אני לא רגילה שמישהו קם להגן עליי, אבל יודעת שעליי להתעשת מיד. ״אני לא מוכנה לעבוד עם הלקוחות, זאת לא הגדרת תפקידי. סיכמנו על כך שאני עובדת במשרד. אתה לא יכול לדרוש ממני כל פעם לבוא לעזור במסעדה. זה כבר הפך לענין יום יומי. תמצא לך עוד מלצרית, כי אני לא מוכנה יותר לסבול את העובדה שהלקוחות שלך מנסים לגעת בי, כבר דיברנו על זה, והבטחת שזה לא יקרה יותר.״
כל אותו הזמן הגבר עומד לידי. קרוב אליי, ומקשיב לכל מילה.
״אני אפטר אותך, ולא תראי ממני סנט אחד,״ ממשיך רוברטו לסנן לעברי.
״אתה רציני? אתה מבין ש…״ אומר הגבר הזר ומתקרב לעברו של רוברטו.
אני מניחה את ידי על חזהו במטרה לעצור אותו. הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה, זה שתהיה פה קטטה בגללי. אני מרגישה את ליבו מגביר את פעימותיו. הוא מניח את זרועו סביבי, מקרב אותי אליו, לא בצורה מאיימת, אלא באופן מגונן.
״אני מתפטרת. לא אבוא לכאן יותר, ולא איכפת לי מהכסף שלך,״ אני אומרת, שואבת בטחון ממגע גופו הנעים של הזר.
״אני אתבע אותך,״ מרים רוברטו את קולו.
״בשמחה. מעניין איך יגיב השופט כשישמע שאתה מוכר את העובדות שלך לידים של הלקוחות שלך תמורת בצע כסף,״ אני עונה.
״קחי את הדברים שלך ובואי נלך,״ אומר הגבר. אני מרימה את עיניי, טובעת בכחול של עיניו. אין בהן טיפת זימה, מה שגורם לי לבטוח בו.
"למה עשית זאת?" אני שואלת כשאנחנו יוצאים מהפאב.
"עשיתי מה?" הוא שואל.
"קמת להגן עליי," אני מסבירה.
"כי ראית את העיניים שנעוצות בך, כאילו שאת פרס שמתחרים עליו, וראיתי שאת לא אחת שתעשה הכל בשביל כסף,"הוא אומר.
"אולי אתה חושב שאני תמימה, או מטומטמת. ומה איכפת לי לעשות מה שמבקשים ממני תמורת טיפ שמן, אבל אני חושבת שלפעמים שווה לוותר על הכסף כדי להיות נאמן לעצמך," היא אומרת, ואין לה מושג כמה אני מבין אותה.
"אני מודה לך על שהצלת אותי. בכל מקרה תכננתי לעזוב בסוף החודש. אני חושבת שנשארתי כאן יותר מידי. אולי הגורל הביא אותך כדי לומר לי שהגיע הזמן שאמשיך הלאה בחיי. יש לי מספיק תוכניות וחלומות להגשים," היא אומרת.
"מה למשל?" אני שואל בסקרנות. 'מעניין מהם חלומותיה של מלצרית."
"הדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה לעזוב את העיר הזאת, שמעולם לא הייתה טובה אליי," היא מסבירה
"ותחזרי הביתה?" אני שואל.
"נולדתי כאן. את הבית שלי עזבתי מזמן," היא עונה.
אני מסתכל עליה. היא לא נראית חסרת בית. היא נקיה, ומריחה טוב. "אני לא מבין," אני אומר לבסוף.
"אבי נתן לי אולטימטום. הוא אמר שאם לא אלמד את מה שהוא רוצה שאלמד, הוא יסלק אותי מהבית. אז למרות שלמדתי מה שרצה, בחרתי לא לגור בבית הוריי יותר. זה סיפור ארוך," היא אומרת, "מה שאני רוצה לומר שאני רוצה עוד הלילה לקחת את מעט הדברים שיש לי ולנסוע מכאן, אני רק צריכה להחליט לאיפה."
"יש לי הצעה בשבילך," אני אומר לה, "אני נוסע כעת מערבה. היעד שלי נמצא שלוש וחצי שעות מכאן. את מוזמנת להצטרף ותוכלי לרדת היכן שתרצי."
