"היא יודעת שאני פה?" אני שואל את טסה.
"היא לא נתנה לי לדבר, רק אמרה שעכשיו אני יודעת את האמת," אומרת טסה ומביטה עליי בהתנצלות.
אני לא מאמין איך היא פיצחה את הסיפור הזה, ולא פחדה לעמוד מי שהיה הבוס שלה. אבל יותר מזה, התרגשתי לשמוע שהיא קוראת לי אהבת חיי. כל כך רציתי לרדת אליה, ולנשק אותה עד שיגמר לשנינו האוויר בריאות, אבל ידעתי שאסור לי לעשות זאת, היות ומקסימיליאן בטוח שאני מת.
אז שוב היא חמקה ממני, ואין לי שום אפשרות למצוא אותה. אני רותח על טסה שלא ביצעה את המשימה שהטלתי עליה.
הבנתי שאינדיאנה מוקפת באנשים שמגינים עליה, כך שלא חששתי.
"אין טעם שתארגני לי הלוויה, כעת כשנחשפנו לאמת, ומי שניסה לפגוע בי נלקח למאסר," אני אומר לטסה בשקט, "אני אחזור לישון בביתי הלילה."
אני מחליט לבחון את קית'. "מה דעתך על ההצגה שהייתה פה?" אני שואל אותו.
"מעבר לעובדה שהאישה הזאת היא יפיפיה מעלפת, היא אמיצה מאד. לא כל אחד היה מעז לעמוד מול קצין משטרה ולדבר. אני חייב לדעת מי היא. אחת כזאת אני צריך בחיים שלי," הוא אומר ועיניו נוצצות כשהוא מדבר עליה.
"אני מצטער לאכזב אותך, זאת האישה שלי," אני עונה לו.
"בעצמך שמעת שהיא דיברה על הגבר שהוא אהבת חייה," הוא מגחך.
"זה לא סותר את מה שאמרתי," אני עונה לו ומישיר אליו מבט.
"אתה רוצה לומר לי ש… " הוא פותח זוג עיניים גדולות.
"אני רוצה לחזור הביתה. אני מצפה שהיא תתקשר אליי כשתוכל," אני אומר לו. אני לא בטוח שהוא מאמין לי, אבל אין לי דרך להוכיח לו זאת. אני מקווה בכל ליבי שזה מה שיקרה, כעת כשהיא יודעת שהאיום עליי הוסר.
אנחנו מגיעים למאמא מריה. חיוך גדול נמרח על פניו של הבוס מייד עם הכנסנו. "אנחנו בלב ניו יורק, ואני מרגיש שאני במטבח של מאמא שלי," הוא אומר.
"ברוכים הבאים," אומרת מאמא מריה שמקבלת את פנינו.
"דונה מריה, אני לא מאמין," אומר לה הבוס.
מריה מקמטת לרגע את מצחה. "זה אתה!" היא קוראת בשמחה, אבל אז היא נרתעת לאחור.
"הילדה סיפרה לי שזאת המסעדה האיטלקית הטובה ביותר בעיר. אני יכול לומר לך שהיא צדקה, עוד לפני שטעמתי. הריחות שעולים מהמטבח מזכירים לי את המאמא שלי," הוא אומר לה.
הוא רוכן לעברה. "באנו לאכול. אין לך מה לחשוש, אני מבטיח לך."
פניה של מריה שוב מוארים. "אני מבטיחה לך שלא טעמת פסטה כמו הפסטה שלנו. הטבחים שלנו כולם איטלקים."
מריה מסמנת למארחת שתיגש, והיא מובילה אותנו לשולחן מבודד, רחוק מעיני כל.
״אני שמח שבאנו לניו יורק, ולא נתתי לספקות שלי להישאר ללא מענה. את הוכחת את עצמך ואת נאמנותך. את ילדה מאד אמיצה, וכואב לי על מה שעברת,״ אומר הבוס. הוא מדבר בכנות, ואין טיפת ציניות בדבריו.
״זה מאד עצוב לגלות שקשה לתת אמון במישהו. עבדתי איתו כמה שנים. מעולם לא עשיתי משהו שיגרום לו לחשוב שאני מעוניינת בקשר איתו. כבר אמרתי לך שחששתי מאינטימיות עם גברים,״ אני אומרת.
״ובכל זאת התאהבת, והוא הרג לך את האהבה. זה מעשה בלתי נסלח, ויהיה עליו לשלם על כך,״ אומר הבוס, ולמרות שהוא לא משנה את טון דיבורו, שפת גופו מעידה על כך שהוא כועס, כועס מאד.
