אני מתרגש כאילו לא הייתי איתה מעולם, וחושש שזה ישפיע על התפקוד שלי, אבל ברגע שאני רוכן מעליה, ושפתיי נוגעות בשלה, הגוף שלי מתעורר לחיים, הוא זוכר את לילות התשוקה בינינו.
״כל כך התגעגעתי למגע שלך,״ היא לוחשת לי, ״הלילות בלעדיך היו קשים מנשוא. ניסיתי לדמיין את זרועותיך עוטפות אותי, את פעימות ליבך ששימשו לי כשיר ערש ערב. למרות המילים שאמרה לי אימך על כך שרק השתעשעת איתי, לא יכולתי לדמיין אותך, אלא כגבר שאהב אותי בכל ליבו.
אתה זוכר שהתקשרתי אליך לפני זמן לא רב? איבדתי ילדה, והייתי זקוקה לחיבוק שלך, אתה לא רצית לדבר…״ אני קוטע אותה.
״זה לא שלא רציתי. הייתי עם לוי, הרגשתי שאני לא נושם, שאני מתפרק לאלפי רסיסים. לא יכולתי לענות לך לידו, ושהוא יראה אותי כך. רציתי להתקשר אליך, ויצאתי מדעתי כשהבנתי כשגיליתי שהמספר שלך חסוי.״
״כל השנים האלה בלעדיך,״ היא ממשיכה, ״אני נלחמת במילים של אימך, ואומרת לעצמי שלא ייתכן שהאהבה הגדולה שהרגשתי ממך, הייתה הצגה. אי אפשר לזייף עוצמת רגשות כזאת. לרגע לא חשבתי שיש לך מישהי אחרת, הייתי כל כך בטוחה בקשר שלי איתך. הזוגיות שלנו השרתה עליי שלווה גדולה,״ היא מקיפה את עורפי בזרועותיה ומושכת אותי אליה.
ברגע ששפתיי נוגעות בשלה, המרחק בשנים שלא היינו יחד, נמחק ואני מרגיש שאני בבית. השפתיים שלי בוערות, וכל התשוקה שבוערת בי, מתרכזת לנשיקה התובענית הזאת. אני לא מסוגל להפסיק לנשק אותה, גם כשכמעט נגמר לי האוויר.
״אתה באמת פה,״ היא אומרת ומלטפת את לחיי. אני לא חולמת.״ המילים שלה מציפות אותי ברגש.
אני אוהב את המשחק המקדים איתה. אני כותב את אהבתי ותשוקתי אליה בשפתיי ולשוני על גופה הערום, והיא משמיעה קולות הנאה. אני כל כך מתרגש לראות שהיא באמת רוצה אותי, שלמרות כל מה שנשבר בינינו, הכל חזר למקומו כפי שהיה.
ועדיין לא הגענו למעשה עצמו, לרגע שאני צריך לתפקד. ריילי מוחקת באחת את החשש שלי. ״בוא אליי כבר,״ היא לוחשת אומרת חסרת מנוחה, ״אני כל כך מתגעגעת, כל כך זקוקה לך.״
ההרגשה הזאת כשאני נע בתוכה בקצב מתגבר, כל כך מוכרת, כל כך מרגישה בבית. אני מגרש את המחשבות מראשי, ומתרכז בהנאה שלי. היא בהחלט לא מחסירה ממני את מה שהיא מרגישה. היא מתפתלת מתחתיה, וגונחת. אני פוקח לרגע את עיניי ורואה את שפתיה פשוקות בחיוך.
אני שב ועוצם את עיניי, כשאני מרגיש שאני לא יכול יותר, אני שומע אותה פולטת אנחה, כזאת שאני מכיר היטב, ויודע שהיא הגיעה הגיעה לשיאה. אני לא שולט בעצמי יותר, ומרגיש את זה קורה. אנחה נפלטת ממני בזמן שאני ממלא אותה בנוזל החם של זרעי. הפעם אני רוצה שמעשה האהבה בינינו יצור חיים חדשים.
