יום ראשון בכפר
אהוב שלי,
אני עומדת נפעמת מול הבית שאליו
הבאתי אותי,
ומרגישה כמו כלה ביום חתונתה.
אני מלאת עצב על כך שבחרת לנו חיים רחוק מעיני כל,
עם זאת אני מלאה בהודיה על כך שיש לנו מקום
שהוא רק שלנו,
מקום שאנחנו לא צריכים לחשוב מה אחרים חושבים,
שאין לנו צורך להעמיד בו פנים.
אנחנו שוב רק אנחנו,
נטולי הכאבים שהשארנו בעיר.
כשספרת לי לראשונה על החלטתך, התפלאתי.
קיבלתי זאת ברגשות מעורבים.
אני מבינה כעת שאנחנו זקוקים לו
כדי לרפא את עצמנו. אבל הוא מה זה הכרטיס
אני מתקשה להבין איך נוצר פער כזה גדול
בנין בני המשפחה.
כשאמרת לי שכסף יכול להיות רעה חולה,
לא הבנתי.
עכשיו כשאני כאן, הכל מתחיל להתבהר לי.
זה כואב לדעת שמסתכלים עלינו בעינים חמדניות.
הם לא זרים, הם הילדים שלנו!
הם גדלו באותו בית, תמיד קיבלו שווה בשווה.
איך זה שהם יצאו שונים כל כך?
תמיד אמרת לי שכל ילד בא לעולם עם האופי שלו.
אני חשבתי שאהבת אם תוכל לשנות הכל.
אתה עוזר לי להסתכל על החיים בעיניים פקוחות,
ולהבין שכל אחד אחראי לחייו בלבד.
אז עכשיו אנחנו פה,
וזה הזמן שלנו לחיות את החיים שלנו במלואם.
ועל כך,
אני אסירת תודה אהובי.
שלך.
אשתך האוהבת
אריול, פנסילבניה 2005
אני עומדת נסערת מול המילים שאני קוראת.
בהקדמה למכתב הזה כתבה הסבתא שהיא קיבלה את עצתו של בעלה לתעד את הרגשות שלה ביומן. היא בחרה לעשות זאת, כך אני מבינה, ככתיבת מכתבים אליו.
״את נראית נסערת,״ אומר לי פניקס.
״אני מקבלת הצצה לעולם הרגשי של סבתא רייצ׳ל. אני מקווה שזה בסדר מצידה. זה מדהים איך אני מרגישה שבאיזהו מקום, היא כותבת אותי.״
״אני רוצה לשמוע, תקראי לי,״ מבקש פניקס, ועוצם את עיניו.
״אז עכשיו אנחנו פה, וזה הזמן שלנו לחיות את החיים שלנו במלואם,״ הוא חוזר בקול על המילים. ״אני מבין אותה. זה כואב לי, אבל בעצם כבר הבנתי שזה מה שהביא אותם לכאן. עכשיו אני מבין שהם לא רצו שהאיש ידע על כך, כדי שיוכלו לחיות בשקט.
ועדיין אני זוכר אותם רוב הזמן בניו יורק, מה שלא יקרה איתנו. נכון בייבי שלי?״
״אני לא רואה עצמי שבה לחיות בניו יורק. נכון שכאן נושמים טוב יותר?״ אני שואלת.
החורף בעיצומו, וחג המולד מתקרב בצעדי ענק.
אהוב שלי,
אני מביטה עליך בהערצה,
ושואבת הרבה כח מהעוצמה שלך.
איני יודעת איך הייתי עוברת את החג הזה בלעדיך,
עם ההבנה שאף אחד משלושת בנינו
לא מתכוון לחגוג אותו איתנו.
אמרת שמעייף אותך לשמוע
את התרוצים שלהם,
וכי בכוונתך לחגוג את החג הזה רק איתי,
הפעם מבחירה.
לא חשבתי שאוכל לנשום עם הידיעה הזאת
שלא חשוב להם לחגוג איתנו,
ואתה הפכת את התקופה הזאת לתקופה קסומה,
עצרת את כל העולם למעני,
בחרת לנו עץ מושלם, ועמדת איתי יחד לקשט אותו, אחרי שבאת איתי לחנות של פטי לבחור יחד את הקישוטים.
