הסערה נמשכת שלושה ימים ללא הפסקה. אנחנו מרבים לשהות בקומת המרתף. יש לי הרגשה שכאן סבא וסבתא העבירו את הימים הקשים של החורף.
אנחנו ממשיך לקרוא את היומנים של סבא, ואני משתף את אבלין במה שקראתי. היא מקשיבה בעיון, ולעיתים משתפת אותי מהידע שלה, או מסבירה לי מדוע כך צריכים הדברים להעשות.
גרייסי מתקשרת אליה מידי יום, והן מנהלות שיחות ארוכות. היא לא היחידה שמתקשרת אליה, מה שמשמח אותי מאד. לפעמים אני שומע אותה אומרת למישהי שהיא לא מעוניינת להיכנס לרכילות.
״לא אמרתי שאת רכלנית, רק שיש דברים שאני חושבת שזה לא ענייננו. לכל אחד יש זכות להחזיק בדעתו, ואם היא אומרת מה שהיא אומרת. זה שלה. אל תקחי ללב.״
״לפעמים יש לי הרגשה שיש תחרות על החברות איתנו. הייתי חייבת להעמיד את תמרה במקום, אחרת עוד הייתה מספרת לי דברים שאני לא רוצה לשמוע. מה קורה בבית של מישהי זה עניינה.
מי כמוני יודעת שבית יפה מבחוץ, וגם מבפנים, לא מעיד דבר על הגרים בו.* מה גם שאני מרגישה שמתקרבים אליי מתוך סקרנות לראות מה קורה בבית הזה,״ היא מסכמת את דבריה.
״למה את לא חושבת שאולי הן פשוט מחפשות את קרבתך?״ אני שואל.
״אני מחייכת לכולם, ומראה שאני ילדה מאושרת. אני לא אראה לאיש את הצלקות העמוקות שחרוטות בי. אני לא יודעת איך אתה הצלחת לחשוף אותן,״ היא מוסיפה את המשפט האחרון בשקט.
״אולי כי את יודעת שלעולם לא אפגע בך,״ אני אומר.
היא מזדקפת ומשירה אלי מבט, היא מדברת איתי בעיניה ללא מילים. ״תבטיח לי,״ היא אומרת לבסוף, ״שאם יום אחד תמאס בי, תאמר לי זאת מייד.״
יש לה יכולת לגרום ללב שלי לדלג על פעימותיו. ״זה לא יקרה,״ אני עונה מייד.
״תבטיח לי,״ היא לא מרפה.
יכולתי להיעלב מההתעקשות שלה שאומר זאת, כאילו שאינה בוטחת בי, אבל אני יודע מהיכן חוסר הביטחון שלה. ״אני מבטיח.״
הסערה עברה, ואנחנו יוצאים מהבית לאמוד את נזקיה. אני שמח לראות שפרט לכמה חפצים שהתעופפו ברוח והתפזרו בחצר האחורית, הכל נראה בסדר.
״אני רוצה להראות לך את המבנים בחצר,״ היא אומרת, ופונה לעבר המבנה הראשון. אני מופתע לראות שהיא מקישה מספר על לוח מקשים שעל המשקוף והדלת נפתחת. ״סבא בחר בשנת הלידה שלך כקוד לפתיחת המוסך והמחסן של הכלים,״ היא אומרת. היא מדהימה אותי איך היא חשבה על כך.
״אולי כדי שתכניס את הרכב למוסך. קראתי את התחזית, ונראה שצפויים השבוע עוד ימים כאלה,״ היא מציעה, ואני עושה כדבריה. במוסך יש מקום לשתי מכוניות. אני מניח שסבא בא עם המכונית שלו מניו יורק לכאן, והשתמש בטנדר רק בכפר. הזכרונות שבים וצפים בזכרוני.
*
ביום שקברנו את סבתא, הבנים שלה התפרקו. כל אחד עיבד את האבל שלו לעצמו, וסבא נשאר לבד עם הבור העצום שנפער בליבו. אני יודע, כי הייתי שם, ותמכתי בו.
