מיום ליום אני מתחזקת בגופי, אבל מתקשה להגיע למחלקה ולהעמיד פנים שאני שמחה. העובדה שהפרופסור שוב אמר לי שהוא מודע לנעשה, כבר לא משפיעה עליי. אני לא מבינה איך הוא מאפשר שתהיה אווירה כזאת במחלקה אותה הוא מנהל.
הגעגועים לבית החולים לילדים בניו הייבן, ובעיקר לרוי ונעמי גוברים. אני מרגישה את זה גם אצל קיידן. אמנם הוא הולך בשמחה לגן, אבל הוא מזכיר לא פעם את החברים מניו הייבן.
״את לא מאושרת,״ אומר לי אבא כשהוא בא לקחת אותי מבית החולים, כיוון שאני עדיין חוששת לנהוג בעצמי, ואבא נהנה מהזמן שלנו יחד. זאת הזדמנות בשבילו לשתף אותי ביום שעבר עליו, גם בקשיים שלו, שאותם הוא משתדל לא לשתף את אימא, כדי לא להכביד עליה.
"יש לי גיבוי מלא מההנהלה והפרופסור, אבל שום דבר לא משתנה, האווירה נשארת כפי שהיא,״ אני אומרת לו.
אנחנו נוסעים להביא את קיידן מהגן. הוא מקבל את פני בהתרגשות. ״מאמי, מאמי, מאמי," הוא רץ לקראתי ונאסף לחיבוק שלי.
"התגעגעתי אליך בן שלי," אני אומרת לו, מכניסה את אצבעותיי לתוך שערו הפרוע, מנסה לסדר אותו. הוא דומה עד כאב לאביו, ולמרות גילו הצעיר, אפשר לראות שאת השיער שלו יש לסרק לאחור, בדיוק כפי שנוהג סקיילר.
"ד"ר ווסטון?" אני שומעת את קולה המוכר של פרופסור אדלטון שלימדה אותי בשנה האחרונה ללימודיי, "לא ידעתי שקיידן הבן שלך. הוא חבר טוב של מת'יו שלי."
"איזה יופי!" אני עונה לה, "קיידן מדבר עליו הרבה."
"ספרי לי איך בעבודה?" היא מתעניינת.
אני מתלבטת מה לענות לה. "עובדים איתי שלושת הרופאים שלמדו איתי," אני מספרת לה, אבל נמנעת מלספר על היחסים העכורים ביננו, "וד"ר דה לוקה, שאני מניחה שהיא סטודנטית שלך, שכן היא בשנת הלימודים האחרונה." מה גרם לי לומר זאת איני יודעת.
"את טועה, ד"ר דה לוקה לא סיימה אפילו את השנה הקודמת. הציונים שלה לא מספיקים. אני בספק אם אי פעם היא תהיה רופאה," היא עונה לי בפליאה, "אני לא מבינה איך זה יתכן שהיא עובדת במחלקה שלך. זה נושא שדורש ברור."
"אני לא יודעת מה לומר. חזרתי לניו יורק אחרי היעדרות של שלוש שנים, והיא הייתה שם."
אני נפרדת מפרופסור אדלטון, וחוזרת נרעשת לאבא שמחכה לי ברכב. אני מספרת לו מה אמרה לי פרופסור אדלטון. ״מעניין אם יודעים על כך בבית החולים,״ הוא אומר מהורהר, ״מה את מתכוונת לעשות?״
אני מושכת בכתפיי. אני יודעת מה אני רוצה לעשות. כבר חודשים מאז שחזרתי לניו יורק, ואני עדיין מרגישה בה זרה.
״אני יודע שחזרת בגללנו, כדי להיות קרוב לאימא ואליי. אימא ואני דיברנו, אנחנו מרגישים שאת מאבדת את שמחת החיים שלך כאן. גם אם נשים בצד את האשפוזים של קיידן ושלך, את לא מי שהיית. זה לא המקום שלך.
תמיד התפעלנו מהחברים שרכשת לך במקום שהיה זר לך. היית מאושרת, ואת כעת לא. אני חושב שהגיע הזמן שתחזרי לבית האמיתי שלך.״
אנחנו מגיעים הביתה. ״דיברתי איתה,״ אבא אומר מיד לאימא.
״בית החולים הר סיני הפך לשדה קרב עבורך. ההנהלה מעריכה אותך מאד, אבל עמיתייך מנסים להכשילך. את עוזרת לי המון, אבל זה משהו שתוכלי לעשות גם מרחוק," אומרת אימא. "את יודעת שאני ביקשתי להאט את הקצב, כך שאוכל לבוא לבקר אותך הרבה. הגיע הזמן שלך להיות בסביבה מחבקת.״
אני ניגשת להתקלח. זה הזמן שלי רק עם עצמי, והמחשבות מציפות אותי. ״הגיע הזמן לחזור הביתה,״ מהדהדות המילים של אבא באוזניי.
