חודשים אני מתחמק מהמפגשים החברתיים עם משפחתי. עכשיו נוסף לכך הסיפור עם מרגו, שגרם לי להפוך לאדם קר ומנוכר. הדבר בא לביטוי גם בעבודה. אני לא מרבה לחייך, ומתנהג בריחוק כלפי מי שסובב אותי. אני לא ישן טוב בלילות, מתעורר לעיתים קרובות, ומרגיש שאני מותש.
"מה עובר עליך ד"ר סינקלייר?" שואל אותי מנהל המחלקה.
"קרה משהו?" אני עונה לו בשאלה.
"הפסקת לחייך, אתה רציני כל הזמן," הוא עונה לי.
"ואיך אני מתפקד כרופא, כמנתח?" אני שואל.
"אין לי תלונות אליך מבחינה מקצועית. אתה יודע שאתה עדיין המועמד המוביל להיות הסגן שלי כשד"ר וייס יפרוש," הוא ממהר לומר ומגרד את הקרחת, "אבל יש משהו רציני מידי בעיניך, אולי אפילו כבוי.
אני זוכר את הימים שהיית בזוגיות עם ד"ר ווסטון. היית…" אני לא נותן לו לסיים את המשפט.
"עברה כמעט שנה מאז. שכחתי מקיומה," אני משקר לו ומניח את היד על החזה שלי, במקום בו מונחת הטבעת שלה.
״תסלח לי שאני שואל שאלה אישית.״ הוא מהסס ומביט עליי בעיון, ״אתה בזוגיות?״
״מי כמוך יודע כמה שעות אני מבלה פה. במעט הזמן הפנוי שנשאר לי, שכן אני צריך גם להטעין מצברים בשינה, קשה למצוא מישהי שתבין את אופי העבודה שלי, וגם תרצה להכיר אותי ולא את חשבון הבנק שלי,״ אני עונה, ״אז אני לא מחפש כעת קשר ארוך טווח.״ אני נותן לו להבין שאני רק משתעשע עם נשים, מה שכבר לא קורה חודשים.
״לזה אני דווקא יכול להתחבר,״ הוא אומר ומשאיר אותי לתהות למה התכוון.
״אין ספק שהנשים כאן מחפשות את קירבתך,״ הוא פולט לבסוף.
״אתה היית נכנס למערכת יחסים, מכל סוג שהוא, עם מישהי שאתה עובד איתה?״ אני שואל, ״לא חסרות נשים מחוץ לכותלי בית החולים שמחפשות גבר.״
אני חוזר לחדרי לעבוד על תיק של מועמד לניתוח, אבל השיחה עם הפרופסור לא מרפה ממני.
*
ריילי,
אני מתקשה להאמין שלא סיימת את לימודייך. זה מסוג המקצועות שלא נוטשים כשהרגל כבר על קו הסיום, בטח לא אחת כמוך. ועדיין, אין לי מושג מה קורה איתך באמת.
אני מדמיין אותך הולכת במסדרונות בית חולים לא מוכר. אין לי ספק שהרופאים מחפשים את קירבתך, הרי אי אפשר להתעלם מאישה יפיפיה כמוך.
אני יכול להריח אותך עדיין, לשמוע את קול צחוקך, להרגיש את מגע ידייך על גופי, ואת שפתייך היפות על שלי.
אני מוטרף מקינאה מהמחשבה שאת חולקת אותך עם גבר אחר.
מה פגום בי, שלא רצית אותי יותר?
הגעגועים אלייך מכרסמים בגופי. יש ימים שאני נאבק בשפיותי. הייתי נותן כל מה שיש לי, רק שתחזרי אליי.
*
הכריזה על מקרה חירום מחזירה אותי בחדות למציאות. אני מזנק מכיסאי, וחוזר לתפקוד מלא.
כשלוש שנים עברו מיום שעזבתי את ניו יורק
אני נכנסת למחלקה, בידי כוס קפה שאספתי מבית הקפה בלובי. אני עדיין לא מספיקה לשתות את הקפה של הבוקר בבית, כיוון שעליי להכין את קיידן לגן.