מילאת את הבית אור ושמחה,
ואני אסירת תודה על כך.
ציינת בעצב כמה היית רוצה שניק יהיה איתנו.
אני קוראת שוב ושוב את המשפט האחרון. זוהי הפעם הראשונה שניק מוזכר, ואני מתרגשת בשבילו.
אמרת שיום יבוא ותספר לו הכל.
כששאלתי אותך מתי, הסתגרת בשתיקתך.
רק דקות ארוכות לאחר מכן אמרת שאתה עושה זאת כדי להגן עליו.
יום יבוא, והוא ידע, אמרת.
אני סומכת על כל החלטה שאתה עושה אהובי.
תודה על חג מולד מושלם.
אשתך האוהבת.
״ספר לי על חג המולד במשפחתך,״ ביקשתי, עדיין שומרת לעצמי את מה שקראתי.
״זה מדהים שאת שואלת. בדיוק עמדתי לשאול אותך את אותה שאלה,, הוא אומר, “סקוט שלח לי הודעה ששוק מכירת עצי האשוח נפתח היום, ושאל אם אני מעוניין לבוא איתו.”
“אתה יכול לתאר לעצמך שהייתי דמות משנית במה שקשור לחג המולד. כולם קיבלו מתנות מושקעות, ואני קיבלתי משהו רק כדי לצאת ידי חובה. הוריה של אימי תמיד גרמו לאי נוחות במשפחה, כיוון שהם דווקא השקיעו במתנות שהעניקו לי.
*
״נו באמת אימא, מי קונה לילדה שרשרת זהב. היא תאבד את זה ברגע, “ התרעמה אימי כשראתה את השרשרת שקיבלתי.
“אני אמרתי לך משהו על כך שקנית לכל אחד מבנייך שעון שעולה אלפי ואולי עשרות אלפי דולרים, כשהגברים בימינו לא מרבים לענוד שעון?” ענתה לה סבתי בכעס, “תראי לי מתנה אחת שנתתי לאבלין שהיא איבדה.”
סבתי קראה לי לגשת אליה, הסיטה את שערי, והצביע על העגילים שענדתי. ״את אלה היא קיבלה ממני לפני שנתיים, ועובדה שהיא עדיין עונדת אותם. אני ממש לא מבינה אותך, איך את לא רואה איזו ילדה מדהימה יש לך.”
השיחה הזאת תמיד הסתיימה עם טעם מר בפה, וגרמה לי לא לאהוב את החג הזה, שסופו היה ידוע מראש.
שנה אחת אזרתי אומץ ביקשתי מסבתי שלא תתן לי מתנות לחג, אבל היא סירבה. ״הבקשה שלך לא מקובלת עליי,״ היא ענתה ברוגז.
אלא שהחל מאותה שנה, החלה אימי לארח את אירועי חג המולד, ואיכשהו שכחה לשים את המתנה שסבתי שלחה לי מבעוד מועד, מתחת לעץ.
״אהבת את המתנה שלנו?״ שאלה סבתי.
״מאד,” שיקרתי, ואימי תמיד הייתה מתערבת ומשנה את הנושא בחדות.
*
״אני זוכר חגיגות שמחות בביתם של סבא וסבתא, ויום אחד זה נגמר. בהתחלה אח אחד פרש, אחר כך השני, ואיכשהו גם אבי העדיף לחגוג לבד. אני מודה שבעיני חג המולד לא היה אותו דבר בלעדיהם, ולא שלא קיבלנו מהם מתנות.
אני מספרת לו על המכתב שקראתי היום. סבתא רייצ’ל כתבה שהעציב את סבא שאתה לא חוגג איתם. היא גם כתבה שההחלטה שלו לא לספר לך על המקום הזה, באה להגן עליך.״
״אני לא יכול להסביר לך את זה, כיוון שזה לא נאמר בשום מקום, אבל אני יודע בוודאות שהוא ידע שאני אבחר לקחת את המקום הזה,״ אומר ניק. ניכר עליו שהוא מתגעגע אל סבו מאד.