״תראה ,״ אומר אחד החיילים של הבוס, ומסמן בראשו לעבר חדשות מתפרצות על גבי מסך הטלוויזיה על הקיר.
על המסך מופיע תמונתה של פאדי מארש הכתבת לעניינים פליליים על רקע תמונה של המועדון.
חוקר משטרה ששמו נאסר לפרסום נעצר הלילה כאן במועדון השחקים, לאחר שהודה בשני מקרה רצח, מול קהל המבלים במועדון.
על המקרה הוטל צו איסור פרסום, למעט העובדה שהוא נלקח למעצר מחוץ למדינת ניו יורק.
יודעי דבר מסרו כי העונש הצפוי לו, ישאיר אותו בכלא לשארית חייו.
״אני מבקשת בוס, בלי דם על הידיים. תן לו לשלם על מעשיו עד סוף ימיו,״ אני מבקשת.
״מה שתבקשי,״ הוא אומר, ופניו מאירות כשהמלצרית מתקרבת עם קערות מהבילות לעבר השולחן. ״מאמא מיה, איזה ריחות מעלפים, תודי לשף בשמנו.״ אומר הבוס, וטועם בהנאה מהפסטה.
אני מביטה על הקערה שהונחה לפניי, וחושבת שיקח לי שבוע לסיים אותה. ״תאכלי ילדה, את בטח גוועת מרעב,״ הוא אומר, ״אני מכיר את ההרגשה הזאת שכשאתה מלא אדרנלין. לוקח לך זמן לחזור לתפקוד רגיל.״
״אתה מכיר את זה שאין לך מושג מה האמת, ופתאום אתה פשוט יודע? התגובה שלו עזרה לי לפענח את מה שהיה תעלומה בעיניי כשהגעתי למקום הלילה. פתאום כל חלקי הפאזל הסתדרו לי.״ אני יודעת שהוא מבין אותי.
״האישה שניגשה אלייך,״ הוא זורק את המילים באוויר ומשתתק.
״מה איתה?״ אני שואלת. אני רוצה לקנות זמן, אני לא רוצה לחשוף את ברנדון.
״היא קשורה לגבר שאהבת?״ הוא שואל.
״הגבר שאני אוהבת,״ אני מתקנת אותו. כל הלילה אני מדברת על ברנדון בלשון עבר, זה מכאיב לי, ״אהבה גדולה כזאת לא מתה.״
״גם אם…״ הוא מתחיל לומר, אבל אני לא נותנת לו לסיים את המשפט.
״אם היא אמיתית, היא נצחית,״ אני עונה לו.
הבוס מצמצם את עיניו, ובוהה בנקודה רחוקה דקה ארוכה. ״תלמד," הוא פונה לסגן שלו, “את מה שהילדה הזאת כבר יודעת,״ אומר הבוס.
אני כבר מבינה שהבוס יודע על מה אני מדברת מנסיונו האישי.
אני ממלאת את פי בפסטה, כדי לא לומר מילה. ״אז צדקתי? נכון זאת המסעדה האיטלקית הטובה ביותר בעיר?״ אני שואלת כשאני מסיימת.
״את בהחלט יודעת מהו אוכל משובח,״ הוא אומר, וממשיך לאכול בהנאה מרובה.
היין זורם לשולחננו, אבל אני מסרבת לשתות. ״את לא רוצה לחגוג את הניצחון שלך?״ שואל אותי אחד החיילים.
״אני לא רואה בזה ניצחון, רק גילוי האמת. האישה שנרצחה הייתה חברה שלי. אמנם היא בגדה בי בסוף, אבל זה לא הופך את מותה לכואב פחות,״ אני אומרת. אני לא מדייקת, אבל זה מה שאני רוצה שהוא יחשוב.
את הארוחה אנחנו מקנחים עם שלישיית עוגות, וביניהן הטרמיסו האהוב עליי.
"נהניתי לבלות איתך," אומר הבוס, "תזכירי שאת תמיד יכולה לפנות אליי אם את זקוקה לעזרה." הוא מגיש לי כרטיס ביקור ובו הטלפון הפרטי שלו.
"אתה לא צריך לומר לי להשאיר את הטלפון הזה חסוי," אני אומרת, וגורמת לו לחייך.
״ילדה טובה,״ הוא לא מתאפק ואומר.
