נשארו עוד שעתיים עד שריילי תחסום אותי שוב. אני פותח את ההודעה, בלי להקשיב לה, ושומר אותה בזיכרון של הטלפון הנייד שלי. לפחות כבר לא אהיה תלוי בזמן שהולך ומתקצר, לא כי חשוב לי להראות לה שהיא לא יכולה להציב לי אולטימטום, זה ממש לא המצב, אלא כי הסרטון שראיתי אתמול מאד השפיע עליי.
שבוע עבר.
אני עדיין לא מוצא את כוחות הנפש להקשיב להודעה. המשמרת שלי מתחילה רק אחר הצהריים, אני קם בבוקר בחוסר רצון, ומכריח את עצמי לרדת למכון הכושר בבניין להתאמן.
לוי מתקשר ומבקש שנפגש. ״אני זקוק לעצתך,״ הוא אומר לי.
אנחנו קובעים להיפגש בבית הקפה ליד מגדל מגוריי. אני עולה לדירה, מתקלח בזריזות, והולך להיפגש איתו.
״לילה אחד של שכרות, זה כל מה שהיה צריך לקרות, כדי שמישהי שלא הייתי זורק לעברה מבט שני, תגרום לי לקחת אותה למלון, ולזיין אותה. היא אמרה שהיא נוטלת גלולות, ואני שכמעט לא הייתי בהכרה, האמנתי לה. עכשיו היא שלחה לי את החשבון, בדמות צילום של מקלון עם שני פסים,״ אומר לוי בייאוש.
״מה עניתי לה?״ אני שואל בחשש.
״נו באמת סקיילר! אני לא עד כדי כך אידיוט. עכשיו כשאני בשיא חושיי, אני שוקל כל מילה.״ הוא גורם לי לפלוט אנחת רווחה.
״תכתוב לה שהעובדה שהיית שיכור לחלוטין, אולי גרמה לכך שאינך זוכר הרבה ממה שאירע, אבל אתה כן זוכר שהיא אישרה לך שהיא משתמשת באמצעי מניעה, ועדיין זה לא גרם לכך שהזין שלך היה במצב שיכול היה לתפקד.
אז שלא תספר לך סיפורים,״ אני אומר לו.
״אתה רואה בשביל מה הייתי צריך אותך? לא הייתי מסוגל לחשוב על כך בעצמי,״ אומר לוי מהורהר.
״זה לא אומר שזה דווקא נכון, אבל אתה חייב להפגין מולה בטחון שכך זה היה. אתה גבר, תהיה אמיץ. מה גם שאני מניח שגם היא הייתה די מחוקה,״ אני תורם את דעתי.
המלצרית מניחה לפניי את האספרסו שהזמנתי, ומתכופפת באופן כזה שחושף בפניי את השדיים שלה. אני לא מראה לה שאני מתרשם, מהסיבה הפשוטה, שאני לא. היא נעלבת ופונה ממני בהפגנתיות.
״מה עובר עליך?״ שואל לוי, ״איך אתה יכול להתעלם ממראה של צמד שופע כזה?״ הוא בהחלט נראה מופתע.
״חשבת על כך שאולי אני מרוכז כעת במה שחבר שלי אומר לי כעת?״ אני עונה לו.
״תודה,״ הוא עונה נבוך.
ואז מצלצל הטלפון הנייד בכיסי. אני עונה לשיחה בלי לבדוק מי מתקשר.
אני המום לשמוע את קולה של ריילי מעבר לקו. הקול שלה רועד מעט. ״ריילי מדברת,״ היא אומרת.
״אני עסוק,״ אני עונה לה בקור, ולפי שאני מספיק לומר מילה נוספת, היא מנתקת.
אין דבר יותר קשה לרופא, מההבנה שלמרות שעשית הכל, אתה לא תוכל להציל את החולה שלך.
״אני לא רוצה יותר לחיות,״ אמרה לי לפני יומיים הופ, ״חיכיתי שתחזרי, עכשיו אני רוצה לנוח.״
*
כשהכרתי את הופ בת השתיים עשרה, חשבתי לעצמי איך הגורל מתעתע בנו. השם שקראו לה הוריה, הופ, שפרושו תקווה, הינו ניגוד צורם למצבה.