הילד המתוק שלי מאד סקרן, ומרגע שהוא פותח את העינים הוא בשיא הפעילות. הוא צמא לידע, ושואל אותי כל הזמן שאלות. אני מעדיפה לוותר על הקפה של הבוקר, ולבלות איתו את השעה הזאת.
כל בוקר מחדש הוא תזכורת לסקיילר, שכן קיידן דומה לו כמו שתי טיפות מים. כל בוקר אני רואה את העיניים של סקיילר, כמובן שבגריסה של תינוק, מביטות עליי באהבה.
אני ניגשת לתחנת האחיות כדי לקרוא את יומן הפעילות של משמרת הלילה, מסתכלת על התאריך וקולטת שהיום קיידן בן שנתיים וחצי.
״מה את מחייכת?״ שואל אותי נעמי שנכנסת למחלקה.
״חשבתי על כך שקיידן בן שנתיים ורבע. אני לא מאמינה איך הזמן טס,״ אני אומרת.
״אני זוכרת את היום שהבאנו אותך איתו מבית החולים. צ׳ארלי הרכיב את המיטה והשידה, אני הייתי עסוקה בכביסה של בגדיו החדשים, ואילו אמך הייתה במטבח והכינה אוכל לגדוד. רוי לקח את אביך לחנות התינוקות, והם קנו כמעט כל דבר אפשרי.
את רציתי לנסוע ברכב שלך הביתה, ולא הבנת למה רוי אמר לך שלא, והזכיר לך שעוד לא עברה יממה מאז שילדת.
אני זוכרת שהשארת את כולנו המומים. חשבנו שתשני הרבה, אבל את הפתעת וחזרת לתפקד כאילו כלום לא קרה. גם מהמחלקה שלך לא הפנימו שאת אחרי לידה, ואחרי כמה ימים התחילו להתקשר אלייך כדי להתייעץ איתך לגבי חולה זה או אחר.
אבל כשאני ילדתי את בן, את נתת הרצאה שלמה לרוי שהוא צריך לזכור שרק ילדתי, והוא צריך להיות קשוב אליי, והוא הסתכל עלייך והתאפק לא לצחוק. הלוואי ויכולת ללמוד ממך איך להיות שלווה כל כך. את מיוחדת במינך ילדה שלי."
"על מה את מדברת? את אימא מדהימה. בן זכה שאת האימא שלו," אני ממהרת לומר לה. אני יודעת כמה שונה ממני, ולכן דואגת להחמיא לה כל הזמן. בעיקר כעת כשהיא בהיריון שני וההורמונים משתוללים בגופה.
רוי הוא בעל ואבא נהדר, והוא ונעמי אימצו אותי כבת, כך שאנחנו מבלים הרבה יחד, מה שלא גורע מהגעגועים הבלתי פוסקים שלי לסקיילר.
אני מודעת לעובדה שהוא בטח בזוגיות, וכי מזמן שכח אותי. בלילות אני נשברת ונותנת לדמעותיי להרטיב את הכרית.
בחודש הראשון הוריי היו איתי, ואולי זאת הסיבה שרציתי שיראו שאני מתפקדת כרגיל. מתוך בית הקפה של אימא צמחה חברת הקייטרינג המשגשגת שלה, וברור היה לי שהיא צריכה לחזור לניו יורק, כי החברה הגיעה להיקף כזה שאי אפשר היה עוד לתפעל אותה מרחוק.
*
אני עוברת על התיקים, מציינת בסיפוק התקדמות של מספר לא מבוטל של הילדים. "יש שינוי בתרופות," אני אומרת לאנג'לי האחות החדשה של המחלקה שביקשה לעבוד איתי כשאנחנו יחד במשמרת.
