״מה היא עושה פה?!״ צורחת לוסי ומצביעה על אבלין.
״היא לגמרי ירדה מהפסים,״ לוחשת גרייסי.
ברור לי שאין לי מה לענות לאישה ההזויה הזאת. אני מתלבט לרגע אם להמשיך בפתיחת המתנות. בין המתנות יש אחת שקניתי בהומור. אני מחליט שאולי זאת דווקא הזדמנות טובה לתת אותה כעת לעיני כולם.
אני מוציא אותה מהשקית בה נמצאות כל שאר המתנות שקניתי לאבלין, ומתכוון לתת לה אותה, כשלוסי חוטפת אותה ממני. ״תודה מותק,״ היא אומרת וקורעת את העטיפה לפני שאני מספיק לעצור אותה.
היא מוציאה ממנה מארז של שלושה זוגות לנז׳רי בצבעי אדמה, כשצמודה אליהם אריזה נוספת, שגם אותה היא קורעת. זוג תחתונים בצבע אדום מחליק מהאריזה הקרועה לידיה של לוסי.
״איזו מתנה מושלמת. מישהו צריך ללמוד איך קונים מתנות,״ אומרת לוסי. אין ספק שמילותיה מכוונות לסטיב שמביט על אשתו בשתיקה. ״באמת מותק לא היית צריך,״ היא אומרת ומתקרבת אליי.
״אמנם אני רק גבר, ואני לא מבין הרבה במתנות לנשים, אבל גם אידיוט כמוני יודע להבדיל בין אישה שלובשת בגדים במידת אקסטרה סמול, לבין מישהי שהיא לפחות מידת מדיום. מעבר לכל סיבה אחרת, אני לא חושב שיש בכלל ספק למי נועדה המתנה הזאת,״ אני אומר לה בקור.
״זה לא משנה. העיקר שחשבת עליי,״ היא אומרת בקול מתפנק.
לוסי מרימה את עיניה, ומסתכלת על המדרגות המובילות לקומה העליונה. ״תערוך לי סיבוב בבית? אני סקרנית לראות את חדר השינה שלך.״
עד עכשיו אבלין שתקה, אבל כעת היא כבר לא מתאפקת ונעמדת על המדרגות, חוסמת בגופה את העליה לקומת חדרי השינה. ״זה לא עומד לקרות,״ היא מסננת לעברה.
״את מקנאת שפניקס רוצה אותי ולא אותך,״ אומרת לוסי בחיוך מרושע.
לפני שאני מספיק להגיב, קמרון מתערב. ״אולי מספיק כבר לוסי? אמנם פניקס עדיין לא מכיר אותך, אבל אנחנו כן. ואתה סטיב, הגיע הזמן שתשלוט על ההתנהגות המופרעת של אשתך. כנראה שהייתה סיבה טובה שלא נכללתם ברשימת המוזמנים, אתה לא חושב?״
״את יכולה להשאיר את התחתונים האלה אצלך,״ אני אומר לה בלעג, ״כבר הסברתי שזאת הייתה בדיחה, איבי לא תלבש אותם. מה שאני כן מבקש, זה שתעזבו כעת, אתם לא רצויים פה,״ אני אומר.
״אני לא אתן לאף אחת לגרום לך לפקפק בנאמנות שלי כלפייך,״ הוא פונה אליי לעיניי כולם, בעוד הוא צופה בלוסי וסטיב עוזבים.
״אני באמת לא מבין אותו. איך לא מפריע לו שאשתו מתנהג כמו נימפומנית,״ אומר קמרון.
״כי הוא יודע שהיא כזאת,״ אומר סקוט.
״אתה מרשה לי לספר?״ שואלת מקנזי את ריאן.
״את יודעת שהיא לא מזיזה לי את קצה ה…״ הוא אומר ומושך בכתפיו.
״היא הציעה לעשות לו ילד, ואם לא יצא ילד, לפחות תהייה לו חוויה מה… אני לא זוכרת איך היא הגדירה זאת,״ אומרת מקנזי ומסתכלת על ריאן.
