אנחנו נוסעים לכיוון הבית, אחרי שקנינו כמה מצרכים בסיסיים במכולת. השמים מתקדרים פתאום, וגשם שוטף את הרכב. הראות מאד קשה, ופניקס נאלץ להאיט את קצב נסיעתו.
״אני מחכה כבר להיות בבית, לפרוס את השמיכות שלנו על הכורסאות, ולהתחבא מהסערה. אני צריך להתרגל להקשיב יותר לתחזית מזג האוויר. בעיר זה פחות השפיע עליי,״ אומר פניקס.
״זה בדיוק מה שאמרתי לאנשים בכפר. כמה פעמים קרה שדחיתי תוכניות בגלל מזג אוויר סוער?״ אני שואלת ועיני מרוכזות בכביש לפניי.
קולות של רכב הצלה נשמעים מאחורינו. את הסיבה לכך אנחנו רואים אחרי דקות בודדות של נסיעה. שלושה רכבים התנגשו זה בזה, וכוחות ההצלה פועלים תחת הגשם השוטף לחלץ מהם את הנפגעים. שוטר מכוון את התנועה, ומסמן לנו להמשיך.
אני לא מבינה איך אנשים נוסעים במהירות במזג אוויר כזה, כי אחרת אין הסבר לתאונה המחרידה הזאת בה הפכו שלוש המכוניות לגוש ברזל אחד.
אני מודה על כך שפניקס נוהג במשנה זהירות.
״זה לא שאני נהנה לזחול כך עם הרכב,״ אומר פניקס שכאילו קרא את מחשבותיי, ״אבל יש לי אחריות לא רק על חיי כשאני נוהג.״
סוף סוף אנחנו מגיעים לרחוב שלנו. פניקס פונה לשביל הגישה לבית, ומחנה את הרכב הכי קרוב לדלת הכניסה. ״תשארי כאן, אני אביא לך מטריה,״ הוא אומר וממהר לעבר דלת הכניסה. אני לא יכולה להסביר כמה המחווה הזאת מרגשת אותי. הוא דואג שלא ארטב. מתי מישהו חשב לעשות דבר כזה למעני?
אני חושבת על הריב שהיה לנו בכפר. אני צריכה לשמוח שאנחנו יודעים לדבר על הכל, אבל עדיין מהדהדת בראשי המחשבה שהוא לא סמך עליי.
פניקס חוזר עם שתי מטריות גדולות, האחת מגינה עליו, ואת השניה הוא פותח עבורי. ״כנסי הביתה, ואני אוציא את השקיות,״ הוא אומר. אני רוצה לומר לו שאני מוותרת על השקיות, והייתי רוצה להיות איתו תחת מטריה אחת, אבל אני אוחזת במטריה שלי, וממהרת להיכנס הביתה.
׳את חייבת להבין שהוא לא כמו כולם,׳ אני גוערת בעצמי, ׳שהוא באמת רוצה בטובתך. הרי גם אם הוא עזר לי לצאת מהפאב, הוא לא היה צריך להכניס אותי לבית שלו.׳
אני מניחה את המטריה בזהירות על הריצפה, ופושטת מעליי את המעיל, בזמן שפניקס נכנס הביתה. הוא מניח את המטריה, וניגש למטבח לשים את המצרכים במקום.
הוא מוציא את השמיכה הגדולה מהשקית, עולה בריצה ומניח אותה בחדר השינה, וחוזר לקומת הכניסה. ״את באה למרתף?״ הוא שואל, ואוחז בידו את השמיכות האחרות.
קול הגשם המכה בעוצמה רק מתחזק, ואני ממהרת לרדת בעקבותיו של פניקס. הוא מניח את השמיכות על הכורסאות. ״אני אלך להביא עוד עצים,״ הוא אומר ועולה חזרה לקומת הכניסה.
אמרנו לברטינה המנקה שאין צורך שהיא תגיע, כיוון שאנחנו רק שניים, ואני מנקה אותו באופן שוטף. לכן אני הבאתי איתי כשירדתי למרתף מטלית אבק, ואני מתחילה לנקות את המדפים. כשאני מגיעה לבר, אני מחליטה לנקות אותו באופן יסודי יותר. אני מרוקנת כל מדף, מנקה ומחזירה את הדברים למקומם. אני שמחה לגלות באחד מהם מכונת קפה. אני שוטפת אותה בכיור שבבר, ממלאת מים, ומפעילה אותה. אני מוצאת גם טבליות של קפה, ועד מהרה ריח של קפה טרי ממלא את החדר.