*
אנג'לי סיימה את בית הספר לאחיות לפני חודשיים. מהרגע הראשון נוצר בינינו קשר קרוב. "יש בך משהו שמשרה שלווה, גם במצבי לחץ. ובנוסף את תמיד קשובה לשאלות, ומסבירה את הדברים בצורה פשוטה ולא מתנשאת," היא אמרה, "ולכן אני אוהבת לעבוד איתך, כי אני מרגישה שאני לומדת ממך, ומתפתחת."
*
אני עורכת את ביקור הבוקר, מעדכנת את ההורים במצב הילדים, וחוזרת לחדר שלי לעדכן את התיקים.
"בוקר טוב קטנה שלי," אומר אבא שמצלצל כהרגלו בשעה הזאת. הוא מכיר את הסדר שלי, וידע שזאת השעה שאני לבד במשרד אחרי ביקור הבוקר.
"אני בסדר גמור דאדי, איך אתה?" אני שואלת.
"היום קיידן בן שנתיים ורבע, אני לא מאמין איך הזמן רץ," הוא אומר, אבל לא ממשיך לדבר.
"זה אומר שאתם באים לבקר?" אני שואלת. היום יום חמישי, סוף השבוע בפתח. לא פעם נוהגים הוריי להגיע לסוף שבוע, שכן אלה הימים הפנויים של אימא.
"חשבתי שהגיע הזמן שתחזרי הביתה," הוא מפתיע אותי, "אני יודע שטוב לך בניו הייבן, אבל המשפחה שלך נמצאת בניו יורק. אני חושב שיהיה טוב לקיידן אם יגדל קרוב אלינו."
"הכל בסדר?" אני שואלת בחשש. אני מקווה שהוא לא מסתיר ממני משהו.
"אנחנו מתגעגעים אלייך," הוא אומר, "וגם לקיידן." המילים שלו גורמות לי לסערה גדולה, אני מתקשה לחזור לתפקד.
אני שולחת הודעה לרוי .
ד"ר ריילי ווסטון:
פרופסור בנור, אבקש לדבר איתך.
התשובה מתקבלת מייד.
פרופסור בנור:
אני פנוי עוד חמש דקות.
אני מחכה לך במשרדי.
אני אומרת לאנג'לי שיש לי פגישה עם פרופסור בנור, ומניחה את התיקים על הדלפק בתחנת האחיות.
"פעמיים קפה," אומר רוי למזכירתו כשאני מגיעה למשרדו. הוא מביט עליי בריכוז.
"אבי התקשר וביקש שאחזור לניו יורק. המרחק ממני ומקיידן קשה עבור הוריי. אני לא יודעת מה לעשות. אני מאושרת כאן," אני אומרת לו.
"את עזבת את ניו יורק כי היית במצב מסויים. היום את במצב אחר. קיידן נולד, והוא עובדה קיימת. עם כל הצער שבדבר, אולי כדאי שתשקלי לחזור הביתה.
אנחנו תמיד נהיה במרחק שעה וחצי ממך, זה לא שאת עוברת לחוף המערבי של היבשת," הוא אומר לי בטון האבהי שבו הוא נוהג לדבר איתי לעיתים.
"אתה מדבר כאילו כבר החלטתי," אני אומרת לו חנוקה, "אתה מבין שזה לא כזה פשוט. בבית החולים בו עבדתי נמצא האבא של קיידן שאין לו מושג שיש לו ילד. לא מצאתי את הכוחות לספר לו זאת. חששתי שאם הוא יידע הוא יחשוב שסיפרתי לו זאת כדי לסחוט ממנו כספים. מבחינתי הוא רק תורם זרע."
"ילדה שלי, את יודעת שזה לא כך. אני בטוח שאם תפגשי אותו במסדורונות בית החולים תדעי להתנהל מולו. את לא ריילי שהגיעה לכאן מפוחדת, אלא אישה חזקה. את יודעת היטב שהוא לא רק תורם זרע עבורך. התתנהגות שלו כלפייך היא שתקבע מה הוא יהיה. אולי תצליחי סוף סוף לשכוח ממנו, או שאולי…"
"האולי לא יקרה," אני אומרת מייד, ויודעת שאהיה חזקה לעמוד מול סקיילר.
