אני מסתכלת לעברו של פניקס,לראות איך הוא מגיב על בקשתה של פטי שאעזור לה, ורואה שהוא לא לידי.
״רציתי להתייעץ איתו בקשר לבקשתך,״ אני אומרת.
״הוא לא שמע את השיחה שלנו,״ היא אומרת, ״הוא הלך לשוטט בחנות. כשהגעתם הוא היה עסוק בענייני הזריעה, ולא הסתובב בחנות. דברי איתו, ואני מקווה שתוכלי לעזור לי. אני בטוחה שאני לא היחידה שאשמח להעזר בשירותייך.״
אנחנו מחליפות מספרי טלפון. ״אתן לך תשובה בקרוב,״ אני מבטיחה, והולכת לחפש את פניקס.
אני מוצאת אותו עם מיירה. ״זה חמוד בעיניי,״ הוא אומר.
אני מביטה עליהם. פניקס עומד עם גבו אליי, ומיירה עושה הכל כדי למשוך את תשומת ליבו. ״הלוואי והייתי מוצאת גבר כמוך,״ היא אומרת.
״אני בטוח שיש הרבה כמוני,״ הוא צוחק, ״אני לא מי שאת חושבת.״
אני לא יודעת איך להגיב לשיחה. שמתנהלת ביניהם, ומבינה שאני מתחילה לפתח רגש עמוק אליו.
היא שולחת יד לגעת בו, אבל הוא נרתע. ״יש לי אישה את יודעת,״ קולו הופך להיות אסרטיבי.
הוא מתרחק ממנה, והולך לעבר הקופה. רק אז אני רואה שהוא אוחז בידו את שלושת השמיכות. ״חשבתי שתאהבי את אלה. כתוב עליהן – שלו, שלה. חשבתי שזה מושלם לכורסאות שלנו מול האח. וזאת השלישית שאהבת, בגודל של המיטה בחדר השינה.״
אני רואה שיש לו עוד משהו ביד. ״ג׳פרי אמרת שכל כך התלהבת מהפעמונים, שהוא החליט לתת לך אותם כבר היום.״
״לא התכוונתי להשתולל במסע קניות היום,״ אני אומרת לו בשקט.
״להשתולל?״ הוא צוחק, ״הרי אם היינו מבלים היום בניו יורק, הייתי מוציא סכום גדול בהרבה.״
״אתה בלתי אפשרי. אני לא אומר לידך יותר שאני אוהבת משהו,״ אני אומרת נבוכה.
״חסר לך שלא,״ הוא אומר.
פניקס משלם עבור הדברים שקנה לי. ״אני רוצה ללכת לבנק, את מוזמנת לשוטט בשאר החנויות, ואני אדאג כבר לשמוע אם יש משהו שאהבת.״
הוא יוצא מהחנות, שם את השקיות ברכב, וחוצה את הכביש לעבר הבנק מעבר לרחוב. רק אז אני נזכרת ששכחתי לשאול לדעתו לגבי בקשתה של פטי.
״אני יוצאת עם אבלין,״ קוראת פטי לעבר מיירה.
״אל תתרגשי ממנה. לא פשוט למצוא זוגיות כאן, אבל לינקולן בהחלט הבהיר לה שהוא תפוס על ידך.״ אין לה מושג כמה משמח אותי לשמוע זאת.
אנחנו נכנסות לחנות שמוכרת מוצרי טבע, ואני שיכורה מריחות השמנים האתרים. אני כל כך רוצה לספר להם שאני מקווה שבקיץ יהיו גם לי מוצרים מפרחי הלבנדר, אבל עדיין מוקדם לשתף איש בתוכניות שלי, בייחוד שעדיין שום דבר לא מוגדר בין פניקס לביני.
אני נהנית מהשיחות עם בעלי החנויות שנסובות סביב בקשתם שאעזור להם, המוצרים שהם מוכרים, ומסיבת הריקודים ביום חמישי. כמובן אם מזג האוויר יאפשר זאת, מצטרפת ההערה הזאת לכל שיחה.
״ספרי איך זה בניו יורק. בטח אצלכם לא מוותרים על אף מסיבה,״ הם אומרים וצמאים לשמוע מה יש לי לומר.
