אני אוחזת בידיים רועדות את המלאך שעליו מצויינת השנה. הקריסטל ממנו עשוי המלאך נוצץ באור בשלל צבעי הקשת.
אבל מה שמרגש אותי יותר, היא העובדה שהוא קנה קופסה מיוחדת שיש בה מקום לכל המלאכים שעוד יבואו. יש בכך הצהרה על מה שעתיד לקרות.
פניקס בודק שוב שהעץ יציב, ורק אז פותח את הארגז עם הקישוטים. “כבר החלטת היכן את רוצה לשים את המלאך?״ הוא שואל.
״אני חושבת שקודם נראה מה יש בקופסאות,״ אני אומרת ופותחת אותן בחרדת קודש.
אני מתחילה להוציא כל פריט ומגישה לפניקס שבוחר לו מקום בקפידה. למרות שעוד מעט מתחיל משחק כדורגל מהליגה האיטלקית, פניקס נשאר איתי לקשט את העץ.
בתחתית הקופסה אני רואה אלבום תמונות קטן. ״תראה מה מצאתי,״ אני קוראת בהתרגשות ומתיישבת על המדרגות. פניקס מתיישב לצידי, ורק אז אני פותחת אותו.
בתמונה הראשונה נראים סבו וסבתו ליד העץ ובידם מלאך קריסטל שעליו מוטבעת השנה 2005.
כל דף באלבום מכיל תמונה דומה, עם המלאך של אותה שנה.
התמונה האחרונה צולמה בשנת 2014. בשנה לאחר מכן הלכה סבתא רייצ׳ל לעולמה.
בסופו של האלבום יש דף מקופל. אני מגישה אותו לפניקס, והוא קורא אותו.
יקר שלי,
בשנת 2015 הלכה אהבת חיי, סבתך רייצ׳ל, לעולמה. היא השביעה אותי שאדאג שתמשיך המסורת, ושכל שנה יעמוד כאן עץ מקושט לתפארת.
אני יודע שאת החג הבא שוב אחגוג עם רייצ׳ל אהובתי אי שם בממלכת בשמים, ומבקש ממך שתמשיך את המסורת שלנו.
אני כותב לך, כי אני יודע שאתה זה שיהיה כאן.
אוהב,
סבא 2025
״את קולטת איזה קשר היה בינינו? הוא ידע שאני זה שאמשיך את דרכו. בכלל לא היה לו ספק.
ועדיין יש חתיכות חסרות בפאזל הזה של אריול, ומדוע סבא לא סיפר לי על כך,״ אומר פניקס, ״את יודעת מה עלינו לעשות כעת.״
הוא מושיט לי יד, ומוביל אותי לעמוד ליד העץ, כדי להצטלם לידו.
״אבל לא סיימנו לקשט אותו,״ אני אומרת. ״יש לנו עוד קופסה אחת לרוקן.״
אנחנו ממשיכים במלאכת הקישוט עד הפריט האחרון. גם פה אני מוצאת הפתעה בתחתית הקופסה. אני מוציאה ממנו תמונה ובה מופיעים כל בני המשפחה בחג המולד האחרון שחגגו יחד.
״תראה איזה ילד חמוד אתה,״ אני אומרת ומצביעה עליו.
״ועכשיו?״ הוא שואל, ואני מרגישה מובכת.
״עכשיו אתה גבר, לא ילד,״ אני מתחמקת.
״אני שמח שאת יודעת שאני גבר,״ הוא עונה נעלב.
״נו באמת ניק, לומר על גבר שהוא חמוד, זה מעליב,״ אני ממהרת לומר.
“צודקת,״ הוא מתרצה, ״איפה את רוצה לשים את התמונה?״
״זה ברור, על המדף מעל האח במרתף. היא תמונה מאד אישית. כבר הבנו שסבא לא אירח כאן אנשים, ואני חושבת שחשוב שנשמור על פרטיותו, גם אם איננו עוד כאן.״
״זה מדהים אותי איך את רואה את הדברים, ומאירה לי אותם,״ הוא אומר.