״אל תסתכלי עליי. כשזה קרה סיפרתי לך, וזה מזמן נמחק מזכרוני,״ הוא אומר בטון אדיש.
״אני חושב שמצינו את הנושא,״ אני אומר. אני רואה שאבלין לא נמצאת כאן, והלב שלי הולם בפראות. לא יתכן שהיא מאמינה שיש משהו ביני לבין האישה הלא שפויה הזאת.
״איפה הבייבי שלי?״ אני שואל בשקט את סקוט.
״היא הלכה עם גרייסי,״ הוא עונה וממשיך לדבר עם ריאן.
״לאן?״ אני לא מרפה ממנו, אבל אז אני שומע את קולה. ״מקנזי את מוכנה לעזור לנו?״ אני רואה אותה נושאת קנקני קפה מהבילים. ״רק תזיזי הצידה את כלי ההגשה שאוכל להניח את הקנקנים כאן בפינה.״
היא מבחינה במבט שלי. ״נמשיך אחר כך, כשכולם ילכו. העיקר שכל האחרים קיבלו את המתנות שלהם,״ היא אומרת.
״תגידי לי שאת לא כועסת עליי,״ אני לא מתאפק ואומר.
״עליך? אתה לא אחראי להתנהגות הלא הגיוני של לוסי. כבר קלטתי מיהי. אני לא מאשימה אותה שהיא רוצה אותך, בכל זאת לא כל יום מגיע לכפר גבר כמוך,״ היא צוחקת. אני מחפשת את עיניה לראות אם היא באמת מתכוונת לדבריה, ונרגע כשאני רואה שעיניה חפות מכל ציניות.
״בייבי שלי,״ זה כל מה שאני מסוגל לומר.
״אני לא אתן לאיש לקלקל לי את החג שלנו,״ היא אומרת.
האווירה שוב הופכת שמחה. קולות של פיטפוטים נשמעים מכל עבר. אני מסתכל על חבריי החדשים, וחושב לעצמי כמה אני חש הרבה יותר בנוח איתם, מכל האנשים בניו יורק איתם נהגתי לצאת לבלות.
אני מסתכלת על אבלין. היא מוקפת לא רק בחברות, אלא מנהלת שיחות גם עם האחרים. הלב שלי מתרחב. יותר מכל אני שמח לראות שהחוויה ההזויה עם לוסי, באמת לא השפיעה עליה.
היא מספרת בהתלהבות על הטרילוגיה שראינו אתמול. ״בהתחלה הסכמתי כיוון שלא רציתי לראות את הסרטים של סיפורי האהבה בהם הכל ידוע מראש, אבל מהר מאד נסחפתי לסיפור. אחרי הפרק הראשון, כבר היה לי ברור שאני רוצה לראות אותה עד הסוף." כולם מקשיבים לה בריכוז. ״אנחנו כל כך נעולות על הסדרות שאנחנו אוהבות, לפעמים צריך לפתוח את הראש ולראות מה בן הזוג שלנו אוהב, אתם תופתעו לגלות שאתם תתאהבו כמוני.״
היא מביטה עליי כשהיא מסיימת לדבר. אני רוצה לשאול אותה אם גם בי היא מתאהבת. אני שואל אותה זאת במבטי, אבל לא בטוח שהיא מבינה, או יותר נכון שאני מבין את תשובתה.
היא קמה וניגשת לשבת לידי. ״אתה נהנה?״ היא שואלת.
״מאד. ויותר מזה כייף לי לראות שאת נהנית,״ אני עונה. אני לא מתאפק ומנשק אותה על מצחה. ״ניק,״ היא אומרת, אבל לא מוסיפה. אני רואה שהמחווה הזה מסעיר אותה.
׳אני לא יודע למה אני לא מסוגל לומר לה את המילים. מה עושה את זה כל כך קשה לומר לה שאני אוהב אותה?׳
״אני סקרן לראות איזה סדרות את אוהבת,״ אני אומר לה, ״ואם אני אצליח להתחבר אליהן כמוך.״
״אתה תופתע. אני לא צופה בסדרות שנשים צופות בהן בדרך כלל, מהסוג הזה שמשדר רכילות זולה, או אופנה. אני כן צופה בתוכניות ריאליטי, אבל כאלה שלא תשעממנה אותך,״ היא עונה לי בביטחון.
