אנשים חושבים שהעובדה שנולדת למשפחה עתירת ממון, הופכת אותך בהכרח לילד מפונק, חסר יוזמה ונהנתן.
אני חושב על סבא שבנה אימפריה במו ידיו. כמה כאב לו לראות את דור ההמשך שלו. אני מאמין שהקשר בינינו היה כל כך עמוק, כיוון שהוא ראה שאני שונה מהם.
אני לא יכול להסביר למה גדלתי אחרת. הרי היה לי אח בוגר שנשאתי עיניי אליו, וגם אית׳ן שנולד עשרים דקות לפניי, שהתייחס אליי כאל אחיו הקטן. כך שמבחינתי יש לי שני אחים בוגרים.
אית׳ן שונה ממני בתכלית, במראה ובאישיות. לא פעם הוא זרק לי משפטים שהייתה בהן ביקורת נוקבת כלפיי. אני מניח שזה מה שהפך אותי לזאב בודד.
*
״אתה כזה מעצבן,״ אמר לי פעם אית'ן, ״אתה אף פעם לא צריך כלום. אתה מבין באיזה אור שלילי זה מעמיד את ג׳ק ואותי?״
רציתי לומר לו שזה לא בלי סיבה, אבל רק משכתי בכתפיי ושתקתי.
כשאמרתי שאיני רוצה חלק בכספי הירושה, ורק ביקשתי את החלקה הזאת, הוא חשב שירדתי מדעתי.
*
אנחנו נוסעים עם סקוט וגרייסי. גרייסי מדברת בהתלהבות ללא הפסקה, ואבלין מגיבה במשפט אחד או שניים. אני מרגיש שהיא מתרחקת ממני, ותוהה האם פגעתי בה בכך שקבעתי שאני זה שמתכוון לשלם על הכל.
כאשר אנחנו מגיעים לשוק, אני יוצא לפתוח לה את הדלת. "את כועסת עליי?" אני שואל אותה בשקט.
"לא, למה שאכעס?" היא מתפלאת.
"את שותקת. זה בגלל מה שאמרתי בקשר לכסף?" אני מסביר לה מדוע אני מרגיש כך.
"על כל דבר בחיים הייתי צריכה להאבק. אני לא רגילה שמישהו נוהג בי כמוך. אני מנסה להבין למה," היא אומרת.
השיחה בינינו נפסקת כשגרייסי אוחזת בזרועה ומושכת אותה לעבר הדוכנים.
לכל דוכן שאנחנו מגיעים היא מציגה אותנו. ״אלה פניקס ואבלין ממשק לינקולן. הם הגיעו רק לפני כמה ימים.״
בכל דוכן אני שומע תשבוחות על סבא לינקולן. כמה חביב וחייכן היה, וכמה הם הצטערו לשמוע על מותו.
״אנחנו רק שניים, לכן אני מבקשת שתארוז לי את הבשר הטחון בשקיות של חצי קילו,״ אומרת אבלין, למוכר הבשר. ״ואני רוצה מהנתח הזה להכין רוסטביף, וגם חתיכות בשר לתבשיל.״
הסוחר חותך את הבשר כבקשתה, כשהוא מבקש שתראה לו איזה נתח היא רוצה.
״ועכשיו תלמד אותי ממי לקנות חלקי עוף,״ היא מבקשת כשהוא מסיים להכין עבורה כל מה שביקשה.
המוכר יוצא מהדוכן ומצביע על דוכן ועליו ציור של תרנגול. "זה המשק של אחי, תאמרי לו שאני שלחתי אותך.״
״תודה,״ היא אומרת.
״נראה אתכם בשבוע הבא?״ הוא שואל אותה בעודו מחשב את הסכום עכור הקניה.
״אנחנו פה להישאר,״ היא עונה לו בבטחון. אני משלם לו, ולוקח ממנו את השקיות.