״איזה ריח נפלא,״ אומר פניקס.
״לא רק, אלא מצאתי כאן גם כמה חבילות של עוגיות,״ אני משתפת אותו. אחרי ארוחת הבוקר המשביעה, שנינו לא רעבים, ולכן הקפה הוא בדיוק מה שמתאים לנו כעת.
אני מניחה על השולחן ליד הכורסה של פניקס את כוס הקפה, ואת חבילת העוגיות שפתחתי. ״אני מרגיש שהם פה איתנו,״ הוא אומר לי מהורהר, כשעל ברכיו מונח אחד מהיומנים של סבא. ״אני תוהה אם גם סבתא תיעדה את שעבר עליה ביומן משלה,״ הוא מוסיף.
*
זה מדהים איך החיים שלנו השתלבו אחד בשניה. מרגע שגילינו את הפינה הקסומה הזאת, כורסה אחת הפכה להיות שלו, והשניה שלי, בלי שדיברנו על זה.
אני מסתכלת עליו. הוא יושב על הכורסה שלו כשעל הגב שלה מונחת השמיכה שעליה כתוב ׳שלו׳ וכולו מרוכז במילים שכתב סבו. אני כל כך מתרגשת לראות אותו. היופי שלו מעלף אותי כל פעם מחדש.
׳מי אתה?׳ אני מנהלת איתו שיחה בליבי. פתאום אני רוצה לדעת הכל עליו, על החיים שהיו לו לפניי, ומה גרם לו לאמץ אותי כך. בסופו של דבר אני אישה זרה, והוא לא מהסס לתת לי את כולו.
*
אני מחליטה לחקור פינות נוספות של המרתף שמתפרש מתחת לבית כולו. אני נדהמת לראות שלמרות שאיש לא חי כאן חודשים, המקום לא מלא בקורי עכביש, ולכלוך, ועל המדפים יש רק שכבה דקה של אבק. לוקח לי רק דקות ספורות כדי שהכל יהיה שוב נקי ומצוחצח.
בפינה נסתרת אני מגלה דלת. אני מתלבטת אם לפתוח אותה. ״ניק, אתה מוכן לבוא ?״ אני שואלת.
הוא ניגש אליי בצעדים מהירים, וחיוך על פניו. ״אני אוהב שקראת לי ניק,״ הוא אומר, ״ כל כך חיכיתי שתקראי לי כך.״
אני מחייכת אליו במבוכה. ״כקוראים לי בשמי המלא, זה תמיד מזכיר לי שכך קראו לי כשכעסו עליי. נכון שהייתי צריך כבר להתרגל, כי העובדים שלי קוראים לי פניקס, אבל את הבייבי שלי, ואני רוצה שתקראי לי רק ניק.״
אני עדיין לא מאמינה שזה קורה, שאני כל כך חשובה בעיניו.
״יש כאן חדר שלא ראינו,״ אני אומרת לו.
״אז בואי נכנס ונראה,״ הוא אומר, ומושיט לי את ידו. הוא פותח את האור, ושנינו מביטים לתוכו מוקסמים. הדברים של סבתא רייצ׳ל נמצאים על המדפים, ארוזים בשקיות שקופות. הוא ניגש לתמונה גדולה שמונחת באופן בולט על אחד המדפים. ״אני כל כך מתגעגע אליהם,״ הוא אומר, ״הזוגיות שלהם הייתה מופלאה בעיניי. כזאת אני רוצה.״
המילים שלו מכאיבות לי. כל פעם שנדמה לי שאנחנו מתקרבים, הוא אומר משהו שמערער אותי, ואני לא מעיזה לשאול אותו למה התכוון.
״תראי איזה זוג יפה הם היו,״ הוא אומר.
״אתה מאד דומה לו,” אני אומרת.
״אני יודע, ומדהים אותי איך שאחי אית׳ן, התאום שלי, כלל לא,״ הוא אומר.
אני מתנתקת ממנו ומתחילה לבדוק מה יש עוד על המדפים. אני מוצאת תיבה קטנה עם מנעול עליה, מהסוג הזה ששומרת בתוכה סיפורים שעברו מדור לדור.
*
״מה יש בתיבה הזאת?״ שאלתי את אימי בסקרנות. היא נראתה לי כמו תיבת קסמים.
״זה לא בשבילך, אל תגעי בה!״ היא גערה בי.
״אסור לגעת בלי רשות,״ עניתי לה בצייתנות. היא הביטה בי לרגע. אני תוהה היום מה עבר לה בראש.
