"רציתי לספר לך שגיליתי יומנים שכתב סבך, ועל גבם מצויינות השנים. באחרון שבהם מצויינת השנה הנוכחית, מה שאומר שהוא הגיע לכאן השנה," היא משתפת אותי.
"מעניין מה כתוב בהם," אני אומר, נרגש מעצם קיומם.
"אין לי מושג, לא פתחתי אותם," היא עונה לי. אני מעניק לה בליבי נקודת זכות. 'אז את לא חטטנית.'
"מכונת הכביסה סיימת את פעולתה," אומרת אבלין, "אני אצא לתלות את הבגדים לייבוש בחצר."
"את צריכה עזרה?" אני שואל.
"תודה, אבל אני מסתדרת," היא עונה.
אני קם למזוג לעצמי עוד קפה, ורוצה להוריד את הכלים מהשולחן, ורואה שהיא כבר עשתה זאת. 'איך לא שמתי לב?'
העובדה שסיפרה לי על היומנים שסבא כתב, גרמה לי להתנתק מהמציאות.
*
״החיים נראים לך פשוטים, בעיקר כשיש לך הרבה כסף. עוד תלמד ילד שזה מאד רחוק מהמציאות.
אני גדלתי אצל אבא שאהב אותי מאד, אבל דרש שאחיה את חיי על פי מה שנראה בעיניו נכון. אם ניסיתי להביע דיעה שונה משלו, הוא פסל אותה בזלזול. כשבגרנו, אחיי ואני, התרחקנו מאד.
עם בניי נהגתי אחרת, בקיצוניות הפוכה. אפשרתי לכל אחד מהם לעשות כרצונו, וגם זה לא עזר לקשר ביניהם לביני.
כמה עצובה העובדה שאדם לא יכול לומר את דעתו לקרובים אליו.
אני בר מזל שיש לי אותך. איתך אני מרגיש שאני לא צריך להעמיד פנים. אולי כי אותך אף פעם לא ענין הכסף שלי.
משום מה דווקא השיחה הזאת עולה כעת במחשבתי.
׳מעניין מה היית אומר על אבלין,׳ אני שואל אותו בליבי, כשאני חוזר למציאות.
*
אני לוקח את כוס הקפה ועולה לחדר העבודה של סבא. מסתבר שהיומנים הם תיעוד של מה שסבא עשה מיום שהגיע לכאן. אין בהן אפילו מילה אחת אישית, או הבעת רגש.
אם חשבתי שאמצא בהם תשובות, או לפחות קצה חוט, התבדיתי.
השולחן הוא לא שולחן משרדי סטנדרטי, אלא שולחן מעץ ומתחתיו מגירה אחת ארוכה. אני פותח אותה ומגלה בה קופסא עם עטים דומים לעט הנובע שסבא הוריש לי, זה שאיתו חתם על מסמכים חשובים.
אני נזכר בשיחה שהתנהלה בין הדודים שלי לאבי.
*
״תראו את הזקן, זה לא יאומן איך הוא שולט במחשב. אני לא חושב שאני רכשתי מיומנויות כמוהו,״ אמר דודי בנימין.
״אתה גם לא גבר חכם כמו אבא,״ ענה לו אבי.
״נו באמת, מה זה קשור?״ שאל בנימין.
״תודה על האמת, אתה מעולם לא התאמצת. בנית את חייך על הידיעה שיום אחד תירש מליונים. לא השקעת בעתיד שלך, ולא חינכת את ילדיך למצויינות."
דודי שתק. הוא ידע שאבא צודק. הוא גם ידע שאבא השקיע בשלושת בניו. זה נכון שאני עליתי עליהם בהצלחותיי, אבל זה לא אומר שג'קסון ואית'ן לא בנו קריירה מצליחה.
*
כשאני חושב על השליטה של סבי במחשב, אני תוהה לעצמי מה גרם לו לאוסף כזה של עטים. מהכרותי הקרובה איתו, אני יודע שסבא מעולם לא עשה דבר שלא הייתה מאחוריו סיבה. ואולי אני מחפש דבר שלא קיים, והוא רק בחר באוסף הזה כמו שאחרים אוספים מטבעות למשל.