״אני שמחה שמצאנו את היומן של סבתך. בהתחלה חששתי לקרוא בו, הרגשתי שאני פולשת לפרטיות שלה, אבל אני מרגישה שהמילים האלה לא הונחו פה סתם. הרי אם סבך היה רוצה שאיש לא יקרא אותן, הוא היה מעלים את היומן.״ אני אומרת.
״ואני שמח שאת קוראת בו. אני מרגיש שהוא הושאר כאן בשבילך,״ הוא מפתיע אותי, ״כאילו סבתא ידעה שאת תדעי לקרוא מעבר למילים הכתובות.״
אני מהרהרת במילותיו של פניקס. אני מבינה שהוא לומד אותי כל הזמן, ורואה שאני מחפשת את הבחירה של סבתו במילים.
״וזה בדיוק מה שנעשה,” הוא קובע נחרצות, ״תתלבשי ונלך לבחור לנו עץ.”
״יש משהו שאני רוצה לעשות לפני כן,״ אני אומרת והולכת שוב לחדר האחורי. ״לא טעיתי,” אני אומרת ומצביעה על ערימה של קופסאות שקופות מוסתרות בפינה, ובהן קישוטים לעץ של חג המולד. ״תראה איזה אוצרות מצאתי!” אני בשמחה.
“מה דעתך שנזמין חברים?״ הוא מציע, ״אולי נתחיל מסורת משלנו.״
״אני קוראת את היומנים, וחושבת לעצמי שאולי אני צריכה גם להתחיל לכתוב יומן. אבל אז אני חושבת, שאני רוצה לחוות את הכל במלוא החושים, לחיות את החיים כשהם קורים,״ אני משתפת אותו במה שאני מרגישה.
״את רואה אותנו כאן הרבה שנים?״ הוא מפתיע אותי.
״עוד לא עברנו כאן עונה אחת, אבל כרגע אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי אחרת,״ אני עונה.
״איתי?״ הוא שואל.
״זאת בכלל לא שאלה. אני לא יודעת איך היו נראים החיים שלי אם לא היית. אני יודעת שלא הייתי בפאב. יכול להיות שהייתי נכנעת ועובדת אצל אבי, או מוצאת מקום אחר במחיר ניתוק הקשר עם המשפחה שלי, אבל בכל מקרה הייתי אומללה.
ברור שאני בוחרת בחיים שלי כאן איתך, למרות שהעתיד עדיין לא ברור לנו. אני מאמינה ביכולות שלך, ואעשה הכל כדי לעזור לך. אני יודעת שזה לא עומד להיות פשוט, אבל אני מתרגשת לקראת העתיד.״
״אני אעלה את הארגזים למעלה. עלינו רק לבחור היכן להעמיד את העץ,״ אומר פניקס. הוא נושא את שלושת הקופסאות למעלה, ואני עולה בעקבותיו.
״מה דעתך שנעמיד אותו כאן?״ הוא אומר ומצביע על הרחבה ליד המדרגות, ״אני חושב שכך לא נהיה מוגבלים בגודל.״
“נראה מקום מושלם,״ אני אומרת.
״את מתרגשת?״ אני שואל אותה.
״מאד. זה עוד דף בהיסטוריה שלנו,״ היא עונה.
אני רוצה לומר לה שאני מוצף רגשות, שהלב שלי מלא אהבה אליה, אבל לא מרגיש שאני מסוגל לומר לה. למה? הרי היא מראה לי שטוב לה איתי, ועדיין משהו בי לא מאפשר לי זאת. אולי כי היא עדיין לא מראה לי שהיא רוצה לישון איתי.
*
ידעתי הרבה נשים לפניה. היחסים איתן קרו ללא מאמץ. לא חשבתי הרבה לפני שפרקתי איתן את תשוקותיי. לא חששתי שלא אצליח לספק אותן, מהסיבה הפשוטה, שחשבתי רק על ההנאה שלי.