"את זוכרת שהפרופסור שלך אמר לחברי משיקגו שאם תבקשי לחזור, הוא יקבל אותך בלי לשאול שאלות? אני מאמין לו. אני יודע מה ערכך כרופאה וכאדם."
אני מסתכלת על רוי בשתיקה. "תתקשרי, אני פה איתך."
אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי בידיים רועדות. "תנשמי ריילי," אומר רוי בטון רך.
אמנם יש לי מכשיר טלפון חדש, אבל את המספר של המחלקה, והמספר האישי של הפרופסור, אני זוכרת בעל פה. אני יודעת שאם לא אתקשר מייד, אולי לא יהיה לי האומץ לעשות זאת.
"בוקר טוב פרופסור, מדברת ריילי ווסטון," אני אומרת כשקולו של הפרופסור נשמע. אני משמיטה את התואר ד"ר.
"ריילי, בבקשה תאמרי לי שאת חוזרת אלינו," הוא עונה לי להפתעתי, "אני מבטיח לך לא לחקור אותך למה נעלמת לי, אלא אשמח שאת פה."
"יש לי ילד בן שנתיים וחצי. יש אפשרות שאעבוד עד ארבע?" אני שואלת.
"מזל טוב! לא ידעתי שנישאת," הוא אומר בשמחה.
"אני אם חד הורית," אני עונה לו.
"ובכל זאת מגיעה לך ברכות על הבן. אני משבץ אותך לסידור העבודה החל מיום שני. זה מוקדם מדי?" הוא שואל, כאילו זה מובן מאליו שאני חוזרת.
"יום שני?" אני אומרת ומביטה על רוי. הוא מהנהן בראשו, מסמן לי שאענה לכך בחיוב.
"אני מבין שאני לוחץ עלייך, אבל את צריכה להבין שחיכיתי לטלפון הזה שלוש שנים. בואי נסכם שאשבץ אותך לסידור העבודה שבוע הבא, ואם יחול שינוי תודיעי לי," אומר הפרופסור, מה שגורם לי להקלה.
"אני יכול לשאול אותך שאלה?" הוא נשמע מהסס.
"בוודאי," אני עונה, ותוהה מה מטריד אותו.
"אני יודע שלא נבחנת למבחן ההסמכה בעשרים ושמונה לחודש. העמיתים שלך הירבו לדבר על זה," הוא אומר.
אני שולפת מהתיקיה את תעודת ההסמכה שלי כרופאה, ואת ההסמכה לעבוד בחדר ניתוח בתחום רפואת ילדים. ושולחת לו.
אני שומעת את צלצול התרעת ההודעה הנכנסת ברקע. "שלחתי לך הודעה," אני אומרת.
אני שומעת אותו צחוק, שזה ארוע נדיר, "שכה אחיה," הוא אומר, "אני מחכה לך ד"ר ווסטון ביום שני בתשע בבוקר. אני איידע את מנהל בית החולים. לצוות אני לא אומר מילה, אני רוצה לראות את הפרצופים שלהם כשיראו אותך נכנסת למחלקה."
אני מסיימת את השיחה, ולא בטוחה מה אני מרגישה.
"תודה על הכל רוי," אני אומרת ודמעות בעיניי, "נתת לי הרבה כח."
"אנחנו לא נפרדים ריילי, החברות שלנו היא נצחית. את יודעת שעבור נעמי ועבורי את כמו בת, וזה לא עומד להשתנות."
אני יוצאת מחדרו של רוי. "יום שני…" אני ממלמלת לעצמי. אני מתקשר לאבא. "אני מתחילה לעבוד בבית החולים הר סיני ביום שני. תוכלו לבוא לעזור לי עם המעבר?"
הפרופסור שלי מקבל את ההודעה מרוי עוד לפני שאני מגיעה חזרה למחלקה, אבל אני לא אומרת מילה לעמיתיי עד סוף היום.