מרגיש לי שהייתה סיבה שסבא תיעד את מעשיו בכפר. אולי זה נועד לדור הבא, לא רק תיעוד עבורו. אני מתלבט האם להתחיל את הקריאה מהיומן הראשון שנכתב לפני עשרים שנה, או לקרוא את השנה הנוכחית.
*
"בחיים אין קיצורי דרך," אמר לי פעם סבא. "אתה צריך לבנות בסיס יציב, עם יסודות חזקים, כדי להצליח. ומדובר בכל דבר בחיים, אם זה בניית בית, הקמת עסק, או מערכת יחסים עם אישה."
*
למרות שעדיין לא קראתי כמעט כלום, אני מרגיש שהמוח שלי מלא, ואני חייב הפסקה. אני קם, ניגש לחלון, ומביט על החצר האחורית. אבלין סיימה לתלות את הכביסה, והיא מביטה מסביבה על השדות הסמוכים לבית. היא מניחה את סל הכביסה הריק על המשטח מתחת לחבלי הכביסה, ופורסת זרועותיה לצדדים. אני רואה רק את גבה, אבל יכול לדמיין אותה עוצמת את עיניה ולוגמת כמויות גדולות של אוויר נקי, בדיוק כפי שאני עשיתי הבוקר. אני מרגיש שהיא משתלבת עם הנוף בצורה מושלמת.
אחרי דקות ארוכות בהן אני עוקב אחריה, אני רואה שהיא ניגשת לצריף עץ, אבל לא נכנסת אליו אלא עומדת מהורהרת לידו. היא מסמנת בידה מלבן, ונדה בראשה להסכמה. המעשה שלה מעלה חיוך על פניי. מעניין מה עובר לקטנה הזאת בראש. היא מתכופפת, מרימה גוש אדמה, קמה, מפוררת אותו בידה ונותנת לרוח להעיף את גרגרי האדמה מידה.
אבלין משפשפת את כפות ידיה זו בזו כדי לנקות אותן משארית האדמה, לוקחת את סל הכביסה ונכנסת פנימה.
אני מתנתק מהחלון ויורד למטה. "אני מכינה לעצמי עוד קפה, להכין גם לך?" היא שואלת כשהיא מבחינה בי.
"אני אשמח," אני עונה לה, ולוקח מידה את סל הכביסה כדי להחזירו למקום. היא מביטה עליי מופתעת.
"תודה," היא אומרת בביישנות, והולכת למטבח להכין קפה טרי.
על השולחן מונחת חבילה של עוגיות שנקנו בתחנת הדלק. ״לא הספקתי לאפות,״ היא אומרת, ועיניה נעוצות במה שקורה בחוץ, ״זה ממש מוזר, יש כאן טנדר שנוסע הלוך ושוב. יש לי הרגשה שהיושבים בו צופים על הבית, שכן כל פעם שהם נמצאים מול הבית, הנהג מאט את נסיעתו.״
אני נעמד מאחוריה, ומסתכל לראות על מה היא מדברת. אני רואה את הטנדר, ומבין שיש משהו בדבריה. הוא נוסע עוד מספר פעמים, ולבסוף נעצר לצד הכביש, ליד השביל המוביל לבית.
האישה מהטנדר יוצאת ראשונה. היא לבושה בשמלה צבעונית חסרת חן. היא אוחזת בידה מגש ומזרזת את הגבר שיבוא. הוא רוטן משהו לעברה, עוקף אותה, ופוסע בצעדים מהירים לדלת הכניסה.
אני מודה על כך שהתריסים מוגפים, והם לא מבחינים בנו צופים בהם.
הנקישה על הדלת מהדהדת בכל הקומה. אני ניגש לפתוח את הדלת.
״ברוכים הבאים לכפר,״ אומרת האישה בקול מתחנחן, ״ראינו את התחתונים האדומים של אשתך על החבל, וכבר הבנו שיש מישהו בבית. אני מבינה שרכשתם את הבית,״ היא פותחת את פיה לומר משהו, אבל משתתקת.
״זהו ביתו של סבי. הוא נפטר ו…״ אני מתחיל לומר אבל היא לא נותנת לי לדבר.