אני מודה שאני חושש מהפעם הראשונה איתה. אני לא יודע דבר על העבר שלה. אני רוצה לשאול, אבל כל פעם מרגיש שזה לא במקום.
זה לא אומר שאני לא נמשך אליה בטירוף, ולעיתים רק המחשבה עליה גורמת לי לזיקפה. במקרה כזה אני מעדיף לפרוק אותה בעצמי, כי אני לא בטוח שהיא כבר מוכנה לחוות זאת איתי.
אני רוצה לעשות את הצעד הבא, אבל יותר מזה אני רוצה כבר לישון איתה, להתכרבל איתה בלילה, ולא להתגעגע אליה כשהיא בחדר הסמוך.
*
אני מתקשר לסקוט ומבקש ממנו את הכתובת של שוק העצים. ״אני בדיוק בדרך לשוק,״ הוא אומר ומכתיב לי את הכתובת.
המרחק לא רב, ואנחנו מגיעים תוך עשר דקות למקום. אני לא זוכר שראיתי אי פעם כמות כזאת גדולה של עצים. ״אתה מבין, השוק הזה משרתת את כל הישובים באזור. למזלנו הוא נמצא קרוב אלינו,״ אומר סקוט שמתפלא לראות שגם אבלין באה. ״גם את פה?״
״ברור, אני רוצה שנבחר יחד את העץ שלנו,״ אני עונה לו במקומה.
״בדרך כלל הגברים באים לבד,״ הוא מתנצל, ״ומנצלים את זה למפגש חברתי.״
״אני עדיין רוצה שנבחר את העץ יחד,״ אני אומר לו, ומבהיר בכך שאני לא זקוק לחופש מהאישה כמו שאחרים., ״זה החג הכי משפחתי בעיניי, ולכן ביקשתי ממנה שהיא תצטרף אליי.״
״אגב חשבתי להזמין כמה חברים אליי, כעת כשאנחנו כאן לבד. מה דעתך?״ אני שואל אותו, בעוד אנחנו משוטטים בין השבילים של השוק.
״איזה רעיון יפה. בדרך כלל כולם מסתגרים בבתים. אני בטוח שהחברים ישמחו לבלות יחד,״ הוא אומר בהתלהבות.
״אני מניח שכל אחד יבלה את הערב עם משפחתו, וחשבתי שאולי נפגש לארוחת בוקר בחג עצמו,״ אני מציע.
״אני אספר לגרייסי על כך. היא בטח תשמח, ותודיע לחברים. היא טובה בלארגן מפגשים כאלה,״ אומר סקוט.
אנחנו ממשיכים ללכת בין השבילים, ושנינו נעצרים מול האחד שנראה לנו הכי מתאים. ״הוא יתאים גם ליד המדרגות, וגם בסלון,״ מביעה אבלין את דעתה.
״את מסכימה איתי שהוא המושלם שלנו?״ אני שואל.
״בהחלט,״ היא קובעת נחרצות.
אני מוציא את הטלפון הנייד מכיסי. ״אם כך בואי נצטלם איתו,״ אני אומר. ״אני מבין את הצורך להביע את הרגשות במילים כתובות, אבל את צודקת שיש לחיות את הרגעים האלה במלואם, והם נכתבים בספר הזכרונות שלנו.״
״וגם יש לנו תמונה של הרגע. אנחנו דור כזה שממעט במילים, חסר סבלנות כזאת, ומרבה לתעד תמונות ולשתף את כולם.ברשתות החברתיות.״
״זה מה שאת חושבת שאני עושה?״ אני שואל, קצת נעלב.
״מה פתאום! אני יודעת שאתה לא. אתה כותב את ספר ההיסטוריה שלנו, בשבילנו בלבד,״ היא עונה מיד.
״יש לי רעיון,״ היא אומרת, אבל כשאני שואל מה הרעיון, היא רק מחניקה חיוך. ״אתה חושב שאפשר לקנות ברשת ויביאו את הדברים לכאן?״
״כמו מה למשל?״ אני שואל.