״אי אפשר לשפוט אותם, בסופו של דבר הם איבדו את אימא שלהם, ולאימא אין תחליף,״ הוא אמר לי, אבל אני הרגשתי את הכאב שניסה להסתיר ממני.
״ועדיין יש להם אותך,״ לא יכולתי להתאפק, ״מאד אהבתי את סבתא, אבל אתה פה, ואי אפשר..״ סבא לא נתן לי לסיים את המשפט.
״אני שמח שאתה פה איתי ילד, זה נותן לי את הכח להמשיך,״ הוא אמר.
״אתה לא חושב שאתה צריך להיות עם אבא בימים האלה?״ שאל אותי אית׳ן כשבאתי לבית הוריי.
״אני כאן, לא כך?״ עניתי לו, ״אבל אני עדיין חושב שגם צריך להיות עם סבא שנשאר לגמרי לבד. אני לא מבין למה הבנים שלו לא חושבים כך.״
״זה ברור שאתה רוצה את הכסף שלו, אני לא אתן לזה לקרות,״ אמר לי דודי צ׳רלס.
״אם אתה חושב שזאת הסיבה שאני מבקר אותו, למה שאתה לא תלך אליו בעצמך, ותשכנע אותו להוריש לך את כל הונו.״
את המילים האלה אמרתי לו עוד לפני שהקמתי עסק משלי, וגרפתי מיליונים בזכות עצמי. לא שיתפתי אותו במילים שסבא אמר לי.
״אני יודע שאתה פה בשבילי, לא בשביל הכסף שלי,״ הוא אמר.
״אני שמח שאתה יודע, ומבקש שלא תעדיף אותי על פני אף אחד. אני מעדיף את הנוכחות שלך בחיי, על פני הכסף. אתה מלמד אותי איך להתנהל נכון גם מבחינה פיננסית, וזה שווה יותר מהכסף שיש לך בבנק,״ עניתי לו.
״אני יודע. ולכן אני משקיע בך ומלמד אותך. אני רואה שאתה רוצה ללמוד, ולא מחכה ליום הסתלקותי בעולם, בו הכל יגיע אליך ללא מאמץ.״
*
אבלין מראה לי בהתרגשות את מחסן הכלים, ואת הטרקטורים החונים בסמוך לו. ״אתה יכול לדמיין אותם חורשים את האדמה?״ היא שואלת. אני נדבק בהתלהבות שלה. אני בהחלט יכול לדמיין זאת, ומחכה כבר בקוצר רוח לימים שיבואו. מה שממלא את ליבי אושר, זה שהיא רואה את עצמה שם איתי, לא בשדות, אבל בימים שיגיעו.
״ומה זה?״ אני מצביע על המבנה שליד. ״גם לזה יש קוד כניסה, והוא שנת לידתך מהסוף להתחלה.״ היא מקישה את הקוד, ועיניה נוצצות.
׳למה יש לי הרגשה שהיא רוצה את המקום לעצמה?׳ ״זאת הפינה שלך,״ אני קובע.
״אתה קוראת את המחשבות שלי?״ היא מתפלאת.
״אני יכול לראות אותך יושבת, צופה בשדות, ורוקמת את החלומות שלך,״ אני אומר לה.
״אז מסתבר שכן,״ היא עונה, ״כמובן שלא אעשה דבר בלי שאדבר איתך על כך.״
״בדרכי למוסך ראיתי מספר חנויות. מה דעתך שנצא לסיבוב? אם אכן מתקרבת עוד סופה, כדי שנצייד במצרכים,״ אני מציע.
״אני חושבת שיש לנו בבית הכל ,״ היא עונה. שוב מתקדרים השמיים, ואנחנו ממהרים להיכנס לבית.
