שבוע עבר
שבע בבוקר. אני שומעת נקישות חזקות על דלת הכניסה לאגף הבידוד. אביגיל ניגשת לדלת. ״תגידי לריילי שמספיק עם המשחקים, הגיע הזמן שתחזור לעבודה,״ נשמע קולה של ד״ר דה לוקה, ״לא יתכן שאני אעשה את כל העבודה לבד.״
אני מתעלמת, בעוד שהילדים האחרים כבר מגיבים יפה לטיפול, מצבו של קיידן רק הולך ומתדרדר.
״מה את רוצה מד״ר ווטסון? הרי בעצמך אמרת שהיא לא רופאה, ואיננה יודעת מה היא עושה, אז תסתדרי בלעדיה,״ אומרת אביגיל.
״חצופה!״ מסננת ד״ר דה לוקה, ועוזבת את המקום בכעס. קול עקבי נעליה נשמע הולך ומתרחק.
אני נקרא ליעוץ לגבי מקרה של ילד שעבר פגיעת ראש. אם חשבתי שאני כבר חסין נגד המחלקה שהייתה פעם של ריילי, באה המציאות ומכה על פניי.
המחשבות שלי בעת נסעתי במעלית היו עדיין נתונות למנותח שלי, אבל ברגע שיצאתי מהמעלית הכל השתנה. הזיכרון העמום של טקס הפרידה היום יומי שלנו בבוקר, הנשיקה ליד כולם, דבר שנראה לי היום משהו שלא אני עשיתי, גורמות לי להתרגש.
אין לי אשליות, אני יודע שהיא לא פה, אבל בכל זאת הגוף שלי מגיב נגד רצוני, והעיניים שלי מחפשות אותה מיד עם הכנסתי למחלקה המוכרת לי עד כאב.
אני ניגש לתחנת האחיות. ״אני ד״ר סינקלייר ממחלקת ניתוחי ראש. נתבקשתי לחוות דעתי בקשר למטופל שלכם בשם ריקו,״ אני אומר לאחות בתחנה, שמביטה בי בעיניים נוצצות, "את יכולה להביא לי את התיק?"
"בשמחה," היא אומרת ונושכת את שפתיה. ״חם פה או רק לי חם?״ היא שואלת, ופותחת את החלוק שלה, חושפת בפניי חולצה בעלת מחשוף עמוק שכמעט לא מכסה את שדיה.
״אני אחכה עוד הרבה?״ אני שואל בטון קר.
״ד״ר סינקלייר,״ פונה אליי האחות קירה שמגיעה לתחנת האחיות. ״אתה מחפש את שז״ר ווטסון? היא לא …״
האחות שפניתי אליה לבקש את התיק לא נותנת לה לסיים את המשפט. ״למה שיחפש אותה? הוא בא לכאן בגללי,״ היא אומרת.
׳איזו אישה הזויה,׳ אני חושב לעצמי.
״את יכולה להביא לי את התיק של ריקו? נתבקשתי לחוות את דעתי,״ אני מתעלם מהאחות ההזויה ההיא.
״אבל ביקשת ממני,״ היא אומרת לי נעלבת, ושולחת יד לגעת בזרועי המונחת על הדלפק. אני מושך אותה בזריזות, ולא מאפשר לה.
״הכל בגללך האחות קירה, את צריכה ללמוד את מקומך,״ היא קוראת לעברה בכעס.
קירה לא מגיבה, וניגשת להביא לי את התיק של ריקו.
״יכולת פשוט לשאול אותי לדעתי,״ ממשיכה האחות שאליה פניתי, “בסופו של דבר אני הרופאה מבין שתינו.״
״ד״ר דה לוקה, לא ידעתי שלהביא תיק צריך להוציא רישיון לעסוק ברפואה.״ אומרת קירה, ומניחה את התיק של ריקו על הדלפק.
״את שוכחת שריילי לא פה, היא נעלמה. תתחילי להתייחס אליי בכבוד, אני זאת שמנהלת פה את המחלקה,״ אומרת ד״ר דה לוקה.
"באמת?" אומר מנהל המחלקה בטון מלגלג.
״אתה יכול לצחוק כמה שאתה רוצה, צוחק מי שצוחק אחרון.״ אומרת ד״ר דה לוקה.
״בוא נכנס לחדר הרופאים, ונדון בתיק,״ פונה אליי הפרופסור.