״יש בה אוצרות שעברו מדור לדור, ממולדת רחוקה,״ היא פלטה לבסוף.
יום אחד תפסתי אותה שלא במתכוון בשעת מעשה, כשפתחה את התיבה והוציאה ממני תכשיט יקר ערך.
״מה את מסתכלת?!״ היא אמרה לי בכעס, ״התכשיט הזה נועד לכלתו של אחיך. שלא תעזי לחלום שתקבלי משהו מהתיבה הזאת.״
*
אני מרגישה זיעה קרה יורדת במורד גבי, וממהרת להחזיר אותה למדף.
״את בסדר?״ הוא שואל בבהלה.
״אסור לי לגעת,״ אני אומרת ונמלטת מהחדר. השמיכה שהוא קנה לי משמשת לי כמגן, ואני מתעטפת בה, מכסה כמעט את כולי, עוצמת עין, ומורה לעצמי לחזור לנשום. אני פה, ליד גבר ששומר עליי. אני כבר לא בת חמש, אלא אישה שרחוקה בכל מובן מבית הוריה.
״סבא ידע שימיו ספורים. אם היה משהו בבית הזה שהוא לא רצה שיתגלה, הוא היה דואג להסתיר אותו,״ פניקס כורע ברך על השטיח לפניי, ומדבר אליי בטון רך.
״בצוואתו הוא נתן לכולם להבין שזה נכס חסר ערך, ואני בספק אם מישהו מבניו, כולל אבי שהוא אחד הגברים החכמים שהיכרתי פרט לסבא, בכלל חשב מה פתאום סבא שהיה איש עסקים מבריק, רכש אותו.
לו יכולתי לדבר איתו כעת, אין לי ספק שהוא היה אומר לי שהוא ידע שאני אבחר בו. אני סקרן לשמוע למה הוא לא סיפר לי עליו. אולי זה חלק מהמבחנים שהוא מעמיד אותי בפניהם. אני צריך להוכיח לו, גם במותו, שאני ראוי למקום הזה.
את מבינה שלהוריש למישהו את המקום הסודי שלך, יותר קשה מלחלק את הכספים שצברת, כאלה שלא תוכל להשתמש בהם יותר.
המקום הזה הוא המהות שלך, המורשת האמיתית שלך, משהו שיהיה קיים לנצח, ויעבור מדור לדור. אני יודע שהיה לו חשוב שהמקום הזה ימשיך לחיות בלעדיו, אחרת לא היה מתנה את השימוש בחשבון הבנק רק על ידי מי שימשיך לעבד את האדמה.״
הוא מניח על ברכיי יומן מעוטר בציור של וורדים שצוירו ביד. הייתי כל כך שקועה במילים שלו, שלא שמתי לב לקיומו של היומן. ״הנה מה שחיפשת, המילים של סבתא רייצ׳ל. לא קראתי אותן, השארתי זאת לך. יש לי הרגשה שאת תתחברי אליהן,״
אני מלטפת באצבעי את הוורדים שצוירו על הכריכה. אין ספק שהם צוירו באהבה רבה. ׳את מרשה לי?׳ אני לוחשת ועוצמת את עיניי.
שוב השמים מוארים באור הברקים, שיוצרים בהם מופע פירוטכניקה . ״זה ממש קרוב,״ ממלמל פניקס וגורם לי לפקוח את עיניי. קולות הרעם מחרידים את השקט, ואני מתכווצת במקומי.
״הכל בסדר בייבי שלי,״ הוא אומר כשהוא מבחין בתגובה הקיצונית שלי, ״אני פה, ואני שומר עלייך.״
״חייתי בהשרדות זמן רב מדי. לא הייתה לי ברירה, אלא להיות חזקה. עכשיו כל הפגמים שלי נחשפים, ואני לא יודעת איך להתמודד איתם,״ אני אומרת ונלחמת בדמעותיי.
״יש לי זרועות חזקות מספיק כדי לאחוז בך, ולא לתת לך ליפול. אני רוצה שתהיי מי שאת לידי, אנחנו נתמודד יחד עם הכל,״ הוא אומר לי כשעיניו נעוצות עמוק בשלי.
״את חושבת שרק בגלל שגדלתי במשפחה עתירת ממון, החיים שלי היו תמיד מצופים בדבש? גם אני נושא דברים על כתפיי, ואני יודע שאיתך אני יכול להיות מי שאני.
את רואה שאני משתף אותך בדברים הכי אישיים שלי, כאלה שלא הייתי חושב בכלל לשתף מישהו אחר.