העובדה שגם אימא חושבת כמוהו, רק מחזקת אותי. 'שילמת שכר דירה על שנה מראש, הדירה עדיין שלך. כל שאת צריכה לעשות זה לארוז את המזוודות ולחזור לחיים שאת מכירה,' אני מדברת אל עצמי.
אני מסיימת להתקלח, עוטפת את השיער במגבת קטנה, ואת גופי במגבת הגדולה, וניגשת למיטה שלי. אני מוציאה את הטלפון הנייד מהתיק ולוחצת על חיוג מהיר מספר ארבע.
השיחה נענית מיד. ״מתי את חוזרת?״ שואל אותי מיד רוי, ״נעמי מתגעגעת וצריכה אותך, וכך גם המחלקה שלך.״
״מה גורם לך לומר זאת?״ הרי עדיין לא אמרתי מילה.
״את נשמעת כבויה,״ הוא אומר.
״אבל לא הספקתי לומר מילה אחת, כששאלת אותי מתי אני חוזרת,״ אני מתעקשת להבין.
״את שוכחת שאת מדברת איתנו לעיתים קרובות? אני לא מופתע לשמוע שאת חוזרת,״ אומר רוי בנחרצות.
״אין טעם שאסתיר זאת, זאת הסיבה שהתקשרתי. לא טוב לי במחלקה שהאמנתי שהיא הבית שלי,״ אני מודה בפניו, ואנחה נפלטת מפי.
״תתארגני ותבואי. אני אדאג שינקו את הדירה עבורך,״ הוא אומר, ״אישתי תהיה בעננים כשתשמע שאת חוזרת. כך גם מנהל אגף אלף בבית החולים לילדים, ששואל אותי לא פעם מתי כבר ד״ר ריילי חוזרת. ואני מודה שאת חסרה גם לי.״
המילים שלו מרגשות אותי. ״אני אדבר בבוקר עם הפרופסור שלי.״
אני מתלבשת בזריזות וניגשת לחדר המשפחה. קיידן יושב על השטיח, ובונה מגדל מלגו. ״מה דעתך שנחזור לניו הייבן?״ אני שואלת אותו, ״אתה זוכר את הבית הקודם שלנו?״
״כן, אני רוצה הביתה,״ הוא עונה בשמחה, ״אני מתגעגע לדוד רוי, דודה נעמי, ולתינוק. וגם לחברים שלי בגן, וגם לדוד צ׳ארלי ול… לכל ניו הייבן.״
״דיברתי עם רוי,״ אני משתפת את אבא בשיחה שלי איתו. ״עוד לפני שאמרתי מילה, הוא שאל מתי אני חוזרת.״
״את שוכחת שהם באו לביקור רק לפני שבועיים? הם ראו שאת לא מאושרת,״ אומר אבא.
למחרת בבוקר אני קמה עם מצב רוח מרומם. אמש גמלה החלטה בליבי לחזור לניו הייבן, אני רק מקווה שהפרופסור לא יתעקש שאשאר שבועיים נוספים.
מייד עם הכנסי למחלקה אומרת לי אביגיל שהפרופסור מבקש שאכנס אליו. ״קרה משהו שעליי לדעת?״ אני שואלת.
ד״ר דה לוקה מסתכלת עליי בזחיחות. אני חושבת לעצמי שתמיד היא נמצאת רק בתחנת האחיות. ״מה חשבת שאת חסינה?״ היא אומרת בחיוך.
אני תוהה מה עומד לקרות, וניגשת לחדרו של הפרופסור.״שבי ד״ר ווטסון,״ הוא אומר לי בסבר פנים רציני. אני מתיישבת ומחכה לשמוע מה גרם לו להזמין אותי לשיחה.
״קיבלתי טלפון מעניין מפרופסור אדלטון. היא סיפרה לי שהבנים שלכם חברים טובים, וכשהיא התעניינה בעבודתך, הזכרת גם את שמה של ד״ר דה לוקה.״ הוא מניח את ידיו על השולחן ורוכן מעט לעברי. ״אני יודע שרק ציין שמה, ולא אמרת מילה רעה עליה.
פרופסור אדלטון התפלאה לשמוע שד״ר דה לוקה עובדת כאן, כיוון שהיא נכשלה בבחינות, ורחוקה מלסיים את לימודיה כפי שהיא טוענת. קיבלתי מפרופסור אדלטון את גיליון הציונים של דה לוקה. אני מודה שהייתי בהלם, למרות שזה מסביר הכל.