אני מספיק לסגור את הדלת ולהבריח את המנעול, כשהטלפון מצלצל. קמרון מתקשר להודיע שהבת שלו חולה, וארוחת הערב בסוף השבוע מבוטלת. ״מסתבר שיש התפרצות של אבעבועות רוח בכפר,״ אומר קמרון, ״תשמרו על עצמכם.״
״חלית באבעבועות רוח?״ אני שואל את אבלין. היא מסתכלת עליי מופתעת.
״כן, למה אתה שואל?״ היא מתפלאת.
״מסתבר שמי שהיה בשוק בסוף השבוע, נחשף למחלה. הבת של קמרון נדבקה, כך שארוחת הערב מבוטלת,״ אני מסביר לה את שאלתי.
״אני בספק שהיא הייתה מתקיימת בכל מקרה. זה לא מזג אוויר לארח ולהתארח,״ היא אומרת, ואני מסכים איתה. מה גם שנעים לי להיות לבד איתה, ואני לא מרגיש שחסרה לי חברת אנשים.
מידי יום היא מפתיעה אותי עם מנה אחרת. ״ככל שאני טועם יותר את התבשילים שלך, כך מתחשק לי פחות לאכול בחוץ אצל אחרים. את כל כך מזכירה לי את סבתי, כל כך אהבתי לאכול אצלה.
פתאום אני מבין, מה שלא הבנתי אף פעם. בני משפחתי אוהבים ללכת למסעדות יוקרה, ואני תמיד שנאתי ללכת איתם. אני שמח שאבלין אוהבת לבשל אוכל פשוט ומשביע.
אני בוצע חתיכה מהלחם הכפרי שאפתה, טובל אותו בציר הבשר, ומתענג על חתיכת צלי טעימה. ״ מממ… טעם מושלם,״ אני אומר בהנאה, ״מי צריך ללכת למסעדה, עם אוכל כזה.״
״האהבה לבישול נולדה אצלי מתוך זה שאני אוהבת לאכול בבית. ההורים שלי אוהבים ללכת למקומות נחשבים, כאלה שהולכים אליהם כדי לראות ולהראות. אני לא יודעת איך אתה, אבל אותי זה ממש דוחה.״
אני מבין שהיא באה מבית עשיר. העובדה שהיא מתעבת זאת, רק מראה לי כמה אנחנו מתאימים. אני כבר לא צריך לחשוש לחשוף את עושרי בפניה, זה לא מה שקונה אותה.
״שלא תבין לא נכון, אני לא נגד למלא את חשבון הבנק שלך בהרבה כסף, אבל אין לי צורך לנפנף בו לעיני כולם. מי שלא רוצה בחברתי בגלל מי שאני, אין לי כל רצון להתחבר אליו,״ היא אומרת.
״מעניין אותי איך סבא הציג את עצמו כאן,״ אני בוחן לראות איך תגיב.
״ממה שראינו עד כה, הוא לא נתן לאיש להיכנס לביתו, ועדיין אנשים העריצו אותו. אתה היכרת אותו, מה אתה חושב?״ היא מחזירה את הכדור אליי.
אני מהרהר בתשובתה, היא צודקת. אני חושב על כך שגם אני לא היכרתי את הצד הזה שלו. אולי את התכונה הזאת שלא לנפנף בעושר שלך, ירשתי ממנו.
אנחנו מסיימים לאכול, מפנים את השולחן, ויורדים שום למרתף. אני כל כך רגיל לכך שהטלפון שלי שקט רוב שעות היום, שכשהוא מצלצל, אני מעיף עליו מבט כאילו זה לא אמור היה לקרות.
״זה אית׳ן אחי,״ אני אומר ועונה לשיחה.
״איפה אתה?״ הוא שואל.
״נסעתי לראות את החלקה של סבא בכפר,״ אני בורר את מילותיי. אני לא יכול להסביר למה אני רוצה לשמור את אבלין רק לעצמי.
״נו…״ הוא אומר חסר סבלנות.
״אתה לא מאמין איזה ארמון מצאתי פה. עשרים חדרים מאובזרים,״ אני אומר לו.