"אין לי מה להפסיד. תתן לי כמה דקות לארוז את הדברים שלי," היא אומרת, ועולה במדרגות ברזל חלודות וחורקות לקומה השניה של הבניין בו נמצא הפאב. למרות שהיא רזה, יש לי הרגשה שכל רגע גרם המדרגות עלול להתמוטט, ואני אוחז במעקה ליתר ביטחון.
אני שוקע בהרהורים על סבא. למרות שהייתי מאד קרוב אליו, הוא מעולם לא הזכיר את העובדה שיש לו חלקה מחוץ לעיר, אני תוהה למה הוא שמר עליה בסוד. אני נזכר שהיו לו נסיעות מחוץ לעיר, אבל הוא מעולם לא הגדיר את מטרתן.
*
״כל אדם צריך שתהיה לו פינה בעולם נסתרת מעיניי כל, בה יוכל להיות הוא עצמו, בלי שידרש לתת דין ודברים לאיש. כמובן כשיש לך אישה שהיא אהובת ליבך, תרצה לחלוק את המקום איתה.״
הייתי צעיר כשסבא אמר לי את הדברים האלה, והקשבתי לו בשתיקה, למרות שלא הבנתי מדוע הם נאמרו.
עכשיו כשאני חושב על הנסיעות הרחוקות של סבא, אני נזכר שהם פחתו מאד עם מותה של סבתי רייצ׳ל.
״לחיים אין אותו טעם כשאהובת ליבך כבר לא חלק מהם,״ הוא אמר לי בעצב, כמה שבועות אחרי שנפטרה, והיינו רק שנינו בבית הגדול בו גרו סבי וסבתי מיום נישואיהם, הבית בו נולדו להם שלושת הבנים שהיו שונים זה מזה באופן שקשה לתאר.
״אתה מבין ילד, כשאחים שנולדו לאותם הורים כל כך שונים ורחוקים מזה, כשאין ביניהם קשר, מה אתה יכול לצפות מאדם זר?
אני חושב שזה פלא עולם שאדם מוצא חברות אמת, וזוגיות ניצחית. זה לא תמיד תלוי בך.
אני מאחל לך מכל ליבי שתמצא אישה שתשלים אותך, כמו שסבתך רייצ׳ל השלימה אותי.״ כאשר אמר את המילים האחרונות הוצפו עיניו דמעות, לראשונה מאז שסבתא הלכה לעולמה.
״הכאב הכי גדול שלה, מה ששבר את ליבה, היה לראות את הבנים, שכל אחד בפני עצמו הוא גבר מדהים שהגיע להישגים מדהימים, לא מצליחים לתקשר ביניהם.
אני חייב לציין שאביך תמיד היה מעל כולם. וניסה כל שביכולתו לשמור על קשר טוב איתם, אבל הם קינאו בו ותמיד מצאו סיבה לריב איתו.״
כל השיחות עם סבא עולות במוחי בזמן שאני עומד לצאת ולראות את האדמה שהשאיר לי סבי. אולי היא תלמד אותי משהו עליו.
אני מחייך לעצמי כשאני נזכר במילותיי העלומות, לגבי הנסיעה המסתורית שלי מערבה. ״אני לא אהיה זמין כל הזמן,״ אמרתי לצוות העובדים בישיבה שניהלתי הבוקר, ״תשאירו לי הודעה ואשתדל לחזור בהקדם.״
הם הסתכלו עליי במבט שואל, אבל כבר הבינו שאין טעם שישאלו אותי שאלות.
״העיקר שהכל בסדר,״ קבע טימותי, וציפה לראות איך אגיב.
״בטח, הכל בסדר גמור,״ עניתי בפנים חתומות.
*
כל זה עבר במוחי כשהמתנתי לילדה-אישה שאיני יודע עליה דבר, פרט לכך שעבדה בפאב, והיא עומדת להצטרף אליי לנסיעה.
כשאני מעיף מבט לשעון שעל ידי, שעון ברייטלינג שרכשתי במחיר מגוחך בנסיעתי האחרונה למזרח הרחוק, אני מתפלא לראות שעברו רק חמש דקות.