״הנה ההוכחה שסבא קיים את הבטחתו,״ אני אומרת ומוציאה מקופסה השלישית בה היו מונחים השטיח והמעמד לעץ, שתי קופסאות פלסטיק, שבתוכם מלאכי הקריסטל כל השנים שעברו.
אנחנו יורדים להחזיר את הקופסאות במקומם, ומוצאים בפינה עץ אשוח מלאכותי, המורכב מכמה חלקים.
״את זה נשים כאן,״ קובע פניקס, וניגש להרכיב אותו ליד האח. ״אני מרגיש שזה המקום לכל המלאכים שלנו.״
״זה מופלא בעיניי איך סבא שתל רמזים בכל מיני פינות בבית. יומני העבודה שלו נשארו גלויים, אבל אני מרגישה שיש עוד מקומות בבית שלא הגענו אליהם, ושם טמונות התשובות לשאלות שלך.
ברור לי שהוא ידע שאתה תגיע לכאן, אבל אני חושבת שהוא חשש שלא יתנו לך להגיע לבד, שירצו לבוא לבחון את המקום. אם זה היה קורה, אני בטוחה שהם היו מרימים כל אבן לראות אם יש מתחתיה אומר,״ אני אומרת.
״את יודעת, אף פעם לא חשבתי על תרחיש כזה. אפילו אית׳ן אחי התאום,לא טרח להגיע לכאן. הוא בכלל חושב שירדתי מדעתי כשהוצאתי את עצמי ממעגל חלוקת ההון של סבא.
סבא שלי היה איש עסקים גאון. איש לא יוכל להבין למה דווקא פה, בבית הלא מפואר הזה, הוא מצא את גן העדן הפרטי שלו. אבל את מבינה, נכון בייבי שלי?
נתתי לך הצצה לספרים של החברה שלי. ראיתי שלא בחנת את כל המספרים, אלא רק מה שהיית זקוקה לו כדי להכין את המשכורות.
אני קיבלתי מסבא עוד מתנה יקרת ערך, הוא העביר לי את הידע שלו. זה משהו שאף אחד מדור ההמשך שלו לא היה מעוניין בו, שכן למה היה עליהם להתאמץ כשידעו שכל אחד ירש סכומים שיספיקו לו ולדורות הבאים בלי שיצטרכו לעבוד?״
״אתה כועס עליהם שבחרו בדרך הזאת?״ אני שואלת.
״לא, אין בי כעס, גם לא ביקורת. כל אחד מהם, כולל אבי, בחר את הדרך שלו.
כשפתחתי את החברה שלי, והתחלתי לעבוד בטירוף כדי לבנות אותה, אמרו לי שאני שוגה בחלומות. שצעיר בגילי צריך לצאת לפאבים ומועדונים, לזיין בחורות, ולא להיות כל כך מרוכז בפרנסתו, בסופו של דבר באתי מבית עשיר.
אני רציתי אחרת. רציתי לבנות הכל במו ידיי. ידעתי שיש סיכון שאכשל, אבל לפחות ניסיתי. את ההצלחה המטאורית שלי לא שיתפתי עם איש. אפילו העובדים שלי יודעים רק מעט ממה שקורה בחברה. זה אחד הסודות שסבא לימד אותי. ׳תלמד לשתוק כמו דג,׳ הוא אמר.״
״אתה בהחלט דג מושלם,״ אני אומרת.
פניקס מפסיק לרגע את תליית מלאכי הקריסטל, למרות שנשארו לו רק שלושה.
״תסבירי למה כוונתך במילה מושלם,״ הוא מבקש.
אני קולטת שהוא צודק. האם התכוונתי לאופן שבו הוא שומר את סודותיו לעצמו, או שהתכוונתי לכך שהוא גבר מושלם בעיניי. ״גם וגם,״ אני עונה לו.