״אתה קורע אותי מצחוק,״ הוא מגיב מייד ברוגז.
״בואו נאמר שזה כפר נידח, לא משהו שאתה ואני רגילים אליו. אין לי מושג אפילו אם יש פה מכולת,״ אני אומר לו.
״מתי אתה חוזר?״ הוא שואל.
״אין לי מושג. דווקא מתאים לי השקט הזה. מין חיים שקפאו,״ אני אומר לו.
״ואיך הנשים?״ הוא מתעניין.
״זה בדיוק מה שחסר לי פה, לנהל רומן עם בת כפר,״ אני מגחך. ׳בייחוד שיש לצידי את האישה הכי מדהימה בעולם,׳ אני חושב לעצמי.
״אז תהנה לך, וכשתשתעמם תחזור,״ אומר אית׳ן.
אני שמח בכך נגמרה השיחה, והוא לא חוקר אותי יותר.
אני רואה שאבלין יושבת על השטיח וגבה אליי. ״את כועסת עליי?״ אני שואל.
היא לא עונה לי. ״אבלין?״ אני קורא בשמה, אבל היא מתעלמת. נראה שהיא נפגעה מכך שלא סיפרתי לאית׳ן שאני איתה.
אני מתיישב לידה, ונוגע בזרועה. היא מסתובבת אליי, ואין טיפת כעס בעיניה. היא מוציאה את האוזניות מאוזניה, ואני מחניק חיוך.
״מה?״ היא שואלת כשהיא מבחינה בכך.
״חשבתי שאת כועסת עליי,״ אני אומר בלי לחשוב.
״למה שאכעס?״ היא מופתעת, ״דיברת עם אחיך, ורציתי לתת לך אפשרות לדבר איתו ביחידות, ולכן הקשבתי למוסיקה, והתכתבתי עם חברה מניו יורק. איך הייתה השיחה?״
״האמת היא שלא סיפרתי לו הרבה. אנחנו מאד שונים, והוא לא יכול להבין מה אני מוצא במקום הזה. אמרתי לו שמצאתי במקום ארמון מפואר ומודרני. הוא הבין שאני צוחק. אני לא חושב, בעצם אני יודע, שהוא לא היה נשאר פה דקה אחת. מצד שני אני לא יכול להאשים אותו, כיוון שאין לו אותך.״
״אתה חושב שאם היינו נפגשים סתם בעיר, הסיפור שלנו היה שונה?״ היא מפתיעה אותי.
״אני בטוח. אני הייתי ממשיך לעבוד יום ולילה בחברה שלי, ולא היה לי זמן בכלל לחשוב עלייך, לא בגללך, אלא בגלל מי שאני הייתי. אני פה שבוע בערך, ואני כמעט שלא מתעניין מה קורה בעבודה שלי, למרות שאני המנהל של החברה.״ אני עדיין לא מסוגל לספר לה שהחברה היא בבעלותי, והיא מגלגלת מחזור של מיליוני דולרים.
אני יודעת שאם פניקס לא היה מוציא אותי מהפאב באותו לילה, הייתי עוזבת בעצמי. אלא שהברירה שעמדה בפניי, הייתה ללכת לעבוד במשרד של אבי, מה שהיה הופך אותי לאומללה.
בזמן שפניקס מדבר עם אחיו, אני מתכתבת עם חברתי הטובה נינה.
נינה שניידר: זה נכון מה ששמעתי? עזבת את ניו יורק עם גבר שבא לפאב?
אבלין מורי: אם להודות על האמת, זה מה שקרה.
נינה שניידר: אבל זה כל כך לא את! את תמיד מאד הגיונית ושקולה.
אבלין מורי: אני מניחה שרוברטו סיפר לך זאת. אני גם מניחה שהוא לא סיפר לך איך הקליינטים הציקו לי שם. מבחינתם הייתי קיימת כדי לפרוק את היצרים שלהם.
