אני נושמת את הריח המוכר והאהוב לתוכי, וסופגת את חום גופו לתוכי. הוא כאן בדיוק ברגע הנכון, אני כל כך זקוקה לחיבוק שלו, ואין לי צורך לומר מילה.
״אני פה אהובה שלי,״ הוא לוחש לי.
רק אחרי דקה ארוכה, אני ניתקת ממנו. ״אתה עם חלוק של ייל, מתי זה קרה?״
״הבוקר,״ הוא עונה לי, ואני מרגישה את המתח בקולו.
״מה קרה בניו יורק?״ אני שואלת, והבטן שלי מתהפכת.
״אנחנו יכולים לדבר בפרטיות?״ הוא שואל באיפוק, ״זה בשבילך.״ הוא מגיש לי זר וורדים יפיפיים בצבע ורוד, ובתוכם מונח לב אדום.
״רוז, אני יוצאת לכמה דקות. אני עם הטלפון הנייד,״ אני אומרת, אוחזת בידו ויורדת איתו ללובי. ״קר בחוץ?״ אני שואלת, ורוצה לצאת לחצר הפנימית.
״אני לא יודע, כל כך התרגשתי לראות אותך, שלא שמתי לב,״ הוא עונה.
אני בוחרת שולחן ליד החלון, ורואה שהוא הולך להביא קפה, כאילו זה מובן מאליו, כאילו מעולם לא נפרדנו. הוא חוזר עם מגש ועליו שתי כוסות קפה, וכריך חצוי לשניים. אני רוצה לומר לו שאני לא מסוגלת לאכול כעת, אבל רק אומרת בשקט ״תודה.״
״את ההקלטה ששלחת לי לא שמעתי באותו יום. שמרתי אותה אצלי בלי להקשיב לה. לא היה לי מושג שזה מה שאשמע בה. רק אחרי התקרית בבית הקפה חלומות, בה גיליתי לחרדתי את מה שקרה לך באותו יום ארור בדירתי, שלא היה לי מושג שהיית שם, החלטתי להקשיב לה.
אני רוצה שתדעי שבין מרגו וביני לא קרה כלום. היא הציעה לי להתחתן איתה, כי ׳זה הדבר הנכון לעשות בין המשפחות שלנו׳ כדבריה, אבל אני אמרתי לה שהלב שלי תפוס.״
סקיילר פותח את החלוק ואת החולצה שלו, ומראה לי שרשרת שהוא עונד, ועליה טבעת יהלום. ״את השרשרת הזו אני עונד מיום שעזבת. לא הורדתי אותה אפילו לרגע. היא עברה איתי את כל קשת הרגשות שלי כלפייך, כשכעסתי, כשניסיתי לשכוח אותך, וכשהבנתי שזו רק את, ולא תהיה לי אחרת.
אני יודע שהרגשות שלי שייכים רק לי, ואין לי מושג מה את מרגישה. אני יכול להבין למה את כל כך כועסת עליי, אבל אני לא אוותר, ואעשה הכל כדי לכבוש את ליבך מחדש.
כשהקשבתי סוף סוף להקלטה, נשברתי לרסיסים. הבנתי שאימי שיקרה לך ודחפה אותך להפיל את הילד שלנו,״ הוא עוצר לרגע את שטף דיבורו. קשה לו לדבר, ולי קשה לשמוע.
״אבל את לא היחידה שהיא שיקרה לה, היא שיקרה גם לי, ואמרה שסיפרו לה ששמעו אותך אומרת שאת רוצה ׳להיפטר מהדבר הזה,׳ כאילו זה דבר מאוס, וכי אינך רוצה אותי כאב לילדייך.
באותו לילה שנעלמת מחיי חזרתי הביתה, ומצאתי את המילים שלך. הייתי כל כך המום, שכל מה שנאמר לי נשמע לי נכון. העובדה שלא יכולתי לתקשר איתך, שלא ידעתי היכן את, הוציאה אותי מדעתי. אני לא חי מיום שעזבת, אם כי אני עושה הכל שאחד לא ירגיש זאת.