״מה כבר יכולתי לענות לו, איך אני יודעת לכמה זמן יספיק הבשר?״ היא אומרת לי כשאנחנו מתרחקים.
אנחנו עוברים מדוכן לדוכן. השמועה על ביקורנו במקום התפשטה בין הסוחרים, ודרייסי כבר לא צריכה להציג אותנו. כל אחד שאנחנו עוצרים לידו מביע את תנחומיו, ומספר מה סבא נהג לקנות אצלו. כל קניה מסתיימת במילים 'נתראה בשבוע הבא.'
השיטוט בין הדוכנים מפגיש אותנו עם צעירי הכפר. גרייסי מכירה לנו כל אחד בשמו, והנשים מתחברות מייד לאבלין. אני נמצא עם סקוט והוא מכיר לי כל אחד, ומוסיף מה במה הוא עוסק. ״וזה דניאל, אני ממליץ עליו בחום להיות מנהל העבודה שלך,״ הוא אומר.
״הערצתי את סבך. עבדתי אצלו כחמש שנים, והצטערתי לשמוע שהוא נפטר. אני אשמח לעבוד עבורך,״ אומר דניאל, ״כבר חשבתי שאצטרך למצוא מקום עבודה חדש.״
״אשמח להפגש איתך ולדון בנושא. אני זקוק לזמן מה כדאי לקרוא את היומנים שסבי השאיר לי בנושא החווה.״
אנחנו מחליפים מספרי טלפון. הוא לא היחיד שפונה אליי בקשר לעבודה בשדות. סקוט מכיר לי עוד צעירים בני גילנו. ״ניתן לך להתאקלם,״ אומר לי קול, בעל חווה המייצרת גבינות מחלב עיזים, ״אנחנו נפגשים בפאב מדי יום שלישי לערב של גברים בלבד, וימי חמישי הוא הערב של הזוגות. בדרך כלל יש להקה מקומית שמנגנת, וריקודים.״
״כפי שאתה וודאי יודע, אנחנו רק יומיים כאן,ועדיין לא מעכלים מה שקורה כאן, אבל אני בהחלט אשמח להצטרף אליכם כשנסיים להתארגן," אני עונה לקול.
״כמובן בהסכמתה של האישה,״ הוא קורץ לי.
ההערה הזאת גורמת לי לאי נעימות. אני תוהה אם יש משהו בערבי הגברים שהוא חושב שעליי להסתיר מאבלין.
אני מביט עליה. היא בהחלט במרכז העניינים, והנשים מתחרות על תשומת ליבה. היא מקשיבה לכל אחת ברצינות, נותנת לה את תשומת הלב.
ואז אני רואה אותה ואת גרייסי מתפוצצות מצחוק. ״לגמרי שכחתי שאני מפורסמת בגלל התחתונים האדומים שלי, אלה שלא קיימים,״ היא אומרת.
״אני יכולה להעיד שמה שלוסי ראתה על החבל, זאת חצאית מכנסיים אדומה שאבלין לובשת כשהיא עושה יוגה על המזרון. במו עיניי ראיתי אותם מקופלים בסל הכביסה. אני מבטיחה לכן שהיא לובשת תחתונים כמו כל אחת מאתנו. בעצם לא, היא מעדיפה את אלה של מיו מילאן.״ הנשים מביטות על אבלין בהערכה.
״אל תתרגשי ממה שלוסי אומרת. יש לה נטיה להגזים, אם לומר זאת בלשון המעטה. אף אחת לא מאמינה למה שאמרה על פניקס. צריך רק להסתכל עליו כשהוא מסתכל עלייך. אין ספק שכולו רק בעניין שלך,״ אומרת תרז.
״אולי כבר נפסיק לדבר עליה,״ אני מבקשת, ״אני לא יודעת מה גרם לה לדבר עלינו כך, זה שלה, ולא מטריד אותי או אותו. עכשיו כשסיימתי את הקניות של המצרכים, אני מבקשת שתלמדו אותי מה יש פה עוד,״ אני אומרת.