נינה שניידר: נו באמת. כמה זמן כבר לוקח למצוץ לגבר, דקה ורבע? בעיקר כשהוא שיכור. הם משלמים תשר נדיב של מאתיים דולר ויותר על כך.
אני מתלבטת מה לענות לה. אני כבר מבינה שהיא כן עושה את זה, ולכן אני נמנעת מלומר לה שאני לא אמכור את גופי בעד שום הון שבעולם.
נינה שניידר: את הרי זאת שמכינה את המשכורות לעובדים, ויודעת כמה אנחנו מרוויחות. אז אל תשפטי אותי.
אבלין מורי: אני לא שופטת אותך, אבל תסכימי איתי שכל אחת בוחרת לחיות את חייה כרצונה.
נינה שניידר: את רוצה לומר לי שהגבר שהלכת איתו לא מזיין אותך?
אבלין מורי: תתפלאי, אבל הוא לא.
מייד כשאני מסיימת לכתוב את המילים האלה פניקס מתיישב לידי. חיוך מסתמן על פניו, ואני תוהה האם זה בגלל שהוא רואה את התכתובת בינינו. מסתבר שטעיתי. הוא דיבר עם אחיו וכשסיים פנה אליי, רק שאני לא שמעתי כיוון ששמתי אוזניות.
״אז מה נשמע בניו יורק?״ הוא שואל.
״דיברתי עם חברה שעובדת אצל רוברטו. אני חייבת להודות שהייתי די מזועזעת מהשיחה. בעיניה זה נורמלי ל… אתה יודע… לעשות את זה עם לקוחות. אני קמתי להגן על המלצריות, כשבעצם הן רואות בזה מקור הכנסה נוסף. אני מבינה כעת למה רוברטו כל כך כעס עליי, אם זה בעצם מעשה כל כך מקובל.
כנראה שעשיתי משהו טוב בחיים שלי, אם שלחו לי אותך משמים להציל אותי. אין מצב שהייתי נותנת למישהו לגעת בי מרצוני, אפילו תמורת מיליון דולר.״
״אני יודע בייבי שלי, ואת יודעת שאני לא הייתי נותן לזה לקרות. בכל מקרה, זאת החלטה שלה אם היא רוצה למכור את הגוף שלה, אל תקחי את זה ללב,״ הוא אומר. ״אני חושב ששנינו מיצינו את השיחות היום. אני מציע שנבחר סדרה לצפות בה, שתשטוף לנו את הראש. רק תזכרי שאני גבר,״ הוא מחייך.
אנחנו בוחרים בסדרה Chicago Fire, ומעבירים את הזמן בצפייה של הפרקים ברצף.
רק בשבת בבוקר מזג האוויר מתבהר, אבל אנחנו מוותרים על הביקור בשוק, למרות ששנינו כבר חלינו באבעבועות רוח. מאוחר יותר אנחנו שומעים שיש גם התפרצות של מחלת הפה והטלפיים.
״מעניין אם יש שרות משלוחים של מוצרי מזון גם פה,״ אני אומרת לפניקס, ושולחת הודעה לגרייסי בנושא.
היא מתקשרת מייד. ״אני יודעת שזה נראה כאילו אנחנו חיים בכפר נידח, ונכון שאין פה מרכזי קניות בכל פינה, אבל אנחנו כן קונים ברשת, ואם תסתכלי החוצה תוכלי לראות רכבים של שליחים ברחובות הכפר. אז לשאלתך, המינימרקטים עושים משלוחים הביתה.״
״זה לא מה שאמרתי, אני לא חושבת שהקידמה לא הגיעה למקום הזה.״ אני מתגוננת מייד, ״גם בניו יורק לא כל חנות מספקת משלוחים עד הבית.״
הטון הנעלב שאיתו התחילה את השיחה נעלם. ״אני מבינה ששמעת על התפרצות מחלת הפה והטלפיים,״ היא אומרת.