את תופסת מקום גדול בלב שלי, ולכן גם הגבתי כפי שהגבתי כששמעתי את המילים של קייל. זה לא בא מתוך חוסר אמון בך, אלא מתוך פחד לאבד אותך.
לא תמיד הפחד הוא הגיוני. בעצם כשאני חושב על זה, הוא לא הגיוני, הוא רק מחשבה על מה שאולי יקרה, בלי היכולת לחשוב באותו רגע איך לפתור את המכשול שהוצב לנו. עכשיו ספרי לי מה עורר בך תגובה כזאת.״
אני מספרת לו על תיבת התכשיטים של אימי, ועל כך כשהביא לי את היומן של סבתא רייצ׳ל ביקשתי ממנה רשות לקרוא בו, ובדיוק אז התחילה סערה גדולה.
״סבתא רייצ׳ל הייתה אוהבת אותך מאד, אין לי ספק בכלל,״ הוא אומר בחיוך, ״אני לא יכול לדמיין שיש מישהו שלא יתאהב בך. וכן, אני יודע מאיפה הגעת, אבל גם ראיתי איך אנשים כאן מחבקים אותך, וזה בזכותך.״
״אני לא תמימה, אני יודעת שזה לא מעט בגלל שהם מחפשים את הדרך אליך,״ אני אומרת.
״אם את מתכוונת לנשים, אז שיחפשו. אני יודע מה אני שווה כגבר. מאז שאני זוכר את עצמי נשים חיפשו את קרבתי. כל זה שייך לעבר. את פגשת אותי ברגע שהיה עליי לקחת החלטה גורלית. אין לך מושג מי אני, ומה היכולות שלי מכל בחינה שהיא, ועדיין את תומכת בי ללא היסוס. מה גם שאת מדהימה בעיניי. היופי שלך עוצר נשימה בעיניי. למה שאחפש לך תחליף?״
המילים שלו עדיין תלויות בחדר, כשהטלפון שלו מצלצל. "זה סקוט,״ הוא אומר ועונה לטלפון. אני מוציאה אוזניות מכיסי ופותחת בחרדת קודש את היומן.
השיחה לא אורכת זמן רב, ופניקס מסמן לי להוריד את האוזניות. ״אין לי סודות ממך בייבי שלי,״ הוא אומר.
״זה לא אומר שאני צריכה להקשיב לשיחות שלך,״ אני עונה.
״מתי תפנימי כבר שאת פה כי אני רוצה אותך פה?״ הוא שואל באיפוק,.
״תודה,״ אני אומרת. הוא לא יכול להבין איך זה לגדול עם הידיעה שאת לא רצויה, שאת תמיד מפריעה, והלוואי ולא היית קיימת.
״סקוט סיפר לי שהוא לא זוכר שאי פעם היה כאן חורף כזה קשה. בכל מקרה מסיבת הריקודים לא תתקיים השבוע. הוא אמר שאם מזג האוויר ישתפר, אולי ניפגש בסוף השבוע.
אני אישית מתחיל להעריך את הימים האלה שאנחנו פה לבד. זה מאפשר לנו להתרכז ביומנים של סבא, ולהתכונן לימי האביב.
לעומת זה החיים בניו יורק ממשיכים, וקיבלתי הודעה מהמשרד. מי שעוסקת בהכנת המשכורות שוב מערימה קשיים. אני מתחיל להתעייף מהתרוצים שלה,״ הוא נאנח.
פניקס
ברור לי שאלייזה עושה הכל כדי לגרום לי להגיע למשרד, ולכן מעכבת את הכנת המשכורות. כמובן שאין לה מושג שאני נמצא מרחק של שלוש שעות ממנו.
אלייזה פורד@לינקולן השקעות:
מה כבר ביקשתי?
אני לא מבינה למה זה כל כך קשה להיפגש איתך?
פניקס לינקולן@לינקולן השקעות:
אני לא מבין למה את זקוקה לנוכוחותי.
כבר מספר שנים את מכינה את המשכורות גם בהעדרי.
אני עובד על פרוייקט מחוץ לעיר.
אלייזה פורד@לינקולן השקעות:
אתה מתחמק ממני.
אם כך המשכורות יחכו.
אני לא עונה לה. אני רוצה לבדוק עם אבלין אם היא יכולה לעשות זאת במקום. אלא שאז מגיעה שוב הודעה.
אלייזה פורד@לינקולן השקעות:
אני מתגעגעת אלייך…
מעולם לא הייתי מעורב אישית עם נשים מהמשרד שלי, עכשיו זה בטח לא עומר לקרות.