ד״ר דה לוקה קמה במהירות, הודפת את הכיסא לאחור וגורמת לו להתהפך. ״ההזמנה לא כוללת אותך ד״ר דה לוקה. תעשי משהו מועיל, נראה לי שהחולה בחדר חמש זקוק להחלפת שקית עירוי.״
אני נכנס עם הפרופסור לחדר הישיבות. ״אני מודה שסבלנותי עומדת לפקוע עם האישה הזאת. אני חייב לברר עליה פרטים בבית הספר לרפואה. אני מתקשה להאמין שהיא עומדת לסיים את ההתמחות שלה, הידיעות שלה שואפות לאפס. אני מצטער על ההשתפכות, אני לא יכול איתה יותר. בוא ניגש לענינינו, אני מחכה לשמוע מה אתה חושב.״
אני מעיין בתיק, אבל קשה לי להתרכז. אזכור שמה של ריילי גורם לי לסערה גדולה.
״הייתי שואל לדעתה של ד״ר ווסטון, אבל היא לא פה…״ מתחיל הפרופסור לומר. הוא מעיף אליי מבט ושותק לרגע,. ״בכל מקרה, אני לא חושב שצריך למהר לנתח. מה דעתך?"
"אני מסכים איתך. לא נראה לי שהוא בסכנת חיים. הייתי מחכה לפחות שתיים עשרה שעות," אני עונה. לו רק היה כמה אני מתקשה לנשום כעת. 'מעל שלוש שנים עברו מאז שריילי נעלמה. איך יתכן שכולם מדברים כאילו היא כאן?'
אני נפרד ממנו ויוצא מחדר הישיבות. "מה החלטת ד"ר סינקלייר?" שואלת ד"ר דה לוקה.
אני מתעלם ממנה, ופונה לעבר דלת הכניסה. "קירה תחזירי את התיק למקומו. אני מציע לבדוק את הילד שוב עוד שתיים עשרה שעות. אם יקרה משהו חריג, תיידעי אותי מיד."
"אמרתי לך שד"ר סינקלייר בא לכאן בגללי?" אומרת ד"ר דה לוקה.
"הוא האקס של ד"ר ווסטון. את באמת חושבת שאחרי מערכת היחסים שלו איתה, הוא היה בוחר באחת כמוך?"
אני מרגיש שאני עומד להשתגע. במקום לעלות למחלקה, אני יורד לקומת הכניסה. אני זקוק לאוויר, אבל לא מצליח להרגע. כל תא בגופי מתגעגע אליה. אני מבין שעליי לעשות משהו, אחרת אשתגע.
אני נכנס חזרה לבניין, ניגש להזמין קפה, ומדמיין אותה לידי.
"להערכתי זה מוקדם מידי להתערב כירורגית," אני מעדכן את הפרופסור כשאני שב למחלקה עם כוס הקפה בידי, "ביקשתי שיעקבו אחריו בשתיים עשרה השעות הבאות."
"אני סומך על חוות דעתך," הוא אומר לי וטופח על כתפי. ד"ר בלייר מביט עליי במבט שקשה לי לפענח.
הפרופסור מעיף מבט לעברו, אבל לא אומר אף מילה.
אני ניגש לתחנת האחיות לראות אם יש חדש, כאשר הטלפון הנייד שלי מצלצל.
דרושה בדחיפות מנת דם
מסוג -AB
בבית החולים הר סיני, ניו יורק
"קיבלתי בקשה לתרומת דם דחופה," אני אומר לפרופסור.
"אתה יכול ללכת," הוא אומר.
*
כשהייתי סטודנט למדנו על סוגי הדם השונים. "אחד הדברים החשובים ביותר היא ידיעת סוג הדם שלך למקרה ותהיה בסכנת חיים, ותהיה זקוק לתרומת דם.
באותו שיעור ערך כל אחד מאיתנו בדיקת דם לאשר את סוג הדם שלו. כשהגיעו תוצאות למדנו על סוגי הדם השונים, ומי מהם יכול לתרום למי.
"באופן מפתיע הדם הנפוץ בעולם הוא דווקא +0. מי שבגופו דם מסוג +AB הוא היחיד שיכול לתרום לכולם, אחריו הוא -AB שיכול לתרום לכל מי שסוג הדם שלו שלילי," אומר הפרופסור ומקריא את התוצאות. "הדם הנדיר ביותר, שרק אחוז אחד בעולם נושא אותו בגופו דם, הוא -AB. בכיתה שלנו יש רק אחד כזה, סקיילר סינקלייר."
