אני מנצלת את הזמן שפיניקס נסע עם דניאל למוסך, כדי לרדת ולחקור את המבנים בחצר. בדיוק כפי שחשבתי, המבנה הראשון הוא המוסך של המכוניות. על הדלת יש לוח מקשים. אני נזכרת בכתובת של האינטרנט שמופיעות בה הספרות תשעים ושש, ובהסבר של פניקס שזוהי שנת הלידה שלו. אני מקישה אלף תשע מאות תשעים ושש, ואכן הדלת נפתחת. אני מחייכת לעצמי. הנה עוד הוכחה לפניקס כמה סבו אהב אותו. אני בספק שמישהו מהמשפחה היה חושב לנסות את השילוב הזה של המספרים.
בדיוק כמו הבית, גם המוסך מסודר להפליא. דמעות ניקוות בעיניי למחשבה על החיים הסודיים של הסבא. אמנם אישתו הייתה שותפה להם, אבל לאיש מילדיו אין מושג איזה עולם עשיר הוא בנה הרחק מהם. אני מרגישה שזה בדיוק מה שקורה עם פיניקס. מרגיש לי שלאיש מבני משפחתו אין מושג מה קורה כאן, ושכך הוא מעדיף.
הקשרים שקשר כאן בכפר היו מהירים. הוא התקבל בחיבוק גדול, כאילו הוא חלק מהם. שמחתי שהוא הלך עם דניאל.
אני הולכת לראות את המבנים שאחרי המוסך. גם כאן צריך להקיש קוד. אלא שהפעם זאת לא שנת הלידה של פניקס. אני מחליטה לשחק עם המספרים, וכותבת את שנת הלידה בהיפוך. להפתעתי, הדלת נפתחת.
אני נכנסת בהיסוס למבנה. אני מוצאת בו שולחן מעץ, מדפים, וספה שנראית במצב מעולה. השולחן ממוקם מול חלון גדול המשקיף על השדות. אני בהחלט יכולה לדמיין את החלום שלי הופך בו למציאות.
המבנה האחרון מדהים אותי עוד יותר, גם הוא צופה על השדות, והוא מאובזר בכלי עבודה מודרניים לחקלאות. צמודה לו סככה גדולה, שנסתרת מהרחוב, ובה חונים שני טרקטורים גדולים. על הקיר יש לוח שנה חקלאי, ובו תיעוד של הפעולות האחרונות שנעשו בחווה בקיץ האחרון.
אני שומעת קול של מכונית מתקרבת, ממהרת לצאת החוצה, נועלת את המבנה שהקוד שלו כמו הקוד של המוסך.
אני רואה שפיניקס חוזר עם דניאל, אבל בלי הטנדר שנסע להביא. ״אני מצטער בייבי שלי, סבא ביקש מבעל המוסך למכור אותו ולמצוא אחד חדש. הוא היה ישן מידי, ״ הוא אומר, ואני רואה את הצער על פניו.
״אל תצטער, אנחנו יכולים להסתדר עם רכב אחד,״ אני אומרת לו.
״אני מבטיח לך שאמצא לך רכב אחר. אני לא רוצה שתרגישי תקועה בבית. אנחנו נכנסים כעת לתקופה שאהיה הרבה בבית, אבל כשתתחיל העונה, אאלץ להעדר שעות ארוכות מהבית,” הוא אומר.
״כפי שאמרת, אנחנו נכנסים בקרוב לתרדמת חורף, כמו הדובים,״ אני צוחקת.
״מבחינתנו זה דווקא מושלם. זה יאפשר לי ללמוד את היומנים של סבא בלי לחץ.״
אני כל כך רוצה לספר לו על המבנים שחקרתי, ומחכה שדניאל יעזוב.
דניאל נכנס עם פניקס לבית. אין לי ספק שזו הפעם הראשונה שהוא רואה את הבית מבפנים. המבט שלו גומע כל פינה בו.
אני מגישה להם קפה עם עוגה, ועולה לחדר שלי כדי לבדוק מאת תיבת המייל שלי. שוב מחכה לי הודעה מרוברטו ששואל אם גמרתי לשחק, ומתי אני חוזרת לעבודה. החוצפן הזה מתרץ את הפניה שלו בכך שהלקוחות שואלים מתי הילדה עם העיניים היפות תחזור.