״נתתי לך ילד,״ אני אומר לה. היא מלטפת את פניי.
״אין לך מושג כמה מרגש אותי לדעת שאתה רוצה,״ היא אומרת.
אני מביט על פניה הקורנות, ומתמלא אושר. ׳איך יכולתי בכלל לחשוש שהיא לא תקבל אותי חזרה, כשאהבה כזאת בוערת בין שנינו?׳
״אני מצפה לתשובה ממך,״ אני אומר לה כשאנחנו קמים להתנקות.
״על מה אתה מדבר?״ היא שואלת.
״מתי את רוצה להתחתן איתי?״ אני מסביר.
״אני לא מבינה, הרי אמרתי לך שאני רוצה להתחתן איתך,״ היא עונה מופתעת.
״אהובתי, אני יודע, שאלתי מתי?״ אני מבין כמה היא מתרגשת ולכן לא הבינה את שאלתי.
״תגיד לי אתה,״ היא עונה.
״האמת היא שהתחלתי לעבוד מיד אחרי הראיון עם רוי. אני צריך לבדוק מה לוח הזמנים שלי, כדי שאוכל לקבוע פגישה בעיריה להוצאת רישיון נישואים. אני כבר רוצה שתהיי אישתי, למרות שמבחינתי את כבר. את החתונה נמשיך לתכנן כפי שאת חולמת שתהיה.״
״אתה שוכח אהוב שלי, שאתה סגן מנהל מחלקה. אני כרופאה בכירה במשרה מתשע עד חמש כל שבוע. אני מניחה שגם אתה. כמובן שאצלי זה נובע בגלל הסכם מיוחד, בגלל שהייתי אם חד הורית. אני בטוחה שרוי יאשר לי להמשיך לעבוד כך,״ היא מביעה את דעתה בקשר ללוח הזמנים שלי.
״את לא עושה תורנויות לילה?״ אני מתפלא.
״אני צמודה לאיתורית אחרי שעות העבודה, והיא אוהבת לצלצל,” היא צוחקת.
״ספרי לי על זה. בעצם את יודעת,״ אני נאנח.
״רק כשכעת אתה בתפקיד אחר, ואני מניחה שמקרי החירום יגיעו קודם לרופאים מתחתיך,״ היא אומרת.
זרועותיי מקיפות את ריילי. כמה חלמתי על הרגע הזה שארגיש את חום גופה, שאקשיב לנשימותיה השקטות בזמן שהיא ישנה, שאריח את הריח העדין של הבושם שלה, והנה זה קורה. אני כבר לא צריך לפנטז אותה.
סוף סוף, אחרי כל השנים האלה שלא היינו יחד, הגוף שלי מסופק ורגוע. אני בבית.
אני מתקשה להאמין שזה באמת קורה. שאני אבא לילד מדהים שהוא העתק מדויק שלי, ואולי, כך אני מקווה, לעוד ילד בהתהוות.
הלב שלי מאיץ את פעימותיו כשאני מבין שכל החששות שהיו לי, נעלמו. היא קיבלה אותי לחייה, כאילו אין דבר מובן מאליו.
*
לפני שהיא נרדמה דיברנו על הכל. על הנשים שהייתי אתן, כי רציתי לשכוח אותה, על הסיפור ההזוי עם מרגו, ואפילו על ד״ר דה לוקה שרק בגלל שבמקרה ביקשתי ממנה תיק של חולה, הודיעה לכל העולם שאנחנו בזוגיות. לא היסתרתי ממנה דבר, והיא קיבלה הכל בשלווה.
ריילי ניסתה לשכנע אותי לא לנתק את הקשרים עם הוריי. ״זה לא עניין של הירושה. אני מקבלת את זה שכך אתה מרגיש, אבל זה לא אומר שאתה חייב להתנתק מהם.״ לרגע חשבתי שמפריע לה שאיני יורש עשיר.