אני חושב על ההרצאה ההיא של הפרופסור שגרמה לי להירשם במאגר התורמים בבנק הדם.
אני מקווה בכל ליבי שהתרומה שלי היום תציל את חייו של מי שזקוק לה.
*
אני נכנס לבנק הדם, ומזדהה. "ד"ר סינקלייר," חוזרת על שמי האחות קרלי בקול, "סוג דם -AB. באת בזמן."
"אתה מרגיש טוב? משהו שאני צריכה לדעת עליו?" היא שואלת.
אני רוצה לשאול אותה אם לב שבור נחשב למשהו שהיא צריכה לדעת עליו."אני מרגיש מצויין," אני עונה.
"אם כך בוא נתחיל מיד," היא אומרת ומצביעה על הכיסא בפינת החדר. אני מסיר מעליי את החלוק, ומקפל את שרוול ידי הימנית, ונשכב.
"איזה יד שלך דומיננטית?" היא שואלת לפני שהיא מתחילה.
"אני שמאלי," אני עונה.
היא מחפשת את הוריד בזרועי הימנית, מוצאת אותו בקלות, מחדירה את המחט, והדם מתחיל לזרום מגופי לתוך השקית.
"תודיעי למחלקה שיש לנו תורם דם," היא אומרת לאחות שנכנסת לחדר, "הוא כבר מחובר."
אני לבד במחלקה. שחררתי את הילדים שהתאשפזו יחד עם קיידן. אני שמחה בשבילם שהם עברו את זה בקלות יחסית.עכשיו אני פנויה להתרכז רק בקיידן שגופו מתקשה להילחם בנגיף.
גדלתי במשפחה שלא נוהגת ללכת לכנסייה, אבל ברגע זה אני מוכנה לעשות הכל כדי להציל את חייו של הבן שלי. אני נושאת עיניי לשמים ומבקשת ממלכת השמים שיעזרו לי להבריא אותו. אני זקוקה לסקיילר כמו אוויר לנשימה, אבל יודעת שאני לא יכולה לפנות אליו, בעיקר כשאין לו מושג שיש לו בן.
אני עושה הכל כדי להקל על קיידן, נאבקת עם הנגיף שמשתולל בגופו, אבל מבינה שהמוצא היחיד יהיה להחליף את דמו, וכי אסור לי לחכות יותר, ופונה מייד לבנק הדם.
"סוג הדם שלי הוא +AB, ואני מתאימה לתרום לבני דם," אני אומרת לקרלי.
"ד"ר ווטסון, אני מבינה את הרצון שלך לתרום, ויודעת שכל הבדיקות שעשינו לך חזרו נקיות מהנגיף, אבל עדיין הייתי מעדיפה לתת לך תרומה של דם," אומרת קרלי, "רשום לי פה שסוג הדם של קיידן הוא -AB, הדם הנדיר ביותר. אני אשלח קריאה מיד למאגר התורמים, ואעדכן אותך."
אני יודעת שעליי לפעול בהיגיון. קרלי צודקת, עדיף לקיידן שיקבל תרומת דם מתורם זר.
אביגייל נכנסת לחדר עם שתי כוסות קפה, בדיוק שאני מסיימת את השיחה. ״קרלי מבנק הדם שלחה בקשה דחופה למנות עבור קיידן. היא סירבה לקבל תרומה ממני בגלל ששהיתי בסביבת הנגיף,״ אני אומרת בעצב.
״תחשבי בהיגיון, היא צודקת,״ אומרת אביגייל ומגישה לי את כוס הקפה. "את לא שותה מספיק, את צריכה להיות חזקה בשביל קיידן. חוץ מזה אני יודעת שהוא יהיה בסדר, וזה יקרה מאד בקרוב, כך אומרת לי תחושת הבטן שלי."
*
כשנפגשנו לראשונה לפני כשש שנים, ואביגייל אמרה לי בפעם הראשונה שתחושת הבטן שלה אומרת לה שצריך לפעול באופן מסויים, לא ממש התייחסתי לדבריה. אלא שמאז היא הוכיחה לי כל פעם שהיא צודקת. אני כל כך מקווה שגם הפעם היא צודקת. אני לא מוכנה לחשוב על אפשרות אחרת.