“אתה פשוט לא שפוי,״ אני מסננת בכעס.
״מה עשיתי?״ שואל פניקס באיפוק.
״הוא לא נורמלי הרוברטו הזה,״ אני אומרת ומראה לו את ההודעה שקיבלתי.
אני רואה שהוא קופץ את אגרופיו. ״מזלו שאני נמצא רחוק כעת,״ הוא מסנן, ״איך הוא מעז….״
״הוא אידיוט, אין לי כוונה אפילו לענות לו,״ אני אומרת כשאני רואה את התגובה של פניקס.
״הבטחתי לך שלא אתן לאיש לפגוע בך. חוץ מזה שאת כעת….” הוא משתתק.
“אני יודעת,״ אני עונה לו מייד, ״דניאל הלך?״
״כן, סיכמתי שנקבע פגישה מסודרת אחרי שאלמד את החומר,״ הוא משתף אותי בהחלטתו, ״ התרשמתי שהוא גבר חרוץ ונאמן.״
״שמת לב איך הוא הסתכל על הבית? נראה שהוא מעולם לא היה בתוכו,״ אני מביעה את דעתי.
“אני מאד דומה לסבא, אבל בזה אני שונה ממנו. אני קנאי לפרטיותי כמוהו, אבל עדיין גבר חברותי. אני לא מרגיש שבכך שהזמנתי אותו לשתות במטבח שלנו, חשפתי בפניו את הזוגיות שלנו, כשם שהאירוח של סקוט וגריסי היה בעיניי מפגש חברתי, ולא נגע באינטימיות בינינו,״ הוא אומר ומסתכל על השמים שמשחירים פתאום. ״עוד סערה לפנינו. הפעם היא נראית סוערת יותר. כדי שנמלא את האח בעצים.״
אנחנו יורדים למטה, ושמה לב לדלת שנמצאת מול מאגר העצים. ״מעניין מה זאת הדלת הזאת,״ אני אומרת.
למרות שידיו כבר עמוסות בעצים, הוא פותח את הדלת ואנחנו רואים מדרגות המובילות למרתף. פניקס יורד ראשון, ואני מגששת על הקיר, ומוצאת את המתג הפותח את האור.
״וואו!״ שנינו קוראים בהתפעלות. המרתף משתרע מתחת לכל הבית, וגם בו יש אח. למרות שריצפת האח נקיה, הדפנות שלה מראות שהירבו להשתמש בה.
פניקס מסדר את העצים בתוכה, מוצא על המדף מעליה מצית, ומדליק את העצים. הלהבות פורצות מייד, ומפיצות אור וחום.
בעוד הוא דואג לאח, אני מסתובבת במרתף. יש בו ספריה גדולה המכילים רומנים היסטוריים, נובלות רומנטיות, וספרים הקשורים למדעי החקלאות.
בפינה יש שתי כורסאות, כשלפני כל אחת מהן יש הדום, וביניהן שולחן קפה עגול.
באחת הפינות יש בר גדול. אני נכנסת לתוכו ורואה בו סטים של כוסות יין בצורות וגדלים שונים. כל קבוצה מכיל שש כוסות בלבד, מה שמלמד שהסבא לא הירבה לארח כאן, ובטח לא ערך מסיבות גדולות.
״מה מצאת?״ שואל פניקס שרואה אותי מתכופפת מתחת לבר.
״אני רואה שיש כאן מספר לא רב של כוסות. לא נראה לי שסבך הרבה לארח כאן. בזה אתה באמת שונה ממנו. אני יכולה להבין אותו, זה היה באמת מקום המסתור שלו. בבר יש גם מקרר משקאות, המעידים על טעמו המשובח של הסבא.
״סבא שלי לימד אותי לשתות. אבי לא התלהב מכך. סבא הסביר לו שאם הוא לא רוצה למצוא אותי יום אחד שיכור על סף הדלת, עדיף לו שאלמד לשתות.
הרעיון הזה לא בא משום מקום. גם ג׳ק וגם אית׳ן הגזימו בשתיה לא פעם.״ אני מרגיש אני יכול לספר לה הכל, בלי שהיא תשפוט אותי.
