אני מרגישה חנוקה. ׳איך הגורל צוחק עליי,׳ אני חושבת לעצמי בזמן שאני יורדת במעלית בפעם האחרונה.
צ'ארלי מחכה לי בכניסה לבית החולים. אני מתפלאת לראות אותו, ולא רק, אלא שהוא נוהג ברכב שלי. "מה קרה ילדונת?" הוא קורא לעברי בבהלה, "את לא מרגישה טוב? את ממש חיוורת."
׳למה הגורל לא הכיר לי את צ'ארלי קודם? אולי אם הייתי מתאהבת בו, החיים שלי היו נראים לגמרי אחרת. אבל מצד שני לא היה לי את קיידן.׳
"הלו, ילדונת, איפה את?" שואל צ'ארלי, ופותח את דלת הג'יפ בפניי.
"אני מנהלת שיחה עם ממלכת השמים, זאת שהחליטה שדווקא היום אפגוש את סקיילר, אחרי שלא ראיתי אותו מיום שעזבתי," אני עונה, ומתיישבת במושב הנוסע.
"וואו, איזו סמליות," הוא אומר, "את מבינה שנמנע ממך לראות אותו כל הזמן שהיית פה? איך הייתה הפגישה?"
"אני שמחה שאני עוזבת, ושמחה שאתה פה. איך ידעת שאני זקוקה לך היום?" אני שואלת.
"ההורים המקסימים שלך הפעילו מערך שלם, 'כדי להחזיר אותך הביתה,׳ כדברם. תנשמי עמוק ריילי, עברת ימים קשים מאלה. אין לך מושג כמה כולם מתרגשים לקראתכם בבית. אנחנו בדרך לקחת את קיידן. כל הדברים שלכם כבר ברכב שלי ודניאל נוהג בו."
צ'ארלי מתניע את הרכב, ומשתלב מייד בתנועה. אני לא מעיפה אפילו מבט אחד לעבר בית החולים הר סיני. הפרק הזה בחיי נסגר.
צ'ארלי מספר לי מה התחדש בניו הייבן בזמן שלא הייתי. "רק שלשום שאלתי את רוי אם לא מציק לו שאני מרבה לבקר," משתף אותי צ'ארלי, ׳את יודעת מה הוא ענה לי? שגם הוא ונעמי מאד מתגעגעים אלייך, וכי הוא מקווה שתחזרי בקרוב. את קולטת כמה אוהבים אותך?"
*
צ'ארלי היה בין הראשונים שהכרתי בניו הייבן, והוא הפך להיות אחד מחבריי הטובים ביותר. כמה סמלית העובדה, שהוא זה שמחזיר אותי לשם.
צ׳ארלי מפעיל את הרדיו, ואנחנו מצטרפים לשיר בקולי קולות, כאילו לא נפרדנו מעולם. הימים שהייתי כאן הולכים ונמחקים, אני חוזרת לחיות את החיים במלואם.
*
צהריי היום.
אנחנו מגיעים לדירה שלי. המפתח שלה עדיין בצרור המפתחות של הרכב. אני רואה את דניאל עומד ונשען על הרכב של צ׳ארלי. הוא מבחין בי, ומתקרב אליי בצעדי ענק.
דניאל הוא גבר גבוה כיאה לשחקן כדורסל. הוא חברו הטוב של צ׳ארלי, והפך לחבר קרוב גם שלי. "כמה טוב שחזרת סוף סוף, חסרתם לנו.” הוא מחבק אותי חזק, חיבוק שמאשר שהוא מאד התגעגע.
"דוד דניאל!" קורא קיידן וקופץ עליו.
"מה שלום האלוף שלי?" הוא שואל אותו, מעיף אותו באוויר, ומושיב אותו על כתפיו.
"מאמי תראי, אני נוגע בשמים!" הוא צוהל ומושיט ידו למעלה.
אם היה לי צל של ספק שאני עושה את הצעד הנכון, אני מקבלת אישור.