״את חייבת להתנתק רגשית,״ אמר לי הפרופסור, ״את מבינה את חומרת מצבה, ויודעת שהיא לא תחזיק מעמד.״
הוא לא יכול היה להבין מדוע אני נלחמת כל כך על חייה.
*
״אני מבקשת שד״ר ריילי תהיה איתי,״ ביקשה הופ מהוריה, אחרי שהביעה את בקשתה לתרום את איבריה להצלת ילדים.
ידעתי שאני לא אוכל לבצע את הניתוח של הוצאת האיברים מגופה, וגם לא השתלתם בגוף של הילדים החולים, אבל הבטחתי שאהיה איתה עד הסוף.
״זה קורה,״ זו הייתה לשון ההודעה שקיבלתי, ולמרות שידעתי שזה עומד לקרות, לא הייתי מוכנה שהרגע הזה יגיע.
אני עומדת ליד מיטתה של הופ. ״את הרופאה הכי טובה בעולם. אני אוהבת אותך.״ הופ מתקשה לדבר, אבל מחייכת אליי.
״גם אני אותך,״ אני נלחמת בדמעותיי.
פתאום היא מישירה אליי מבט. ״יהיו לך עוד בן ובת מתוקים כמו קיידן,״ היא אומרת בקול צלול, ואז עוצמת את עיניה. אני מסתכלת על המוניטורים, ויודעת שהגיע הזמן.
בחוץ מתמלא המסדרון. משני צידיו, סמוך לקיר, עומדים אנשי הצוות כדי לחלוק לה כבוד אחרון. היא מחוברת למכשירים שישאירו אותה בחיים, עד לרגע שתוכנס לחדר הניתוח.
השיירה מתנהלת לאיטה, ואנשים ניגשים להיפרד ממנה.
״אומרים שהחוש האחרון שכובה בגוף, הוא חוש השמיעה, הדבר שאחרון שרציתי, זה להיפרד ממך,״ אני מתחילה לומר להופ.
״כשהייתי בת חמש, חלתה לין אחותי בת השנתיים בלוקמיה. שנה לאחר מכן היא נפטרה. כשנערך טקס האשכבה שלה בכנסיה, הבטחתי לה שאקדיש את חיי להצלת ילדים חולים. אני כל כך מצטערת שלא הצלחתי להציל אותך,״ אני אומרת חנוקה מדמעות, כשידי נוגעת בזרועה של הופ.
אני מרגישה יד חמה נוגעת בי. ״את הקלת עליה, עשית את המסע שלה נסבל יותר,״ אני שומעת את קולה של אימה של הופ. איזה כוחות נפש יש לאישה הזאת, שמרגישה צורך לנחם אותי.
״בקרוב תפרשי כנפיים, ותעופי לגן העדן של הילדים. אני בטוחה שלין שלי תחכה לך שם עם חיבוק גדול. תמסרי לה שאני אוהבת אותה. היי שלום הופ אהובה, עוד נתראה בעולם שכולו טוב.״
דממה משתררת במסדרון. אני לא מתנתקת מהנעשה סביבי. אני יודעת שעליי להיות חזקה. הבטחתי לה שלא אבכה. אבל כשהמיטה עליה שוכבת הופ מובלת לחדר הניתוח, והדלתות נסגרות אחריה, אני מתפרקת.
אני ממהרת לצאת המחלקה. יש רק דבר אחד שאני רוצה כעת, וזה לטבוע בחיבוק המגונן של סקיילר. בלי לחשוב הרבה, אני נושמת עמוק ומחייגת אליו.
״ריילי מדברת,״ אני מתחילה לומר. סקיילר לא נותן לי להמשיך לדבר. ״אני עסוק,״ הוא עונה בטון קר, ומנתק.
׳מה חשבת לעצמך?׳ אני מנגבת את דמעותיי, נכנסת לשירותים לשטוף את פניי, וחוזרת למחלקה.