״כמו אלה בעיר,״ היא אומרת בהדגשה, ״שקונים באמזון?״
אני פורץ בצחוק. אני לא מגלה לה שכבר בדקתי זאת, כיוון שיש לי כמה רעיונות למתנות לחג עבורה. לשמחתי ניגש אלינו איש המכירות ושואל אם בחרנו בעץ הזה. אני אומר שכן, ושואל איך אני משלם עבורו.
״אני אעזור לך להעמיס אותו לרכב, ואחר כך תכנס לשלם אותו בחנות בכניסה. אולי תרצה לקנות עוד קישוטים עבורו. זאת הפעם הראשונה שלכם אצלנו, מאיפה אתם?״
״אנחנו ממשק לינקולן,״ אני עונה ואוחז בעץ בצידו האחד.
״בחרת עץ יפיפה בוס,״ הוא צוחק, ״אני מרטין, ואני מקווה לחזור בעונה הבאה לעבוד אצלך. מאד נעצבנו לשמוע על מותו של סבך. הוא היה אדם עם לב טוב.״
״היי ג׳וני בוא תעזור לי,״ הוא קורא לעברו של אחד העובדים, ״תכיר זה הבוס החדש שלנו, לפחות כך אני מקווה.״
״נעים להכירך, אני פניקס לינקולן, וזאת איבי,״ אני אומר. ג׳וני מסתכל עליי בסקרנות, ואחר כך סוקר בהערכה את אבלין.
״נעים מאד, אני אבלין,״ היא אומרת.
״את תעבדי איתנו בשדות?״ שואל ג׳וני משועשע, ״או שאת עדיין תלמידה?״ אני לא מופתע, הרי גם אני חשבתי שהיא עדיין תלמידת תיכון.
״אני אעשה מה שפניקס יחשוב שדרוש שאעשה,״ היא עונה.
״יש לך אחות חמודה״ הוא אומר.
״היא אישה שלי, ולמקרה שתהית, היא בוגרת אוניברסיטה,״ אני עונה בגאווה, ונהנה לראות את ההפתעה בעיניו.
אני מתפלא לראות שהמחיר שנדרשתי לשלם, הוא הרבה פחות ממה שרשום בשלט שהוצמד אליו. ״אני לא מבין, כתוב על השלט…״ אני אומר למוכרת. אני לא רוצה שהיא תסתבך בגללי.
״אתה ממשק לינקולן, נכון?״ היא שואלת.
״כן,״ אני לא מבין מה זה קשור.
״המחיר שראית הוא לאנשים שבאים מבחוץ. לאנשי הכפר המחיר שונה,״ היא מסבירה לי. ׳אז היא לא טעתה,׳ אני חושב לעצמי ומרגיש הקלה. אני יודע שאלה הימים שאני נבחן על ידי כולם בזכוכית מגדלת, וחשוב לי לרכוש שם טוב, לא רק בזכות היותי הנכד של סבא, אלא בזכות עצמי.
״מה הצחיק אתכם?״ שואל סקוט, ואני מנסה להבין על מה הוא מדבר. ״ראיתי שצחקתם ליד העץ.״
״אהה, ״ אני מבין על מה הוא מדבר, ״איבי התעניינה אם אתם נוהגים לערוך קניות ברשת,״ אני אומר.
״ברור! אתה לא חושב שבשביל כל דבר אנחנו נוסעים כמה שעות לעיר,״ הוא מופתע מהשאלה, ״הנהגים של אמזון בהחלט מכירים את שבילי הכפר. בימים אלה בהם כולם קונים מתנות לחג המולד, הם נמצאים כאן ללא הפסקה.״
״איבי תשמח לשמוע,״ אני אומר, ותוהה מה עלה לה בראש.
״יש משהו שאת רוצה?״ אני שואל את אבלין, כשאני רואה שהיא מסתובבת בחנות.
״אני רוצה לראות קודם מה יש בקופסאות,״ היא עונה.
אני מוציא מכיסי את הארנק ועומד לשלם, כשאני מבחין במלאך ועליו כתוב 2025. ״תארזי לי אותו,״ אני מבקש.