מה שהתחיל כארוחת בוקר, נפרש לאורך כל היום. הערב יורד ואיתו מתחילה סופה אדירה. ״מה דעתך שנציע להם להשאיר לישון, לפי מה שאומרים החזאים, הסופה תמשיך לאורך כל הלילה.״
החברים נענים ברצון להצעה, ואנחנו מביאים שמיכות לסלון, וממשיכים להזין את האח בעצים. הפסקת החשמל מגיעה תוך כדי כך שאנחנו מתארגנים.
אני לא יכולה לדמיין מה היה קורה אם לוסי הייתה נשארת כאן. היא בטח הייתה מחפשת את קרבתו של פניקס. אני לא חושבת שהוא היה נענה לה, אבל ההרגשה הזאת של החיזור שלה אחריו מעוררת בי בחילה. אני שוכבת לידו בעינים עצומות, ולא מפסיקה לחשוב עליה, לא כי אני רוצה, אלא כי האופן בו התנהגה תקוע לי בראש. ׳מה אני אמורה לעשות?׳
פניקס נרדם לידי, ידו האחת פרושה לצד כדי לאפשר לי להניח את ראשי עליו. אני זקוקה למגע שלו יותר מתמיד. אני מסתובבת אליו, כורכת את ידי סביב גופו, הוא אוחז בה ומניח אותה על ליבו. ״תניחי כאן את ראשך,״ הוא לוחש לי.
אני נענית מיד. הוא עוטף את שנינו בשמיכה, ואני נרדמת, כשהמחשבות המטרידות נעלמות, ואני מרגישה שלווה גדולה.
קרני שמש ראשונות מבצבצות מבעד לחלון, ואני מסירה מעיני את קורי השינה. אני רוצה לקום, אבל פניקס לא מאפשר לי. הוא מהדק את אחיזתו בי. ״אל תקומי, אני צריך אותך עוד.״
׳אני צריך אותך,׳ המילים שלו גורמות ללב שלי לרקוד. אני נצמדת אליו והוא שוב מחזק את אחיזתו, ואני נרדמת מיד.
אני מתעוררת כשהאחרים מתחילים לקום. ״נשאר מלא אוכל, למה שלא נערוך שולחן ונשב לאכול?״ מציעה גרייסי.
״רעיון נפלא,״ אני עונה, אבל לא ממהרת לקום.
״נעים לך כך?״ שואל פניקס.
״מאד,״ אני עונה.
״המקום הוא שלך, תמיד,״ הוא אומר.
״תודה,״ אני לוחשת לו.
״בייבי שלי,״ הוא אומר ומנשק את מצחי.
לשמחתי, אחרי ארוחת הבוקר לא נשאר אוכל, מה שמקל עליי לנקות את המקום אחרי לכתם של החברים.
פניקס ואני נשארים בסלון בו האח בוערת במלוא המרץ, בעוד בחוץ עדיין משתוללת סופה, אם כי פחות חזקה ממה שהייתה בלילה.
אנחנו מחלקים אחד לשניה את שאר המתנות. מסתבר שכל אחד מאיתנו קנה לשני פיג׳מת פלנל משובצת. אנחנו מחליפים מיד את המכנס לפיג׳מה, וחוזרים להתיישב מול האח.
״אני לא מאמין שקנית לי מחשב נייד. זאת אחת המתנות הכי יקרות שקיבלתי אי פעם. אני מאד מתרגש,״ הוא אומר, מוציא את המחשב מהאריזה, ומתחיל להתקין אותו, ״אבל לא רק, את ידעת בדיוק מה שרציתי שיהיה לי.״
אני מביאה את המחשב שלי, וכיוון שהוא שקוע בשלו, אני נכנסת לקבוצת המשחק שלי, ומיד מצטרפים אליי עוד שלושה למשחק המהג׳ונג.