״תודה בייבי שלי,״ הוא אומר, וחוזר לתלות את המלאכים האחרונים. אני רואה שהוא נושך את שפתיו, כדי שלא אראה את החיוך המרוצה שלו למילים שלי.
הוא תולה את המלאך האחרון, לוקח צעד לאחור, ומביט על העץ. ״זה מרגש שזה בא ממך. את כבר מכירה אותי כל כך טוב, אני מאמין שיותר מכל אדם אחר.״
הוא מפתיע אותי, שכן יש כל כך הרבה דברים שאיני יודעת עליו. אני חושבת לעצמי שאולי אני יותר דגה ממנו, כי עליי הוא יודע עוד פחות.
״אני לא יודע אם נמצא תמונות של העשור שבו היה כאן סבא לבד, אבל זה לא משנה. בואי נצטלם ליד שני העצים, ונתחיל את הספירה מחדש.
אנחנו מצטלמים, ואני ניגשת למטבח להכין ארוחת ערב קלה, כשהטלפון של פניקס מצלצל.
״גרייסי שואלת אם הם יכולים לבוא לדבר על המפגש בחג המולד. הוא בדרך הביתה, ומציע להביא איתו פיצה, מה את אומרת?״ אני שואל את אבלין.
“נשמע רעיון טוב,״ היא אומרת, ״אני שמחה שכבר העמדנו את העץ.״
תוך עשר דקות נשמעת נקישה על הדלת,
וסקוט וגרייסי מגיעים עם ארבעה מגשי פיצה.
״אני מבינה שאת מתכננת לנו ישיבה לתוך הלילה,״ אומרת אבלין בחיוך.
״האמת היא שלא ידענו איזה פיצה לבחור, ופעם בחודש, שזה היום, יש מבצע של קנה אחת, קבל אחת חינם. תסכימי איתי שזה ממש מפתה. את מה שנשאר אני מקפיאה, וכך יש לי עוד ערב פיצה בלי לצאת מהבית. את חושבת שזה מטופש?״ שואלת גרייסי במבוכה.
״מה פתאום, להיפך. אני בטוחה שגם אני הייתי נוהגת כמוך,״ עונה אבלין. אמנם אני בספק, אבל היא מספיק נבונה לענות כך לגרייסי.
״לרגע חשבתי ש…״ אומרת גרייסי.
״מה פתאום, אני רגילה להכין אוכל רק לניק ולי, ולכן זה נראה פתאום המון, אבל כפי שאמרתי זה לגמרי הגיוני,״ אומרת אבלין, ״שלחת כבר הודעה לחברים?״
״שלחתי? שישה זוגות קיבלו ממני הזמנה, וכבר ענו שהם יבואו בשמחה,״ אומרת גרייסי בהתלהבות.
״מעולה! אם כך תשלחי לי את השמות שלהם. אני רוצה להכין לכל אחד מתנה קטנה מתחת לעץ שלנו,״ אומרת אבלין.
״איזה רעיון חמוד,״ אומרת גרייסי, ואני ניזכר בדבריה של אבלין כשקראת לילד בתמונה חמוד.
״יש דבר אחד שאני רוצה לבקש ממך אבלין,״ אומרת גרייסי בטון רציני,״ וגורמת לנו להביט עליה, ״אני יודעת שאת אוהבת לבשל, אבל אנחנו נרגיש יותר נוח אם כל אחד יביא משהו.״
״אין בעיה, רק כדי שכל אחת תכתוב מה היא מביאה, כדי שיהיה לנו מגוון של דברים,״ מציעה אבלין, ״ או שאת מעדיפה לקבוע תפריט, וכל אחת תבחר מתוך זה מה היא רוצה להביא. תחשבי על זה.״
״אני דווקא חושבת שזה רעיון מעולה לקבוע תפריט,״ אומרת גרייסי.