כבר אמרתי לך בעבר שאני מודע למה שקורה במחלקה. אני מתכוון לפטר אותה, ולקרוא לשיחה את רופאים שלמדו איתך.״
״אני מבקשת להשתחרר מעבודתי כאן. אני מתקשה לתת את כולי באווירה כזאת,״ אני אומרת מיד.
״אני מבין שזאת לא רק דה לוקה שמעכירה את האווירה כאן,״ הוא מביט עליי בעיון, "את מוכנה לשתף אותי?"
"אל תבקש ממני לתת שמות. אמרת שאתה יודע מה קורה במחלקה, בוא נשאיר את זה כך." אני לא רוצה שמישהו יפגע בגללי, למרות כל מה שנעשה לי.
"את לא חייבת לענות לי, אבל רציתי לדעת אם לד"ר סינקלייר יש חלק ברצון שלך לעזוב." ניכר עליו שהוא לא מרגיש נוח ששאל אותי.
"פעם אחרונה שראיתי אותו הייתה כשעזבתי לפני למעלה משלוש שנים," אני עונה מייד. אני מוציאה מתיקי את מכתב ההתפטרות. "אני אשמח אם תסכים לשחרר אותי מייד," אני אומרת לו.
"אני מבין שאין לי מה לומר לך, שיגרום לך להישאר כאן. אני מודה שניכר עלייך שאת לא שמחה להיות פה. מנהל בית החולים מודע לשיחה שלנו, והוא העריך שתרצי לעזוב. בלב כבד אני מאשר לך זאת. אני מבקש שתישארי לישיבה. אני עדיין לא מתכוון לספר על כך לעמיתייך."
שלא כתמיד, הישיבה נקבעת לתשע וחצי בבוקר. אני מנצלת את הזמן כדי לשלוח הודעה לרוי.
ריילי ווסטון:
הגשתי התפטרות הבוקר.
התפטרותי אושרה.
אני נכנסת כעת לישיבת בוקר.
סקיילר
אני מתבקש להגיע לישיבת בוקר במחלקת הילדים כדי לדון במצבו של תינוק בן שלוש. צירוף מקרים קטלני.
*
יחד עם האובדן של ריילי מחיי, אני כואב את הילד שלנו שעליו היא ויתרה, כי לא רצתה שאהיה אבי ילדיה.
אני משתדל לא לחשוב על שניהם, אבל מידי פעם צצים מול עיניי סימנים שמזכירים לי אותה. אני מרגיש כאב עצום בלב, וריקנות עצומה.
לפי החשבון שלי תאריך הלידה של התינוק או התינוקת שלנו היה בימים אלה לפני שלוש שנים. כשקיבלתי את הקריאה לבוא, ושמעתי את הפרטים של הילד, הרגשתי כאילו נתנו לי בוקס בבטן.
*
אני מגיע למחלקה. ״הישיבה עומדת להתחיל,״ אומרת אביגיל. הקול שלה רועד, ואני שם לב שעיניה מלאות דמעות.
״את בסדר?״ אני שואל.
היא מסתכלת עליי. “אני שבורה,״ היא אומרת, מנגבת את דמעותיה, ומושכת באפה. היא לא ממשיכה לדבר.
״אני מצטער לשמוע,״ אני אומר לה, וחושב שאם ריילי הייתה פה, היא בטח הייתה מצליחה לעודד אותה.
אני נכנס לחדר הישיבות, וכיוון שזאת לא המחלקה שלי, אני מחפש מקום פנוי. ״אתה מוזמן לשבת לידי,״ אומר לי הפרופסור.
״היי מתוק,״ אומרת ד״ר דה לוקה. אני מקמט את גבותיי ומביט עליה בכעס. ״מתוק זה הדבר האחרון שאפשר לומר עליי. תפסיקי כבר עם המשחק שלך, זה כבר גובל בהטרדה.״
״אנחנו מחכים למנהל בית החולים, הוא אמור להגיע כל רגע,״ הוא אומר, בדיוק כשהדלת נפתחת.
מנהל בית החולים סורק את המשתתפים בעיון, ונד בראשו לעברו של מנהל המחלקה. הוא מניח על השולחן קלסר.
אני מתקשה לשלוט בעצמי. ׳האם זה אומר שהיא עומדת לחזור לכאן?׳
״אני רוצה לדבר איתכם על מצב המחלקה שלכם,״ הוא אומר, ״זה לא יקח זמן רב. לפני שנדבר עליכם, ״ הוא מתחיל לדבר, אבל הוא מפסיק כשהדלת נפתחת, ולתדהמתי ריילי נכנסת. ״תודה שהצטרפת ד״ר ווסטון.״
״נמאס לי שאתם קוראים לה ד״ר ווסטון!״ צועקת ד״ר דה לוקה.