אני מבקש שתתני לי להוכיח לך שאני ראוי לאהבה שלך.״
״יש לי משהו לספר לך, ואני מקווה שלא תכעס עליי,״ אני אומרת לו.
שפת הגוף שלו משתנה מיד, ופניו מקרינות ריחוק. ״אני לא בטוח שאני מסוגל לשמוע את מה שאת רוצה לספר,״ הוא אומר. ניכר עליו שהוא מתקשה לשמור על שלוותו.
״הסיבה שעזבתי הייתה שלא הייתי מוכנה לוותר על ילד שיצרנו מתוך אהבה כזאת גדולה,״ אני אומרת מיד, ומסתכלת לראות את תגובתו.
״אני… מבין נכון?״ הוא שואל בקול חנוק, ״את ילדת את הילד שלנו?״
״יש לנו בן מדהים, שדומה לך שתי טיפות מים. קראתי לו קיידן על שם סבו של אבי. הוא היה אדם מדהים, וכך אני מאחלת שקיידן יהיה.״
״כל כך פחדתי שתאמרי לי שיש לך גבר אחר בחייך,״ הוא אומר ונושף מתוכו את המתח שהצטבר בתוכו. אני רואה את ההקלה על פניו, ובעקבותיה החיוך שאני כל כך אוהבת. ״זה מדהים! אני כל כך מאושר!
אני כל כך רוצה כבר לשאול אותך את השאלה שבוערת בתוכי. תתחתני איתי אהובה שלי?״ הוא מפתיע אותי. ״אני מאמין שאת מרגישה כמוני, אם נלחמת על הבן שלנו.״
הוא כורע ברך, מוריד את השרשרת ומוציא את הטבעת. אני מסתכלת עליו מהופנטת. ״ריילי?״ אני כל כך מופתעת ונרגשת כאחת שאני שוכחת לענות לו.
״ריילי ווסטון התנשאי לי?״ הוא חוזר על שאלתו, הפעם הוא כבר לא בטוח איך אגיב, ״קחי את הזמן לחשוב על זה.״
״אין צורך, אני יודעת את התשובה. אין דבר שאני רוצה יותר בעולם מלהיות אשתך. כן, סקיילר סינקלייר, אני רוצה להתחתן איתך.״
״תכננתי לחפש מקום רומנטי כדי להציע לך בו נישואין, רציתי שתהיה לך חוויה מרגשת, אבל לא יכולתי לחכות עוד. את כועסת?״ הוא שואל.
״זו הייתה הצעה מושלמת, ברגע הכי מתאים,״ אני עונה לו, ״ואני שמחה שלא חיכית אפילו דקה.״
סקיילר עונד את הטבעת על אצבעי, ומנשק אותי נשיקה ארוכה שמכילה בתוכה את כל המילים והרגשות שהיו עצורים בו, שהיו בי כשחלמתי על הרגע הזה.
״אני חייב לחזור למחלקה. אבוא לקחת אותך בחמש,״ הוא אומר, ומבקש שאסיר את החסימה בטלפון בינינו.
״המספר שלי חסוי, אני אשלח לך אותו,״ אני אומרת ועושה זאת כשהוא מלווה אותי חזרה למחלקה.
כמו פעם, גם היום, סקיילר מעניק לי נשיקה שלא משאירה ספק לגבי הקשר בינינו. ״שיתרגלו,״ הוא מחייך אליי, ״אני אוהב אותך ד״ר סינקלייר. נכון שתסכימי לקבל את שם המשפחה שלי?״
״זאת בכלל לא שאלה,״ אני עונה.
״צדקתי?״ שואלת רוז בעיניים נוצצות, כשהוא יוצא מהמחלקה.
״לגבי מה? לגבי זה שהוא גבר מדהים?״ אני שואלת.