״זה לא חייב להיות משהו מסובך. בסופו של דבר זאת ארוחת בוקר, ומי שלא רוצה לבשל יכולה לקנות אוכל מוכן. הרי העיקר הוא המפגש החברתי.״
הנשים יושבות ועורכות רשימות. אני שם לב שאבלין נותנת לגרייסי להוביל. אני כבר מבין שהיא תכין מה שבא לה בלי להתחשב בשום רשימה. מה שבטוח אף אחד לא יהיה רעב.
אני פותח את הטלוויזיה בערוץ הספורט, אבל סקוט מבקש לצפות בערוץ הכלכלה. ״השקעתי כסף בבורסה, והמניות צנחו. אני כל כך מטומטם שהקשבתי לסטיב. הוא מכר לי סיפורים על רווח מהיר, והכל התברר כשקר. לא סיפרתי לגרייסי על כך. אני לא יודע איך אסתכל לה בעיניים אם נאבד את הכסף.״
״אם אתה מסכים, אני אשמח להסתכל על התיק שלך, ואולי אוכל לעזור,״ אני אומר לו. הוא נראה מאד מתוח.
אני מציע לסקוט שנפגש מחר, אבל הוא נראה חיוור, ולכן אני ניגש להביא את המחשב, ומבקש ממנו שיכנס לבנק ויראה את חשבון ההשקעות שלו.
במשך שעה ארוכה אני עובר על כל מניה, ורושם לו הערות והמלצות מה לעשות. מידי פעם אני בודק שהנשים עדיין עסוקות בהכנות למפגש.
אני משתוקק כבר לסיים את המפגש הזה, וסוף סוף הוא בא לסיומו, וסקוט וגרייסי עוזבים.
״כבר לא היה לי על מה לדבר איתה. כמה אפשר להתלבט לגבי איזה פשטידה עדיפה, או האם להגיש לחמניות או לחם כפרי?״ אומרת אבלין.
ראיתי שאתה מדבר באינטנסיביות עם סקוט. נראה היה שהוא מוטרד ממשהו, ולא רציתי להפריע.
בכל מקרה הוא נראה רגוע יותר, וזה מה שחשוב.
וגם כמובן שהגענו להחלטה גורלית, שפשטידת פטריות תמיד מנצחת.״
אני עייפה , אבל מוקדם מידי ללכת לישון, לכן אני יורדת למרתף, מתיישבת על הכורסה ומתעטפת בשמיכה שלה.
אהוב ליבי,
שאלת אותי אם אני רוצה להזמין חברים לבוקר של חג המולד. זה כבר החג הרביעי שלנו כאן, ואני חייבת להתוודות שאין לי צורך להיות עם איש פרט לך.
כשישבנו עם חברים בבית הקפה אמש, והשיחות סביב השולחן נסובו על מתכונים לחג, וההתלבטות הייתה קשה, איזו תוספת להגיש פרט לשעועית הירוקה, תהרגשתי הקלה.
אתה יודע כמה אני אוהבת לבשל לך, אבל פתאום לבשל עבור אחרים נראה לי מטלה מעיקה. הרי תמיד יהיה מי שיהיה לו מה לומר על תבשיל זה או אחר, ואין דבר מרגיז יותר מזה שלא מעריכים את מה שבישלת.
עכשיו במרחק השנים אני יכולה להודות שזה היה די מעליב. הרי הבנים אהבו את האוכל שלי, ותמיד אמרו כמה הוא טעים להם. אבל מאז שהם נישאו כאילו השתנה טעמם, בייחוד צ׳ארלס שנעשה פתאום אנין טעם, כזה שאוכל רק אוכל גורמה, כאילו האוכל שאני מבשלת הוא אוכל לעניים.
שלך באהבה, רייצ׳ל 2009
אני עוצרת לרגע את הקריאה. אמנם זה יומנה האישי של הסבתא, אבל עדיין קיים היה סיכוי שמישהו אחר יקרא אותו, בדיוק כפי שקורה כעת. כבר למדתי שהיא שוקלת את מילותיה בקפידה, ולכן הפתיע אותי שהיא כותבת כך על בניה, ואפילו מציינת שם אחד במפורש. לא נותר לי אלא להבין שהכאב שהיא נשאה בליבה היה כבד מנשוא, ובאותו רגע הרגישה צורך לשחרר אותו מעליה.