״נו באמת סקיי,״ היא אמרה לי, ״אתה ואני מרוויחים יותר ממה שאנחנו מסוגלים להוציא. זה ממש לא העניין של הכסף. אני יודעת כמה משפחה חשובה. אתה לא רוצה שקיידן יכיר את הוריך?״
״אני אספר לו כשיגדל, שסבתא שלו הפרידה בינינו, ולכן בחרתי להתרחק ממנה,״ עניתי לה.
״ומה בקשר לחתונה, תזמין אותם?״ היא שאלה.
״לא!״ עניתי נחרצות, ״אני לא אתן לאף אחד להרוס לנו את היום המקודש הזה.״
״יותר לא אציק לך בשאלות,״ אמרה ריילי, אחזה את פני בידיה ונישקה אותי ארוכות.
״אני המשפחה שלך,״ היא אמרה לבסוף.
״אני יודע,״ עניתי, ״רק את, אני והילדים.״
״וההורים שלי ואחי,״ היא מהרה להוסיף.
״כמובן, גם הם,״ עניתי לה, ״כמובן.״
*
אני לא מתפלאת שקיידן רוצה לעשות כל דבר עם סקיילר. הוא מחקה את התנועות שלו, ומבקש שהוא זה שיביא אותו לגן.
״אם כך מאמי תסע לבית החולים ונפגש בסוף היום,״ אני אומרת לו.
״לא מאמי, אני רוצה שגם את תבואי. אני אוהב אותך. אבל אני אוהב גם את דאדי.״ הוא מביט עליי בחשש.
״אני אשמח לבוא עם שניכם ללוות אותך לגן,״ אני אומרת מיד, ורואה את העננים על פניו מתפזרים.
רגע לפני שאנחנו נכנסים לגן, סקיילר מוציא את הטלפון הנייד מכיסו ומבקש לצלם אותנו יחד. קיידן עושה פרצופים מצחיקים למצלמה. הוא בהחלט אוהב לעשות שטויות.
״ועכשיו תמונה רק עם חיוך,״ מבקש סקיילר.
״טוב דאדי,״ הוא אומר, ומחבק בידו האחת את סקיילר ובשניה אותי. ״צ׳ז״ הוא אומר. ומחייך חיוך רחב.
״אבא ואימא שלי הביאו אותי הבוקר לגן,״ אומר קיידן בגאווה מיד כשהוא נכנס לגן. ״כל יום הם יביאו אותי יחד, נכון מאמי?״
״נכון חמוד שלי,״ אני עונה, ורואה את עיניו נוצצות. הוא נפרד מאיתנו בחיבוק ונשיקה, וממהר לרוץ לחבריו.
״רק אתמול גיליתי שיש כמה ילדים שהאבא שלהם לא נוכח בחייהם, או אולי נוכח רק בסופי שבוע. הילדים מדברים ביניהם על זה. אני שמחה שסקיילר כבר לא שם. הוא תמיד התגאה בכך שאבא שלו מנתח מואאח,״ אני משתפת את סקיילר.
״רציתי לשתף אותך במשהו. היה לי היום שיעור ראשון באבהות. קיידן נכנס לשירותים בדיוק כשהתרוקנתי. ״גם אני עומד כשאני עושה פיפי,״ הוא אמר לי בגאווה, ״כי אנחנו בנים, לא כמו אימא שהיא בת.״
אלא שאז הוא בחן אותי. ״יש לך גדול,״ הוא אמר לי. אני מודה שלא ידעתי איך להגיב, ואז חשבתי עליך ועל ההסברים שלך.
סיימתי להתרוקן, וניגשתי לשטוף את ידי, ואז הבנתי מה עליי לומר. ״תשים את כף ידך בתוך היד של דאדי,״ אמרתי.
״יש לך יד מאד גדולה דאדי, של מאמי יותר קטנה, כי אתה בן.״
״נכון,״ עניתי לו, ״אבל כשהייתי ילד קטן, היד שלי הייתה קטנה כמו שלך, וכך היה כל הגוף שלי. כשילד גדל כל הגוף שלו גדל איתו.״
״אז כשאני אהיה גדול, גם לי יהיה גדול כמו של אבא,״ הוא קבע.