״אתם מבינים שהעיר בנויה מבנינים גבוהים וצפופים, זה נוף אחר, לא מרחבים פתוחים כמו פה, שמאפשרים לרוח לעשות כרצונה. אני יכולה להעיד מהזמן הקצר שאני כאן,״ אני אומרת כשמספר לא קטן של צעירים מתקבץ סביבי, ״שאני לא זוכרת שחוויתי כל כך הרבה סופות. אני מודה על אח העצים שבוערת ושומרת על החום בבית. אף פעם לא שמעתי את הרוח שורקת חזק כל כך.״
״את מעדיפה את החורף כאן על פני זה שבעיר?״ שואל אותי אחד הצעירים שהוא בעל חנות צבעים.
״אני מרגישה שאני נושמת פה טוב יותר.״ אני עונה.
״זה אומר שתטפלי גם בי?״ הוא שואל.
שתיקה משתררת פתאום. אני עוקבת אחרי מבטיהם כדי להבין מה קרה, ורואה מאחוריי את פניקס.
אני נכנס לבנק ומציג את עצמי כמשק לינקולן. לא מפתיע אותי כשהשיחה נסובה סביב סבא, הרי סניף הבנק הזה הוזכר ביומנים שלו, אבל דבר לא הכין אותי לעובדה שיש כאן חשבון בנק פעיל ע״ש משק לינקולן בערבון מוגבל.
הפעולות האחרונות נעשו בו בסתיו האחרון עם סיום עונת הקציר, על ידי סבא כשכבר היה חולה, והן כללו תשלום גמר חשבון לעובדים.
אני תוהה אם סבא ידע שזאת הפעם האחרונה.
חשבון הבנק הזה לא הוזכר לפי מיטב ידיעתי בצוואה, ואני רושם לעצמי הערה לדבר על כך עם עורך הדין יורקלנד.
מנהל הבנק מפתיע אותי באומרו שיש לו מסמך חתום על ידי סבא, שעם מותו חשבון הבנק יועבר לבעלותו של מי שיירש את המשק בלבד. עם זאת הוא התנה זאת בכך שהמשק ימשיך להיות פעיל. במקרה שהיורש יחליט למכור אותו, יתרם הסכום שהצטבר בחשבון הבנק לאגודת הכפר.
״כמובן שהיה עליי לומר לך את תוכנו המלא של המסמך, אבל אין לי ספק שהחשבון יועבר לידך. הרי כבר הבעת את רצונך להשתקע במקום, ואף ציינת שבצעת הזמנה ראשונה של הזרעים אצל פטי, בדיוק כפי שנהג סבך המנוח לעשות,״ הוא מסיים את השיחה.
אני כל כך מופתע ממה שנודע לי, ומצטער שאבלין לא נמצאת איתי כעת. אני מחליט לא לבקש עדיין את דפי הבנק. בסופו של דבר בניתי את תוכניותיי בהסתמך על הכסף שמופקד בחשבוני בניו יורק.
אני מתחבט לרגע, ואומר למנהל שאבוא שוב לפתוח חשבון בנק פרטי על שמי ועל שמה של אבלין. ״כיוון שאני מתכונן לקבוע את מגורי הקבע שלי בכפר, אני חושב שמן הראוי שאעביר את חשבוני מנוי יורק לכאן,״ אני אומר לו.
״באיזה סכום מדובר?״ הוא מתעניין.
אולי כי אין לי מושג כמה כסף יש בחשבון הבנק של סבא, ואולי כי אני עדיין לא מוכן לחשוף בפני אבלין את עושרי, אני מחליט להעביר רק סכום קטן יחסית. ״אני מניח שמאה אולי מאה עשרים אלף.״
מנהל הבנק מביט עליי בהתפעלות, מה שמאשר לי שצדקתי בהחלטתי.
אני מביט מבעד לחלון חדרו של המנהל על הרחוב, ורואה את אבלין מוקפת באנשים. היא נראית רגועה, ואפילו מחייכת אליהם מידי פעם.
אני כבר רוצה לשתף אותה במה שלמדתי בפגישה.
אני נפרד ממנהל הבנק, ומבטיח שהפעם הבאה אקבע פגישה מסודרת.
״כאן זה לא ניו יורק. העניינים מתנהלים כאן בקצב שונה, ובפחות רישמיות,״ הוא עונה.
אני נפרד ממנו, וחוצה את הרחוב. אני מחסיר פעימה כשאני שומע את אחד הצעירים שואל את אבלין אם היא תטפל גם בו. אלא שאז אבלין מסתובבת אליי ומחייכת. ״תכירו את פניקס, בזכותו אני כאן.״
אני מגלגל את המילים שלה במוחי, מנסה להבין מה הן אומרות.
״סיפרו לי שיש מסיבת ריקודים, אתה רוצה ללכת?״ היא שואלת כשאנחנו הולכים לכיוון לרכב.