״את נראית לי מהורהרת,״ אומר פניקס.
״המילים של סבתא חיות מול עיניי, ואני מרגישה את הכאב שלה,״ אני משתפת אותו.
״על מה היא כתבה?״ הוא סקרן לשמוע.
״מסתבר שהענין של אירוח חברים בחג עלה בשיחה ביניהם, אבל סבתא העדיפה להיות רק איתו,״ אני עונה לו, ופתאום מבינה שהוא יכול להבין זאת לא נכון, ולחשוב שיש בכך רמז למה שאני מרגישה.
וזה באמת מה שקורה. ״ואת בייבי שלי?״ הוא שואל.
״אני חושבת שאצלנו זה אחרת. אנחנו בונים כעת קשרים למען העתיד. אני דווקא שמחה לבלות איתם, וזה לא אומר דבר על כך שאני לא רוצה להיות איתך לבד. אל תשכח שאני במקום אחר מסבתא שלך,״ אני אומרת, ושוב מבינה שלמרות שאני מנסה להתנסח בזהירות, אני יכולה להתפרש לא נכון. ״סבתא הייתה שבעה משנים של. אכזבות, כפי שציינה בברור במילים שכתבה.״
״אני יכול לומר לך שאין לי תשובה למה שקרה בין האחים. תמיד הרגשתי את החום ואת האהבה בבית של סבא וסבתא. ישבתי מוקסם לשמוע את הסיפורים שלו. באיזשהו שלב לאחרים כבר לא הייתה סבלנות.
אני מתקשה להבין, וזה לא קשור לעובדה שהם ידעו שהוא עשיר מאד למרות שלא החצין את זה.
איך זה שלא עלה בדעתם ללמוד ממנו את חוכמת חייו, את האופן בו הוא המשיך להעשיר את הונו עד יומו האחרון.
בזמן הקראת הצוואה למדנו שביום האחרון עדיין נתן הוראות לאיש ההשקעות שלו, למרות ידע שסופו קרב. זה מלמד רק דבר אחד, שלמרות האכזבות שלו, הוא אהב אותם מאד, ופעל למענם. ואולי עשה זאת כי ידע שהם לא מסוגלים להתנהל כמוהו.״ אני מרגישה את הגעגוע בדבריו לאיש שכל כך העריץ, והוא כה חסר לו.
פניקס מפתיע אותי, הוא מושיט את ידו, מושך אותי לעמידה, וטומן את ראשו בכתפי. אני מלטפת את ראשו בשתיקה. אין לנו צורך במילים. הוא יודע שאני מבינה, ודי בחום גופי על גופו כדי לעזור לו להירגע.״בייבי שלי,״ הוא ממלמל וניתק ממני.
״סבתא כתבה על השיחות בבית הקפה בין הנשים על תוספת ראויה לארוחת החג, בדיוק מה שקרה לי עם גרייסי שהתלבטה שעה לגבי איזו פשטידה תתאים לארוחת הבוקר של חג המולד.
באותו רגע תהיתי אם זה בגלל השוני בינינו, בין גרייסי לביני, בגלל שאני גדלתי בעיר, או זה עניין של אישיות. ואולי זה בכלל התחרות הסמויה בכפר.
אתה מרגיש שיש כאן עזרה הדדית מאד גדולה, אבל זה לא אומר שהם לא מהססים להעביר ביקורת אחד על השני,״ אני מביעה בקול את המחשבות שלי.
״המפגשים של יום שלישי עם הגברים הם עבורי הזדמנות ללמוד אותם. כבר הבנתי, ואולי זה בגלל המרחק שסבא יצר בינו לבינם, אנחנו כבר יודעים שאיש מהם לא נכנס לבית הזה למרות קשרי העבודה ביניהם, והם רואים בי בוס שלהם. זה משהו שאני עדיין מחפש לו תשובה ביומנים.