אני קולט שידי עדיין אוחזת בחוזקה במעקה, כשהדלת במעלה הגרם המדרגות נפתחת ומשמיעה צרצור צורם, והיא יורדת בריצה, אוחזת בידה מזוודה וקרטון.
״זה כל רכושי,״ היא אומרת בטון חסר רגש, ״זה יותר מידיי?״
לוקח לי שניה להתאפס, ולזכור שאני לא נוסע עם הטסלה המפוארת שלי, אלא עם טנדר משומש שרכשתי לפני מספר ימים, שיש בו מספיק מקום.
*
לפני כמה ימים כשניסיתי לגלות מעט מידע על המקום אליו אני נוסע, הבנתי עד כמה הוא נמצא במקום רחוק מכל ישוב. העובדה שזה אזור כפרי גרם לי להחליט לרכוש את הטנדר.
כמובן שגם לי גבולות, ורכשתי רכב בן מספר שנים, עם מיילאז נמוך.
ההבנה הזאת שוב גרמה לי לתהות מה הניע את סבא לבחור במקום הזה .
*
אני לוקח מידה את המזוודה, מכניס אותה לספסל האחורי, ומניח את הקרטון לידה. משקלו הכבד של הקרטון מפתיע אותי, ואני מתפלא באיזו קלות היא הרימה אותו.
״השארתי את המפתח של החדר על שולחן, וטרקתי את הדלת. אין לי כוונה להיכנס ולתת לו אותו,״ היא אומרת בטון חסר רגש. אם היא כועסת, זה לא ניכר על פניה, כשם שהעלבון לא נחרט עליהן.
אני ניגש לפתוח לפניה את הדלת. אני עומד קרוב אליה, ומריח את מבשם הבושם שהתיזה עליה. אני מכיר את הריח הזה. למרות שאינני יודע את שמו, אני יודע שהוא מסדרת הבשמים שנמכרת במי מילאן, מהסיבה הפשוטה, שגם אני רוכש בה את הבשמים לגבר, וזה בושם יקר.
׳מי את?׳ אני חושב לעצמי. עשיתי מעשה נמהר והזמנתי אותה להצטרף אליי לנסיעה, בלי לדעת דבר עליה.
״אני חייב לשאול אותך בת כמה את,״ אני אומר לה בזמן שהיא מתיישבת בטנדר.
״אני בת עשרים ושלוש,״ היא מחניקה חיוך, "בוא נתערב שלא היית מנחש נכון את גילי.״
׳באמת?״ אני לא מתאפק ושואל. אני מודה שאני בהחלט מופתע.
״נולדתי בחג המולד בשנת אלפיים ושתיים. אימי תמיד הזכירה לי שהרסתי לה את החג,״ היא אומרת, ״רוצה שאציג בפניך את רישיון הנהיגה שלי?״ היא מושיטה יד לתיקה.
״אין צורך,״ אני ממהר לומר, ״אני מבין כבר שאני לא היחיד שתוהה בת כמה את. רציתי רק לוודא שאת לא ילדה שבורחת מהבית.״
״ראית בעצמך מדוע רציתי לעזוב. לא איכפת לי מה המלצריות חושבות. אולי הן מוכנות שישלחו אליהן ידיים, אם כי אני חושבת שהן מסכימות מחוסר ברירה.
אתה צריך להבין שהגברים בפאב הזה מרשים לעצמם הכל. מילא טפיחה על התחת, אבל הם מושיטים יד במטרה לדחוף את האצבעות שלהם מקדימה, הם רוצים לגעת ב… ״ היא מתפתלת בחוסר נוחות על המושב, ״באיברים האינטימיים של האישה.״
״חצופים!״ אני אומר בכעס. מעולם לא שמתי לב למה שחבריי עושים, ואני יודע שהם מנסים לפלרטט עם המלצריות.
אני מכניס את הכתובת למכשיר הניווט ויוצא לדרך. ״את יכולה למצוא לי תחנת דלק?״ אני מבקש, כשאני רואה שיש לי רק רבע מיכל.
״בטח, תפנה ברמזור ימינה,״ היא אומרת בביטחון. אין ספק שהיא מכירה את האזור, מה שגורם לי לחשוב על הרכב שלה.
״למה בעצם את לא נוסעת עם הרכב שלך?״ אני שואל אותה, ובוחן את תגובתה.