אני שומע את הנעשה מסביב, אבל לא יכול להסיר עיניי ממנה. היא נראית כבויה, וניכר שהיא ירדה במשקל. רק עכשיו אני קולט שהיא לא לובשת את חלוק הרופאה שלה. 'מה זה אומר?׳
״אני דורש ממך לא לצעוק. לא תיארתי לעצמי שהמצב כל כך גרוע,״ הוא אומר לריילי.
״אז הכלבה הלכה והלשינה עלינו?״ ממשיכה ד״ר דה לוקה, ״אין לך מושג מה נעשה במחלקה שלנו. אתה יודע שהיא סגרה את המחלקה, והקימה בה יחידה סגורה ולא יצאה ממנה כמה שבועות?״
״אני מניחה שכרופאה את היית נוהגת כמוני, בעיקר אם אחד מהילדים היה הבן שלך,״ אומרת ריילי.
אני מתקשה לשלוט בעצמי. ׳אז את הילד שלי לא רצית, אבל מיהרת להיכנס להיריון מגבר אחר?!׳
״את נשואה?!״ יורה לעברה ד״ר נואה.
״מה זה קשור? הילד הוא שלי, אביו לא רצה בו,״ היא אומרת.
״למה לא אמרת לי. את יודעת שהייתי מתחתן איתך ומגדל את הילד,״ מפתיע ד״ר נואה.
׳אז זה העניין,' ממלמל הפרופסור, ׳ הוא לגמרי מאוהב בה.׳
״אתה באמת רוצה לדבר על זה?״ שואלת ריילי.
״את יודעת ש…״ מתחיל ד״ר נואה לומר, אבל ריילי לא נותנת לו לסיים את המשפט.
״ניהלנו את השיחה הזאת לא פעם. היינו חברים ללימודים, לא יותר. אמרתי לך שאתה לא מושך אותי כגבר. היית צריך לשמוע זאת שוב? אז שמעת.״
״אני חסר מילים,״ אומר מנהל בית החולים, ״ד״ר ווסטון הייתה אצלי היום לשיחה אישית.״
״מתי תפסיק כבר לקרוא לה ד״ר?״ רוטנת ד״ר דה לוקה.
״אני במקומך הייתי שותק. הגיע אליי מידע מהאוניברסיטה בקשר אלייך. אני מוכרח לציין שד״ר ווסטון לא הסכימה לשתף איתי פעולה ולומר מילה אחת על עמיתיה לעבודה.
בכל מקרה כדי לעשות סוף לדיבורים בקשר לד״ר ווסטון,״ מנהל בית החולים פותח את התיק שהביא איתו, ״זה לא שקר שהיא לא ניגשה למבחן ההסמכה בעשרים ושמונה לחודש. הייתה לכך סיבה טובה,״ הוא משתתק לרגע, ״הנה בפניכם ההוכחה שד״ר ווסטון עברה את המבחן בהצטיינות כשלושה שבועות לפני כולם. אתם יכולים לראות את התאריך על גבי התעודה שלה.
היא נבחנה בעל פה במשך שעות על ידי חמישה פרופסורים שלה, שלא מצאו אפילו טעות אחת בתשובתה. אני יודע שבשנה ההיא המבחן היה מאד קשה. הדיקן אמר לי שהמבחן שלה היה קשה הרבה יותר. אז אתם כבר מבינים שהיא ותיקה משלושתכם,״ הוא מצביע על חבריה ללימודים.
״זה לא הכל, לפני כשנה היא נבחנה שוב לאחר שהשתלמה ברפואת חירום בחדר ניתוח בנושא רפואת ילדים, והיא הוסמכה כמנתחת.״ מנהל בית החולים מציג את התעודה בפני כולם, "אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שהנושא הזה עולה.״
אז עכשיו גם אני יודע, אבל מה שמעסיק אותי זה מה שאמרה על האבא של הילד שלה.
״מגיע לך מזל טוב. אז יש לך ילד. כמה חבל שאביו לא רצה אותו,״ אני לא מתאפק ומסנן לעברה.
״אתה בטוח שאתה רוצה לדבר על זה כאן לעיני כולם?״ היא שואלת בטון חסר רגש. זאת הפעם הראשונה שהיא מסתכלת עליי. אני לא מצליח לפענח את המבט בעיניה.