מה שמוזר לי שאמנם המשק שלנו הוא גדול, אבל הוא לא כזה שמצריך כח אדם בסדר גודל כזה. סבא שלי, עד לחודשים האחרונים של חייו, היה גבר מאד חזק גם מבחינה פיזית, אבל אולי הוא בחר רק לנהל את העבודה ולא לצאת בעצמו לשדה.
יש עוד משהו שלא הצלחתי לפצח. האנשים מדברים על החלק שלו ב׳עמק,׳ למה הם מתכוונים?
את מבינה שאסור לי להראות להם שאיני יודע על כך, זה יכול לפעול לרעתי, ולגרום להם לנצל זאת.״
״אני רוצה שתדע שאני שומרת עלינו. אני לא מנדבת מידע על כלום, ולא איכפת לי מה מישהו חושב עלינו,״ אני אומרת לו.
״את מצטערת שהזמנו את החברים?״ הוא שואל.
״מה היינו עושים לו היינו בעיר, היינו נשארים לבד בבית? אני מניחה שלא,״ אני אומרת. החיוך שלו אומר הכל.
״אני שמח שאנחנו פה. בעיר הייתי גבר שונה לגמרי. זה לא אומר שלא הייתי מבחין בך, רק שהייתי…. פשוט הייתי אחר. בעבודה הייתי מאד רציני, שקול ומרוכז, ולכן הבילויים היו קלילים, נטולי מחשבה לעתיד. לא כמו היום, כשאני יכול לדמיין את מה שיקרה, ולהתכונן לקראתו.״
הספירה לאחור נמשכת.
נותרו רק ימים ספורים עד חג המולד, וההכנות בעיצומן.
״קיבלתי הודעה על משלוח שמגיע היום. אני חושבת שחשוב לתמוך בעסקים המקומיים, אבל החלטתי שבגלל שזה חג מיוחד, לא יקרה כלום אם אחרוג ממנהגי. אני בטוחה שהנשים בכפר יעריכו את המתנות מהעיר הגדולה.״
אני רוצה מייד להזכיר לה שביקשתי להיות זה שמשלם על הכל, וכי היא יכלה להשתמש בחשבון שלי להזמנות, אבל ניזכר שכך היא הייתה מגלה מה הזמנתי עבורה.
״אני חושב שזה רעיון מעולה,״ אני אומר לה.
״אתה לא כועס ששילמתי את זה עם כרטיס האשראי שלי? לקח לי הרבה זמן להחליט מה לבחור. לא רציתי לקנות יקר מידי, וגם לא משהו פשוט. ברור לי שגם בזה אנחנו נבחנים,״ היא נאנחת. ״אני מזכירה לעצמי שאני נהנית בחברתם של החברים, אבל מודה שאני מותשת מהאינטנסיביות של ההכנות. אני לגמרי לא בטוחה שארצה להפוך את זה למסורת.״
״אני מתחיל לשמוע את סבתא מגרונך,״ הוא מלכסן אליי את מבטו.
״אני בהחלט מושפעת מהשיחות שלה. אמנם היא כתבה לסבא, אבל מרגיש לי בין השורות, שהיא כתבה גם קצת לי.״
״משמח אותי שהתחברת אליה. היא הייתה אישה נדירה. אגב איבי, אני מבקש שתשימי לב לשם שמודפס על החבילות, גם אני הזמנתי כמה דברים,״ הוא אומר.
״אני יודעת,״ אני עונה. הוא מביט עליי מופתע. ״שכחת שהראית לי את רשימת של הציוד למשרד ושאלת אותי אם אני צריכה עוד משהו?״
כמובן שאני לא אומרת לו שקראתי אותה בעיון, רק כדי להיות בטוחה ושמחתי שמה שהזמנתי עבורו, לא נמצא בה.