״אוי, אני מצטערת לשמוע. אני לוסי ו…הוא סטיב,״ היא מציגה את עצמה, בעוד עיניה מציצות לפנים הבית מבעד הדלת הפתוחה למחצה. ״אף פעם לא היינו בתוך הבית, אני כבר סקרנית לראות אותו.״
׳למה את חושבת שאם סבא לא הזמין אותך לבקר בו, שאני אתן לך להיכנס?׳ עוברת המחשבה במוחי.
אני מנסה לחפש תרוץ כשאבלין באה לעמוד לידי. ״ראינו את התחתונים האדומים שלך מתנופפים ברוח,״ אומרת שוב לוסי, ״אז ידענו שיש מישהו בבית."
״אין לי תחתונים אדומים, אף פעם לא היו לי,״ אומרת אבלין.
לוסי מביטה עליה בזלזול. ״נו באמת, את לא צריכה לשקר, רואים אותם מהכביש. את יודעת, זה אומר הרבה על אישה שבוחרת בצבע אדום בוהק, זאת אישה שמחפשת.״
״אני מניחה שראית את מכנסי האימון הקצרים שלי,״ אומרת אבלין בטון אדיש, היא לא נותנת למילים של לוסי להשפיע עליי.
לוסי ממשיכה להציץ מבעד לדלת. ״הוא אף פעם לא הזמין אותנו להיכנס,״ חוזרת לוסי על מה שאמרה לי.
אני תוהה איך אבלין תגיב, ומוכן כבר להתערב. ״הגענו הרבה אחרי חצות, הבית עדיין לא מסודר,״ היא עונה לרווחתי. אני שמח לראות שהיא חושבת בדיוק כמוני.
״הבלגן לא מפריע לי,״ מנסה לוסי להתעקש.
״אבל לי כן,״ עונה אבלין באסרטיביות,
״הבאתי לכם מאפין,״ היא אומרת ומגישה לי את הצלחת.
״איזה יופי,״ אומרת אבלין בשמחה, ״זה כל כך נחמד מצידך. תודה שחשבת עלינו.״
״נתראה בקרוב,״ אומרת לוסי בחיוך, ומביטה עליי.
״תסלחו לנו, אני הבטחתי לבייבי שלי שאעזור לה עם הקרטונים,״ אני אומר.
״תודה לכם,״ אומרת אבלין, ואוחזת בידי.
״בוא נלך,״ אומרת לוסי לא מרוצה. אנחנו ממתינים לראות שהם נוסעים, ורק אז נכנסים חזרה.
״אני סומכת על סבא שלך. אם הוא לא הזמין אותם לביתו, הייתה לכך סיבה. אני לא רוצה להישמע ביקורתית, אבל הזוג הזה לא מוצא חן בעיניי,״ היא אומרת.
״שמחתי לראות שקלטת את המצב. תראי איזה בלגן, אנחנו חייבים לסדר,״ אני אומר ומצביע על הבית שמבריק מנקיון.
״שכחת לומר בייבי שלי, מה שגורם לעניין להישמע רציני יותר,״ היא אומרת, ״אני מקווה שלא כולם פה כאלה. בעצם אני בטוחה. גרסה כזאת הזויה של זוג חייבת להיות חד פעמית.״
היא מעלה חיוך על פניי עם אופן ההתבטאות שלה, ואני כל כך מזדהה עם כל מילה. אני גבר מאד חברותי, רכשתי הרבה חברים. עם זאת אני מאד קנאי לפרטיותי. אני זקוק לשקט, ולהיות לבד מרגיש לי נוח. באבלין יש משהו שמרגיע אותי.
אני נותן לה את הצלחת שהביאה לוסי. ׳עדיף שאשתוק,׳ היא ממלמלת.
״עשיתי משהו?״ אני שואל. אני לא מבין למה היא מתכוונת.
״זה מאד יפה מצידם שהם הביאו לנו אותם,״ היא אומרת באיפוק.
״למה אני מרגיש שאת לא מתכוונת למה שאת אומרת?״ אני שואל.
״או שנותנים מהלב או אל תתנו בכלל,״ היא עונה.
אני לא מבין את השפה שלה. ״תסבירי,״ אני מבקש.