"היכנסתי את המזוודות לחדרים," אומר דניאל , "השארתי לך לפרוק את תוכנן,"
אני מביטה מבעד לדלת הפתוחה. ריח של מבשם שטיפת הריצפה המוכר חודר לאפי. הבית מבריק מניקיון, ניכר עליו שהיה מי שאיוורר אותו, כיוון שהוא מריח טוב, ולא כמו בית שהיה סגור חודשים.
על השולחן בכניסה יש זר פרחים גדול. אני לא צריכה לנחש מי הביא אותו, שכן אני מכירה את הפרחים שנעמי אוהבת.
עם השולחן בחדר האוכל יש זר גדול נוסף עם בלון משתלשל ממנו. אני ניגשת לראות מה כתוב בכרטיס שמצורף אליו.
ד"ר ריילי,
סוף סוף חזרת!
מחכים לראותך.
באהבה הרופאים והאחיות
מחלקה אלף
בית החולים ייל לילדים
ריחות של אפיה טרייה מושכים אותי למטבח. אני המומה לראות שהוא שוקק חיים, ואת נעמי עומדת ליד המקרר, ומרוקנת לתוכו את מוצרי החלב מסל שמונח על השיש, כשהיא אוחזת בדניאלה הקטנה בידה.
*
"הילדים האלה הם בזכותך, " אמר לי פעם רוי.
"הם יצירה שלך," עניתי לו.
"את לא מבינה? בזכות בשיחה ההיא שניהלת עם נעמי, כשאמרת לה שילדים באים לעולם אלא רק כשעושים אהבה ולא מתוך מחשבה שעכשיו את צריכה ליצור ילד. את שינית לנו את החיים.
כשראיתי את נעמי לראשונה, ידעתי שהיא תהיה אם ילדיי. אני כל כך מאושר שזה קרה.
נכון שהיא אחת הרופאות המבריקות שהכרתי, אבל להיות אימא זה היעוד האמיתי שלה. תראי כמה היא פורחת."
הוא צדק. אני מביטה עליה כעת, והיא קורנת.
*
"מאמי, אני רוצה ללכת לגן," מבקש קיידן.
"איפה המפתחות של הג׳יפ?" אני שואלת את צ׳ארלי שמביט עליי המום, אבל מגיש לי אותם.
אני מורידה את המעיל של קיידן מהמתלה, עוזרת לו להתלבש. "את לא מבינה איזה שינוי חל בה מרגע שאספתי אותה בבית החולים, היא שוב נושמת," אני שומעת את צ׳ארלי אומר לנעמי.
חוסר הבטחון שהיה לי מהנהיגה נעלם. אני נוהגת כאילו לא הפסקתי מעולם לנהוג. תוך זמן קצר אנחנו מגיעים לגן. קיידן מתקבל בשמחה על ידי חבריו. הם מתחרים ביניהם מי יתן לו ראשון את הציור שהכינו לו.
"הכנתי לך את הטפסים," אומרת לי הגננת, "את יכולה להשאיר אותו כאן עד חמש, זה יתן לך זמן להתארגן. אני שמחה שחזרת, התגעגעתי אליו."
"אם כך אלך לבקר במחלקה שלי," אני אומרת לה. קיידן משחק עם חבריו. אני אומר לו שאני הולכת, הוא מנפנף בידו לשלום, וחוזר לשחק עם חבריו.
אני נוסעת לבית החולים,וליבי הולם בחוזקה. העובדה שאני רוצה לחזור לא מרמזת על איך אתקבל במחלקה. אני עוברת במשרדו של רוי שמקבל אותי בחיבוק חם.
"אני הולך עם ד"ר ריילי למחלקה שלה," הוא אומר למזכירתו.
"הרגשתי שאני צריכה אותך כדי ללכת לשם. אני לא יודעת מה מחכה לי," אני אומרת לו בחשש.
"עוד מעט תראי," הוא אומר בחיוך.