אנחנו מסיימים לאכול, והוא שואל לאן להסיע אותי. האמת היא שלא חשבתי מה יקרה הלילה אחרי ההופעה במועדון. הדברים שלי עדיין אל ליאה, ולכן אני אומרת לו שיסיע אותי למגדל הנהר.
"באתי רק בשביל לדבר איתך, אין לי מה לעשות כאן יותר," אומר הבוס, " עלינו למהר לשדה התעופה, אנחנו חוזרים הלילה לשיקגו. תזכרי שהבטחת לי להיות מאושרת."
"תודה בוס," אני אומרת.
"ג'ואבני," הוא אומר בחיוך, "בשבילך אני לא הבוס."
"אני לא בטוחה שאתרגל לקרוא לך אחרת. אתה יודע שאני רוכשת לך כבוד גדול ג'ובאני," אני אומרת. הנהג יוצא לפתוח לי את הדלת, ומחייך אליי. אני ממהרת לדלת הכניסה של הבניין, מודעת לכך שמבטיהם מלווים אותי, ונכנסת לדלת המסתובבת למגדל. החלונות הכהים מונעים ממי שנמצא בחוץ לראות את הנעשה בתוכו. אני מסתובבת לאחור ורואה את הלימוזינה עוזבת את המקום, ונושפת מתוכי את המתח שהצטבר בי הלילה.
אני שמחה לראות שבית הקפה אצל בן עדיין פתוח. אני קוראת את השלט על הדלת ומגלה שהוא פתוח עד שתיים בלילה. אני נכנסת לתוכו, ומזמינה קפוצ'ינו ומאפה גבינה מתוק, לא כי אני רוצה לשתות, אלא כדי שיספק לי תרוץ לשבת כאן.
אני עדיין מרגישה את המתח בכל גופי. אמנם פתרתי את התעלומה בקשר להרעלה של ברנדון, אבל עדיין אני לא יודעת מה הוא מרגיש כלפיי.
המלצרית ניגשת אליי עם הקפוצ'ינו, ומניחה את הצלוחית עם המאפה. "חממתי אותו עבורך, לדעתי זה יותר טעים כך."
"תודה," אני אומרת לה ומחכה שהיא תעזוב. רק אז אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי, מעלה את מספר הטלפון הנייד של ברנדון. השעה כבר די מאוחרת, אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לחכות יותר. אין לי מושג אם הוא היה היום במועדון, או אם הוא שמע על מה שקרה.
אני כל כך מתרגשת שאני מרגישה שאני לא מסוגלת לדבר איתו, ולכן שולחת לו הודעה.
אינדיאנה דה סילבה:
מקווה שאתה מתאושש.
אני שוב בניו יורק,
הבטחתי לך שאספר לך הכל.
אני מסתכלת על המילים שכתבתי ומתלבטת. הניסוח לא נראה לי מתאים.
אני מוחקת את שתי השורות האחרונות, ומשאירה רק את המילים- מקווה שאתה מתאושש.
יש לו כעת את מספר הטלפון החדש שלי. לפי הקידמות שלו הוא יכול לדעת שאני בניו יורק. עכשיו הכדור בידיו.
צלצול הטלפון מקפיץ אותי. הוא מגיע מהר משציפיתי. "ברנדון מדבר, איפה את?" הוא ניגש ישר לעניין.
"במגדל הנהר, בבית הקפה אצל בן," אני עונה מייד.
"הבנתי," הוא אומר, ומנתק. הלב שלי הולם בפראות. הקול שלו לא מסגיר את מה שהוא מרגיש.
אני קמה ממקומי, עוטפת את ספל הקפה בידיי, אבל החום שלו לא מצליח לחמם את גופי שרועד מפחד. אני ניגשת לעמוד ליד החלון הגדול המשקיף על נהר הדסון שהעניק למגדל את שמו.
ליאה מפתיעה אותי. "אלכסיי סיפר לי מה קרה. הבנתי גם שה'חברים' משיקגו היו שם." היא מסתכלת עליי בציפייה שאשתף אותה במה שקרה.
"הם באו בגללי. הם לקחו את האקדח שהגעתי איתו לפגישה, למרות שהוכחתי להם שקניתי אותו שעה קודם, ובדקו את טביעות האצבעות שלי עליו. התברר להם שאני שוטרת סמויה, והם באו להתעמת איתי. הוכחתי להם שבאתי כאדם פרטי, וכי לא אבגוד בהם לעולם.