״תודה על הכל,״ אומרת לי אימה של הופ, ״הסבל שלה נגמר. התרומה שלה כבר נמסרה.״
״אני משתתפת בצערך. היא ילדה מדהימה,״ אני אומרת לה בזמן שאנחנו מתחבקות.
״זכיתי למתנה נדירה,״ היא אומרת.
״איפה בעלך?״ אני שואלת, ומחפשת אותו בעיניי.
״הוא כבר לא,״ היא עונה, ״העובדה שנכנסתי להריון עם הופ, הייתה מה שקשר בינינו. למרות שהעמדתי פנים, זה לא היה סיפור אהבה. במותה היא ניתקה את הקשר המאולץ ביננו.״
״אבל מה עם אמילי?״ אני שואלת. אני יודעת שלהופ יש אחות שמבוגרת ממנה בשנה.
״את אמילי אימצתי כדי שהופ לא תהיה לבד. היא מבחינתו לא קיימת,״ היא עונה ביבושת.
רק אז אני שמה לב שרוי נמצא כאן. ״מילות הפרידה שאמרת, לא השאירו אף עין יבשה. אני מודה שגם אני התקשיתי לעצור את דמעותיי. את מיוחדת במינך.״
״בפעם הראשונה שנוכחתי בתום חייו של ילד, פגשתי את ד״ר סינקלייר. הוא אסף אותי לחיבוק חם ומגונן, ועזר לי להתגבר על הכאב. כל כך הייתי זקוקה לו היום, והתקשרתי אליו.״
אני מכיר את ריילי כבר כמה שנים, ואנחנו מאד קרובים. זאת הפעם הראשונה שהיא מזכירה את האקס שלה בשמו.
כשאני נפרד ממנה אני ממהר למשרדי. ״אל תעבירי לי שיחות,״ אני מבקש מהמזכירה שלי.
״הכל בסדר?״ היא שואלת אותי בדאגה.
כשמדובר בריילי, יש לי אינסטינקט אבהי להגן עליה, ואני מבין שכנראה דיברתי בטון דרמטי. ״כן, אני צריך לברר משהו, זה לא עניין רציני,״ אני עונה לה.
אני נכנס למחשב ומקיש במנוע החיפוש את שמו – ד״ר סינקלייר בית החולים הר סיני, ניו יורק.
על המסך מופיעה תמונתו של ד״ר סקיילר סינקלייר, מתמחה בניתוחי ראש.
אני מסתכל על תמונתו מהופנט. אין לי ספק שהוא אביו של קיידן. הילד פשוט העתק מדוייק של אביו. למרות גילו הצעיר של קיידן, אפשר לראות שאפילו האופן בו הוא מסרק את שערו, זהה לזאת של אביו.
ד״ר סינקלייר הוא גבר יפה תואר, בעל עיניים שמשדרות עומק וחכמה. לרגע עוברת בי המחשבה, איך הוא ויתר עליה, איך היא עליו. אבל אז אני נזכר בהקלטה שנתנה לי ריילי לשמוע. אני נסער כולי, מתקשר לנעמי, ומבקש ממנה להיפגש איתי.
״צ'ארלי סיפר לי שכשהוא בא לקחת אותה לניו הייבן, ריילי שיתפה אותו בכך שהגורל הפגיש אותה איתו בפעם הראשונה רק כשבאה להפרד מהמחלקה,״ היא אומרת לי.
״ואיך היה המפגש ביניהם?״ אני סקרן לשמוע.
״הוא היה בהלם. לא היה לו מושג שהיא חזרה לניו יורק. בכל מקרה זה לא היה מפגש נעים. היא פלטה משהו על כך שאביו של קיידן לא רצה בו, והוא הגיב לכך. מה שגרם לה לשלוח לו את ההקלטה של היום ההוא,״ אומרת נעמי.
״ואיך הוא הגיב לזה?״ אני שמח שנעמי מספרת לי על כך, כיוון שריילי לא אמרה מילה על המפגש.
״זה כל מה שצ׳ארלי שמע ממנה. זה היה כשנסעו לכאן. מה קרה בהמשך, אין לי מושג,״ היא עונה, ״ואתה יודע שכיוון שהיא לא סיפרה לי ישירות, אני לא מרגישה בנוח לשאול.״ אני שם לב שנעמי נלחמת בעצמה. קשה לה לראות את ריילי כואבת.
