את הסיפור חתולה פראית התחלתי לכתוב לפני כמה שנים,
והוא היה מיועד לצאת כספר, יחד עם עוד שני ספרים נוספים.
לא אלאה אתכם במה שעבר עליי מאז,
אלא אומר, שהחלטתי לפרסם אותו כסיפור בהמשכים
כאן באתר.
האגדה מספרת …
שנשות סלרנו, וביחוד אלה שנולדו בעיר בוצ'יני,
הן הר געש מהלך.
לא הייתי מייעצת לכם להעלות את חמתה של מי מהן
שכן, כשזה קורה נעורה בה החתולה הפראית
והיא שולפת את ציפורניה ועלולה לשרוט אותך קשות.
את השריטות האלה לא תשכח זמן רב.
האם נכונה האגדה הזו?
היא נכונה כשם שנכון כל הסיפור שאתם עומדים לקרוא.
#חתולה_פראית
בר אבידן
פרנצ'סקה (צ'סה) לנסטר
כל חיי ריציתי את כולם.
זה קשה מאד כשדם איטלקי זורם בעורקייך,
והחתולה הפראית שבך מאיימת להתפרץ.
אז את מתאפקת.
בולעת את כל העלבונות ומחייכת.
את עושה את כל הדברים הנכונים,
לא חושבת לרגע על המחיר שזה גובה ממך.
אבל יום אחד,
זה מתפוצץ לך בפרצוף.
כשמישהו משום מקום,
מחליט להפסיק לך את החלומות.
עכשיו תסבירו לי
איך אני יכולה לשלוט כעת
בחתולה הפראית שבי?
פרנצ'סקה.
וכך מתחיל סיפורי
"מאמא, את יכולה להסביר לי מה דניאל דיאנג'לו עושה פה עם המשפחה שלו?" אני שואלת את אימא.
"זה יומך הגדול ילדה, הוא בא לבקש את ידך," היא עונה לי, ופניה קורנות מאושר.
"את לא רצינית?! אימא אני בת שבע עשרה והוא בן עשרים ותשע," אני מזדעקת.
"בדיוק. הוא מקבל בקרוב את ההסמכה לראיית חשבון, וזה בדיוק החתן שטוב לנו," היא עונה לי.
כל כך בא לי לאמר לה שבגילו הוא כבר היה צריך להיות רואה חשבון מבוסס, אבל זה לא העיקר.
"אז תתחתני איתו את. לי יש תוכניות אחרות לחיים שלי," אני עונה לה בכעס.
בלי הכנה מוקדמת נוחתת עליי סטירה מצלצלת. אני נלחמת בדמעותיי.
"אתה מבין מרק," אני אומרת לאחי הגדול שעומד זקוף מעליי, "מאז שאני זוכרת את עצמי אני עוזרת לאימא, לא מתחמקת משום מטלה, הרבה יותר ממך או משאר האחים. מעולם לא התלוננתי. אבל כמוך, מגיע הרגע שזכותי לחלום על עתיד משלי. ויש לי חלומות."
"את חוצפנית את יודעת?" הוא אומר לי, "את יכולה להמשיך לחלום, כי מיד עם אירוסייך את עוברת לגור עם דניאל."
"זה לא יקרה," אני עונה לו, "אתה יודע שאף פעם לא היה לי חבר," אני עונה לו, "אני ילדה טובה."
"וזו אחת המעלות שלך, העובדה שאת בתולה," הוא עונה לי לתדהמתי.
"אני אתחתן עם גבר שאני אבחר, גבר שהלב שלי יהיה מלא באהבה אליו," אני עונה.
"כמה שאת תמימה," אומרת לי אימא.
"את התחתנת אם גבר אירי, הכי רחוק מהבית האיטלקי שגדלת בו. גם באירלנד משדכים ככה את הבנות דאדי?" אני שואלת את אבי.
"לא," הוא עונה וזוכה למבט כועס מאימא.
"את תעשי מה שאומרים לך," אומרת אימא.
"אני מבקשת ממך אימא תשחררי אותי מהקשר הכפוי הזה," אני אומרת בתחינה.
"זה לא בידיך," היא עונה לי בקור.