״זאת בדיוק מה שהפריע לי במקום שעבדתי. כשאדם שותה, הוא מגיע למצבים קיצוניים, מאבד את זהותו, ועלול לפגוע באלה שלידו,״ היא אומרת.
״את שותה אלכוהול?״ אני שואל.
״תמיד פחדתי לאבד שליטה,״ היא עונה בהיסוס.
״אני אלמד אותך לשתות, כך שתהני מחמימות האלכוהול,״ אני אומר לה, ״את סומכת עליי?״
״אני מרגישה בטוחה איתך,״ היא עונה לי את המילים שכל כך היה לי חשוב לשמוע.
״אני מבטיח לך שלעולם לא אשתכר.״ אני רוחץ את הכוסות, בוחר יין שסבא פתח, ומוזג מעט לה, וקצת יותר לעצמי.
מבעד לחלונות של המרתף ניתן לראות את הברקים שנוגעים באדמה, ומייד אחריהם נשמע קול פיצוץ הרעמים.
״אולי זאת הסיבה,״ אני ממלמל מהורהר. האור מהבהב, נדלק ונכבה, ואז נשמע קולו של הגנרטור שמתחיל לפעול. ״אני חושב שכדאי שנשאר כאן במרתף עד שתשכך הסערה,״ אני מציע.
אבלין ניגשת לספריה, ומסתכלת על הספרים שמסודרים לפי נושאים. ״את אוהבת לקרוא?״ אני שואל אותה
״בשנים האחרונות קראתי רק ספרי…״ היא משתתקת. אני עוקב במבטי אחריה לראות מה מושך את תשומת ליבה. היא מתעכבת מול סדרת ספרים שעוסקים בבוטניקה, תורת הצמחים. נראה שהיא יודעת בדיוק מה לבחור, וניגשת לעמוד מסויים, בו מתחיל הפרק על הלבנדר.
׳דברים לא קורים סתם,׳ היא ממלמלת לעצמה, מתיישבת על השטיח מול האח, וקוראת בשקיקה את הפרק.
אני מרגישה שאני עדיין לא מוכנה לשתף אותו בחלומות שלי, שכדי ליישם אותם יהיה עליו להסכים.
*
״מידי שנה היו סבי וסבתי נוסעים לביקור משפחתי באירופה. הם תמיד חזרו עמוסי מתנות. אחיי תמיד קיבלו מתנות יקרות, אימי תמיד אמרה שיש לי הכל, ואיני זקוקה לכלום.
ובכל זאת, הייתה סבתי מביאה לי מתנה קטנה באריזה פרחונית מיוחדת, מתנה שהשפיעה מאד על חיי. מידי שנה קיבלתי אותה מתנה, סבון בריח הלבנדר. במשך חודשים הטמנתי אותו בין בגדי התחתונים, כדי שריחו יספג בהם, ורק כאשר הארון שלי היה ספוג כולו בריח הלבנדר, השתמשתי בסבון.
כך נולד בי הרצון ללמוד את תורת הצמחים, והחלום שיום אחד אצור מהלבנדר מוצרים ריחניים.
והנה אני כאן, עם ספר הלימוד הישן, ומבעד לחלון נשקפים מולי שדות ערומים מיבולי הקיץ.
האם יש סימן גדול מזה?
*
״אני מוקסמת מהספריה העצומה שהתגלתה לעינינו כאן. חבל לי שלא היכרתי את סבך וסבתך. אני בטוחה שהייתי מוצאת שפה משותפת איתם. עולם הצומח מאד מושך אותי. מדהים אותי איזה כוחות יש להם להשפיע על גופנו ונפשנו,״ אני אומרת לו.
״מה שאת אומרת לי בעצם, זה שאת רוצה לעבוד איתי בשדות?״ הוא שואל אותי מופתע.
״הייתי רוצה להתנסות בגידול של צמחי תבלין למשל,״ אני אומרת, ולא בדיוק את מה שעובר לי באמת בראש.
״אין בעיה, אני אקצה לך את השטח ליד הבית. תוכלי לגדל בו גם ירקות, אם תרצי,״ הוא אומר, ״בעצם כל מה שתרצי. רק תבקשי ואדאג לרכוש עבורך את הזרעים.״
״באמת?״ אני שואלת מופתעת.