״אני ארד בתחנת הדלק,״ היא אומרת,המתח ניכר על פניה.
״לא התכוונתי ל..״ היא לא נותנת לי לסיים את המשפט.
״אמנם יש לי רישיון ונהגתי לא מעט," היא קופצת את אגרופיה, ״אבל היו לי דברים חשובים יותר בחיים, מאשר לקנות רכב. לא כולם ברי מזל.״
״סליחה,״ אני אומר כשאני מרגיש את המתח באוויר.
״על מה סליחה? אתה לא זה שקבע את גורלי,״ היא אומרת ונושכת את שפתיה. אני מרגיש שיש לה מה לומר, אבל היא לא מרשה לעצמה לדבר.
״ברמזור השלישי תפנה שוב ימינה. הכביש הזה מתעקל, ובסיומו יש תחנת דלק טובה. היא זולה, ויש לה חנות נוחות נקיה וגדולה.
למקרה שאתה תוהה, כשאני נוסעת עם חברות אני משתלמת לא פעם על התדלוק. זאת הסיבה שאני מכירה את התחנה.״ הענן שהיה על פניה נעלם, ושוב אני מרגיש נוח לידה.
תחנת הדלק נגלית לעיניי תוך כמה דקות, ואני נכנס לתוכה. בזמן שאני ניגש לתדלק, אני קולט בזוויות עיני שהיא יוצאת מהטנדר. 'חשבתי שאנחנו בסדר, אז למה היא רוצה לעזוב?׳
אלא שאז אני רואה שהיא לא מוציאה את המזוודה שלה, אלא פונה לעבר חנות הנוחות.
אני מסיים לתדלק ונכנס לחנות לחפש אותה. אני מוצא אותה ליד המקרר. היא מוציאה מוצרים וממלאת את הסל שבידה.
״איך אתה שותה את הקפה שלך?״ היא שואלת ומראה לי כוס שומרת חום. השאלה הזאת גורמת לי שוב להרגיש נוח. ׳זה אומר שהיא מתכוונת להמשיך איתי.׳
״בבוקר אני שותה קפה בלי חלב כדי להתעורר. אני חושב שאשתה אותו עם חלב, מעט לא בהגזמה, ושתי כפיות סוכר.״
היא ניגשת למכונה וממלאת את הכוס. היא מניחה כוס נוספת, ומכינה גם לעצמה לשתות. ״קניתי לך כוס כחולה ולי אדומה, שיהיה ברור איזו כוס שייכת לכל אחד.״
היא ניגשת לדלפק, ומתחילה להוציא דברים מהסל. כמה שקיות גדולות של חטיפים, לחם פרוס, גבינת שמנת, גבינה צהובה פרוסה. אני מפסיק להסתכל. בא לי לאכול משהו מתוק, ואני ניגש לחפש את המדף עם העוגיות.
״בחרתי את העוגיות האלה,״ היא אומרת כאילו קראה את מחשבותיי, "חשבתי שהן תהיינה תוספת טעימה לקפה, נראה לך?״ בלי לדעת, היא בחרה את העוגיות האהובות עליי. ״את אלה אני הכי אוהבת.״
״מעולה,״ אני אומר ומגיש למוכר את כרטיס האשראי שלי.
״היא כבר שילמה לי,״ הוא אומר ומראה לי שטר של מאה דולר.
״הכנסת לחשבון את הקפה?״ היא שואלת, בזמן שהוא מגיש לה את העודף.
״כן, הרי אמרת לי שאת הולכת למלא את הכוסות בקפה,״ הוא עונה.
״אני גוועת מרעב,״ היא אומרת בזמן שאנחנו חוזרים לרכב, ״חשבתי שאולי אכין כריכים, ונאכל אותם פה. אני בטוחה שאחרי הקפה אצטרך ללכת לשירותים, ומי יודע איפה נמצא כאלה בכביש המהיר.״
היא לא ממתינה לתשובה, פותחת את שקית הלחם ומתחילה להכין כריכים. היא בהחלט חשבה על כל פרט. היא מגישה לי כריך ומכינה עוד אחד לעצמה. רק כעת אני קולט כמה הייתי רעב.