״למה שלא תלכי עם חברייך החדשים?״ אני עונה באיפוק.
״הבנתי,״ היא עונה ומשתתקת.
״יש עוד מקום שאת רוצה לראות?״ אני שואל.
״מה שתרצה,״ היא עונה לי תשובה סתומה. אני לא מבין מה היא באמת רוצה. שקט מתוח משתרר בינינו.
״אני צריכה,״ היא שוברת את השתיקה, ״שתקבע לי עוד חוקים, כמו זה שאתה זה המפרנס.״
״אני לא מבין אותך,״ אני אומר מתוסכל.
״ואני לא יודעת מה עשיתי שגורם לך לשלוח אותי למסיבה לבד,״ היא עונה, ״אני כנראה חיה באשליות.״
״תסבירי,״ אני מבקש.
״אני מכירה היטב את המקום הזה שאומרים לי שאני מיותרת,״ היא אומרת בטון חסר רגש, ״חשבתי…״ היא משתתקת.
אני מרגיש מועקה גדולה. איך השיחה בינינו, היום שהתחיל כבוקר קסום, הפכה להיות כזה?״ המילים שלה הולמות לי בראש.
״האזור הזה הוא העולם שלך. אני פה רק אורחת. האמנתי שאני רצויה פה איתך. הקשרים שקשרתי היום לא היו רק עבורי, אלא בעיקר עבורך.
למה שאתה לא תלך למסיבה. ראיתי את הנשים כאן מסכלות עלייך,״ היא אומרת.
אני רוצה לענות, מנסח בראשי את המילים, כאשר אישה יפיפיה ממהרת לעברנו. היא מביטה עליי בסקרנות, ועיניה מביעות הערכה על מה שהיא רואה. ״אני מלודי,״ היא אומרת, ומגישה לאבלין את כרטיס הביקור. היא אוחזת בידה זר ורדים, ונותנת אותו לאבלין. ״רציתי לדבר איתך ביחידות. אני לא חושבת שמסיבת ריקודים זה המקום לנהל עסקים,״ היא צוחקת. ״אני אלופה בשזירת זרים, אבל כל כך מפוזרת בשאר הדברים. את מוכנה לעזור לי?״
״תכירי את פניקס,״ אבלין מציגה אותי, ״הוא צריך לחזור הביתה. אני אתקשר אלייך.״
אנחנו נכנסים לרכב. ואני מתחיל לנסוע. והשתיקה ממשיכה לרעום בינינו. ״לא דיברת איתה בגללי?״
״מה יכולתי לומר לה? שאני לא יכולה לעזור לה, כי אין לי פה עתיד?״ היא עונה בטון חסר רגש.
אני מאותת ועוצר מיד בצד. ״את יכולה להסביר לי מה קורה?״
״אני?? מאז שיצאת מהבנק היחס שלך אליי השתנה. כבר הסברתי לך, אני לא מתחננת בפני אף אחד שירצה בי. אני רגילה שאני לא שווה כלום,״ היא אומרת, ״קח אותי בבקשה לבית שלך. אני רוצה לקחת את הדברים שלי ולשחרר אותך.״
״אני לא רוצה שתלכי,״ אני אומר המום מהתגובה שלה.
״אבל שאלך לבד למסיבה אתה כן רוצה? אתה יודע מי הולך לבד למסיבה? מי שאין לו בן או בת זוג. אז הבנתי שאני לבד פה, ואין לי רצון להישאר, למרות שהאנשים פה מאד נחמדים.״
״שמעתי את השיחה שלך עם בעל חנות הצבעים,״ אני אומר לבסוף.
״איזה שיחה?״ היא מסתכלת עליי.
״זאת שהוא שאל אותך אם תטפלי בו,״ אני אומר.
״הבנתי. זאת שקייל שאל אותי לעיני כולם אם אטפל גם בו?״ היא שואלת בהדגשה, ״כמו שאחרים ביקשו שאעזור להם לנהל את חשבונותיהם, כיוון שמי שעושה את זה כעת מתרשל בתפקידו?
זה נשמע מאד הגיוני שזה מפריע לך.
רק שתדע שאמרתי לכולם, ובעיקר לפטי, שאני צריכה לשאול לדעתך, לפני שאתן להם תשובה. אבל כעת התשובה כבר ברורה לי, כי אני לא מתכוונת לחזור לפה מהיכן שאבחר לבסוף להיות, רק כדי לטפל בחשבונותיהם.״
״אני כזה אידיוט,״ אני ממלמל בקול.