״אני הולכת עם הבנות לראות את החלק השני של השוק,״ אני אומרת לפניקס.
״אני אבוא איתך,״ הוא אומר לי. אני לא יודעת אם הוא בא מתוך עניין, או כי הוא רוצה לדאוג לי למזומן למקרה שארצה לקנות משהו. אני עדיין לא רגילה שיש מישהו אחר שמשלם הכל עבורי.
אנחנו מגיעים לאזור בו מוכרים בגדים. על הדוכן יש ערימות של חולצות פלנל חמות משובצות במספר צבעים. אני בוחרת אחת בגוונים של כחול. ״אתה יכול להביא לי אותה במדיום?״ אני מבקשת מהמוכר.
״זה יהיה ענק עלייך. את בקושי אקסטרה סמול,״ הוא מחייך ומוציא לי חולצה במידה שלי.
״זה לא בשבילי,״ אני אומרת מייד, אלא בשבילו,״ אני מצביעה על פניקס.
אני מסמנת לפניקס שיבוא ומבקשת ממנו שימדוד. הוא מסתכל עליי מופתע, אבל עושה כרצוני. הוא מוריד מעליו את המעיל שלו, מגיש אותו לי, ומודד את החולצה.
״אני אוהבת אותה עליך,״ אני אומרת לו.
"אני אקח אותה בתנאי שתקני גם אחת לעצמך,״ הוא אומר, ואני רואה את ההערכה על פניהם של הגברים שנמצאים לידו.
״תלמד ממנו, כך מתנהג גבר אמיתי,״ אני שומעת את קולה של לוסי מאחוריי.
״שאני אלמד? תלמדי את ממנה, היא זאת שקנתה לו ראשונה,״ עונה לה סטיב בארסיות.
״אתה כזה נדיב,״ לוסי מתעלמת ממה שסטיב אמר, ״אולי תקנה גם לי אחת?״
פניקס מסתכל עליה במבט קר, ולא עונה לה.
״יש עוד משהו שאת רוצה איבי?״ שואל פניקס.
״לא,״ אני עונה באי נוחות. הנוכחות של לוסי לא נעימה לי.
״אני אקח את שתי החולצות האלה,״ הוא אומר למוכר, ״כמה אני חייב לך?״
אנחנו ממשיכים לשוטט ומגיעים לדוכן שמוכר נעלים. אני בוחרת נעליים גבוהות לפניקס. ״תמדוד,״ אני מבקשת.
״מה איתך?״ הוא שואל.
״אתה תצטרך נעליים לעבודה,״ אני עונה לו.
״את חושבת שאני לא רואה מה את עושה? את חושבת שהוא יאהב אותך יותר בגלל שאת קונה לו?״ מסננת לוסי.
״מה הבעיה שלך איתה לוסי, תתרחקי ממנה,״ קופצת גרייסי להגן עליי, ״ כבר ברור שאת לא מעוניינת להיות חברה שלה. אין לי מושג למה, היא מקסימה.״
״אל תתני לה לפגוע בך איבי,״ אומר פניקס בשקט, ״אין ספק שמשהו דפוק אצלה ואצל סטיב.״
אנחנו ממשיכים לחקור את דוכני השוק, אבל אני כבר עייפה מהשיטוט בו. ״אני מיציתי להיום,״ אני אומרת לפניקס.
״אני שמח לשמוע, כיוון שגם לי די נמאס. לא תיארתי לעצמי שזה שוק כל כך גדול,״ הוא אומר לי. הוא ניגש לסקוט ומבקש ממנו שיחזיר אותנו הביתה.
אנחנו נפרדים מכולם, ונוסעים חזרה לבית. ״אולי תבואו אלינו לארוחת ערב?״ מציעה גרייסי.
״אני עדיין מותש, זה בסדר שאתן לך תשובה עוד שעתיים?״ שואל פניקס.