אמנם היוזמה לאכול כעת הייתה שלי, אבל ניכר עליו שגם הוא רעב, כיוון שהוא אוכל בהנאה, ומסיים את הכריך מייד. אני לא ממתינה שיבקש עוד, אלא מכינה עוד כריך ומגישה לו.
הכריך הראשון היה עם ממרח של גבינת שמנת. את השני אני מכינה עם גבינה צהובה ומלפפון חמוץ. אני רואה את ההפתעה על פניו.
כשנכנסו לתחנה הרגשתי שאתעלף אם לא אוכל, אבל כשאני נוגסת בכריך, למרות שהוא מאד טעים לי, אני לא מסוגלת אלא לקחת יותר מכמה נגיסות.
את הקפה לעומת זאת אני לוגמת בהנאה, ואוכלת מספר עוגיות.
״לא סיימת את הכריך,״ הוא נוזף בי, אך אין טיפת כעס בקולו.
"העוגיות האלה הולכות נהדר עם הקפה," אני אומרת ומגישה לו את החבילה.
מזמן לא אכלתי בשלווה כזאת, כאילו העולם נעצר, ואני לא ממהרת לשום מקום, מה שבאמת נכון.
״אני נכנסת להתרוקן, ואז נצא לדרך?״ אני שואלת.
״אני אבוא איתך, שכנעת אותי שעדיף להשתין כעת, כי מי יודע מתי נמצא מקום בדרך.״
אני שמחה שהלכתי לשירותים. לא ידעתי כמה הייתי צריכה להתרוקן. אני כל כך רגילה להתאפק לאורך כל המשמרת. אני רוחצת את ידיי וחוזרת לטנדר.
״אנחנו כבר שעתיים יחד, ״ הוא אומר, ואני לא מאמינה איך הזמן טס, ״ועדיין לא עשינו הכרה.״
״אני אבלין. רק אבלין, בלי שום כינוי חיבה,״ אני אומרת, ומרגישה צביטה בלב.
*
״היית חייבת לקרוא לה אבלין,״ שמעתי פעם את אבי אומר לאימי.
״ברור. כדי שכל חייך תזכור את השם של האישה איתה בגדת בי," היא ענתה בארסיות.
׳אז יש לי שם של אישה בוגדת,׳ חשבתי לעצמי במרמור.
*
״שמי פניקס,״ הוא עונה לי קצרות.
״פניקס, כמו עוף החול שקם לתחיה מאפר?״ אני שואלת.
״אכן,״ הוא עונה, אבל לא מסביר.
אני מרגישה שהוא מסתגר פתאום. ״אני מאחלת לך שתמיד תקום כמו הפניקס, תעוף לגבהים, ותכבוש פסגות.״
״ומה יקרה אז?״ הוא שואל, מתניע את הרכב. מכשיר הניווט מתעורר לחיים ויודע בדיוק לאן אנחנו אמורים לנסוע.
השאלה שלו מהדהדת בחלל הרכב. אני לא רוצה לחטט בפצעיו, אבל רוצה גם להוציא אותו מהמקום שבו הוא מתכנס כעת.
״לעולם אין לדעת מה צופן העתיד, אבל אני מאמינה שתמיד יש עוד פסגות לכבוש. אולי הן לא מרגשות כמו אלה שכבר כבשת, אבל מי יודע.״ אני אומרת לו.
״לא מפחיד אותך ללכת אל הלא נודע, בעיקר כשאת לא יודעת מה מוביל אותך לשם?״ הוא שואל ומעיף בי מבט זריז.
״אני רק יודעת שכל הזמן החיים מציגים בפניי אתגרים, ולא פעם זורעים אבני מכשול. אני אצא מדעתי אם אתן לפחד לשלוט בי, ולא אאמין שזה יסתיים בטוב. אחרת לשם מה הביאו אותנו לפה?" אני שותקת לרגע , ״אני מניחה שניסיון העבר שלי הוא שמאפשר לי לעשות. אתה פעם עשית זאת?״
"זה מה שאני עושה כעת," הוא אומר ושוב מסתגר.
"אני מקווה שלא כמוני, יש לך לאן לחזור אם תרגיש שטעית בדרך," אני אומרת, לא שואלת.
"את לא חושבת שאנחנו לוקחים סיכון, דווקא בגלל שהמקום שלנו כבר לא מרגיש המקום הנכון?" אני שואל.