״בדיוק,״ עניתי לו.
אני מודה שבהתחלה הייתי די מבוהל. לא רק, אלא חשבתי מה יקרה אם הוא ילך לספר לך שהוא ראה אותי משתין. אני שמח שנוכחתי בשיחה שלך איתו אתמול, והבנתי איך לגשת אליו.״
״טוב עשית. אני תמיד מנסה להסביר לו בדרך ציורית את הדברים. אבל זה גם בסדר לומר לו שיש דברים שהוא יוכל להבין רק כשיגדל,״ אני אומרת, ״איזה כייף לנהל איתך שיחה על הורות. חלמתי עליך, אבל לא דמיינתי אותנו כהורים.״
״אין לך מושג כמה התייסרתי כל השנים כשחשבתי שבגללי איבדת את התינוק. אני כל כך מאושר שהקשבת ללב שלך,״ הוא אומר, אוחז בידי ומנשק אותה.
זה הבוקר הראשון שלנו כאן יחד כזוג. סקיילר מקבל מסרון ובו לוח המשמרות שלו, עם הערה. לבקשת פרופסור בנור המשמרות שלך הותאמו למשמרות של ד״ר ריילי ווסטון.
אנחנו נכנסים יחד למחלקה, ואני זוכה לנשיקה ליד כולם. ״בוקר טוב,״ הוא קורא לעבר עמיתיי הנבוכים, ויוצא מהמחלקה.
״את נראית נהדר,״ אומרת רוז.
״תודה,״ אני אומרת. אני רוצה להוסיף ששום דבר לא השתנה, אבל זה יהיה לא נכון לומר, כיוון שכל עולמי השתנה. אני לא לבד יותר.
אני שומעת צלצול של הודעה נכנסת בווצאפ. אני מחייכת כשאני רואה שסקיילר יצר קבוצה חדשה. סינקלייר ניו הייבן. אני מאשרת מייד את ההזמנה.
סקיילר@סינקלייר ניו הייבן:
אהובתי,
אני נפגש לפגישת עבודה עם פרופסור בנור.
בוא הציע שנלך לאכול צהריים יחד,
וביקש שאשאל אם את פנויה.
אוהב אותך יותר משמילים יכולות לתאר.
❤️❤️❤️❤️
אני מתרגשת לראות את הלבבות האדומים.
הם בהחלט מצהירים על אהבתו אליי. מי שמכיר אותו לא יכול לדמיין שהגבר העוצמתי הזה, הרציני והמרוחק, יכול להיות כל כך מלא ברגש, רגש שהוא כולו רק שלי.
ריילי @ סקיילר ניו הייבן
תבוא לאסוף אותי.
אוהבת הכי שבעולם!
❤️❤️❤️❤️
אני שוקעת בעבודה, עוברת על התיקים, ושמחה לראות שהכל שקט, ולכן אני מרגישה בנוח לצאת בצהריים להפסקה מחוץ למחלקה. תוצאות של בדיקות הדם מהבוקר מתחילות לחזור למחלקה, ואני עוברת על כל אחת מהן.
ואז מגיע הטלפון שמשנה הכל.
הפנים של רוז מספרות שמשהו לא טוב קרה. ״התקשרו ממיון ילדים. הגיעו שלושה ילדים עם הוריהם, אחרי תאונה קשה. את מתבקשת לגשת למיו. ד״ר אורמוזה מעריך שיש להכניס את אחד הילדים לחדר ניתוח,״ היא אומרת בפנים רציניות.