*
אני מסתכלת על קיידן שקודח מחום. מידי פעם הוא פוקח את עיניו, "מאמי, מאמי, מאמי," הוא ממלמל.
"מאמי פה לידך כל הזמן אהוב שלי," אני מתנתק ממחשבותיי ומרוכזת רק בו.
"הגיעו חמישה תורמים, הראשון כבר התחיל לתרום. הזמנתי צוות שיחטא את החדר הסמוך, וגם המכונה לסינון והחלפת הדם כבר בדרך. תוך פחות משעה נתחיל בתהליך," אומרת לי אביגייל עניינית, "תשתי את הקפה שלך בלגימות קטנות, העיקר שתשתי."
אני מתחילה להאמין שיהיה בסדר. אני לוקחת ספר ומתחילה להקריא לקיידן סיפור. הוא בקושי פוקח את עיניו אבל הוא קשוב, ולא רק, אלא שהוא מתקן אותי כשאני מדלגת על מילים או שורות.
אני עושה הכל כדי להסיח את דעתו, וגם את דעתי.
ואז מגיע הרגע שמנת הדם מגיעה.
אנחנו מעבירות את קיידן לחדר הסמוך, ומחברות אותו למכונה.
לילה יורד על העיר.
שקט שאחרי הסערה עוטף את החדר. אביגייל ניגשת אליי עם חיוך גדול. "תראי איזו שלמות," היא אומרת ומגישה לי את תוצאות בדיקות הדם שלקחתי לפני שעה מקיידן. "אמרתי לך שהוא יהיה בסדר," היא אומרת.
יש מחשבה אחת שמנקרת במוחי מהבוקר. אני לא יודעת אם זה פרי דמיוני, אבל אני חייבת לקבל תשובה.
אני מתקשרת לבנק הדם. "שמעתי על הבן שלך, מה שלומו?" שואלת אותי דניס האחות של משמרת הלילה.
"הוא בסדר גמור. רציתי להודות לכם על שפעלתם בצורה מדהימה להשיג עבורו את מנת הדם לה היה זקוק. קיבלתי כעת את תוצאות בדיקות הדם שלו, והוא נקי מהנגיף," אני אומרת ונושמת עמוק. עוד רגע אקבל תשובה לשאלתי.
"איזה יופי! אני כל כך שמחה בשבילכם," אומרת דניס.
"סתם מסקרנות, התורם יודע עבור מי הוא תורם?" אני שואלת.
"אנחנו לא מוסרים לתורם שום מידע על החולה. אין לו מושג אם הוא צעיר או מבוגר, באיזה חולים הוא מאושפז, ובטח לא מוסרות את שמו" עונה דניס, "אני יכולה לומר לך שהתרומה הגיע מתורם שעובד בבית החולים."
הלב שלי מתחיל להגביר את פעימותיו עד כדי כך שאני צריכה לתרגל נשימות. "ד"ר ווטסון את בסדר?" שואל דניס בדאגה. אני מניחה שהיא שמעה את נשימותיי.
"זה היה יום מאד מתוח. רק עכשיו אני מצליחה לעכל איזה נס קרה לי," אני מאלתרת. "אמרת שזה רופא מבית החולים?" אני שואלת.
"כן," היא עונה, "אם יום אחד הבן שלך יחליט להיות מנתח תדעי שזה בזכות תרומת הדם."
"מה שבטוח, שבזכותו הבן שלי יוכל להחליט מה שהוא רוצה להיות כשיהיה גדול," אני אומרת, " אני שוב מודה לכם על העזרה.אתם עושים עבודת קודש וראויים לכל המילים הטובות בעולם."
עכשיו הכל ברור לי. התאמת הדם הייתה מושלמת, וזה מה שגרם לנס להתרחש מול עיניי.
"איך אתה מרגיש?" אני שואל את קיידן שעירני כאילו עכשיו בוקר.
"אני מרגיש נפלא!" אני יכול לקום מהמיטה?" הוא אומר וזורק מעליו את השמיכה.
"היית חולה יותר משבוע, הגוף שלך צריך להתרגל לכך שהוא בריא," אני מסבירה לו.
אני מתקשרת לאימא, בעוד אנשי האחזקה מפרקים את המחיצה של יחידת הבידוד.
"את לא תאמיני איך קיידן מתפקד," אני משתפת אותה בשמחה.