״ואני רק רוצה לעזוב כמה שיותר מהר. כואב לי להיות פה, אחרי שאני מבינה שהחלומות שלי התנפצו. ולחשוב שרק לפני שעה חשבתי שאני בגן עדן, כשכל הסימנים אישרו לי שהגעתי לשם.״
״אף פעם לא חייתי עם אישה. אני מודה שהייתי נמהר מידי בהסקת המסקנות שלי. כל כך התרגשתי לספר לך מה שגיליתי בבנק, וראיתי אותך מוקפת אנשים, שכל אחד מתחרה על תשומת ליבך. הרגשתי שאת לא צריכה אותי, את בעולם משלך. ואז באו המילים של קייל שפרשתי לא נכון,״ אני אומר לה.
״כשיצאת לפאב, סמכתי על מה שאמרת לי, למרות שאני לא מכירה אותך, ולא יודעת דבר על עברך, ומי אתה באמת. אתה הבטחת לי שלא תלך עם אחרות, והמילים שלך הספיקו לי. כואב לי שהסתכלת עליי, וחשבת אחרת, שחשבת שאני מסוגלת לבגוד באמונך בי.״
הכאב שעל פניה, כואב לי בפנים. אני אכזבתי אותה, ולא מגיע לה.
״כבר סיפרתי לך שתמיד הייתי רק עם עצמי, בלי מחויבות לאף אחת. אם למדתי משהו על עצמי היום, זה קיים בי הפחד לאבד אותך,״ אני אומר לה בכנות, ״את סולחת לי בייבי שלי?״
״אני רק רוצה לדעת שאני פה כי אתה רוצה שאהיה פה איתך,״ היא אומרת לי בדמעות. אני מרגיש שאני הולך לאיבוד מול הדמעות שזולגות ממנה.
״אין דבר שאני רוצה יותר, מהקירבה שלך אליי. את נותנת לי הרבה כוח לצאת לדרך הבלתי ידועה שלפנינו. כל חיי עסקתי בנושא שדורש ריכוז ומחשבה. אמנם אני שומר על כושר גופני, אבל אף פעם לא עבדתי בעבודה פיזית קשה. נכון שאין לי בעיה לנהל צוות עובדים גדול, זה מה שעשיתי עד היום, אבל עדיין יש קונן בתוכי חשש מסוים שלא אדע איך להתנהל נכון. אני לא רוצה לאכזב אותך.״
״בעבודת אדמה לא הכל תלוי בך. אני אתמוך בך בכל מה שתעשה, אם תרצה אותי איתך,״ היא אומרת.
״אם לא הייתי ברור מספיק, אז הנה אני אומר לך, אני רוצה אותך איתי,״ אני אומר.
״אם כך תחזור לעיירה. ראיתי דיינר קטן בסוף הרחוב, ואני גוועת מרעב,״ היא אומרת.
״בייבי שלי.״ זה כל מה שאני מסוגל לומר. אני מרגיש את העננים הקודרים שעטפו אותי מתפזרים, למרות שבחוץ השמים אפורים.
אבלין מזמינה ארוחת בוקר שכוללת ביצים, נקניקיות עסיסיות, ותפוחי אדמה צלויים. אני כבר לא רגיל לארוחות כאלה, ומחייך למראה הצלחות שמוגשות לנו. ״למה לא אמרת שאת כל כך רעבה?״ אני מחייך כשהיא מתחילה לאכול.
״בכפר, חיה כבן כפר,״ היא אומרת בשיא הרצינות, ״אצלנו בניו יורק, אוכלים רק ארוחות בריאות עשירות בויטמינים.״
״אני לא מבין,״ אני עונה לה ברצינות, ״את מניו יורק? אני לא מוצא בך שום סממן של בת עיר.״
״כיוון שכאן זה גן העדן שלי,״ היא אומרת.
״שלנו,״ אני מתקן אותה.
״שלנו,״ היא עונה בהחלטיות, ״אומר לך בכנות, לא הייתי שורדת כאן עם ארוחות בוקר כאלה מידי בוקר. של מי היה הרעיון הזה להרכיב מנה כזאת כאוכל לפתוח בו את היום?״
״את שוכחת שעדיין לא התנסנו בעבודה בשדה, ואולי נגלה שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים.״
״איזה מזל שאנחנו פה לבד כעת,״ היא אומרת, ״אנשים היו חושבים שהגענו לכאן מכוכב אחר, עם השיחה הפילוסופית הזאת שלנו. אני בטוחה שאף אחד לפנינו לא העלה במוחו מחשבות כאלה,״
אני שמח לראות שהיא שוב במצב רוח טוב. ״אני מצטער,״ אני אומר לה.