פניקס לינקולן@לינקולן השקעות:
אם אין לך מה לכתוב לי בענייני עבודה,
אל תפני אליי,
אני לא מעוניין בקשר אישי.
אני לא יודע איך אלייזה תגיב, ומחליט שאני לא יכול לדחות זאת יותר.
אני משתף את אבלין בתכתובת עם אלייזה. ״את מוכנה להסתכל על מערכת החשבונאות שלי, ולראות אם תוכלי להכין את המשכורות עבורי?״
״תביא לי את המחשב שלך, ותכניס אותי לחברה שלך,״ היא מבקשת.
אני עולה במהירות למשרד של סבא, לוקח את המחשב ויורד בצעדים מתונים חזרה. אני נושם עמוק. ׳בעוד דקות ספורות היא תדע מי אני. האם זה ישפיע על האופן בו היא מסתכלת עליי?׳
אני חוזר למרתף, ומוצא אותה יושבת על השטיח לפני האח. הלהבות מרצדות ואורן נשקף על פניה. ״אני נותן לך את כל מה שיש לי,״ אני אומר לה, מתיישב על השטיח לידה, מפעיל את המערכת, רושם את קוד הכניסה, ומגיש לה את המחשב. אני מתוח לראות איך היא תגיב.
ביד מיומנת היא מקלידה במהירות, ועוברת בין הדוחות השונים. אין לי מושג מה היא מחפשת, אבל יושב לידה בשתיקה.
״אליישה היא מנהלת החשבונות שלך, או רק פקידת שכר?״ היא שואלת.
״היא עוסקת בהנהלת חשבונות,״ אני עונה ותוהה למה היא שואלת.
״זה עסק מאד גדול,״ היא מתחילה לומר, ואני תוהה אם עשיתי את הדבר הנכון כשאיפשרתי לה לראות את לב העסק שלי. ״חשוב מאד להזרים נתונים באופן שוטף, כדי שתדע מה המצב, ותוכל לקחת החלטות נכונות. העבודה שלה היא רשלנית, ואני בטוחה שהיא לא מעדכנת את הנתונים מידי יום.״
״למה את חושבת שזה כך?״ אני שואל.
״כיוון שהמוח שלי מתוכנת למצוא את הפרטים הקטנים. הדבר הנכון לעשות הוא להגביל את ההרשאה שלה במערכת, אבל זה תלוי בך.
״בכל מקרה,״ היא אומרת ועוברת לתוכנה של הכנת המשכורות, ״נראה לי שהמשכורות הן די קבועות.״ אני מתפלא איך היא יודעת. היא מסתכלת עליי. ״אני צודקת?״
אני נכנס למערכת של השעות, ומעלה את סיכום השעות. ״איש מהעובדים לא נעדר,״ אני מאשר לה.
מאה וחמישים איש עובדים בחברה שלי. אם הייתי צריך הוכחה לכך שהיא יודעת מה היא עושה, אני רואה זאת לנגד עיניי. שעה וחצי לאחר מכן, היא מודיעה לי שהיא סיימה להכין את המשכורות.
״אתה יכול להעביר לבנק את ההוראה להעברות בנקאיות. שמרתי לך אותה כמסמך על המסך,״ היא אומרת, מגישה לי את המחשב, ולוקחת את היומן של סבתא.
״את רוצה לומר לי משהו?״ אני שואל.
״מה אתה רוצה שאומר?״ היא שואלת בפליאה. אני מישיר מבט עיניה, ומבין שהיא לא מעמידה פנים.
״למדת כעת מי אני,״ אני אומר בשקט.
״אני חושבת שאתה ראוי להערצה. הקמת עסק מדהים,״ היא עונה. אני מחכה שהיא תמשיך לדבר, אבל היא שותקת.
אני לא מסיר מבטי ממנה. ״הבנתי שאתה הרבה יותר עשיר ממה שחשבתי, זה לא משנה את מה שאני חושבת עליך. אולי כן, זה משמח אותי לראות שזה לא הפך אותך לאדם מתנשא, מסוג האנשים העשירים שחושבים שהם מורמים מעל כולם. אני מכירה אותם היטב, גדלתי ביניהם, או אם לדייק, הם גדלו אותי.״
אין לה מושג כמה זה גורם לי להעריך אותה יותר. הידיעה שכך היא גדלה, ומי שהיא הפכה להיות. ״בייבי שלי,״ זה כל מה שאני מסוגל לומר.