הם היו מוכנים לעשות הכל למעני, אבל ביקשתי מהם שלא יתערבו. זאת הייתה ההצגה שלי בלבד, ולא רציתי שאיש יפגע ממנה," אני מסבירה לה.
"אלכסיי היה מלא התפעלות ממך. האופן בו גרמת לו להודות במעשי הרצח, הפתיעו את כל מי שהיה שם," אומרת ליאה.
"יש לי ניסיון של שנים כסמויה, הפעם זה עבד נגד מי שהיה המפקד שלי, שהיה כולו שטוף קינאה ולא נזהר בלשונו. הוא זה שלימד אותי שהמועדון הזה מרושת במצלמות ומיקרופונים, והיכן כל אחד מהם נמצא. ידעתי שלא יהיה לי צורך בעדות של איש, כיוון שכל רגע מהשיחה בינינו היה מוקלט," אני אומרת.
אני נושמת עמוק ועוצמת לרגע את עיניי. "יש רק דבר אחד שאיני יודעת," אני מוסיפה בעצב, "האם הוא היה שם ושמע את הכל."
"אני חושבת שאני יודעת על מי את מדברת. אני יכולה לומר לך את שמו?" שואלת ליאה.
"למה את חושבת שאת יודעת?” אני שואלת.
"כיוון שסופר לי שהיה בקומת הVIP גבר מוכר ששפת הגוף שלו והמבטים שנעץ בך, אמרו מה שמילים לא יכלו לומר. אני שמחה שהוא שלט בעצמו ולא הראה נוכחות," אומרת ליאה.
"אז את באמת יודעת," אני אומרת לה, "אני שמחה שהוא היה מספיק חכם להבין שמקסימיליאן חושב שהוא מת, וטוב עשה שנשאר באפלה."
"הוא אוהב אותך מאד, כך נאמר לי. הוא שלח את אחותו לצפות בך. היא יושבת ברכב כבר שעה, ולא מורידה את עיניה ממך. ראיתי אותה מהמרפסת, והנחתי שאת פה."
"את בטוחה שזאת היא?" אני שואלת.
"את יודעת שטסה מוכרת את הבשמים שלה במיו מילאן." בכך היא מאשרת לי שהיא יודעת שמדובר בברנדון.
אני יוצאת לפטיו ומסתכלת על הרכב. אני רואה שטסה נמצאת בו לבד, לפחות כך זה נראה. היא מבחינה בכך שאני רואה אותה, מתניעה את הרכב ומסתלקת.
זה נראה לי מאד מוזר. ברנדון יודע שאני פה, למה הוא שלח אותה? למה היא לא באה לדבר איתי?
אני מחליטה לא לחכות יותר ומתקשרת לברנדון.
"היית היום במועדון השחקים?" אני ניגשת ישר לעניין.
"הייתי," הוא עונה קצרות.
"זה כל מה שיש לך לומר?" אני שואלת, "אם כך אין טעם שנפגש. אתה יודע הכל."
"אם זה מה שאת רוצה," הוא עונה לי בקור.
"זה באמת משנה מה אני רוצה?" אני אומרת, "אני מאחלת לך שתהיה מאושר."
"אל תסגרי," הוא אומר מייד.
שתיקה משתררת ביננו. השקט מכאיב לי ואני רוצה לסיים את השיחה הזאת.
"אני עדיין לא נוהג לבד. עליי להכיר במגבלות הגוף שלי. אמנם אני מתאמן כל יום ומתחזק, אבל השעה מאוחרת, ואני חושש לנהוג לעיר וחזרה. את מוכנה לבוא לכאן? אני לא רוצה להעביר לילה נוסף בלעדייך. הגוף שלי כואב מרוב געגועים אלייך."
"אתה באמת מתכוון לזה?" אני שואלת.
"אני אוהב אותך אינדי," הוא עונה, "ומת כבר לנשק את השפתיים היפות שלך."
"אני אתארגן ואגיע," אני אומרת.
אני עולה לדירתה של ליאה, ולוקחת את התיק שלי. "אני נוסע לבן," אני אומרת לליאה, "תודה על הכל."
"איך את נוסעת?" היא שואלת.
"אני אזמין מונית. אמנם לא ירשתי את הכסף של סולנה, אבל יש מספיק כסף משלי לממן את הנסיעה הזאת."
"מה דעתך אלכס?" שואלת ליאה את בעלה..