אני משתף אותה במסע הפרידה שריילי עברה, ובמילים שהיא אמרה שגרמו לכולם לבכות. ״אתה מבין שהיא מרגישה פה בבית, אם נחשפה כך לעיני כולם?״ היא עונה לי.
ריילי היא האדם היחיד שאני מרגיש שמה שבינינו הוא רק שלנו, ואני לא מוכן לדבר על כך עם איש. לדבר עליה, זה להראות את הנפש שלי, את הלב שלי, ואלה, רק שלה.
אני חסר סבלנות. אני כבר רוצה להתקשר אליה. אני מסתכל על השעון בטלפון הנייד. ״אני צריך להתכונן למשמרת,״ אני משקר ללוי, שלא כהרגלי, ונוסע חזרה לדירה. אני מתקשר אליה, ומגלה ששוב אני חסום. אני יוצא מדעתי! ׳למה לא עניתי לה? הרי היא אדם הכי חשוב לי בעולם.׳
אני יושב ובוהה במסך הטלפון דקות ארוכות. צלצול הטלפון מחזיר אותי למציאות. אני מתפלל בכל ליבי שזאת היא, אבל מתאכזב לראות שהטלפון הוא מהפרופסור שלי שמבקש שאקדים לבוא. ״אני יודע שיש עוד יותר משעתיים לתחילת המשמרת שלך, אבל מדובר במקרה חירום, ואני רוצה שאתה תוביל את הניתוח הזה.״
״אני כבר מגיע,״ אני אומר, ויוצא לבית החולים.
כשאני מגיע למחלקה אני נדהם לראות שזאת הייתה אזעקת שווא. הרופא שאיבחן את החולה, טעה בגדול, וטוב שבדקתי את העניין לפני שהתחלנו בניתוח.
אני מזמן את הרופאים לישיבה. אמנם אני עדיין לא סגן מנהל מחלקה, אבל בפועל אני ממלא את התפקיד הזה לא פעם.
*
״אתה יודע בדיוק למה אני מייעד אותך ד״ר סינקלייר,״ אמר לי הפרופסור שלי, ״אבל במחלקה שלנו, כמו במחלקות אחרות, כך אני מניח, צריך גם להיות פוליטיקאי. מי כמוך יודע שלא פעם אני מהלך כעל קליפות ביצים דקות.
אני מחניק חיוך. אני מבין לגמרי על מה הוא מדבר, כיוון שכך בדיוק אני מתנהל.
״אני יודע שאני אצטרך למצוא דרך להתמודד עם ד״ר בלייר, אבל אני מרגיש שלאט לאט הוא כבר מבין בעצמו שאתה טוב ממנו.״
*
״מה שאני עומד לומר לכם הוא לא משהו אישי. ישנם כאן בחדר רופאים מתלמדים, ורופאים צעירים, לצד רופאים בעלי ניסיון, ואני ביניהם. גם אני לא פעם מבקש מרופא אחד או שניים ללמוד איתי תיק של חולה. בסופו של דבר עם כל הניסיון שלנו, אנחנו בני אדם.
אתם יודעים שאני מוביל לא פעם את הניתוח, ועדיין, כשאני מתכונן אליו, אני לא מהסס לבקש חוות דעת נוספת. זה לא אומר דבר על יכולתי כמנתח. אני אחסוך מכם את ההרצה על חשיבותו שהמוח, אתם יודעים זאת, אני רק מבקש מכם שלא תהססו לבקש חוות דעת של רופא אחר.״
״לשם מה אנחנו לומדים, אם לא כדי לקחת החלטות לבד?״ שואל אותי הרופא בגללו זימנתי את הישיבה.
״לשם מה אנחנו יושבים בישיבות בוקר עם הפרופסור ולומדים את תיקי החולים, הרי אנחנו יכולים לקחת החלטות לבד?״ אני עונה לו.
הוא מביט עליי בזעם עצור.