"ספרי לי על כך," היא מבקשת, "אני שמה אותך על רמקול, כי אני רוצה לארוז אוכל עבורך. עכשיו כבר אין לך תרוץ למה אין לך חשק לאכול. נו, ספרי לי."
"מסתבר שהגנטיקה היא דבר מאד דומיננטי," אני אומרת לה.
"למה את מתכוונת?" היא לא מבינה מה הקשר בין מה שקיידן עבר לגנטיקה.
"הקשר הוא במי שתרם לקיידן את הדם," אני אומרת ונמנעת מלנקוב בשמו.
"מה את אומרת, איך זה קרה?" היא שואלת.
"זה מה שהגורל קבע. התורם אגב לא יודע למי הוא תרם," אני מוסיפה.
אני מרגיש חולשה, מה שלא קרה לי אף פעם אחרי תרומת דם. גם מיץ התפוזים שמוגש לי לא מצליח לגרום לי להתאושש. אני מודיע למנהל המחלקה שאני חייב לנוח, מזמין מונית ונוסע לביתי.
יש לי הרגשה מאד מוזרה בגוף, וכשאני מגיע הביתה אני נשכב על הספה בסלון ונרדם. הקור של הלילה מעיר אותי משנתי. לרגע אני לא מבין למה אני שוכב על הספה בסלון ולא במיטה. לאט לאט הזיכרון שב אליו. אני מרגיש מאושש, ועולה לחדר שלי להתקלח ולהחליף בגדים.
המים החמים מלטפים את גופי, ומרגיעים את המתח בו הייתי שרוי. אני מסיים להתקלח, לובש מכנס ספורט ארוך, אבל לא חולצה. אני מחייך כשאני נזכר בדרמה שחוללה העובדה שהלכתי בבית בלי חולצה.
אני ניגש לחדר השינה ומפעיל את הטלוויזיה. יש היום משחק ואני רוצה לצפות בו. ליד המיטה מונח הטלפון הנייד לי בטעינה ואני רואה על המסך שיש לי מספר הודעות.
מסתבר שכולן ממרגו.
מרגו רוקלנד: אנחנו צריכים לדבר.
על מה בדיוק? הרי לא זיינתי אותך, אז אל תספרי לי שאת בהיריון.
מרגו רוקלנד: למה אתה לא עונה?
מרגו רוקלנד: אתה מסנן אותי?!
אני לא ממשיך לקרוא את ההודעות, כבר ברור לי תוכנן. אני מבין שאין טעם שאתחמק ממנה, ולכן עונה לה.
סקיילר סינקלייר: אני פנוי כעת.את יכולה להתקשר.
מרגו מתקשרת מייד. "מה קורה איתך, למה אתה מתעלם ממני?" היא יורה מייד.
"חשבת אולי שלא הייתה לי אפשרות לענות?" אני עונה לה בקור, "לא הרגשתי טוב היום וישנתי, וכשאני ישן אני לא עונה לטלפונים."
"יש לי יום הולדת עוד שבוע. הדירה שלך נראית לי מקום מושלם לערוך בו את המסיבה,'" היא אומרת.
'מה ליום ההולדת שלה ולי?' אני חושב.
"הדירה שלי היא לא מקום למסיבות. יש בה יותר מדי חפצים יקרי ערך, ושלך מאד מינימליסטית, אבל עם זאת היא הרבה יותר גדולה משלי, ותארח בקלות חמישים איש," היא מסבירה לי את החלטתה.
אני עדיין עייף ורעב, ואין לי כח להתווכח איתה או עם אימי שבטח יהיה לה מה לומר אם אסרב. מה כבר יכול לקרות אם אאפשר לה לארח את חבריה פה?
"רק אל תבקשי ממני לארגן כלום, הכל בידייך," אני עונה לה בעייפות.
"אל תדאג, אני אזמין חברת קייטרינג, ואתה לא תצטרך להכין כלום," היא אומרת, "אני אשלח לך את הפרטים כשיהיו בידיי."
'אני מקווה שבדיוק אקבל קריאה מבית החולים,' אני חושב לעצמי.
"ותדאג שבאותו יום לא יטרידו אותך מבית החולים," היא מוסיפה.
"עוד משהו? אני שואל, "אני רוצה לחזור לישון."
"אתה פשוט בלתי נסבל," היא אומרת ומנתקת את השיחה.