מסתבר שהיום הוא לא יום המזל שלי. אני יודעת שזה רק משחק, ויש לי הרבה מה להודות על היום הזה, אבל עדיין אני עצובה שלא הצלחתי יותר. אמנם סיימתי במקום הראשון, אבל בהפרש קטן. אני לא יודעת למה זה כל כך מפריע לי. אני מרגישה מותשת, ומכבה את המחשב.
פניקס עדיין עובד במרץ על המחשב החדש, פניו מרוכזות, והוא שקוע בעולם שלו. אני נשכבת לידו, ונרדמת מיד.
כיוון שחג המולד חל השנה ביום חמישי, מפגש הצעירים במועדון נדחה למוצאי שבת.
״יש היום ערב קריוקי לזוגות,״ משתף אותי פניקס בהודעה שקיבל כעת מסקוט, ״את רוצה ללכת?״
״אני אוהבת לשיר,״ אני עונה, ״אשמח ללכת איתך.״
״כולם עדיין מדברים על מסיבת חג המולד אצלנו, וכמה היה כייף שהם נשארו לישון אצלנו בזמן הסערה. מסתבר שלא כל הבתים מאובזרים כמו שלנו, ולכן למרות שהיה סוער בחוץ, הבית שלנו היה חם ומפנק. ובכלל, האווירה הייתה כל כך שמחה,״ אומר פניקס מה שנאמר לו על ידי כל מי שחגג איתנו.
כיוון שזאת הפעם הראשונה שלי במועדון הזוגות, אני שואלת לעצתו של פניקס בקשר ללבוש.
״אני לובש ג׳ינס, חולצת טריקו, ואת החולצה המשובצת שקנית לי,״ הוא עונה.
אני בוחרת ללבוש ג׳ינס, גופיה ומעליה קפוצ׳ון שעל גבו מודפס זר של פרחי לבנדר.
הסערה חלפה כלא הייתה, השמים נראים כשמיכה בצבע כחול כהה, הזרועה בכוכבים. קר בחוץ, אבל לפחות הרוח לא משתוללת כמו בלילות האחרונים.
המועדון נמצא בבנין שהיה פעם אסם תבואה ועבר הסבה. כשאנחנו מגיעים למקום, מגרש החניה כבר מלא במכוניות.
אמנם זה מוגדר כערב זוגות, אבל מייד עם הכנסי אני שמה לב שהגברים יושבים יחד בחלקו האחד של האולם, והנשים מתגודדות בצידו השני. זה ממש לא סגנון הבילוי שאני אוהבת. אני לא טועה. השיחות של הנשים עוסקות ברכילות מהסוג השנוא עליי.
לשמחתי ערב הקריוקי מתחיל כעבור דקות ספורות. רשימת השירים של הערב מוקרנת כבר על המסך, והיא כוללת שירים שאני מכירה. גרייסי דוחקת בי לקום ולשיר, ואני מצטרפת אליה.
אני נהנית לשיר עם הנשים, שכולן מכירות היטב את השירים. ואז מאנדיי בוחרת את השיר ״אני זקוקה ללב חדש.״
״עברתי פרידה כואבת,״ היא מסבירה לי את הבחירה שלה, ״הוא בגד בי עם מישהי מהכפר הסמוך. מסתבר שהוא היה איתה כבר שנה, ואני לא ידעתי.״
״אני תמיד אומרת שאם גבר לא רוצה אותך יותר, עליו לומר זאת. לא יתכן שהוא יעזוב אותך בלי שבעצם את יודעת. זה לא הוגן,״ אני מביעה את דעתי.
״חברות שלי ידעו, אבל הו לא סיפרו לי. הן לא רצו להתערב במערכת היחסים שלי,״ היא ממשיכה לספר.