״על הקבוצה הזאת של בדיקות הדם כבר עברתי ורשמתי הערות,״ אני מעדכנת אותה, ״את אלה אני משאירה לך רוז.״
אני יורדת במדרגות, כיוון שהתור למעלית גדול, ומגיעה בריצה לחדר הטראומה. מבט אחד מספיק לי להבין שאנחנו במרוץ נגד הזמן. אני מוציאה את הטלפון הנייד ומתקשרת לרוז. ״תזמיני לי מקום בחדר ניתוח. אנחנו מגיעים תוך מספר דקות.״
רוז מתקשרת מייד חזרה, ומאשרת לי שממתינים לנו. ״עוד משהו רוז. תתקשרי בבקשה למחלקה לניתוח ראש, ותמסרי לד״ר סינקלייר שאני נכנסת לניתוח חירום, ואעדכן אותו בהמשך כשאסיים.״
״ד״ר סינקלייר,״ פונה אלי מונה האחות הראשית של המחלקה, ״אישה שעברה קטלנית ונפגעה בראשה נמצאת בדרך לחדר ניתוח. ביקשו ממני שאיידע אותך.״
״תודה מונה, אני אגש לראות מה מצבה. תודיעי לפרופסור בנור שאני בדרך לחדר ניתוח, ונאלץ לדחות את הפגישה בינינו,״ אני מבקש ומתחיל ללכת חדר הניתוח.
״רק רגע ד״ר סינקלייר. התקשרה האחות רוז מילדים אלף, וביקשה למסור לך שד״ר ריילי נכנסת לחדר ניתוח עם ילד שעבר תאונה קשה,״ היא אומרת, וחוסכת ממני את הטלפון לריילי. דווקא הייתי שמח לשמוע כעת את קולה נפרדנו לפני זמן לא רב, והיא כבר חסרה לי.
אני תוהה האם הילד הזה קשור לאימא שהגיעה אלינו עם פגיעת ראש, ומוכנסת בקרוב לחדר ניתוח.
אני מגיע לחדרי הניתוח, וניגש לחטא את ידיי, כשידים עוטפות אותי מאחור. ״כל כך התגעגעתי,״ אני שומע את קולה האהוב. ״אני מבינה שאתה כאן לנתח את האימא. תאחל לי בהצלחה עם הילד, אני לא יודעת איך זה יסתיים.״
״פתאום עברה בי המחשבה בראש, מה יהיה עם קיידן אם שנינו בחדר ניתוח?״
אני שואל.
״איזה אבא מדהים אתה! אל תדאג. במקרה כזה יש מי שיקח אותו. אני מקווה שלא נצטרך שמישהו אחר יקח אותו היום, אבל אם כן אני אתקשר לגננת שתודיע לו מי בא לקחת אותו, ואבקש ממנה שתאמר לו שאני עדיין חייבת לעבוד. עד היום לי זה קרה רק פעם,״ היא אומרת לי, ומתחילה לקרצף את ידיה.
״תכיר זאת רוז, האחות שצמודה אליי. אמרתי לה שהיא חייבת להשלים לימודים לדוקטורט. היא מדהימה,״ היא אומרת ורוז מחייכת אליי בביישנות.
״ד״ר ריילי לא מבינה שאני תמיד רוצה לעבוד רק איתה,״ היא אומרת, ״היא הרופאה הכי מדהימה שעבדתי איתה.״ אני מהנהן בראש, אני הרי יודע זאת.
אני נכנס לחדר הניתוח. ד״ר ג׳קוב שאמור לנתח את האם, מפנה לי את המקום. אני מזכיר לעצמי שאני סגן מנהל מחלקה. ״תוביל אתה,״ אני אומר, ״אני פה רק לצפות.״
״מדברים עליך בהערצה, אומרים שאתה אחד המנתחים הטובים ביותר שהיו במחלקת הראש בהר סיני,״ הוא אומר. אני עדיין מתלבט האם המילים האלה נאמרות לי כדי להתחנף אליי, או באמת מתוך הערכה.