״לא צריך לגעת בהן כדי להבין שהמאפין הזה הוא בן שבוע ויותר,״ היא אומרת, ״ לכן עדיף היה שלא הייתה מביאה אותם בכלל.״
היא מושיטה לי אחד, ואני כבר מריח את הריח של מאפה לא טרי, אם לומר בעדינות.
"תבדוק אם הטלוויזיה עובדת, יש היום משחק," היא משנה את הנושא. אני נכנס לחדר האירוח הגדול ומבחין לראשונה שעל הקיר יש טלוויזיה שבעים אינץ'. סבא לא היה בזבזן גדול, אבל יש דברים שהוא אהב לקנות את הטוב ביותר. אני לוחץ על השלט, והטלוויזיה מתעוררת לחיים. אני שמח לראות שהיא מחוברת לכל הערוצים שאני אוהב.
הביקור ההזוי תקוע לי בראש. אני מודה שהייתי המומה מהאופן בו היא התנהגה.היא ליקקה את שפתיה, נשכה אותן. נראה היה שעוד רגע היא תתחיל להתפשט מולו.
שמחתי לראות שפניקס היה אדיש אליה. אני בטוחה שהוא תמיד מוקף מחזרות, גבר יפה תואר כמוהו, אבל הוא בהחלט היה אדיש אליה, ולא רק אלא הבהיר לה שאני הבייבי שלו, לא שאני באמת חושבת שכך הוא מרגיש.
אני נכנסת למזווה, בודקת בעיון מה יש בו, ומתחילה לתכנן מה לבשל היום.
אני רואה שקית גדולה של קמח שעדיין בתוקף עד פברואר אלפיים עשרים ושש, בודקת שיש לי את כל המצרכים כדי לאפות עוגה, ומחממת את התנור בעוד אני לשה את העיסה. כיוון שיש כאן כמות גדולה של קמח, אני מכינה גם קמח להכין ממנו פיצה.
אני מסיימת להכין את הבצק לעוגה, בדיוק כשתנור מודיע שהוא חם. אני מכינה את העיסה לתנור ועד מהרה מתפשט ריח של עוגה במטבח .
רוח חזקה מתחילה להשתולל בחוץ. אני מביטה על השמים ורואה שהם מתמלאים עננים, אבל עדיין לא נראה שעומד לרדת גשם בקרוב.
אני פותחת שתי שקיות של תערובת למרק שמצאתי במזווה. כתוב שכל שקית מספיקה לשתי מנות, ובכל זאת אני מחליטה להכין את שתיהן. אני מכניסה את תוכנן לסיר, ממלאת אותו מים, מתבלת, ומדליקה את האש.
זאת הפעם הראשונה שאני מבשלת לפניקס, ואין לי מושג כמה הוא נוהג לאכול. אני מחליטה שכדאי שאכין גם פסטה, אותה אוכל להוסיף למרק, או שניתן יהיה לאכול אותה כמה נפרדת.
בעוד האוכל מתבשל, השמים ממשיכים להתקדר. אני לוקחת את סל הכביסה ויוצאת להוריד את הבגדים שלא יתרטבו. 'אולי הייתי צריכה להכניס אותם למייבש. כנראה שזה כבר לא מזג האוויר לתלות את הבגדים בחוץ,' אני חושבת לעצמי.
מסתבר שהרוח החזקה יבשה את הבגדים. אני ממהרת להכניסם לסל הכביסה, ונכנסת חזרת לתוך הביתה. אני סוגרת אחרי את הדלת, כשמופע פירוטכני מאיר את השמים ומיד אחריו נשמע קולם הרועם של הרעמים.
פניקס מופיע מולי, ולוקח מידי את סל הכביסה. ״תניח את זה בחדר האירוח, אני אקפל את הכביסה על הספה," אני מבקשת, ונכנסת למטבח לכבות את התנור.
אני מוציאה קרש מהמגירה, ומניחה עליו את תבנית העוגה. ״יש פה ריח של בית,״ אומר פניקס שנכנס למטבח , ״אני בטוח שסבא שלי מתמוגג כעת. ״
אני מנסה להבין למה הוא אומר זאת, אבל פניקס לא ממשיך לדבר, אלא ניגש להשקיף על הנעשה.