״היה אמור להיות לנו ילד בן שלוש,״ אני אומר לה, אני רוצה להכאיב לה.
״אתה לא רצית שום קשר איתי. שיחקת איתי, וברגע שנודע לך על הריוני הכל נגמר. היה לך כל כך דחוף להתנתק ממני, שעוד באותו יום דחפת אותי להפסיק את ההיריון,״ היא עונה לי לתדהמתי.
אני חייב שאף אחד לא יראה, בטח לא היא, את סערת הרגשות שעוברת עליי. ״את יודעת כמה אני שונא שקרנים!״ אני אומר לה בקשיחות.
״ביום שעזבתי חסמתי אותך בכל מקום אפשרי. אני מסירה את החסימה עד חצות, ושולחת לך משהו. אני אודה לך אם תצפה בו כשאתה לבד. בחצות ודקה, שוב תהיה חסום.״
״את לא תתני לי אולטימטום, איבדת את הזכות לומר לי מה לעשות," אנימסנן לעברה בקור.
״תנהג כרצונך,״ היא מפטירה לעברי, ועוזבת את חדר הישיבות יחד עם מנהל בית החולים.
״ועכשיו לענייננו,״ אומר הפרופסור, ״אני אשמח לחוות דעתך בקשר לג׳ורדן ד"ר סינקלייר. "
אני מעיין בתיק. ״זה לא נראה טוב. אני רוצה לשלוח אותו לסריקה. אביגיל תקבעי לו תור דחוף,״ אני אומר כשברקע נשמעת התראה על כניסת הודעה. אני מעיף מבט זריז ורואה שהיא מריילי.
״אני אעשה זאת,״ אומרת ד״ר דה לוקה. לרגע אני חושב על מה היא מדברת.
״את מבינה ד״ר דה לוקה, את אפילו לא מבחינה בין תפקיד של אחות לזה של רופאה. כנסי אליי לחדר,״ אומר הפרופסור וקם ללכת.
״אני עסוקה, יש לי מחלקה לנהל,״ היא עונה לו בחוצפה.
״לנהל?! ומה אני עושה, משחק פה? אם לא מתאים לך להיכנס לחדרי, אומר לך זאת כאן. את מתבקשת לעזוב את המחלקה מייד. אני במקומך לא הייתי עונה לי, עכשיו כשאני יודע שאין לך בכלל זכות להיקרא רופאה."
"אני הולכת להזמין תור לסריקה של ג'ורדן," אומרת אביגייל, וממהרת לצאת מהחדר. הפרופסור יוצא מייד אחריה, ומשאיר את שאר הרופאים לשבת.
"משהו אחד לא הבנתי,," אני פונה לד"ר נואה, "מתי ד"ר ווסטון חזרה לבית החולים?"
"לפני חצי שנה, אני מעריך," הוא אומר, אבל ניכר עליו שהמחשבות שלו נודדות הרחק מכאן.
"שמעתי טוב? חצי שנה??" אני לא מתאפק ושואל.
"כן," הוא מישיר אליי מבט. "מסתבר שהיא לא הייתה מעוניינת שתדע."
אני קם מייד ויוצא מחדר הישיבות.
"איפה היא?" אני שואל את אביגייל.
"היא לא כאן," היא עונה בשקט.
"ד"ר נואה סיפר לי שהיא עובדת כאן כבר חצי שנה" אני רוצה שהיא תדע שאני יודע.
"למה אתה חושב שד"ר דה לוקה מחזרת אחרייך בכזאת אינטנסיביות? היא יודעת שנפרדת ממנה, ולכן רצתה שד"ר ווסטון תחשוב שהיא בזוגיות איתך," אומרת אביגייל.
"תרשי לי לתקן אותך, זאת ריילי שעזבה אותי בגלל שהיא לא רצתה את הילד שלי," אני אומר לה.
"זה לא מה שהיא סיפרה לי," אומרת אביגייל, "קבעתי תור דחוף לג'ורדן בעוד שלוש שעות.”
אני רוצה לשאול אותה על ריילי, אבל כבר מבין שהיא לא תשתף איתי פעולה. בלית ברירה אני חוזר למחלקה שלי אני לא רוצה שמישהו יראה מה אני מרגיש כעת.
‘איך את מעזה לפזר שקרים עליי. היה לך הכל איתי, הבטחתי לך אהבה לנצח, נתתי לך את הלב שלי, ואת שברת אותו בלי להניד עפעף.’
הטלפון הנייד שלי מצלצל ואני עונה בלי להסתכל מי המתקשר. "אני מצפה לך היום בשבע בקפה חלומות. אל תאחר," אומרת אימא ומנתקת בלי לשמוע את תשובתי.