״קיידן דומה לו שתי טיפות מים,״ היא מדברת בהתרגשות.
״אז עכשיו אתם יודעים,״ אני אומרת כשאני שמה לב שלא רק היא, אלא גם עמיתיי האחרים מחכים לתשובתי. ״ד״ר סינקלייר התחיל היום לעבוד בייל, כדי להיות קרוב אליי ולקיידן,״ כמובן שאני משמיטה את העובדה שהוא לא ידע על קיומו, ״הוא אביו של קיידן, ובקרוב הוא יהיה בעלי.״ אני מראה להם את הטבעת שהוא העניק לי, וההתרגשות סביבי גדולה.
אני מביטה על הטבעת בהנאה. ״יש לו טעם משובח לגבר שלך,״ אומרת ד״ר מיה גלס.
״ברור,״ אומרת רוז, ״הוא בחר בה. ראיתם איך הוא נישק אותה? הוא לגמרי מאוהב בה.״
רק כשההתרגשות סביבי שוככת, אני נזכרת שלא שאלתי אותו איך הוא מצא אותי. האמת היא שזה לא באמת משנה. הוא בא אליי בדיוק ברגע שהייתי צריכה אותו. אני מרחפת מאושר. יש כמה אנשים שאני רוצה לשתף בחדשות המשמחות, אבל רוצה עדיין לשמור אותן לעצמי.
ואז מגיע המסרון.
ד״ר ס. סינקלייר:
אני אוהב אותך יותר ממה שמילים יכולות להביע❤️
כמה התגעגעתי למסרונים שלו, החתומים עם ❤️
ד״ר ריילי ווסטון:
תודה שחזרת אליי.
אוהבת יותר❤️
ד״ר ס. סינקלייר:
אני לא מאמין שזה אפשרי.
מחכה שהיום יגמר.
❤️❤️❤️
אני עוברת על התיקים. תוצאות של בדיקות הדם ששלחתי בבוקר, מאשרות שהמטופלים הקטנים שלי בדרך הנכונה.
אני שולחת מסרון לאבי שיתקשר אליי כשיוכל. ״זה לא דחוף, סתם התגעגעתי.״
אני מתקשרת לנעמי, היא עונה לי מייד. ״שמעתי על הניתוח שכשל,״ היא ממהרת לומר, ״אני מבינה שניסו להטיל את הכישלון עלייך, אבל לכולם ברור שמלבד העובדה שהוא לא היה מטופל שלך, קראו לך לעזרה מאוחר מידי.״
״אני יודעת נעמי. זה לא עושה את פחות כואב. אבל זאת לא הסיבה שהתקשרתי,״ אני אומרת באיפוק, ״אני יודעת שרק יום שני היום, אבל חשבתי שנפגש היום לארוחת ערב.״
״ברור שכן,״ היא אומרת.
״אני אכין אותה, רק תאמרי לי היכן את רוצה שנפגש,״ אני אומרת, עדיין מתאפקת לא לספר לה.
״אם כך תבואו אלינו,״ היא אומרת.
״יש לי משהו להראות לך,״ אני אומרת.
״ריילי, את לא יכולה להשאיר אותי במתח,״ היא אומרת.
״אם את מרגישה כך, אז תפתחי את המצלמה, אולי כדי שגם נצרף את בעלך לשיחה,״ אני אומרת.
נעמי לא מחכה, ומצטרפת את רוי לשיחה. ״תודה רוי,״ אני אומרת.
״ריילי!״ גוערת בי נעמי.
״מה?״ אני מעמידה פנים שאני לא מבינה.
״הבנתי שרצית לספר לנו משהו?״ הוא מחניק חיוך.
״חשבתי שתשמחו לדעת ש…״ אני מראה להם את הטבעת על אצבעי, ״אני עומדת להתחתן.״
״איך לא סיפרת לנו שאת במערכת יחסים?״ היא שואלת בהיסוס, ״אתה ידעת על כך רוי?״
״ברור שידעתם. איך לדעתכם קיידן הגיע לעולם?״ אני ממשיכה למתוח את החבל.