אנחנו חוצים יחד את הכביש, ונכנסים לבית החולים ייל לילדים. כל הפחדים שלי נמוגים, כשאני רואה את הבלונים והשלט שמקשטים את המחלקה.
ברוך שובך ד"ר ריילי
אני מוקפת מייד על ידי צוות האחיות והרופאים. הפרופסור ניגש אליי וחיוך נדיר על פניו. "אני שמח ששבת הביתה," הוא אומר, "בואו נכנס לחדרי."
"אני כבר חוזרת," אני אומרת לעמיתיי ונכנסת בעקבותיו של רוי לחדרו של הפרופסור.
"פרופסור ברפילד, מנהל מחלקת הילדים בבית החולים הר סיני, דיברתי איתי הבוקר. הוא הביע את צערו על עזיבתך, אבל אמר שהוא מבין את הסיבה לכך.
הוא שיתף אותי במקרה שקרה לקיידן, ובאשפוז שלך. אני רואה שאת עדיין מרכיבה משקפיים. אני מאד מצטער על מה שעברת, ומקווה שאת חשה בטוב כעת. פרופסור ברפילד אמר שחזרת לתפקוד מלא, פרט לחדר ניתוח."
"אני אקבע שבוע הבא בדיקה אצל רופא העיניים, ואני מקווה שיאמר לי שהראייה שלי שוב תקינה. כפי שאמרת, למעט חדר הניתוח, אני מתפקדת רגיל," אני אומרת לו.
"אני יכול לקוות שברגע שתמצאי סידור לקיידן, תחזרי אלינו?" הוא שואל.
"אתה לא תאמין, אבל קיידן כבר בגן. הוא היה כל כך מאושר להפגש עם חבריו, והגננת הציעה שהוא ישאר בכיתה עד סוף היום," אני משתפת אותו.
"אם כך, אתן הוראה לשבץ אותך מייד. כמובן אם זה בסדר מצידך," הוא אומר ותולה בי מבט שואל.
"אני לא רואה שום סיבה לא להתחיל לעבוד מייד," אני אומרת לו, "יש לי חברים טובים שדאגו שהבית שלי יהיה מוכן עבורינו."
"אם כך שיהיה בהצלחה. טוב לראותך כאן," אומר הפרופסור.
אני יוצאת מחדרו, ושוב מוקפת בחבריי. 'כך זה מרגיש בבית,' אני חושבת לעצמי, ומתמלאת אושר גדול.
אני ניגשת ליומן של המחלקה ומתעדכנת. "יש הרבה ילדים שאני לא מכירה," אני אומרת לשרה.
"לעומת זאת אני חושבת שכולם מכירים אותך. אין לך מושג כמה פעמים שמך מוזכר כאן. נו… אל תשאירי אותנו במתח," היא אומרת.
לנגד עיניי אני רואה את לוח התורנויות משתנה, ושמי שום מופיע עליו.
"אני לא מאמינה!" קוראת ד"ר מיה שמגיעה לתחנת האחיות. "לא רק שהשמועה נכונה, אלא שאת חוזרת כבר מחר! יש לי המון מה לספר לך."
"את מוזמנת לביקור בביתי. את יודעת איפה אני גרה," אני אומרת לה, ומציצה על השעון לראות אם הגיע הזמן לאסוף את קיידן.
"אבל רק היום הגעת," היא אומרת.
"זה נכון, אבל הגעתי לבית נקי, עם מקרר מלא, וארוחה מוכנה. נשאר לי רק לפרק את המזוודות. אני אלך בחמש להביא את קיידן ואהיה בבית."
"זה כאילו שאף פעם לא עזבת," אומרת שרה.
"עזבתי? אני לא יודעת על מה את מדברת. הנה אני כאן", אני אומרת גורמת לכולם לצחוק. "תודה על שקישטתם את המחלקה לכבודי. אין לכם מושג כמה זה מחמם לי את הלב, זה והזר היפיפה ששלחתם לי. "הייתי זקוקה לזה, אחרי הימים הלא פשוטים שעברתי בניו יורק אני יכולה להבטיח לכם, ששם זה כבר לא הבית שלי."