״אני רוצה שתהיי מאושרת כאן,״ הוא אומר.
אני תוהה למה באמת הוא מתכוון. הוא מדבר באיפוק, ואני לא יודעת באמת למה הוא רוצה שאהיה כאן איתו. האם זה נוח לו שיש מי שמטפלת בבית ובו, או שזה יותר מזה. כמובן שאני לא מתכוונת לפתוח את הנושא, כיוון שאני לא בטוחה שאני מוכנה לשמוע את מה שהוא באמת חושב.
״ראיתי שהתעכבת על הפרק העוסק בלבנדר. אין לי מושג איזה תכונות יש לו, אבל אם זה מושך אותך, את יכולה לשתול ערוגת פרחי לבנדר. הם בהחלט יוסיפו צבע לגינה,״ הוא אומר.
הלב שלי הולם בפראות. אין לו מושג איזה חגיגה המילים שלו עושות לי בבטן.
״אבל עבור זה אני רוצה לשלם,״ אני אומרת. אני רוצה להפוך את זה לעסק משלי, ולכן מן הראוי שאני אממן אותו. את זה אני עדיין לא אומרת בקול.
״אני לא מוכן לשמוע,״ הוא עונה מייד, ״הבטחת לי שאת מקבלת את העובדה שאני המפרנס של הבית.״
״נכון, ואני לא מערערת על זה. אבל חשבתי שכיוון שזה משהו שאני עושה בשבילי…״ אני מתחילה לומר.
״מה הקשר? חשבתי שאנחנו פה יחד. אין שלי או שלך, זה הכל שלנו,״ הוא מפתיע אותי, ״כי אם אני טועה, אני אתחיל לשלם לך כל פעם ש…״
אני לא נותנת לו לסיים את המשפט. אין לי רצון לריב איתו. ״בסדר, אני לא אעלה יותר את נושא הכסף.״
אני לא יכול להסביר לך מה אני מרגיש. כל מה שקורה כאן גורם לי לתהות יותר מה עבר על סבא שלי. אני יושב ומעיין ביומנים שהוא כתב. אני מקדיש תשומת לב לכל פרק. יש לי הרגשה שהמילים שלו נבחרו בקפדנות, וכי עליי לקרוא אותו מספר פעמים, כדי לקלף את השכבות ממנו, ולהבין מדוע כתב כל דבר. זה הרבה מעבר למתן הוראות, ותיעוד של מה שקורה.
״הייתי רוצה שגם את תקראי. אולי תראי במילים דברים שנעלמים ממני,״ אני מבקש ממנה
״בשמחה,״ היא עונה לי.
אני עולה לחדר העבודה של סבא, לוקח את היומן הראשון, וחוזר אליה.
אבלין פותחת את היומן ומתחילה לקרוא. ״היה לסבא כושר ביטוי מיוחד. אני מרגישה שאני קוראת ספר. משום מה יש לי הרגשה שנמצא בבית פינה נסתרת עם כתיבה אישית יותר.
אני מניחה שסבתך היא זאת שהביאה לכאן את הספרות הרומנטית. ג׳יין אוסטין הייתה אהובה עליה במיוחד. אלה סיפורי אהבה לא רגילים. ספר לי את הסיפור של סבך וסבתך,״ היא מבקשת, ״אני בטוחה שהקשר ביניהם היה מיוחד במינו, אם הם אהבו את המקום הזה.״
אני מנסה להבין איך היא הגיעה מהקריאה לשאלה כזאת אישית.
״הם היו דוגמא לזוגיות מושלמת. עכשיו כשאני חושב על כך, רק הוריי מתקרבים אליהם ביחסים ביניהם. ספרי לי על הורייך,״ אני מבקש.
״אני לא מכירה אותם לפניי שהייתי, אבל אני יודעת שבואי לעולם הרס להם את הזוגיות,״ היא אומרת.
אני מרגיש כאילו קיבלתי מכת אגרוף בחזה. איך היא יכולה לדבר כך?
״אני טעות שהגיעה לעולם. אין לי מושג למה אימי לא הפילה אותי,״ היא ממשיכה.