״אם אתה רוצה שאסביר לך מדוע אין צורך לנתח את החולה שלך, אני מוכן לפרט לך.״ אני חייב להעמיד אותו במקומו.
השעה עשר בלילה.
לא אכלתי או שתיתי מאז הפגישה שלי עם לוי. אני מתקלח, נכנס למיטה. רק אז אני מעלה את ההקלטה ששלחה לי ריילי.
אני קופא כבר למשמע המילים הראשונות.
״מה אתה עושה, תעזוב לי את היד, אתה מכאיב לי. למה אתה דוחף אותי לתוך הרכב. מי אתה??״ אני שומע קול של טריקת דלת חזקה.
״מיסיס סינקלייר, אני יכולה להבין מה קורה פה?״ מיסיס סינקלייר אימא שלי?!
אם היה לי ספק קלוש שאני טועה, אני שומע את קולה של אימי. ״אני מניחה שהענקת לבן שלי שרותי סקס סבירים, שהיה לו שווה להחזיק אותך, אבל אל תטעי לחשוב שהוא אהב אותך. הוא בסך הכל השתעשע איתך. את היית סידור נוח בשבילו, סקס בלי צורך להשקיע כלום. הוא לא אוהב אתך, ובטח לא התכוון להיות אבא של הילדים שלך.״ ׳אני לא מאמין. אימא שלי שיקרה אותה, והיא האמינה לה.׳
״את גנבת את זרעו, וחשבת שתצליחי לסדר לעצמך את החיים. זה לא עומד לקרות. הבן שלך לעולם לא יהיה סינקלייר.״
״אני רוצה שסקלייר יעמוד מולי ויאמר לי שהייתי רק צעצוע בשבילו, וכי כל מה שאמר לי היה שקר,״ אומרת ריילי.
״את מטומטמת?? את לא מבינה שהוא לא רוצה לראות אותך יותר?״ אימי מרימה עליה את קולה. אני מרגיש שאני בוער מכעס.
״תני לי לרדת,״ אומרת ריילי בקול תקיף.
״חצופה! את לא תרימי עליי את קולך. אני לא אתן לך לחמוק. קבעתי לך תור אצל רופא לעשות הפלה.״
ההקלטה ממשיכה, ואני שומע רק קולות של הרכב שנוסע. מספר דקות לאחר מכן, אני שומע פתיחת דלת וסגירתה, ואת קולה של אימי. ״אני דורשת שתיפטר מייד מהצרה הזאת ד״ר.״
״בואי אחריי,״ אני שומע את קולו של הרופא. הוא לא שואל אותה באיזה שבוע היא, ולא פרטים על מצבה הבריאותי. ״תחתמי כאן שאת מסכימה להפלה, וכי…״ הוא לא ממשיך לדבר.
״ד״ר אני ממש צריכה לשירותים, אתה יכול לומר לי היכן הם?״ מבקש ריילי בקול רועד.
״בסוף המסדרון. אני אחכה לך בחדר טיפולים מספר חמש.״ אין טיפת אמפטיה בקולו של הרופא.
אני שומע קולות של ריצה במדרגות. ״אבא תפעיל את אפליקציית מצא אותי, ותבוא מייד לקחת אותי. אני אסביר לך הכל כשנפגש. בבקשה אבא, תבוא מייד.״
ההקלטה מגיעה לסיומה, ואני רותח כולי. אני חוטף את המפתחות של האופנוע, ויורד לחניון. השעה עשר בלילה, אבל לא איכפת לי. אני מתקשר לאימי.
״אני בדרך אלייך, תחכי לי בחדר האירוח,״ אני אומר לה בקור.
״אתה השתגעת ? אתה יודע מה השעה?״ היא שואלת. אני לא טורח לענות, ומנתק את השיחה.
כשאני מגיע לבית הוריי אני רואה שהאורות בו דולקים בשתי הקומות.
״ספרי לי מה אמרה ריילי לרופא כשבאה לעשות את ההפלה,״ אני אומר מייד בטון קשוח.
״ידעתי שהיא תנסה לסחוט אותך הזונה. אני יכולה להבטיח לך שהיא משקרת, היא עברה הפלה,״ היא עונה.