סקיילר
בכל יום אחר הייתי מחפש תרוץ להתחמק מהמפגש עם אימי. היום אני דווקא אשמח לשטיפת מח. העיקר לא לחשוב על ריילי.
*
כשתפנה לי מעט זמן פנוי, התקשרתי למי שמרכיבה את לוח התורנויות.
"את יכולה לומר לי מה מצפה לי שבוע הבא? חשבתי לקחת כמה ימי חופש," אמרתי לה.
"לוח התורנויות שלך פנוי מיום חמישי אחר הצהריים עד יום שני," היא ענתה.
"שמעתי שמועה שד"ר ווסטון חזרה," אמרתי באגביות,"זה נכון?"
"השמועה הגיעה אליך באיחור של חצי שנה," הייתה תשובתה.
"אני יודע. התפלאתי לראות שלמרות שאני מבקר לא פעם במחלקת ילדים, לא ראיתי אותה," אמרתי
"הבוקר הורדתי אותה מלוח התורנויות, לאחר שהיא הגישה את התפטרותה."
המילים שלה עדיין מהדהדות באוזניי. איך שהגורל צוחק עליי.
*
אני נזכר בהודעה שהיא שלחה לי ביום שעזבה אותי. אני שוב מתמלא כעס. מי היא חושבת שהיא, שהיא נותנת לי אולטימטום. 'שיחקת איתי מספיק,' אני מדבר אליה.
ד"ר בלייר נכנס חדר ומחזיר אותי למציאות.
השעה חמש אחר הצהריים.
סיימתי להעביר את המחלקה לרופאים התורנים, ואני נוסע לדירה להחליף בגדים. אני לא מרוכז בנסיעה, כיוון שהראש שלי מוטרד בחולה שד"ר בלייר ניתח אתמול, והוא מתקשה להתאושש.
הראש שלי כל כך מוטרד, שאני מתפלא כשאני מוצא עצמי בכניסה לחניון של מגדל מגוריי. אני מחנה ועומד להיכנס למעלית , כשהטלפון הנייד בכיסי מצלצל.
"מה דעתך על מר בלומברג?" שואל אותי ד"ר בלייר. אני רוצה לומר לו שהוא זה שניתח אותו, ולכן הוא אמור לדעת יותר פרטים ממני.
"אני מסכים איתך שמצבו לא מזהיר. אני חושב שאם לא יחול שינוי עד עשר בלילה, הייתי שולח אותו שוב לסריקה. אולי יש משהו שלא שמנו לב אליו," אני אומר. אני כבר מותש מהויכוחים איתו, ולכן נוקט בלשון רבים, כאילו גם לי יש חלק בעניין.
"אתה כבר בבית?" הוא שואל. ברור לי שהוא זקוק לי לידו כעת.
"אני בא ויוצא. יש לי פגישה עם אימי," אני עונה לו, "אתה מכיר אותה. איחור של דקה, יגרור אחריו נאום של שעה. בכל מקרה אני אשאיר את האיתורית פתוחה בשבילך. אני מציע שתנשום עמוק, תכין לך כוס קפה ותרגע. הלחץ לא יעזור כעת."
"אתה מכיר אותי כל כך טוב. שמתי לב שאתה לא נוזף בי, או מטיל את כובד האחריות עליי, אבל אני יודע שזאת אשמתי." אני שונא שהוא משחק את התפקיד של הקורבן.
שוב אני אוסף את עצמי. "אתה לא אשם שבלומברג חולה. אתה צריך גם לזכור שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו, אבל גם הגוף שלו צריך לעשות כמיטב יכולתו." אני מרגיש כמו בגנון, ורוצה לסיים כבר את השיחה המעיקה הזאת.
"תודה סקיילר, אתה תמיד מצליח לאפס אותי." לפחות הוא מודה בזה.