"זאת בכלל לא שאלה. אנחנו ניקח אותך, ונשאר לישון בבית שלנו בלונג איילנד. אני לא ארגיש בנוח אם תסעי נסיעה כזאת ארוכה לבד. חוץ מזה שאני סקרן לשמוע איך הצלחת לפענח את התעלומה."
אני נכנס להתקלח. בודק שוב ושוב את הלחיים שלי, מתקן את הגילוח במקומות שהזקן נראה לי ארוך מידי. אני חסר מנוחה. כל כך חיכיתי לרגע הזה.
טסה לא יודעת את כל האמת על אינדי, ולא התכוונתי להתווכח איתה בנושא. לרגע לא באמת האמנתי שיש לה יד במה שקרה לי. להיפך, הרגשתי שהיא נלחמת על חיי, גם כשהייתה רחוקה ממני.
אני סופר את הדקות. יורד להביט מבעד לחלון בקומת הכניסה. שעה וחצי עוברות עד לצלצול האינטרקום בשער הכניסה לבית. אני מביט על המסך ורואה אותה יוצאת מתוך מכונית באנטלי שחורה. אני מכוון את המצלמה ורואה שאלכס רוטשילד הוא הנהג, וליאה יושבת לידו.
אינדיאנה נעמדת מול השער, ואילו אלכס נוסע בנסיעה איטית לאחור וממתין שהשער יפתח. אני מניח שהוא רוצה להיות בטוח שאינדיאנה נכנסת לבית.
אני לוחץ על הכפתור הפותח את השער הנעול, ושתי כנפות השער נפתחות באיטיות, כל אחד לצד שלה. אינדיאנה אל מחכה, ונכנסת לחצר מייד. היא מנופפת לשלום לאלכס, הולכת בצעדים מהירים, לעבר המדרגות ועולה בריצה את המדרגות.
אני ממתין שהיא תקיש על הדלת, אבל היא עומדת רגע ונושמת עמוק. כיוון שאני עוקב אחרי כל תנועה שלה, אני לא מחכה עוד ופותח את הדלת.
היא מסתכלת עליי. אני פורש את זרועותיי לצדדים. "בואי כבר." היא ממהרת להתעטף בחיבוק שלי, מניחה את ראשה על החזה שלי, וכורכת את זרועותיה סביב מותניי. אני מרגיש את חום גופה על גופי, ועוצם את עיניי בהנאה. "את פה," אני לוחש לה.
היא מתנתקת לרגע, ומניחה את זרועותיה סביב צווארי. "תנשק אותי," היא לוחשת.
אני מצמיד את שפתיי לשלה ומנשק אותה נשיקה שמתחילה בעדינות, אבל הופכת לסוערת, ומכילה בתוכה את כל הרגש שהצטבר בי מאז שנפגשנו לאחרונה.
"הבטחתי לספר לך הכל," היא אומרת.
אני מוביל אותה לספה, ומושך אותה לשבת עליי, אבל היא מבקשת לשבת על הספה לידי. "אני רוצה קודם לספר לך," היא מסבירה, "לפני שאוכל להתמסר לך."
"ידעתי שלא אוכל לבוא אליך, אלא אם כן אהיה נקיה מעברי. הייתי בת שתיים עשרה כשאבי שהיה מהמר ושתיין, המשיך להסתבך עם הלוואות מהשוק האפור. כיוון שלא היה בידו כסף הוא הציע אותי, בתו שלא ידעה גבר מימיה.
אני יודעת שאם הייתי מספרת לך זאת לפני שיצאתי למסע, לא היית נותן לי לעשות מה שעשיתי. אני לא יודעת מה מצבך הכלכלי, למרות שהבית הזה מראה שאתה גבר אמיד, אבל חששתי שתחשוב שאני רוצה שתשלם את החוב עבורי, ולזה לא הייתי מוכנה. ידעתי שאהיה שלמה רק אם אבוא אליך נקיה מחובות.
עכשיו אני יכולה לומר לך בלב שלם שאני ביחסים טובים עם המאפיה. אין לי יותר חשבון אתם. בעיקר כשהם גילו שהייתי סמויה ובאו להתעמת איתי, והוכחתי להם שלעולם לא אפליל אותם. מתחת למעטה הקשיחות שלהם, ואני לא מתעלמת מהמעשים שהם מן הסתם עושים, בכל זאת פועם לב. ועדיין, לא רציתי שידעו על קיומך, שלא תהיה מטרה לסחטנות עבורם.