״ריילי! ואני חשבתי ש… אז ראית…אותו?״ שואלת נעמי, שלא בטוחה שהיא הבינה נכון.
״סקיילר הגיע למחלקה שלי, ודיברנו על הכל. אני לא רואה טעם לחכות יותר. ברור לשנינו שזה מה שאנחנו רוצים. עם סיום יום העבודה נלך יחד לקחת את קיידן מהגן, וסקיילר יעבור לגור איתנו,״ אני משתפת אותם.
בתיאום מושלם, כשאני מסיימת את השיחה, אבא מתקשר .
״הייתי בישיבה עם לקוח. יש אנשים שמסבכים את עצמם בשטויות,״ הוא אומר, ״איך את?״
״היה לי בוקר קשה. נקראתי לחדר ניתוח לעזור עם ילד שהוא לא מהמחלקה שלי, כשהמצב היה כבר אבוד. למרות שהיה ברור שאני לא אשמה במה שקרה, זה כאב לי לראות שהוא הפסיד את המלחמה על חייו.
אלא שאז בדיוק הגיע סקיילר, שהתחיל היום לעבוד בבית החולים שלי, עטף אותי בהרבה אהבה, ועזר לי שוב לנשום, בדיוק כמו בפעם הראשונה כשהכל התחיל בינינו. דיברנו על הכל, ובסופה של השיחה הוא כרע על ברכיו והציע לי נישואין. אין לי מילים לתאר כמה אני מאושרת. אני כבר לא יכולה לחכות למפגש בינו לבין קיידן.״
״ברור לך שאת מצלמת אותם יחד. אני כל כך מתרגש. הוא באמת אוהב אותך מאד, אין לי בכלל ספק בכך,״ אומר אבא.
״אז אני מבינה שאתה גילית לו היכן אני?״ אני שואלת בהיסוס.
״לא בדיוק, אבל כן. הייתה לנו שיחה מאד ארוכה, בחנתי אותו. שאלתי אותו שאלות מכשילות, אבל הוא עמד בכולן בכבוד. הוא הוכיח לי כמה הוא אוהב אותך. כשסיפר לי שהוא התפטר מבית החולים והעמיד את דירתו למכירה, ידעתי שהוא נחוש בהחלטתו למצוא אותך. הרגשתי שהגיע הזמן, ואמרתי לו שיחפש עבודה בייל ניו הייבן. הוספתי כמובן שאני לא מוכן לתת לו את כתובתך, וגם לא סיפרתי לו על קיומו קיידן.״
״הוא היה המום. הוא כל כך התרגש וראיתי שהוא מאושר. פחדתי שהוא יכעס עליי שהסתרתי זאת ממנו, אבל הוא היה אסיר תודה שנתתי לו לחזור אליי. אמרתי לו שאני זקוקה לו לא פחות. אין לי כוונה לשחק איתו משחקי כבוד. הוא כאן וזה כל מה שאני רוצה.״
אני מחכה בקוצר רוח שהיום יגמר. אמנם אני מעמידה פנים הכל כרגיל, אבל הבטן שלי מתהפכת מרוב התרגשות.
אני מעסיקה את עצמי, נמנעת מלהסתכל על השעון. ״בעלך הגיע,״ אומרות לי האחיות בהתרגשות. אני מרימה את עיניי מהתיק אותו אני קוראת. סקיילר הוריד מעליו את החלוק, וניכר עליו שהוא הקפיד על לבושו היום. אני מסתכלת עליו בהנאה. אני בהחלט מבינה את ההתרגשות סביבו, אבל הוא רואה רק אותי. המבט בעיניו לא מותיר ספק. ״את מוכנה אהובתי?״ הוא שואל.
אני נפרדת מעמיתיי, ומאחלת להם משמרת נעימה. ״תשתדלו להשאיר את האיתורית שלי דוממת היום,״ אני מבקשת.