אני עולה לדירה שלי, מתפשט ולובש מכנס כחול מחוייט וחולצת סריג בצבע כחול. לא נותר לי הרבה זמן, ולכן אני יוצא מיד לבית הקפה. אני מחנה את הרכב, מייד כשהוריי מגיעים למקום.
"איך אתה לבוש?" שואלת אותי אימא, ומביטה עליי מזועזעת.
"אני לא מבין מה לא בסדר. זה לא שאני לובש בגד מלוכלך, או קרוע. את יודעת שאני קונה את הבגדים של במיו מילאן ניו יורק." רק נפגשנו, ואני כבר רוצה לעזוב.
"הייתי מצפה שתבוא לבוש בצורה מהוגנת. הרי לא חסרות לך חליפות של מיו מילאן ניו יורק," היא רוטנת, ואני תוהה אם הזכרת שם חנות האופנה נעשה כדי ללעוג לי. אני לא אתפלא אם כן. "בסופו של דבר אתה רופא מנתח, ואתה צריך להיות לבוש בהתאם."
"אני מצטער, לא ידעתי שיש קוד לבוש לפגישה עם ההורים שלך. מה גם שאת לא בדיוק תמכת בי כשבחרתי ללמוד מה שלמדתי," אני עונה לה בקור.
"ומה מרגו תגיד?" היא שואלת, "שולחן לשיבעה," היא אומרת למלצרית, בליווי תנועת יד שמשדרת חוסר סבלנות.
"מה מרגו קשורה לעניין?" אני שואל, ורואה את עורך הדין בראון ניגש לאימא.
"אני מצטערת גברתי, אבל נאמר לי שנוכחותך לא רצויה כאן," אומרת המלצרית.
"את יודעת מי אני?!" אני רואה את הכעס בעיניה של אימא.
"את גברת סינקלייר, ובעלת בית הקפה ביקשה למסור לך שאת פרסונה נון גרטה," אומרת המלצרית.
"אני דורשת שהיא תבוא, תסתכל לי בעיניים ותחזור על מה שאמרת," אומרת אימא בטון קר.
"תמסרי לבעלת המקום שתדאג לנו לחדר פרטי מייד, ולא, אתבע אותה, אדאג שהמקום הזה יחדל מלהתקיים," אומר בטון צורם עורך הדין בראון.
תוך זמן קצר מגיע מלצר, שמוביל אותנו לחדר פרטי. מייד אחריו נכנסים גם מרגו והוריה. "אני יכול להבין מה קורה פה?" אני שואל .
"כמו מה זה נראה לך?" שואלת אימא, "אני כל כך מאוכזבת ממך סקיילר.״
"אם כך לא יפריע לך שאלך, נכון?" אני שואל אותה.
"אני מבקש שתשאר ד"ר סינקלייר," אני שומע את קולו של עורך הדין ארן רוטשילד שנכנס לחדר.
"תקשיב ילד," פונה אליו עורך הדין בראון.
ארן לא נותן לו להמשיך לדבר. "תקשיב לי אתה. אני כאן כדי להסביר לכם מדוע מסרבת בעלת בית הקפה לארח אתכם כאן," אומר ארן, "יותר מזה. אני חושב שעברתם את הגבול בכך שהגעתם לכאן.״
"אתה מבין שמצפה לך תביעת דיבה על הדברים שאתה אומר כעת," אומרת לו אימי בכעס.
"אני אשמח להיפגש איתך בבית משפט. יש בידי כתב תביעה שהתבקשתי לא להגיש, אבל מאד הייתי רוצה," אומר ארן.
"אני לא יכולה לחשוב על סיבה אחת שיש לבעלת בית הקפה לתבוע אותי," מרימה עליו אימא את קולה, "אנחנו אנשים ישרים והגונים."
"אני צריך שתפעיל את המסך," אומר ארן למלצר, "אני אגש ישר לעניין."
הוא פותח את המחשב שלו ולוחץ על סרטון וידאו שנמצא בתיקייה הנושא את שם משפחתנו.