״אני מבינה את ההתלבטות, ואני לא יודעת איך הייתי נוהגת לו הייתי רואה בעל של חברה שלי. עם אישה אחרת. אני אומרת זאת כיוון שפעם חברה שלי התערבה בין בני זוג, ובסוף האשימו אותה שהיא זו שהפרידה ביניהם. הרי אי אפשר לדעת באמת מה קורה בביתם של בני זוג,״ אני אומרת, ״ועדיין לחברה קרובה, אני חושבת שמין הראוי לפחות לרמוז.״
״אז את מבינה אותי,״ אומרת מאנדיי, ״עכשיו בואו נשיר את השיר שלי.״
אני צריכה לב חדש, כזה שלא הכיר אותך….
Crash Adams – New Heart (Official Lyric Video)
אנחנו שרות את המילים, ורוקדות לקצב המילים.
״תראה את אבלין שלך איך היא שרה ורוקדת,״ אומר ריאן, ״אין ספק שמישהו שבר לה את הלב בצורה רצינית.״
״נו באמת ריאן, זה בסך הכל שיר,״ קופץ מיד סקוט.
״זה לא רק המילים, האופן בו היא רוקדת אותו,״ אומר ריאן.
אני לא שומע את המשך המשפט. המחשבה שהלב של אבלין שלי שייך לגבר אחר מכווצת לי את הבטן. הקינאה מבעבעת בי, וההבנה למה היא לא נפתחת אליי כפי שאני רוצה, גורמת לי לתחושת מחנק.
״אני עייף, אני פורש,״ אני אומר לסקוט וניגש לאבלין לומר לה שאני נוסע. היא מפסיקה לשיר, נפרדת במהירות מחברותיה ומצטרפת אליי.
״הכל בסדר?״ היא שואלת, ״קרה משהו?״
״הכל טוב,״ אני עונה לה באיפוק. מה הטעם לומר לה מה אני מרגיש? היא הרי לא תבין את הצריבה שלי בבטן, אם היא לא מרגישה בעצם כלום כלפיי. ״אני סתם עייף.״
אנחנו נוסעים הביתה בשתיקה. כשאנחנו מגיעים אני חולץ את נעליי ועולה מיד לחדר. אבלין באה בעקבותיי לחדר. ״אני יודעת שקרה משהו,״ היא אומרת.
״את יודעת אבלין, העולם שלי לא סובב רק סביבך,״ אני לא מתאפק ואומר.
״זה היה לי ברור ברגע שלא קראת לי בייבי שלי.״ היא אומרת, ואני מרגיש שהלב שלי מתפקע. אני רוצה לצעוק לה שהיא לא ראויה לכינוי הזה, אבל שותק.
״אני לא אפריע לך יותר,״ היא אומרת. ׳אז הכל היה אשליה,׳ אני שומע אותה ממלמלת לעצמה.
בימים הבאים אנחנו ממעטים לדבר. אמנם אנחנו יחד, אבל בשעות היום היא לוקחת את המחשב לשולחן האוכל במטבח, ועובדת משם.
אחרי כמה ימים, אני שם לב שהיא עברה לעבוד במחסן שנמצא מאחורי המוסך.
אני עסוק בתכנון העונה הבאה, וכשאבלין צריכה לנסוע לקניות או סידורים, היא מבקשת מגרייסי לנסוע איתה.
״את יכולה לקחת את הרכב,״ אני אומר לה באחד הימים.״
״ומה יקרה אם תצטרך אותו?״ היא לא ממתינה לתשובה, ״כך יותר נוח לי.״
אני יוזם פגישות בכפר, ושואל אותה אם היא צריכה לצאת לסידורים. ״יש לי חמש מעטפות להוריד בכפר, אני אבקש מגרייסי,״ היא עונה.
״אני נוסע לישיבה בבנק, אין לי בעיה למסור את המעטפות בשבילך,״ אני אומר.
היא מסתכלת עליי לרגע, ואחר כך מביאה לי שקית עם המעטפות, כשעל כל אחת יש את שם החנות שלה מיועדת המעטפה.
״אני מודה לך. אני אלך בינתיים לבשל,״ היא אומרת וממהרת להיכנס למטבח.