אנחנו מגיעים לבית, וסקוט עוזר לפניקס להכניס לבית את הסלים העמוסים.
״זה היה יום עמוס מדי בשבילי,״ אומר פניקס, ״אני לא רגיל לקצב כזה.״
״אני מבינה אותך לגמרי. הבנות רצו להוכיח לי שהן לא מאמינות ללוסי, מה שהפך את המצב למעיק יותר,״ אני אומרת לו.
״שמתי לב שאת רושמת כל הוצאה, אני יכול להבין למה?״ הוא שואל, ״את זוכרת את הכלל שהסכמנו עליו.״
״אני רוצה שיהיה לי מושג כמה הדברים עולים כאן. אני רגילה לחיות עם תקציב מאז שעזבתי את בית הוריי בגיל שבע עשר,״ אני מסבירה לו.
״את מבינה שהיום אין לך בעיה של כסף, נכון?״ הוא שואל.
״פניקס, כל אחד בנוי אחרת. המוח שלי הוא אנליטי, מורכב ממספרים, כך אני רואה את החיים. זה לא קשור ליכולת הכספית שלי, או שלך. מהשיחות היום הבנתי שיש לי יכולת להתפרנס כאן ברווחה,״ אני עונה.
הוא מסתכל עליי. ״איבי,״ הוא מתחיל לומר, ״אמרתי לך שאת לא מתעסקת עם הכספים בבית.״
״יש לי חלומות שאני רוצה להגשים, והם עולים כסף,״ אני עונה לו.
״ואותם אני אספק לך כמה שתרצי,״ הוא עונה לי בקול עייף.
אני מחליטה לא למתוח את החבל יותר מידי. אני מכבדת את רצונו להיות המפרנס, רק מתקשה עם העובדה שהוא מוכן לשלם עבור החלומות שלי, בלי שיש לו בכלל מושג במה מדובר. אני מתחילה להבין שכנראה כסף לא חסר לו, אבל איני רוצה שהוא יחשוב שאני מנצלת אותו.
אני שומעת אותו עולה במדרגות לקומה העליונה. אני מקווה שהוא לא עושה זאת כי הוא כועס עליי. "לעזאזל," אני שומעת אותו מסנן בשקט. אני מתכווצת כולי, כנראה שבאמת פגעתי בו.
"איבי, אני יכול להשתמש במחשב שלך? הבטריה של המחשב שלי התרוקנה לגמרי," הוא מדבר אליי ממרום המדרגות.
"בטח, קוד הכניסה אליו הוא עשרים עשרים וחמש," אני אומרת. כל מה שחשוב לי מוצפן בענן, כך שאין לי בעיה שהוא ישתמש בו.
"איכפת לך שאפתח משתמש משלי. אני צריך להעלות חומר של העבודה," הוא אומר, "התעוררה בעיה דחופה שעליי לטפל בה."
"בטח, תעשה מה שאתה צריך," אני אומרת, "אני הולכת לבשל."
"בקשר לזה, את רוצה ללכת לאכול אצל סקוט וגרייסי?" הוא שואל.
"מה שתחליט זה בסדר מבחינתי," אני עונה. אין לי מושג מה הוא חושב על ההזמנה."
"אני חושב שזה יאפשר לך לנוח קצת. הם זוג נחמד, את מסכימה איתי?" הוא שואל.
"כן," אני עונה, מניחה את המוצרים האחרונים שרכשנו במקומם.
"אם כך אני אודיע לסקוט שנבוא," אומר פניקס.
אני שומעת אותו מדבר בזמן שאני עולה במדרגות. פניקס יוצא לקראתי. "הוא שואל אם יפריע לנו אם הם יזמינו עוד כמה זוגות."
"מבחינתי אין בעיה," אני עונה.
"אין לנו בעיה, נשמח להכיר עוד זוגות," אומר פניקס.
אין לי מושג מה גרייסי מכינה, ולכן אני מחליטה להכין לחמניות בטעמים שונים שמתאימים לכל תבשיל.