״אני יכולה להציע לך את הקופסה זאת? תוכל לבנות לכם אוסף של השנים למזכרת,״ היא מציעה. אני חושב על ההיסטוריה שאנחנו כותבים, ורוכש אותה. המוכרת מכניסה את המלאך לתוכה. ״תראה כמה יפה זה,״ היא אומרת בהתלהבות.
אנחנו נוסעים חזרה לבית. ״מה את אומרת, החלטת כבר היכן נשים אותו?״ אני שואל, אבל אבלין שקועה במחשבות, ולא מגיבה.
״הכל בסדר בייבי שלי?״ אני שואל.
״כבר שנים לא היה לי באמת בית,״ היא אומרת, ״אתה יודע שאף פעם לא הזמנתי דברים ברשת? אין לי חשבון באמזון למשל.״
אני לא יודע איך לעכל את דבריה. ׳זה מה שמטריד אותה, שאין לה חשבון באמזון?׳
״תשתמשי בשלי,״ אני אומר בחוסר הבנה.
״אתה לא מבין, זה לא שאני לא יודעת איך לפתוח חשבון, או שאין לי כרטיס אשראי לשלם על מה שאני רוצה,״ היא אומרת ומביטה עליי, ״זה שנים לא הרגשתי בשום מקום בית. גרתי יותר משנה בחדרון מעל הפאב.״
״עכשיו אני מבין,״ אני אומר, ״ועדיין את יכולה להוסיף את שמך לחשבון שלי. בכל מקרה אני צריך להוסיף בו את הכתובת שלנו.״
״אני אסכים רק בתנאי אחד,״ היא מוסיפה, ״שתתן לי לשלם על הקניות שלי.״
״שוב הנושא הזה? עכשיו כשאת יודעת מי אני…״ אני מתחיל לומר.
״ואם אני רוצה לקנות לך מתנה לחג?״ היא שואלת.
״אז בואי נקבע חוק שלישי, שבמקרים מיוחדים תוכלי להשתמש בכרטיס האשראי שלך,״ אני אומר בטון רציני.
״זה לא מצחיק. עכשיו גם אתה יודע מי אני, ומבין שגם לי יש כסף, אמנם לא כמו שלך, אבל אני בהחלט לא באה אליך בידים ריקות,״ היא אומרת נעלבת.
״בייבי שלי, אם נדמה היה לך שאני לועג לך, אז זאת לא הייתה כוונתי. אני מקבל את זה שלפעמים את רוצה להיות עצמאית. אני לא חושב שאת תלויה בי כלכלית, אבל נעים לי להרגיש שאני מפרנס את שנינו. אחרת לשם מה עבדתי קשה כל השנים?״
אני רואה שהיא נרגעת מיד. הדבר האחרון שאני רוצה, זה לפגוע בה.
אנחנו מגיעים הביתה, ונכנסים להחליט היכן להניח את העץ. ״זה ברור, ״ היא קובעת, ומצביעה על פינה בסלון. בדיוק כאן בפינה. יש סיבה לכך שהרהיטים מסודרים בצורה כזאת.
היא מנקה את הריצפה, מוציאה מאחת הקופסאות שטיח לבן עגול עליו יונח העץ. ״אתה רואה שצדקתי?״ היא אומרת אחרי שהיא פורסת אותו על הריצפה.
על השטיח היא מניחה את הבסיס, אבל אז מבינה שהעץ שבחרנו גדול מידי. ״אני מניחה שזה היה המקום של העץ בעבר. כנראה שהעץ שלהם היה קטן.
היא מנגבת את הריצפה ליד גרם המדרגות, ומניחה את השטיח לידו. ״אתה צדקת, זה המקום המושלם עבורו, בדיוק בלב הבית.״
אמנם העץ הוא גדול, אבל אני מצליח לאחוז בו כך שאיני זקוק לעזרה כדי להכניסו. אני מכניס אותו למעמד שיחזיק אותו יציב, ומגיש לאבלין את הקופסה עם המלאך. ״חג המולד הראשון שלנו,״ אני אומר. היא פותחת את הקופסה שנארזה בעטיפת מתנה.
הדמעות בעיניה מספרות הכל, סוף סוף יש לה בית.
.