״חשוב שלא נשאיר את המחשבות לעצמנו,״ היא אומרת.
״וזה החוק השני שלנו,״ אני אומר לה.
״תודה,״ היא אומרת.
״על מה?״ אני שואל.
״על זה שאתה מקשיב לי,״ היא אומרת, ואני מרגיש צביטה בלב על כל מה שהיא עברה בילדותה.
״אני מבטיח לך שתמיד אקשיב לך,״ אני אומר, ומתכוון לכך. ״יש עוד משהו שבא לך לעשות?״
״פטי הלכה איתי כדי להכיר לי את בעלי החנויות, אבל בעיקר דברנו בחוץ, ולא ראיתי הרבה. מה מופיע ברשימה של סבא?״ היא שואלת, ״רגע, לא שאלתי אותך איך היה בבנק.״
״מסתבר שלמשק לינקולן יש חשבון פעיל בסניף הבנק,״ אני אומר.
״זה אומר שכל החשבונות של הבית משולמים דרכו, ולכן החשמל עובד, וכל שאר החשבונות האחרים. תכננתי להתקשר השבוע לכל מקום לברר את זה. אני מניחה שיש שם יתרה חיובית,״ היא אומרת.
״כן, אם כי עדיין לא ביררתי כמה כסף מופקד שם. רציתי לפתוח איתך חשבון פרטי, אליו אזרים כסף מניו יורק,״ אני משתף אותה.
אני תוהה אם הוא יסכים שגם אני אפקיד בו כספים, או זה יכעיס אותו. אני מחליטה לדחות את השיחה איתו על הבקשה של בעלי החנויות שאעזור להם בניהול חשבונותיהם.
אלא שיום המשכורות הקרוב הוא ביום שישי, והם לוחצים עלי לקבל תשובה. מה אני אמורה לעשות? ברור לי שלא אוכל להתחמק מהם, שכן אני אפגש איתם ביום חמישי במועדון הריקודים.
״אתה זוכר את השיחה שלי מקודם עם בעלי החנויות?״ אני שואלת את פניקס.
״חשבתי ששכחנו ממה שקרה,״ הוא אומר.
״הם ביקשו שאכין להם את המשכורות לעובדים,״ אני אומרת.
״אמרת לי, אבל אני לא מבין למה שיבקשו ממך לעשות זאת?״ שפת הגוף שלו משתנה.
״אני זוכרת את החוק שלנו, ולכן אני מדברת איתך.״ אני רוצה שהוא ידע שאני סומכת עליו. ״סיפרתי כשהיינו אצל פטי שלמדתי באוניברסיטה ראיית חשבון.״
״אני מודה בפנייך שהייתי כל כך מבוהל כשהתעלפת, שלא הייתי מרוכז במה שאמרת. כלומר אני זוכר שסיפרת על אביך, ואמרת שלמדת את תורת הצמחים. מה שאת אומרת זה ש…״ הוא מסתכל עליי.
״שיש לי רישיון לעסוק בראיית חשבון. אני מניחה שאמרתי זאת כשכבר לא היית לידי,״ אני אומרת.
״זה בהחלט מסביר את העובדה שלא ידעתי. זה מדהים. אני מודה שלא הייתי מנחש שאת עוסקת בזה. אני מבקש שתטפלי בעניני המשק שלנו, וגם אעביר לידייך את הטיפול של העסק בניו יורק. אחרי שתלמידי את החומר, אני אתן לך להחליט אם תרצי לעזור גם לבעלי החנויות.״
״ברור שקודם אטפל רק בעניינים שלנו,״ אני אומרת לו, למרות שאין לי מושג מה בדיוק העסק שלו, וכמה עבודה הוא מצריך.
״עד שאעביר הכל לכאן, אולי כדי שתעזרי להם. לא נראה לי שיש להם הרבה עובדים. אני הייתי אומר להם שאת לא יכולה להתחייב לעשות את זה כל הזמן, אבל מוכנה לעזור להם כעת כדי שלא תהיה להם בעיה.״
״בסדר,״ אני אומרת.
״אני רוצה שתזכרי שהייעוד שלך כאן הוא להגשים את החלומות שלך, וטיפול בחשבונות של אחרים זה לא חלק מהם,״ הוא אומר.
אז מסתבר שהוא באמת מקשיב לי.
