זה נשמע לי מוגזם.
"ותמורת הסכום את תעשי כל מה שארצה?" אני שואל, ובעצמי לא מבין למה.
"גם לי יש גבולות. סקס אלים לא בא בחשבון," היא עונה לי," וגם לא נשיקות."
"אני אגיע תוך שעתיים שלוש," אני אומר לה, "מה הכתובת?"
"שד' האוניברסיטה חמש מאות דירה שמונה," היא עונה לי ללא היסוס.
"את לא בודקת כלום עליי? את לא מפחדת מפסיכופטים?" אני שואל.
"אני אבחן אותך כשתגיע. אם לא תראה לי לא אתן לך להיכנס," עונה הופ.
או שהיא טיפשה או שהיא תמימה. כך או כך זה לא משנה לי. אני יודע שאני לא פסיכופט. אני בכלל בספק אם אגע בה. אני לא חושב שיש לי הרבה ברירות כיוון שיש לי מחר פגישות באוניברסיטה החל משעות הבוקר המוקדמות ואין לי פתרון אחר.
אני אורז את המזוודה, מוודא שיש לי את כל החומר שאני צריך. אני מצטער שלא שאלתי אותה אם יש לה במקרה מדפסת, אבל מחליט לא לשאול. אני בטוח שאמצא מקום להדפיס באוניברסיטה.
בזמן שאני אורז, אימא שלי מגיעה ומתחילה לחמם את ארוחת ערב שהכנתי בבוקר לילדים, בזמן שהם משחקים בחדר המשחקים. אני ניגש ונפרד מהם. "אבא יחזור מחר," אני אומר להם, "תתנהגו יפה לסבתא."
"תודה אימא," אני אומר לאימי, "אני מאד מעריך את העזרה. הבייביסיטר לא חשה בטוב, אחרת לא הייתי מטריח אותך." בינינו, אני לא אוהב לבקש ממנה. תמיד יש לי הרגשה שהפרעתי לה במשהו חשוב, למרות שהיא לא עסוקה בימי רביעי, ואולי בעצם בשל העובדה שזו שנת השבתון שלה.
אני יוצא לדרך. שקט עוטף את הרכב. אני זקוק לשקט הזה כעת. אני מתחיל לעכל מה בדיוק עומד לקרות. מעולם לא שילמתי על שירותי מין. ובכלל, מאז שפולי עזבה אני די מדחיק את הנושא הזה. אולי כי אני עסוק עם הילדים, אולי כי אני כועס על בגידתה ונטישתה אותנו, בעיקר את הילדים. לא ברור לי איך אימא יכולה לוותר על הילדים שלה.
*
"תבין החיים איתך נעשו משעממים. זה לא מה שחשבתי שיהיה. אתה יודע שלא רציתי להיות אימא כל כך מהר," אמרה פולי, "בעצם אף פעם לא חשבתי שמתאים לי להיות אימא בכלל. זה לוקח ממך את כל ההנאה בחיים. זה לא בשבילי. אני זקוקה לריגושים, להרפתקאות, נסיעות סביב העולם. ׳הוא׳ מספק לי את כל אלה. אז בינתיים אני איתו, ואולי יום אחד אתגעגע ואחזור."
"את תצטרכי להחליט עכשיו," עניתי לה, "אם את עוזבת, זה לתמיד."
"מי אתה שתיתן לי אולטימטום," היא ענתה לי בהתנשאות.
"זה לא שאני שנותן לך," עניתי לה, "אחרי כל מה שאמרת לי, את כבר לא מעניינת אותי. זה הילדים שנותנים לך אולטימטום, כי איתם את לא יכולה לשחק. את רוצה לעזוב? תחתמי לי על משמורת מלאה." אמרתי, והיא חתמה.
עם הטעם המר הזה לא מיהרתי להיות מעורב עם אישה.
*
׳השאלה היא מה אתה רוצה ממנה באמת,׳ אני מדבר אל עצמי, ׳אתה באמת חושב ש…׳ אני מחליט שאין טעם שאחליט. זה ברור לי שאיך שהיא נראית יכול להטות את הכף לכאן או לכאן. אני מצטער שלא ביקשתי עוד פרטים עליה, אבל מבין שלא בטוח גם שהייתה נותנת לי.
׳תראה פרופסור מה מעסיק אותך,׳ אני ממשיך לדבר אל עצמי ומתחיל לצחוק, ׳מי היה מאמין.׳ ושוב אני משכנע את עצמי שזה לא השירותים המיוחדים שגרמו לי להיות בדרך אליה, אלא העובדה הפשוטה שאין לי איפה לישון הלילה.
׳זהו, בדיוק כך. לא הייתה לי ברירה וזהו.׳ אני לא חייב לעשות איתה כלום.
׳ובסוף תבוא ותראה אחת כל כך דוחה, שתשכח שבכלל שקלת לעשות איתה משהו.׳
כך אני גומע את המרחק מעיר מגוריי לשדרות האוניברסיטה חמש מאות דירה שמונה. אני מעיף מבט במראה, רגע לפני שאני נכנס לתוך העיר.
׳אולי היא השעון המעורר שלך. תראה איך אתה נראה. גבר כמוך צריך לשלם למישהי בשביל סקס?׳ אני יודע שאני נראה טוב, והעובדה שפולי מאסה בחיי הנישואין, לא קשורה אליי. בינינו גם אני מאסתי בה לפני כל שזה קרה. אני מגיע לידי החלטה שאני רק אשן פה וזהו. "׳בכל מקרה זה חד פעמי, ויותר לא אראה אותה,׳ אני מסכם את הנושא ביני לבין עצמי.
כשמכשיר הניווט מלמד שאני רבע שעה מהיעד, הטלפון מצלצל. המספר של אימי מופיע על הצג.