*
אני דומה בכל לאבי במראה ובאופי השקט והנוח. ישנה רק תכונה אחת שמתגנבת אליי לעיתים מהצד של אימא. אני יודעת להיות עקשנית כשצריך, כאשר אני מרגישה מאוימת, בדיוק כמו עכשיו.
*
אני מתלבשת יפה כפי שהורו לי. אוספת את שערי לקוקו קופצני נושמת עמוק ונכנסת לחדר האירוח. "אני מצטערת גברת דיאנג'לו," אני פונה מיד לאימו של דניאל מול עיניה הנדהמות של אימא. "אני לא רוצה לבזבז את זמנך. את מוזמנת לארוחה הטעימה שאימא הכינה עבורכם, אבל אני חייבת לומר לך שאינני מתכוונת להינשא לבנך. אני ילדה עם חלומות שלא יתאימו לבנך."
"את בכלל מבינה מה יש לבן שלי להציע לך?" היא יורה מייד לעברי.
"אני בטוחה שיש לו הרבה מה להציע לאחת שיישא לאישה," אני עונה לה בשקט, "העניין הוא שלי אין מה להציע לו."
"את ילדה תמימה שלא מבינה מהחיים שלה," היא עונה לי, "אין לך מושג מהו גבר. הוא ילמד אותך הכל."
"אני רוצה ללמוד את החיים בעצמי," אני עונה לה, "ולהגשים את החלומות שלי. לא של אימא שלי, לא שלך ולא של אף אחד אחר." אני יודעת שעברתי את הגבול אבל אני עושה זאת כדי להכשיל את עסקת השידוך הזו.
אני סובבת על עקביי וחוזרת לחדרי. אין לי צורך שיתנו לי עונש. אני נותנת אותו לעצמי לבד. אני נכנסת לחדרי מחביאה את הנייד שלי מתחת לכרית ובוהה בתקרה בהמתנה לשמוע את נעילת המפתח שתכלא אותי בחדרי.
*
למרות שיותר הנושא לא עולה בבית אני מבינה שאם אני רוצה להגשים את חלומותיי עליי לפעול לבדי.
"מיס מורגן אני יכולה לדבר איתך?" אני שואלת את מורתי לביולוגיה מייד עם סיום השיעור.
"בטח פרנצ'סקה," היא עונה לי בחביבות.
אני מספרת למיס מורגן על החלום שלי ללמוד מדעים ועל ההתנגדות בבית שאמשיך ללמוד. "עם ציונים כמו שלך את תזכי בקלות במלגות. אין לך מה לחשוש משכר הלימוד."
"אני יודעת," אני עונה לה, "אבל איך אני אשלח את הטפסים לאוניברסיטה, אם את הדואר מוציאה אימא שלי? אני בטוחה שהיא לא תמסור לי את המכתבים שיגיעו אליי."
"אם כך אני אטפל לך בזה," עונה לי מיס מורגן.
*
חמש שנים עברו.
אני עולה לבמה לקבלת את תעודת מצטיינת הפקולטה למדעים.
"אני רוצה לספר לכם שפרנצ'סקה התקבלה ללימודי תואר שני אצלנו והיא תתחיל ללמוד כבר בקיץ הקרוב," מסיים דיקן הפקולטה את דבריו בשעה שהוא מוסר לידי את תעודת ההצטיינות.
אני מסתכלת על אבא שלי. המבט הגאה על פניו קופא. לזה הוא לא ציפה.
אימא בכלל לא טרחה לבוא. "אני כל כך מאוכזבת ממך," היא אמרה לי, "מה שמרגש אותך שאת מצטיינת המחזור. מה יצא לך מזה?"
זה אחד הימים המאושרים בחיי. אני לא אתן לאף אחד לקלקל לי אותו. הדבר היחיד שמעיב על שימחתי הוא שמורתי האהובה מיס מורגן לא זכתה לראות אותי במעמד הזה. היא נפטרה לפני חצי שנה מסרטן. אני מרימה עיניי לשמים. אני יודעת שהיא שם צופה בי בחיוך.
מי יכול היה לדעת שהאופוריה שלי תיגמר סמסטר אחד לפני קבלת התואר המשולב, כאשר באופן מפתיע ובלתי מוסבר יחליט מישהו בהנהלת האוניברסיטה לא לאשר לי את כספי המלגה הדרושים לי לסיום התואר?
בר אבידן
מאמינה באהבה