״את קולטת איזה מזל היה לנו שהגענו בלילה, ולא כעת? אני לא זוכר מתי ראיתי מזג אוויר סוער כזה,״ הוא אומר מהורהר.
״אני חושבת שיש לזה קשר לעובדה שאנחנו נמצאים בבית די מבודד בכפר,״ אני אומרת, ״בעיר נענו בין מגדל מגורים, למגדל משרדים. העברנו את יומנו בתוך בניין שניתק אותנו מהנעשה בחוץ.״
הוא לא יודע כמה אני מתרגשת להיות כאן, קרוב לאדמה. אין לי מושג מה יקרה בינינו, ובכל זאת אני מרשה לעצמי לשקוע בחלומות.
״אני מניח שאת צודקת,״ הוא אומר, "למרות הגשם השוטף, אני מרגיש פה שלווה שלא הכרתי. אולי כי התנתקתי מהעבודה. אני מתחיל להבין למה סבא שלי היה זקוק למקום הזה.
לא היה לי מושג אם יש מבנה על החלקה, בטח לא ציפיתי לבית כל כך מאובזר. ככל שאני מופתע, כך זה נראה לי יותר הגיוני,״ הוא אומר ומביט עליי מהורהר.
״אתה רעב?״ אני שואלת.
״לא, אבל אשמח לטעום מהעוגה.״ הוא עונה.
אני פורסת פרוסה נדיבה, מוציאה מהארון צלוחית ומניחה אותה עליה. ״זה מדהים איך את יודעת למצוא כל דבר,״ הוא אומר כשאני מגישה לו מזלג קטן.
״לפני שהתחלתי להכין כאן אוכל, פתחתי את כל הארונות ללמוד איפה כל דבר. אתה רוצה עוד משהו?״ אני שואלת ורואה אותו מתענג מטעמה של העוגה.
אני ניגשת לחדר האירוח ומתחילה לקפל את הכביסה. פניקס מתיישב בקצה השני של הספה, משאיר לי מקום להניח את הבגדים המקופלים. הוא מוציא את הטלפון הנייד מכיסו ומתחיל להקליד משהו.
אני שקועה בקיפול, וקבוצות של הבגדים נערמות בינינו. חולצות שלי, מול חולצות שלו. בזווית עיני אני רואה אותו מעיף מבט מידי פעם אליי.
״אלה מה שלוסי מתעקשת שהם התחתונים שלי,״ אני אומרת ומניחה את חצאית המכנסיים האדומה בצד.
״אפילו סבתא שלי לבשה תחתונים יותר קצרים מהמכנסיים האלה,״ הוא אומר, ״איך בכלל אפשר לטעות?״
אני מתחילה לקפל את תחתוני הבוקסר שלו, בודקת על אחד שאני לא מקפלת אותם כשהם הפוכים, והמילים המוטבעות על הבד נראות בחוץ. ערימה של שישה זוגות מונחת מקופלת על הספה.
עכשיו התור של התחתונים שלי. אני מתחילה לקפל את התחתונים מסידרת הפנתרה הורודה תוצרת מיו מילאן. פניקס מחניק חיוך, מתאפק לא לצחוק.
׳נו באמת, כאילו שהוא לא ראה בחיים שלך תחתונים של אישה. גבר כמוהו בטח צבר שעות רבות של הפשטת אישה מתחתוניה,׳ אני חושבת נעלבת.
״היי בייבי קטנה, אל תעשי פרצוף נעלב. אני לא צוחק עלייך. המחשבה שההזויה הזאת יכלה לחשוב שאישה עם גוף כמו שלך תלך עם תחתוני סבתא, מצחיקה אותי. ואולי זה לא מצחיק, וכך הולכות פה בנות הכפר, לא שזה מעניין אותי.״ אני שמחה שהוא הסביר את עצמו,
אנחנו ממשיכים לעסוק כל אחד בענינו, כאשר הטלפון הנייד שלי מצלצל.
״רוברטו,״ אני פולטת, אבל עונה לטלפון.
״אני מצפה שתגיע למשמרת לילה, והפעם תעשי מה שאומרים לך,״ הוא אומר לי.
״איזה חלק מהמשפט אני מתפטרת לא הבנת?״ אני שואלת.