"זה מה שאת עושה המקום לנוח?" גוער בי פניקס. "מה חשבת לעצמך, שתוכלי להסתיר את מעשייך כשהריח של האפיה עולה למעלה ומדגדג באפי?"
הוא ניגש ומתלבט באיזה לחמניה לבחור, ולבסוף פשוט בוחר אחת. "ידעתי במי לבחור," הוא אומר ומתענג על כל נגיסה. "אני מהמר שהבלונדינית עם החזה המפואר שעבדה איתך במשמרת, לא יודעת לאפות כמוך."
"ומה אני אמורה לומר על כך? אני מניחה שתודה תהיה המילה המתאימה," אני אומרת.
"כן בייבי שלי," הוא אומר, "אני חייב לחזור למחשב. נראה לי שעליתי על התקלה."
אני מסיימת את האפיה. נשאר לי רק זמן להחליף בגדים, ולצאת. "תלבישי את החולצה שקנית היום," אומר פניקס, ואני רואה שהוא לובש את החולצה החדשה שלו. "זה דווקא מוצא חן בעיניי שאנחנו לובשים בגד תואם, אף פעם לא עשיתי את זה עם אף אחת."
אנחנו מגיעים לביתם של סקוט וגרייסי. אם התרשמי מהבית המאובזר של סבא לינקולן, עכשיו אני מתרשמת עוד יותר, כשאני רואה את ביתם הכפרי. אמנם הוא מרוהט בטוב טעם, ומקרין אווירה נעימה, אבל הציוד בו מיושן. עכשיו אני מבינה מדוע סקוט התלהב מהמסך הגדול בחדר האירוח.
אני מגישה לגרייסי את הסל המלא בלחמניות. "הן מריחות נפלא," אומרת גרייסי ומסניפה את ריחן, "השולחן כבר ערוך בואו תשבו."
נקישה חזקה נשמעת על הדלת. "הזמנת עוד מישהו?" שואלת גרייסי את סקוט, שמושך בכתפיו. הוא מביט סביבו "כל מי שהזמנתי כבר כאן." ובכל זאת הוא ניגש לפתוח את הדלת.
"סטיב, לוסי, מה מביא אתכן לכאן?" הוא שואל מייד.
"ראינו שיש מכוניות בחוץ, והבנו שיש כאן מסיבה," אומרת לוסי, ונדחקת לתוך הבית בלי שהוזמנה.
"כפי שאת רואה, השולחן מלא עד אפס מקום," אומרת גרייסי.
"אז שיצטופפו קצת," אומרת לוסי, וניגשת להביא כיסא מהמטבח.
סטיב לעומתה מרגיש לא בנוח. "נו באמת לוסי, את לא יכולה להתפרץ כך לבית של אנשים, בואי נלך."
"אין בעיה, אבל תדעו לכם, שכל אחד מכם," אומרת לוסי ומצביעה באצבעה על כל אחד מהנוכחים, "לא מוזמן אליי. גם לא בכריסמס." לפחות הפעם היא לא הזכירה את שמי.
הערב עובר עלינו בנעימים. אני זוכה למחמאות על הלחמניות שנגמרות מהר מדי.
"נהניתי מאד מהערב," אומר לי פניקס בדרכנו הביתה. "למדתי ממש הרבה על כל אחד מהם, ועל החברות בין אנשי הכפר. שמחתי לראות איך השתלבת בשיחות, לא רק עם הנשים, אלא גם עם הגברים. החיים בכפר הולמים אותך."
"בתוך כל השיחות המעניינות האלה, ניסיתי לדמיין את סבא שלך. אני חושבת שאני מתחילה להבין למה הוא בחר במקום הזה כמקום המפלט שלו," אני אומרת.