״נסע קודם הביתה להחנות את הרכב שלך, ומשם נסע יחד לקחת את קיידן.הגן לא רחוק מהבית, אבל במזג אוויר כזה אני מעדיפה להסיע אותו.״
אני נכנסת לרכב שלי, יוצאת מהחניון של בית החולים לילדים, ומחפשת את הרכב שלו, אבל לא מוצאת. אלא שאז אני רואה אותו עומד מחוץ לג׳יפ שחונה ברחוב. אני מחייכת לעצמי. הוא בהחלט השתנה. ״אוהבת?״ הוא שואל בחיוך, כשהוא רואה את מבטי שסוקר את הרכב בהערכה.
״מאד, אבל אותך יותר,״ אני עונה.
״תשובה מושלמת,״ הוא אומר, נכנס לג׳יפ, ונוסע בעקבותיי.
אני מובילה אותה לחניה שלי בבנין, ומבקשת מבעל הדירה שירשום את הרכב, ויתן לו תו חניה, יוצאת מהרכב שלי, ומתיישבת על כיסא הנוסע. בדיוק כמו פעם, אני נותנת לו להיות זה שנוהג.
אני מביטה לשמים, וניזכרת בשמש שחייכה הבוקר, ובמילים של קיידן. בעוד שאני הרגשתי סערה גדולה בתוכי, הוא ראה את השמש.
הפרפרים בתוכי משיקים את כנפיהם מרוב התרגשות רק מהמחשבה של מה שעתיד לקרות בקרוב. בדיוק כמו השמש, אבא של קיידן היה קיים כל הזמן, גם אם הוא נסתר מעיניו.
אני מתרגשת גם בשביל סקיילר. הוא מכניס את הגיר להילוך אוטומטי, ועוקב בפנים רציניות אחרי הוראות מערכת הניווט. ידו הימנית אוחזת בידי, ואני מרגישה את מפלס ההתרגשות גואה בו.
״אני מתרגש,״ הוא לא מהסס לומר, ״בגללך, וגם בגללו.״
״אתה עומד להרגיש מהו אושר אמיתי,״ אני אומרת.
״אני כבר יודע. אני מוצף בו מרגע שפגשתי שוב אותך, וראיתי שאת חיכית לי בדיוק כמו שאני לך,״ הוא עונה.
״המילים שלו מלטפות לי את הבטן, ״מאז שנפגשנו אני מרחפת,״ אני משתפת אותו, ״אני קצת מפחדת להתעורר ולגלות שאני חולמת אותך.״
״אני פה אהובתי, והפעם זה באמת לנצח. אני רוצה שתחשבי על תאריך לחתונה שלנו, אני רוצה שזה יקרה בקרוב,״ הוא אומר ושוב גורם לי לגל של התרגשות.
״הגענו?״ הוא שואל כמכשיר הניווט מודיע שהגענו ליעד. אי אפשר לטעות, הקירות של הגן צבועים בצבעים עליזים, והמילים ברוכים הבאים נראות כמו כתובת גרפיטי צבעונית על הקיר הפונה לרחוב.
כמו תמיד, קיידן מבחין בי ברגע שאני פותחת את הדלת. ״מאמי, מאמי, מאמי,״ הוא רץ לעברי כאילו לא נפגשנו ימים שלמים.
אלא שהיום אני לא לבד, ורגע לפני שהוא מחבק אותי, הוא נעצר. ״אתה דאדי שלי,״ הוא קובע, ״אני יודע, בגלל הגנטיקה.״
סקיילר מביט עליו מוקסם. ״את לא מבינה, הוא בדיוק כפי שהייתי אני בגיל שלוש. את תראי תמונות שלי, ולא תדעי להבדיל,״ הוא לוחש לי המום.
״בגלל הגנטיקה?״ הוא שואל את קיידן.