״אני לא אשלם לך…״ אני לא נותנת לו להשלים את המשפט.
״גם על זה דיברנו אתמול,״ אני עונה, "אני מעדיפה לא לקבל ממך סנט אחד, רק לא להמשיך לעבוד עבורך."
״אני דורש שתפני את הדירה מייד!״ קולו רועם, ״חצופה, אני אלמד אותך מה קורה כש…״ שוב אני קוטעת את דבריו.
״פיניתי את החדר אתמול בלילה. השארתי לך את המפתחות על השולחן, ועזבתי את ניו יורק לצמיתות,״ אני אומרת, למרות שאין לי מושג מה יהיה בעתיד.
"אני גאה בך," אומר פניקס, ומחמם לי את הלב.
"תודה," אני אומרת, "התמיכה שלך חשובה לי מאד. אני רגילה שמקטינים אותי."
"אני חושב שאת מדהימה. אני לא יכול לתאר שקיים מישהו שחושב אחרת," הוא אומר.
אני נושמת עמוק. 'איך אני יכול לספר לגבר שכמעט אינני מכירה על המנטרה ששמעתי כל חיי?'
נקישה על הדלת מצילה אותי. "מעניין מי זה," אומר פניקס וניגש לפתוח את הדלת.
"ברוך בואכם לאריול," אני סקוט, וזאת אישתי גרייסי," אני שומעת קול בס של גבר.
"אני פניקס, וזאת אבלין שלי," הוא אומר כשאני ניגשת לדלת.
"נעים להכירכם," אומרת גרייסי, "אני יודעת שרק הגעתם, ואנחנו לא רוצים להפריע, רק רצינו לברך אתכם." היא מגישה לי מגש ובו פשטידת פטריות שמריחה נפלא. אין ספק שהיא סיימה לאפות אותה לא מזמן.
"אתם לא מפריעים," עונה פניקס, "אתם מוזמנים להיכנס. התוכנית היחידה שלנו היא לצפות היום במשחק."
"מי הקבוצה שלך?" שואל בהיסוס סקוט.
"אני יליד ניו יורק, אתה כבר יכול לנחש," אומר פניקס, ופותח את הדלת לרווחה.
אני רואה את ההקלה על פניו של סקוט.
פניקס מביט עליי. העיניים שלו מדברות אליי, ואני מבינה כל מילה "למה שלא תצפו איתנו במשחק?" אני מציעה.
"אני מבינה שעדיין לא התארגנתם," אומרת לי גרייסי שמהססת להיכנס.
"אני מניחה שדיברת עם לוסי," אני משתדלת לא לחייך, "הבית מסודר כעת." כמובן שאני לא מתכוונת לומר לה שזה היה רק תרוץ, כי תחושת הבטן שלי אמרה לי לא לתת להם להיכנס.
"איך אני אוהבת ריח של בישול ביתי," היא אומרת כשאנחנו הולכות לעבר המטבח.
אני עורכת את השולחן ומניחה את סיר המרק הגדול במרכזו. אני מודה על כך שהכנתי שתי שקיות של תערובת המרק, כך שיש לי כמות שמספיקה לכולם, והרבה יותר.
פניקס מנהל שיחה ערה עם סקוט. נראים שהם התחברו מייד. ״כפי שאמרתי לך, עכשיו כשאני יודע שאתם לא אורחים אלא מתכוונים להשתקע פה,״ אומר סקוט כשהם נכנסים למטבח, ״ אני אשמח לחלוק איתך את הידע שלי. אני אכיר לך את הספקים שלי, וגם אחבר אותך לעובדים טובים.״
״סבי השאיר לי יומנים עם הדרכות לגבי החווה. אני רק בראשית הלימוד, מה גם שאנחנו על סף עונת החורף. אני מודה לך על הצעתך הנדיבה, ומתכוון להשתמש בה.״
״הריחות במטבח מעוררי תיאבון,״ אומר סקוט ומתיישב ליד השולחן.
אני מביאה מצקת ומתחילה למלא את הקערות במרק המהביל.
פניקס מגניב לעברי מבטים. 'אני שמח שאת פה בייבי שלי,' הוא לוחש לי כשאני מניחה לפניו את הקערה, ומוסיפה לו מהפסטה.