עכשיו כשאין למשפחה שלי חוב כלפיהם, אין לי בעיה שידעו, למרות שהם מאמינים אחרי הלילה, שאתה כבר לא קיים," היא אומרת לי.
"את מבטיחה לי שלא תעלמי לי יותר?" אני שואל.
"בן, אתה היחיד שהסרתי בפניו את המסכות שלי. איש לא יודע את שמי האמיתי, לאיש לא סיפרתי על האונס שעברתי. התרחקתי מגברים כמו מאש.
לראשונה אני חווה איך זה מרגיש שהלב שלי מלא אהבה. באתי אלייך היום מוכנה לתת את כולי, ללא תנאים. אני יודע שזה מה שאני מרגישה, זה לא אומר שאתה מרגיש כמוני. אני…"
אני לא נותן לה להמשיך. "את העולם שלי. מעולם לא הרגשתי כך כלפי אישה. אני רוצה לחלוק איתך את חיי, את כל מה שיש לי. אני מוצף רגשות כלפייך. הדבר היחיד שפחדתי ממנו כשחשבתי שאני עומד למות, הוא שלא תדעי כמה אני אוהב אותך, כמה אני חולם על כך שתהיי אם ילדיי.
הגעתי להרבה פסגות בחיי. הקמתי עסק בכוחות עצמי. למרות שאני בא מבית עשיר, לא נעזרתי באבי כדי להקימו. השם שלי מוכר בעולם, וגם… את יודעת, בקרב הנשים. הייתי עם נשים רבות, אבל כל קשר היה קשר זמני וחסר משמעות.
כשראיתי אותך לראשונה במועדון, הרגשתי שהלב שלי פועם פעם ראשונה כאילו לא הייתי עם אישה מימיי. זאת הייתה התאהבות מהירה, שידעתי שהיא לא תחלוף, שהיא שם להישאר. את חושבת שלא נלחמתי בזה? ועוד איך. ניסיתי לומר לעצמי כמה את לא ראויה לי, אבל הבנתי שאני משקר לעצמי. נכון שהלבוש שלך לא היה לטעמי, אם לומר זאת בלשון המעטה," אני מחניק חיוך.
"עכשיו אתה יודע שזו לא הייתי באמת אני, הייתי בתפקיד. תאמין לי ששנאתי את התחפושות האלה, אבל באיזשהו מקום זה עזר לי להתנתק מעצמי, ולזכור שאני רק משחקת דמות," היא מסבירה לי.
"אם עוד לא הבנת, אני רוצה אותך איתי לנצח, וה כולל חתונה וילדים, וחיים שלמים כמשפחה," אני אומר לה.
"זה בדיוק מה שאני רוצה. אני רוצה שתדע שיש לי הון קטן משלי, אני לא מעוניינת בכסף שלך. אחתום לך על כל מסמך שתדרוש. אני רוצה שהלב שלך יהיה רק שלי, כשם שאני מבטיחה לך שרק אתה קיים עבורי בעולם. ואם יום אחד תחליט ש…"
"אינדי, זה לא יקרה. תפנימי את זה שאת ואני זה לנצח," אני אומר לה, ושוב סוחף אותה בנשיקה סוערת.
אני רואה את המבט הבוער בעיניו כשאנחנו מתנתקים. אני מכירה את המבט הזה של גבר מלא תשוקה. לראשונה בחיי לא רק שאיני מרגישה מאויימת, אני מרגישה שהגוף שלי מתרגש מנוכחותו.
"אמרתי לך אני שונא להתנשק, שזה מגוחך בעיני," הוא אומר לי ומבטו חודר עמוק לתוך עיניי, "זה לא השתנה, אלא אם כן מדובר בך. כל פעם שאני חושב עלייך, אני מרגיש שאני משתוקק לנשק אותך כבר."
"אתה זוכר שאמרתי לך שאני לא רוצה שתזיין אותי? אז זה כבר לא נכון, אני רוצה, מאד רוצה," אני אומרת לו.
"אני מאד רוצה לקחת אותך למיטה שלי, אבל אני חייב להיות בטוח שאת באמת מוכנה," הוא אומר לי ברוך.
"אני יודעת שתהיה עדין איתי. למרות מה שעברתי, אמרתי לך שמעולם לא חוויתי את זה. אתה הראשון שלי," אני אומרת לו.