״כן. העיניים שלי,״ הוא מתקרב לסקיילר שכורע ברך לפניו, ״ הם בצבע שלך. השפתיים שלי הם לא יפות כמו של אימא, אבל היא בת. הן כמו שלך, ותראה את השיער שלי. נכון שהוא כמו שלך דאדי?״ הוא שואל בגאווה.
״נכון בן שלי,״ עונה לו סקיילר בהתרגשות ומלטף את שערו.
״אתה יודע שאני קוסם?״ שואל אות קיידן, ולא מחכה לתשובה, ״אני יכול לנחש באיזה יד אתה כותב.״ הוא עוצם את עיניו ומעמיד פנים שהוא חושב. ״אתה שמאלי! אני יודע, כי גם אני.
וגם אני יכול לנחש את סוג הדם שלך. יש לך A וגם B אבל לא פלוס כמו של אימא, אלא מינוס. בגללך יש לי גם נדיר. מאמי, דאדי נתן לי את הדם שלו כשהייתי בבית חולים?״
אני קולטת שאף פעם לא חשבתי על כך. ״אני באמת תרמתי גם לפני כמה חודשים. זה היה מקרה חירום באמצע היום,״ אומר סקיילר בהתרגשות, ״ לא היה לי מושג למי אני תורם. את ידעת?״
״הייתי בסערה גדולה. הוא היה במצב מאד קשה. לא קישרתי את התרומה אליך, אבל כשאני חושבת על זה, הייתי צריכה לחשוב על האפשרות הזאת. ההתאוששות שלו הייתה ממש מהירה אחרי שהוא קיבל את מנת הדם.
״נכון שאני קוסם?״ שואל קיידן, שלא מודע להתרגשות הגדולה סביבו.
״קוסם אמיתי,״ עונה לו סקיילר בהתרגשות,
״אתה תישאר כאן?״ פניו של קיידן מרצינות פתאום.
״בטח,״ עונה סקיילר, ״ אני מבטיח לא לעזוב אתכם לעולם.״
״בנג׳י אומר שאין לי אבא. אני רוצה שהוא יראה שאני לא משקר.״ הוא אוחז בידו של סקיילר, ומושך אותו לעמידה. סקיילר מרים אותו בזרועותיו, ואני מתאפקת לא לבכות. אם מישהו היה מביט עליהם כעת מהצד, הוא לא היה מאמין שהם הכירו זה את זה רק לפני כמה דקות,
״אמרתי לך שיש לי אבא,״ קורא קיידן לעברו של בנג׳י, וגורם לכולם להפסיק לשחק, ולהסתכל עליו. ״אבא שלי כבר לא גר בניו יורק, הוא גר רק איתנו, והוא מנתח מואאח.״
״מנתח מוח,״ אני מתקנת אותו.
״בדיוק, הוא מנתח מוח,״ אומר קיידן בגאווה.
הגננת מסתכלת עליי. ״הדימיון ביניהם הוא מדהים,״ היא אומרת, ולא מסירה עיניה מסקיילר.
״תכירי, זה ד״ר סקיילר סינקלייר אביו של קיידן. אנחנו מתחתנים. כשקיידן, נולד סקיילר לא היה כאן, ולכן נרשם בשם משפחתי ווסטון. אני עומדת לתקן את זה כעת לסינקלייר. לסקיילר יש הרשאה מלאה לקחת אותו מהגן, במקרה שאני לא אוכל. אני אביא לך טופס מתוקן.״
״מאמי, עכשיו בנג׳י לא יציק לי יותר,״ אומר קיידן וזרועותיו הקטנות מקיפות את צווארו של אביו. ״הוא אמר לי שהלוואי שגם לו היה אבא.״
התמימות בו נאמרות המילים, נוגעת בי במקום רגיש. לא היה לי מושג שאין לבנג׳י קשר עם אביו, ומכאן נבעו המילים שלו כל הזמן, אבל זה לא ענייני. עכשיו המחשבות שלי כולן סובבות סביב המשפחה שלי שסוף סוף שלמה.