״ברור לי לגמרי למה,״ אני עונה לה בקול חנוק. אני לא גבר שבוכה בקלות, אבל המילים האלה מאד מכאיבות לי. היא לא נותנת לי לסיים את המשפט. אני יודע שהחיים שלי היו נראים אחרת לגמרי, ולא בטוח שהייתי נשאר כאן ורוצה לבנות כאן את עתידי, אם היא לא הייתה כאן איתי.
״לו ידעת כמה פעמים זה נאמר לי על ידי האחים שלי שכעסו על כך שההורים שלי החליטו להביא עוד ילד לעולם כששלושתם כבר היו בוגרים. ׳את מיותרת,׳ זה הביטוי שהיה שגור בפיהם,״ היא אומרת בטון חסר רגש.
היא יושבת על השטיח מול האח, ואפילו להבות האש לא מצליחות לצבוע את חייה באדום. אמנם היא מדברת בקול יציב, אבל לחייה מאבדות מצבען.
אני כולי סוער. גם מרגש כלפיה, וגם ממה שסיפרה לי. אני לוקח שמיכה שמונחה על גב אחת הכורסאות, מתיישב לידה. ״בואי אליי,״ אני מבקש, ועוטף את שנינו בשמיכה.
היא מניחה את ראשה על כתפי. ״אתה מרגיש אותי,״ היא אומרת ועוצמת את עיניה.
״את מדהימה בעיניי, וראויה לכל האהבה שבעולם,״ אני אומר לה.
״תודה, ״ היא לוחשת לי.
אני עדיין לא מסוגל לומר לה שיש בי את כל האהבה שהיא זקוקה לה. אני עדיין מתקשה להכיל עוצמת רגשות כזאת שמעולם לא הרגשתי כלפי אף אחת. אני מנסה להבין מה יש בה שלא היה בכל אישה אחרת שהיכרתי, כשם שאיך זה אני בטוח שהיא האחת.
צלצול הטלפון שמגיע מסקוט מפריע את האינטימיות בינינו. אין לי חשק לענות לו, כעת היא חשובה יותר.
״זה סקוט,״ אני משתף אותה,
״תענה לו,״ היא אומרת ומתיישבת.
״את יותר חשובה,״ אני אומר לה.
״אני בסדר,״ היא עונה, וחוזרת לעיין ביומן של סבא.
אני עונה לסקוט, אבל מבטי נעוץ בה. היא מפסיקה את הקריאה, נכנסת למנוע החיפוש בטלפון הנייד שלה, ורושמת משהו בנייד שלה. אני שמח שביקשתי ממנה לקרוא, היא קוראת את הדברים אחרת.
״אתה מקשיב לי?״ שואל אותי סקוט, שכנראה שם לב שאני לא מרוכז.
״תן לי לשאול את אבלין,״ אני מראה לו ששמעתי כל מילה.
אני לוחץ על השתק. ״קמרון מזמין אותנו בשישי בערב לארוחה,״ אני אומר לה.
״אם אתה רוצה, נלך,״ היא עונה לי.
״זה תלוי אם את רוצה,״ אני אומר, ״אני יכול להיפגש עם קמרון בלי שום קשר לארוחות סוף שבוע. אני מבקש שתאמרי לי אם את מעוניינת שנלך.״
״זה יכול להיות נחמד,״ היא עונה. המילים שאמרה לי עדיין יושבות לי כבד על הלב, ואני מתקשה לפענח את מה שהיא מרגישה כעת. האמת היא שאף פעם לא הייתי טוב בהבנת העולם הריגשי של נשים.
״תודה לו בשמנו על ההזמנה, אנחנו נגיע,״ אני אומר לסקוט, וחושב לעצמי שבמקרה והיא תחליט שאין לה חשק ללכת, אני אודיע שזה לא מסתדר.
״חוץ מהזוג המופלא סטיב ולוסי, כולם נראים לי כאן מאירי פנים. זה לא אומר שאני לא עלולה לגלות שטעיתי, אבל מעדיפה לראות את העולם באור חיובי,״ היא אומרת.
אני מרגישה כל כך טוב לידו, ועדיין אני נזהרת במילותיי. מה קרה שהשתפכתי כך היום, אין לי מושג. אולי כי אני זקוקה לשמוע שאני לא מיותרת בעולם הזה.