"אני רוצה להיות האחרון, הנצח שלך," הוא עונה לי, ונושא אותי בזרועותיו לחדר השינה שלו.
אנחנו נכנסים לחדר השינה הגדול שלו, ולמרות זאת הוא מינימליסטי. מיטת קינג סייז, כורסא ליד החלון ולידה שולחן עמוס ספרים, ומסך טלוויזיה גדול על הקיר.
בן מניח מוריד אותי למרגלות המיטה. הוא מנשק אותי בתשוקה גדולה, מחדיר את לשונו לפי וטועם אותי. אני מרגישה את הגוף שלי מתרגש למגעו, ואת הרטיבות בין רגליי. 'אז ככה זה מרגיש,' אני חושבת לעצמי.
הוא מפשיט אותי באיטיות שמטריפה אותי, בוחן בסקרנות כל איבר מגופי. "את כל כך יפה," הוא ממלמל.
אני פושטת מעליו את חולצתו. הוא מתמסר לי כשחיוך על פניו. אני מתפעלת מהחזה השרירי שלו, ומלטפת אותו. המגע שלו כל כך נעים לי.
אני מושיטה יד לפתוח מכנס הג'ינס שהוא לובש. אין בי שום פחד. הוא מושך אותי אליו עוד לפני שאני פותחת אותם מצמיד אותי אליו , ושוב מנשק אותי בסערה גדולה. אני מרגישה את הזיקפה שלו מתעוררת וקשה על הגוף הערום שלי.
"אני רוצה," אני אומרת לו, והוא מתנתק ממני, ומוריד את המכנס ותחתוני הבוקסר שלו למטה במשיכה אחת. הוא עוצר לרגע ומסיים להתפשט.
לראשונה בחיי אני רואה גבר ערום ולא רועדת מפחד. אני מושיטה יד ומלטפת את הזין שלו לאורכו. זרמים חמים עוברים לי בגוף ואני נושכת את שפתיי.
"את אוהבת את מה שאת רואה?" הוא שואל.
"מאד, אני רוצה להרגיש אותך כבר," אני מבקשת.
בן משכיב אותי על המיטה וחודר אלי בעדינות. אני כבר מרוגשת כולי, ומאיצה בו להגביר את הקצב. הוא בהחלט יודע איך לענג אישה, ועכשיו גם אני יודעת איך זה מרגיש.
אני מרשה לעצמי להתמסר לו עד הסוף, וגונחת בקול. אני פוקחת לרגע את עיניי ורואה שהוא מביט בי בהנאה.
"אני לא חושבת שאפשר להגדיר במילים את מה שאני מרגישה כעת," אני אומרת לו אחרי שהתפרקתי לגורמים כשהגעתי לשיאי.
בן מלטף את פניי. "אני כל כך אוהב אותך. תפנימי שכך הולכים להיות החיים שלנו מהיום."
אני לא ממהרת לקום מהמיטה, מתכרבלת בין זרועותיו, נהנית ממגע גופו החם, והליטוף שלו על גופי. כל מה שעברתי בימים האחרונים היה שווה. אני חופשיה לאהוב אותו, ולהיות מאושרת.
יום חדש מפציע.
"אני רוצה שתבואי איתי היום," אומר בן בזמן שאנחנו מתלבשים.
הטלוויזיה מכוונת על ערוץ החדשות, והשידורים מפסיקים עם קבלת מבזק מיוחד.
פניה של פאדי מארש הכתבת לעניינים פליליים מופיעה על המסך.
פרשת קצין המשטרה שנעצר הלילה במועדון השחקים באשמת רצח, עדיין תחת איסור פרסום.
מה שאני כן יכולה לספר לכם הוא שהקצין נחקר כל הלילה. התברר שכבר שבועות מתנהלת נגדו חקירה סמויה בעקבות העלמותם של כספים שהיו אמורים להגיע לסוכנים שלו, ולא הגיעו ליעדם, ביניהם כספים שהגיעו לסוכנת 'סלונה' שהקצין אחראי למותה, כספים שהיא ביקשה שימסרו לידיה של סוכנת אחרת ששמה נאסר לפרסום. הכספים התגלו בחשבון פרטי על שמו של קצין המשטרה.
ההודאה של קצין המשטרה נקלטה במצלמות האבטחה במועדון השחקים. פניה של הסוכנת לשעבר שחשפה את מעשיו לא נקלטו במצלמות, ואין לנו מידע על זהותה.