"זה בדיוק מה שקרה איתי הלילה. אני לא מכירה אותך, אבל איכשהו אני מרגישה שאני עושה את המעשה הנכון כשהצטרפתי אליך למסע שלך, יהיה אשר יהיה," אני אומרת, "אני לא אשכח לעולם איך קמת להגן עליי, אישה זרה, והסתכנת בכך שהמצב עלול להסלים."
"סבי נפטר. הוא השאיר אחריו חלקת אדמה שאיש לא ידע עליה דבר. למרות שהייתי מאד קרוב אליו, הוא מעולם לא הזכיר אותה בפניי. אני לא יכול להסביר לך למה ביקשתי לקבל אותה. יש לי הרגשה שיש בה יותר ממה שנראה על פני השטח.
נאמר לנו שערכה לא רב, שזה מובן היות והיא נמצאת במקום נידח, באמצע שום מקום, אבל אני מניח שהייתה לסבי, שהיה איש עסקים מבריק, סיבה טובה לאחוז בה. אז לשם אני… אנחנו נוסעים. נראה מה האדמה תספר לנו."
"ומה אתה יודע על המקום?" אני שואלת.
"אני מודה שלא היכנתי שעורי בית," אני עונה.
אני מסתכלת על המפה על גבי מכשיר הניווט. אנחנו עולים על כביש שמונים מערב. "אז אנחנו נוסעים לפנסילבניה?" אני שואלת.
"כן," הוא עונה קצרות, הוא לא מרבה לנדב מידע. אני מתרשמת שהוא אדם שתקן מטבעו, אבל גם מודעת לכך שהוא מאד נסער מהנסיעה הזאת.
"את כמובן יכולה לרדת איפה שאת רוצה."
"הנסיעה איתך נעימה לי," אני אומרת, "כל כך התרגלתי להיות בסביבה של גברים שמסתכלים עליי בעיניים רעבות, והידיים שלהם מגששות בניסיון לגעת בכל חלקה בגופי. אני מעריכה את זה שאתה לא כזה."
"את טועה, הם לא גברים. גבר אמיתי לא צריך לנהוג באלימות כדי להשיג מה שהוא רוצה, בעיקר שנשים היום… בכל מקרה אני שמח שאת לא כזאת," הוא אומר.
"אני טובה בהכנת שיעורי בית, אתה רוצה שאספר לך על המקום אליו אנחנו נוסעים?" אני שואלת ורואה חיוך מסתמן על פניו.
"את באמת בת עשרים ושלוש?" הוא מלכסן מבטו אליי.
"אני לא יודע מי אתה ומה השכלתך, אבל אני מאמינה ששמעת על מוסד שנקרא אוניברסיטה. נהגתי לבקר במוסד כזה במשך חמש שנים. אני מניחה שאני יכולה לומר שיש לי ניסיון בהכנת תחקירים והגשת עבודות," אני אומרת, אבל לא משתפת אותו מה למדתי.
"אם כך למדי אותי מה יש לאינטרנט לספר על מקום בשם אוריול פנסילבניה," הוא שואל, ומכבה את הרדיו. רק עכשיו אני קולטת שכל הנסיעה הייתה מוסיקה ברקע.
"אתה יודע שאוריול הוא שמה של ציפור שיר? זאת ציפור בעלת מבנה גוף קטן, אבל מוטת כנפיה גדולה. היא ציפור יפיפיה, וצבעיה כצבעי השלכת,- צהוב, אדום, וכתום. מסתבר שפנסילבניה מלאה בציפורים כאלה," אני משתפת אותו, ונכנסת לקרוא על העיר הנושא את שמה של הציפור.
"וזה מה שיש לאינטרנט לספר על המקום אליו אנחנו נוסעים?" הוא נראה משועשע.
"לא, זה מידע אישי שלי," אני אומרת והוא מסתכל עליי מופתע.
אני ממשיכה לחפש. "לצערי אין מידע על הישוב עצמו. בכל מקום שאני כותבת את השם מופיעות תמונות של הציפור. באמת זה מקום נידח. ובכל זאת יש לי הרגשה שתופתע לטובה."
"אם כך תצטרכי לבוא איתי לראות אם צדקת," הוא אומר לי.