אני רואה את המטבח שלי, כשעל השיש מונחים כלי הגשה מלאים באוכל.
"חוצפן! אני דורשת את הכסף ששילמתי חזרה," מתפרצת מרגו.
ארן מקפיא את הוידאו, ומעלה חשבונית ובה חיוב על שלושים אלף דולר, וזיכוי של אותו סכום בדיוק. "על איזה כסף את מדברת מיס רוקלנד? על המקדמה שהתחייבת לשלם ולא שילמת, או על התשלום עבור האוכל כולו שלא שלמת?" אומר ארן בטון קר.
הוא לוחץ שוב על הסרטון. אני המום לראות את מרגו נכנסת למטבח ומתחילה לצעוק. לא רק, אלא שמי שמדברת איתה היא לא אחרת מאשר …ריילי! אני לא מסיר עיניי מהמסך. אני מתקשה להאמין למה קורה לנגד עיניי.
אם חשבתי שזה הזוי, מה שקורה אחר כך גורם לי לא לנשום. ״תפסיק מייד את הסרטון הזה," צורחת מרגו.
"אני דורש שתעביר לי אותו," מרים עורך הדין בראון את קולו על ארן.
"הסרטון הזה הוא ראיה לבית משפט, ולא, אני לא אתן לך אותו, למרות שיש לי עותקים ממנו ששמורים במקום בטוח."
הוידאו ממשיך לפעול. אני רואה את מרגו הופכת קערה מלאה ברוטב עגבניות חם על ריילי. המבט על פניה של מרגו מקרין רוע טהור. ואז מגיעה המהלומה שמטיחה את ריילי על השיש, פוערת פצע מדמם בראשה, והיא מתעלפת.
ארן מציג מסמך שבו מתואר האישפוז של ריילי שהייתה מחוסרת הכרה מספר שבועות, ואת הפגיעה בעצב הראיה שעדיין לא נרפא, מה שמסביר מדוע היא מרכיבה משקפיים.
"אני לא רוצה לשמוע מה יש לך לומר," מסננת לעברי אימא, "תזכורת מי אתה."
"תחסלי אותה, היא לא צריכה לחיות. רק צרות היא מביאה," אני שומע את קולה של אימא. עולה מהמסך.
"ד"ר ווסטון לא אישרה לי להגיש נגדכם תביעה. היא אמרה שהיא מוותרת על הפיצוי שהיא יכולה לקבל, היא לא רוצה לראות אתכם יותר בחיים. לא הייתה לי ברירה אלא להענות לבקשתה. אם לא תהיה לי ברירה, אני אגיש את התביעה שכבר מוכנה במשרדי.
אני חושב שעכשיו ברור לכם מדוע אינם רצויים בית הקפה הזה, שהוא בבעלותה של חברת טעמים. אני מבקש מכם לעזוב מייד את המקום," אומר ארן, בזמן שהוא מכבה את המחשב שלו, ואת המסך שעל הקיר.
'איך זה שהיא הייתה מחוסרת הכרה עם פגיעת ראש ואני לא ידעתי מזה?" אני מוציא את הנייד מכיסי ומתקשר לבית החולים. ״ד"ר סינקלייר מדבר. את יכולה לומר לי באיזו מחלקה הייתה ד"ר ווסטון מאושפזת?"
"אני לא יכולה לענות לך, היא אושפזה בבית חולים בלונג איילנד,״ עונה הפקידה.
אני קם ועוזב את בית הקפה. התמונה של פניה ההמומות של ריילי, כשהיא מבינה שהיא נפגעה קשה בראשה, רודפות אותי. אני יודע שהיא איבדה את הכרתה, ומבין שזאת המשפחה שלה שבחרה לאשפז אותה רחוק ממני.
היום היא אמרה לי שהיא תשלח לי מסרון. מעניין אותי לדעת אם זה הסרטון שצפיתי בו. אם חשבתי שכבר ראיתי הכל, הסרטון ששלחה, משאיר אותי המום עוד יותר.