"זאת בדיוק המחשבה שעברה לי בראש," אומר פניקס, "אגב, דניאל סיפר לי שסבא נהג להשאיר את הטנדר שלו באיסון במוסך של פורד בכניסה לכפר כל פעם שעזב. היה לו מקום מקורה בו היה מחנה אותו, והוא היה מנתק את הסוללה כדי שלא תיגמר עד שיחזור שוב. דניאל יבוא לקחת אותי מחר לשם, כדי שאראה אותו. חשבתי שיהיה לך נוח אם יהיה לך רכב משלך, ולא תהיי תלויה בי."
"אני לא רואה את עצמי נוסעת בלעדיך. בכל מקרה מקומו של הטנדר כאן," אני עונה לו.
שוב אנחנו הולכים לישון כל אחד בחדר שלו. אני עייפה מלילות ללא שינה ונרדמת מייד.
ריח של קפה טרי, וקול תקתוק המקשים של המקלדת מעירים אותי. אני פותחת את עיניי, ומציצה על השעה בטלפון הנייד. "כבר עשר וחצי," אני ממלמלת, "למה לא הערת אותי?"
"יום ראשון היום," הוא עונה לי, "אני שמח שהשלמת שעות שינה."
״ואתה עובד ללא הפסקה,״ אני אומרת.
"לקח לי זמן להפנים שסבא שלי באמת איננו. הבנים שלו לעומתי, היו להוטים לחלק את הרכוש העצום שהשאיר אחריו.
את צריכה להבין שעד לפני שבוע, למרות שהנכס הזה היה כבר שלי באופן רשמי, לא באמת ידעתי מה אעשה בו. אני לא יכול להסביר לך למה בחרתי בו. היה יותר פשוט לחכות שאבי יתן גם לי חלק מהירושה, כפי שהבטיח שיעשה.
אני לא יודע איך הייתי עובר את המסע הזה בלעדייך. לא באמת חשבתי שארצה להישאר פה. נכון שמצאנו פה בית שיש בו הכל, אבל עדיין זאת את שהיפחת בו חיים.
כשעזבתי את העסק לא אמרתי מתי אחזור, אבל אני מבין כעת שפה אני רוצה להיות. מה שקורה פה מרתק אותי, ואני כבר לא יוכל לחכות שתתחיל שוב העונה ונצא לעבוד בשדות.
אמנם הייתה הלילה תקלה שרק אני יודע לפתור אותה, וכך עשיתי, אבל אני חייב למצוא פתרון קבוע, אם אני רוצה להישאר כאן."
אין לו מושג כמה אני שמחה לשמוע. החלום שלי הוא להיות קרובה לאדמה. חשבתי היום לבדוק מה יש במבנים בסוף שביל הגישה. אחד מהם הוא בוודאי המוסך למכוניות, כך מעידה הדלת הגדולה בחזיתו, אבל יש עוד מספר מבנים קטן יותר.
"ומה את רוצה?" הוא מעיר אותי ממחשבותיי, "את רוצה להישאר איתי?"
"אני לא חושבת שיהיה לי מה לעשות עם חולצה משובצת בעיר," אני עונה וגורמת לו לחייך. "אני בהחלט יכולה לראות שמקום הזה יהפוך לגן עדן. אני מוכנה לעזור לך בכל מה שתבקש."
הוא פותח את פיו לומר משהו, אבל אז נשמעת נקישה על הדלת. "זה בטח דניאל," הוא אומר, ולוקח את החולצה המשובצת שלו שהיתה מונחת על גב הכיסא עליו ישב כשעבד.
אני עוקבת אחריו במבטי בזמן שהוא יורד את המדרגות. יש משהו בשפת הגוף שלו שהשתנה, הליכתו משדרת עוצמה. נראה שמשא כבד הוסר מעל כתפיו כשהגיע להחלטה להישאר.
אני מסתכלת עליו ואני מתחילה להרגיש שהגעתי הביתה.
רגע לפני שהוא סוגר אחריו את הדלת, הוא מסתובב אליי. "נתראה בקרוב," הוא אומר ויוצא.