״את יודעת, זה מאד מעניין שחברה שלך הייתה שם והיא שמעה שריילי אומרת לרופא שהיא רוצה להיפטר מההיריון, בזמן שהשיחה אמורה הייתה להתנהל בחדר סגור. ועוד יותר מפליא אותי, איך היא ידעה מי היא, ושהיא קשורה אליי. הסיפור שלך לא נראה לי מציאותי. אני לא מאמין לך,״ אני יורה לעברה.
״אתה יכול להסביר לך מה גורם לך באמצע הלילה לבוא ולהתקיף את אימך?״ שואל אותי בתקיפות אבא.
״חשוב לה יותר מה מתאים לה, מאשר האושר של הבן שלה,״ אני עונה לו.
״זאת האשמה חמורה,״ ממשיך אבי להגן עליה.
״היא שיקרה אותי. השיחה ההיא לא התקיימה, כשם שריילי לא אמרה שהיא רוצה להפטר מההריון, כפי שסיפרה ׳החברה של אימא,׳״ אני אומר לו.
״כמה עוד שקרים אני אשמע מהאישה הזאת?״ שואלת אימי בלי להניד עפעף.
״תפסיקי לשקר!״ אני מרים עליה את קולי, ״במו אוזניי שמעתי מה אמרת לה.״
״אתה מבין שאתה לא הגיוני? שתיתי משהו?״ שואל אבי.
אני משיר מבטי אליו. ״ממך לא ציפיתי להערה כזאת.״ אני לוחץ על ההקלטה ושקט מקפיא משתרר בחדר.
אבי מקשיב בפנים חתומות למה שקרה. ״אתה מבין יקירי שכל מה שרציתי זה להגן על הבן שלנו? היא הייתה סוחטת אותו, מפשיטה אותו מכל נכסיו,״ פונה אימי לאבא.
״סקיילר אמר לך את מה שאמרת לריילי?״ הוא שואל אותה.
״עשיתי את זה למענו,״ היא חוזרת על דבריה.
״שאלתי אותך שאלה. מה אמר לך סקיילר שגרם לך לחטוף אותה, כי אין מילה אחרת למה שעשית, ולומר לה את המילים שאמרת?״ מרים עליה אבי את קולו.
״הוא רק סיפר לי שנודע לו שהיא בהיריון,״ אומרת אימי כמעט בלחישה.
״יש לה שם. קוראים לה ריילי, והיא אהבת חיי. האישה היחידה שאי פעם אהבתי, וזה לא עומד לחלוף,״ אני מתערב בשיחה, ״את חושבת שנעלם ממני בזמן שצפיתי בסרטון שצולם במטבח דירתי, שעודדת את מרגו להרוג אותה?״
״אתה מבין אבא, אני הבן הצעיר שלך. אני לא זוכר שהיא התייחסה לאחים שלי כך. זה התחיל עם הסירוב שלה לתמוך בי כשנרשמתי לבית הספר לרפואה. אני לא נוהג להתרברב על ההישגים שלי, אבל יכול לשתף אותך שבזכותי קיבלה המחלקה שלי תרומה בסך חמישה מיליון דולר, אחרי שהצלתי את חייו של גבר בן עשרים ושלוש.
גם לא ידוע לי שמישהו התערב לאחים שלי בבחירות שלהם בבנות זוג, בעיקר שהאישה שאני אוהב, היא האחת שאני רואה בה את הנצח שלי.
אימא עשתה עבודה נפלאה, ריילי חסמה את הגישה שלי אליה, אבל אני אמצא אותה, ואשא אותה לאישה.
אני גאה להיו בן למשחת סינקלייר, אבל אני מתכוון להתחיל שושלת סינקלייר משלי. אני מבקש שתסיר את שמי מרשימת היורשים שלך. אני לא אחזור עוד לבית הזה.״
אני מוציא את המפתח של בית הורי מצרור המפתחות שלי, מניח אותו על השולחן, ויוצא בצעדים מהירים מהבית משאיר אחרי שקט קפוא בחדר האירוח של הוריי.