״לכל אדם יש תחליף. אני כאן לשתף את הידע שלי כדי להקדם דור של מנתחים טובים, לא כדי לעשות את העבודה במקומך. אני רוצה שתצבור ניסיון. אתערב רק אם יהיה צורך בכך.״ אני רואה שהמילים שלי לא מרגיעות אותו, אבל מתעלם. ״שיהיה לנו בהצלחה.״
״בדרך כלל סגן מנהל מחלקה לא נוכח בחדר הניתוח,״ אומרת מונה בשקט שמצטרפת אלינו, ״זה חדש לנו.״
״את מבינה שאנחנו עוסקים במקצוע מעשי, לא תיאורטי, ולכן אני רוצה לראות אותו בפעולה, ואם יש צורך לחזק אותו ולעזור לו,״ אני עונה לה.
״זה דווקא נשמע נכון לעשות זאת, רק שבעבר סגן המנהל היה יותר בחדרו, ולא הירבה לדבר עם הצוות,״ היא אומרת. היא תולה בי מבט מאד מסויים. מחכה לה אכזבה כשתגלה שאני לא פנוי.
אני שם לב שנוכחותי מלחיצה את ד״ר ג׳קוב, והוא מתקשה לתפקד.
״תנשום ד״ר ג׳קוב,״ אני אומר לו, ״לא היית מתבקש לבצע את הניתוח המסובך הזה, אם לא היו לך כישורים. אתה לא במבחן, את ההסמכה כמנתח ראש כבר קיבלת.״
המילים האלה נוגעות בו בדיוק בנקודה הנכונה. זה בדיוק מה שהוא היה צריך לשמוע. הוא מתעשתת מייד, ומבצע את הניתוח במקצועיות רבה. אני מרבה לשבח אותו, ורואה את שביעות הרצון על פניו.
״תודה על העידוד ד״ר סינקלייר,״ הוא אומר לי כשאנחנו יוצאים החוצה לאחר שסיימנו את הניתוח בהצלחה, והאישה מובלת לחדר התאוששות.
אני מסתכל על השעון ורואה שהשעה רבע לחמש. אני מסתכל על הלוח שעליו רשומים חדרי הניתוח. חדר חמש – ד״ר ריילי ווסטון – ילדים אלף. בלי לחשוב פעמיים אני נכנס לחדר הניתוח שבו נמצאת ריילי. היא מרוכזת כולה, ולא מעיפה מבט לעברי.
״אני מבקשת לוודא שהדימום הפסיק, לפני שאנחנו מתחילים לתפור,״ היא אומרת לרופא שעובד איתה.
״אבל ראית שהוא הפסיק,״ הוא אומר לה בכעס.
״תקשיב לי טוב ד״ר אשרם, יש לי ילד בן שלוש שמחכה שאבוא לאסוף אותו מהגן, אתה חושב שיש לי את כל הזמן שבעולם? אבל מה לעשות שהילד הזה זקוק לנו יותר? עשר דקות לא ישנו לכאן או לכאן. אני לא מוכנה לתפור עד שלא אהיה בטוחה שהדימום לא חוזר,״ היא אומרת לו בטון קשוח.
״אני מצטער ד״ר ריילי, את צודקת,״ הוא אומר.
״בעלך כאן,״ לוחשת לה רוז.
היא מסתובבת אליי. ״אני מניחה שעוד חצי שעה אוכל לעזוב,״ היא אומרת, ״תלך להביא אותו לבד, או שתחכה לי?״
״אני אראה אם הפרופסור יכול לדבר איתי כעת,״ אני עונה לה, ״תודיעי לי כשאת מסיימת.״
״בטח, אהוב שלי,״ היא אומרת, וחוזרת להתרכז בעבודה. אני רואה אותה מסתכלת על המסכים. ״המדדים נראים טוב, אני מרוצה,״ היא אומרת לרוז, ״אם עוד שתי דקות זה ימשיך כך, נתחיל לתפור אותו.״
אני יוצא בשקט מהחדר, ניגש לפשוט מעליי את המדים של חדר הניתוח ומתקשר לרוי.
״ברור שאפגש איתך,״ הוא אומר, תגיע אליי למשרד, ״יש לנו על מה לדבר.״
אני תוהה למה הוא מתכוון.