אני יוצא מהבית, ניגש למוסך להתניע את הרכב, ונותן לו להתחמם לפני שאני יוצא לדרך. שבוע עבר מאז אותו לילה, והשתיקות ביננו מעיקות עליי.
הכל היה שונה לו נתתי לה להיכנס באותו לילה לחדרי. היא הראתה לי שהיא רוצה לישון איתי, הימים האחרונים לפני שזה קרה קרבו ביננו, אבל הקינאה הארורה והבלתי הגיונית, גרמה לי לדחות אותה.
לראשונה מאז אותו לילה, אני מתעמת עם עצמי בנושא. אף פעם לא הייתי גבר קנאי, אבל גם לא אהבתי אישה כפי שאני אוהב אותה.
׳ונאמר שהיה באמת גבר ששבר לה את הלב, מה הוא קשור למה שקורה ביננו?׳
אני רוצה לחזור אליה, לחבק אותה, ולבקש את סליחתה, אבל אני יודע שאם לא אצא לדרך מיד, אאחר לפגישה.
אני נפגש עם הבנקאי שלי, ונותן לו הוראה להעביר חשבוני הפרטי מניו יורק לכאן. כמובן שאני נותן לו רק את פרטי חשבון העובר ושב שלי. לפי תגובתו לסכום שהועבר אליו, אני חושב שאם היה יודע על חשבונות ההשקעות שלי, היה בטח מתעלף במקום.
״אני מבקש שלאבלין תהיה זכות מלאה בחשבון החדש,״ אני אומר לו.
״זה אומר שתאחדו את חשבונותיכם?״ הוא שואל. אין לו מושג שאיני יודע שהיא פתחה כאן חשבון.
״אנחנו נקבע פגישה מסודרת לגבי זה, בכל מקרה אני מבקש שתהיה לה הרשאה לפעול בחשבוני,״ אני חוזר על בקשתי.
״נראה שאתה באמת רציני לגבי השהיה שלך כאן,״ הוא אומר בחיוך רב משמעי.
״אני בהחלט מודה על הזכות להיות כאן,״ אני עונה לו.
אני מסיים את הפגישה בבנק, מסתכל על השמות שרשומים על גבי המעטפות. וניגש למסור את המעטפה הראשונה לפטי בג׳נרל סטור, שמקבלת את פניי בשמחה. אני מניח את המעטפה הנושאת את שמה על הדלפק. ״אני לא מאמינה שהיא סיימה כל כך מהר, אתה יכול להמתין שארשום לה שיק?״
״בטח, קחי את הזמן, אני אשוטט בינתיים בחנות היפה שלך,״ אני אומר, וגורם לה לחייך .
״תראה איזה עגילים יפים קיבלנו, אני בטוחה שאבלין מאד תאהב אותם.״ אומרת לי מיירה. אני בוחר לה זוג עגילים עם אבני אקוומרין כחולות, שנראות כאילו טיפות גשם נלכדו עליו. ״אתה בהחלט מכיר את הטעם של האישה שלך.״
מיירה מניחה אותם בתוך שקית בצבע תואם, ומגישה לי אותה.
אני ניגש לשלם עבור העגילים, ופטי מגישה לי את השיק. אני מודה לה, ומסתיר את הפתעתי למראה הסכום. ״היא שווה כל דולר, העבודה שהיא עושה מאד יסודית, והיא חסכה לי המון כסף,״ אומרת פטי.
את אותן המילים אני שומע גם משאר בעלי החנויות. עכשיו כשבידי השיקים עבורה, אני מניח אותם בשקית, ומתכוון לשאול אותה אם היא רוצה שאפקיד אותם בבנק עבורה, כעת כשאני יודע שיש לה כאן חשבון.
ואז אני רואה בתחתית השקית את הקופסה של הטלפון שקניתי לה. אני מתפלא שהיא נמצאת כאן, ופותח אותה. אני נדהם לראות שהמכשיר עצמו נמצא כאן. ועליו מונח פתק.
תודה על המתנה המדהימה.
אני לא יכולה לקבל אותה.
אבלין