עם סיום החקירה נגדו, קצין המשטרה ניצל רגע שנשאר לבד, וקפץ אל מותו מהקומה העשירית של בניין החקירות.
"מה את מרגישה?" שואל אותי בן.
"אני לא שמחה, אם זה מה שאתה חושב. מבחינתי הפרק הזה של חיי סגור," אני עונה לו ומניחה את ראשי על חזהו.
בן מתקשר לנהג שלו. "נפגש במשרד, אין לי צורך בהסעה היום."
הוא מגיש לי צרור מפתחות. "את חושבת שאת מסוגלת לנהוג במהירות איטית של שבעים מיילם לשעה?"
"ירדתי מהאופנוע," אני עונה לו, "אני מבטיחה להיות ילדה טובה," אני עונה לו ולוקחת מידיו את המפתחות.
את הבוקר אנחנו מתחילים בבית הקפה הורד הכחול, עם קפה ומאפה מתוק.
השיחה בינינו קולחת, כאילו מאז ומעולם אנחנו יחד. הוא מספר לי על העסק שלו, ואומר שהוא רוצה שאנהל אותו יחד איתו.
הוא נותן הוראה למכשיר הניווט לקחת אותנו לחברת רוזנשטיין. אני מקשיבה להוראות בזמן שאני נוהגת, אבל אין לי מושג מהי החברה. רק כשאנחנו מגיעים למקום, ואני נכנסת לחניה, אני קולטת שהוא לקח אותי לאחת מחברות התכשיטים הגדולות ביבשת, החברה של משפחתה של ליאה רוטשילד. 'איך לא קישרתי בין השמות?'
בן אוחז בידי ומוביל אותי בין שולחנות התצוגה. הוא מסתכל בעיון על הטבעות, ואני מרגישה שאני לא נושמת. מעולם לא ענדתי תכשיט זהב, וכעת אני מוקפת ביהלומים נוצצים. אני חנוקה מהתרגשות , ולא מצליחה לומר מילה. "אתה לא חושב שזה יותר מידי?" אני מצליחה לומר לו לבסוף.
"אין דבר שהוא יותר מידי כשמדובר באשתי," הוא עונה לי.
"את זאת אני רוצה," הוא אומר, ומצביע על טבעת יהלום מעלפת בזהב לבן. "אני רוצה להתאים לה טבעת נישואים משובצת יהלומים. לעצמי אני אקח טבעת חלקה."
אני שומעת את המילים שהוא אומר, ולא מאמינה.
המוכרת מוציאה את טבעת היהלום שבן בחר, ומגישה לו. הוא אוחז בידי ומוביל אותי ליד הקיר עליו יש תמונת נוף יפיפיה שבה נראים מי האוקיינוס הכחולים, עם חול לבן ועצי דקל. הוא כורע על ברכיו ושואל אותי אם ארצה להיות שלו לנצח . "אני רוצה לשאת אותך לאישה ואת, את רוצה שאהיה בעלך?" הוא שואל.
"כן," אני אומרת חנוקה מדמעות כשהוא עונד את טבעת היהלום על אצבעי.
המוכרת מביאה לנו את טבעות הנישואים שנמדוד אותן. "מושלם," הוא אומר ומסתכל בהנאה על אצבעו עליה נוצצת הטבעת. "אנחנו ניקח אותן."
לאחר שבן משלם עבורן, אני חוזרת לעמוד לידי. "הגיע הזמן שנודיע לכל העולם," הוא אומר, ומצלם תמונה שלנו כשהטבעת על אצבעי.
"תתן לי לשלוח ראשונה?" אני מבקשת.
הוא מסתכל עליי בסקרנות. אני נכנסת לרשימת אנשי הקשר בטלפון הנייד שלי ומעלה את המספר של ג'ואבני. "זה הבוס של שיקגו," אני מסבירה לו, "כשנפרדנו, הוא השביע אותי שאהיה מאושרת."
"את יכולה להבטיח לו שאני מתחייב לעשותך מאושרת כל יום עד יומנו האחרון, וגם אחריו."
אני מעלה את התמונה ועורכת אותה, כך שרואים בה רק את אצבעי ועליה טבעת היהלום הנוצצת, ושולחת לו אותה ומוסיפה את המילים.
קיימתי את בקשתך.
אני בידיים הכי טובות שיכולתי לבקש.
סיפרתי לו הכל, לא הסתרתי אף פרט.
סוף סוף אני מאושרת!
שלך בידידות, אינדיאנה