״זאת בדיוק הסיבה ששאלתי,״ אני מתרצת את שאלתי.
יום שלישי מגיע.
״סקוט הזמין אותי לצאת עם הגברים לפאב היום. זה יפריע לך אם אלך?״ שואל פניקס.
״מה פתאום, תלך ותהנה,״ אני עונה מייד.
״אני מבטיח לך שלעולם לא אתן לך סיבה לחשוש, או לקנא. אני לא מחפש חברה של נשים אחרות,״ הוא ממהר לומר.
״אני סומכת עליך,״ אני עונה.
״את לא תחששי להישאר לבד?״ הוא שואל.
״אני אבריח את המנעול, ולא פתח לאף זאב רשע,״ אני עונה לו.
״הנייד שלי ישאר פתוח, את יכולה להתקשר מתי שאת רוצה,״ הוא ממשיך, ״אני חושב שזאת הזדמנות טובה עבורי להכיר את הגברים בכפר, בעיקר כעת כשאני מנסה להכין צוות לעבודה בשדות.״
״זה רעיון מעולה בעיניי,״ אני אומרת.
אני שומעת אותו מאשר לסקוט שהוא יגיע הערב.
את ארוחת הערב הוא אוכל איתי כמידי יום. אני שמה לב שהוא לא מתלבט מה ללבוש, כפי שנהוג לעשות בעיר, אלא מתלבש כרגיל בג׳ינס וחולצת מיזע כחולה.
בשעה שבע הוא נפרד ממני, ועומד לצאת. ״תבטיח לי דבר אחד,״ אני מבקשת ממנו.
״אם את לא רוצה שאלך, אשאר בבית. אמרתי לך שאני לא יוצא בשביל לצוד…״ הוא מתחיל לומר, אבל אני לא נותנת לו לסיים את המשפט.
״תבטיח לי שלא תשתכר,״ אני מבקשת.
״כבר סיפרתי לך שאף פעם בחיי לא השתכרתי, וזה לא עומד לקרות גם היום. אני לא גבר ששותה בשביל להרשים אחרים, ומסתפק בבירה אחת או שתיים. שאחרים ישתו כמה שהם רוצים, אני לא אשנה את מנהגי,״ הוא אומר, נועץ מבט ארוך בעיניי, נושק למצחי, והולך.
אני נועלת את הדלת, בודקת שגם הדלת האחורית סגורה, מכבה את האורות, פרט לאור במבואה, ועולה לחדרי.
הערב שלו עם הגברים, הוא הערב שלי עם משחקי מהג׳ונג. שבועות לא שיחקתי, ואני שמחה על ההזדמנות לחזור לשחק. אני מזכירה לעצמי שהמשחקים הם לא רק ידע ומיומנות, אלא גם מזל.
אני פותחת את המחשב, מעלה את התוכנה, ומחכה שיצטרפו אליי עוד שלושה אנשים למשחק. הנייד מונח פתוח לידי, למקרה שפניקס יתקשר.
*
ההשראה לכתיבת מילים נאספת מרסיסי חיים שנאספים מכל מקום.
מי כמוני יודעת שבית יפה מבחוץ, וגם מבפנים, לא מעיד דבר על הגרים בו.*
את המשפט הזה כתבתי בגלל חברה קרובה. היא בעלת מקצוע נחשק, הוא עובד מהבית. יש להם בית גדול ויפה, חצר ובה בריכה פרטית, בו הם מגדלים את שלושת ילדיהם. לכאורה סיפור הצלחה.
אין הרבה שיודעים שבלידה השלישית נולד תינוק פגוע. לא רבים מכירים אותו שכן הוא נסתר מעיני כל.
לא כולם יודעים שהם כבר מזמן לא באמת זוג. הם חיים בנפרד, באותו בית, בחדרים נפרדים.
אנשים ממשיכים לראות רק את הבית גדול והיפה, החצר ובה הבריכה פרטית, ואין להם מושג כמה בלתי נסבלים הם החיים בתוכו.