"אני זוכר את היום שהגעת לכאן," אומר לי הפרופסור, "שאלתי את פרופסור בנור מה ידוע לו עלייך, הוא סיפר שמנהל המחלקה שלך אמר שהוא יקבל אותך חזרה מייד, אם רק תסכימי לחזור. אני אומר לך היום את אותן המילים. אני לא שמח לשחרר אותך, אבל מבטיח לך שהמקום שלך שמור לך אם תחליטי שאת רוצה לחזור. את לעולם תהיי חלק מהמחלקה שלי. את שינית את פני המחלקה, ומאד נעים להיות בה. בתוך תוכי אני מקווה שזאת רק עזיבה זמנית."
ביומיים הבאים אני פועלת כאוטומט. אני עורכת רשימות של מה עליי לעשות.
רק לפני חודשיים חידשתי את החוזה לשנה, ושילמתי עבורה מראש. אני מודיעה לבעל הדירה שאני עוזבת, ומבקשת שישלח לי את החשבונות במייל. "בינתיים תשאיר לי את הדירה, אני לא בטוחה אם אתקלם שוב בניו יורק." אין לי מושג, מה גורם לי לומר לו זאת, בעיקר שניו יורק היא העיר בה נולדתי וחייתי את רוב חיי.
גם את חוזה בדירה שלי בניו יורק חידשתי לפני שלושה חודשים, כך שאין לי אפשרות לחזור אליה. אני מחליטה לגור אצל הוריי עד שאחליט לגבי מקום מגורים.
אני מקבלת אישור מבית החולים שקיידן התקבל למעון של עובדי בית החולים, מה שמקל עליי מאד.
*
ניו יורק
יום שני שבע בבוקר
"אני אביא אותך לבית החולים, ואשאר עם קיידן לראות שהכל בסדר," מציע אבא.
"תודה דאדי אני מעריכה זאת מאד," אני אומרת. הבטן שלי מתהפכת. אני קולטת שכבר כמה ימים אני בכלל לא חושבת על סקיילר, אלא מחשבותיי סובבות סביב החזרה לעבודה במחלקה שבה אני מרגישה כל כך בבית, א לפחות כך חשבתי.
כאשר אני נכנסת בשעה רבע לתשע למחלקה שמוכרת לי ככף ידי, אני מתקבלת במבטים עויינים מצדו של ד"ר נואה וחבריי ללימודים.
"תראו מי באה," הוא אומר בלעג, "נו, הצלחת סוף סוף לקבוע תאריך למבחן ההסמכה שלך? שלא תחשבי שישבנו וחיכינו להוד מעלתך שתחזרי מאיפה שזה לא יהיה."
אני מודה שמכל חששותיי לגבי החזרה למחלקה, זה הדבר האחרון שציפית לו. "העשרים ושמונה לחודש… שמעתי שהייתה בחינה קשה," אני עוקצת אותו. אני יודעת שהוא התלונן על כך שהמבחן לא היה הוגן.
*
"שמעתי," אמר לי רוי זמן קצר אחרי המבחן של העשרים ושמונה, "שחברייך ללימודים התלוננו על כך שמבחן ההסמכה היה קשה מיוחד, מה שנאמר לי שהיה נכון. ממוצע הציונים היה רחוק מאד ממה שאת קיבלת. אבל עוד נאמר לי שהמבחן שלך היה קשה עוד יותר, ונמשך הרבה יותר מהמבחן בכתב."
*
"אני לא מבין מה את עושה פה, אם לא עברת את המבחן," הוא אומר בכעס.
"קיבלתי אישור מהפרופסור לחזור לעבודה," אני אומרת.
בדיוק כשאני אומרת את המילים האלה, בא לקראתי הפרופסור. "ברוך שובך, אני שמח לראותך," הוא אומר למורת רוחם של עמיתיי לעבודה.
"כאילו שחסרים כאן רופאים מקצועיים," אומרת מישהי שלא פגשתי מעולם. אני מעיפה מבט על התג שלה. ד"ר סטפניה דה לוקה. אני מתאפקת לא לחייך, שכן התג שלה מסגיר את העובדה שהיא עדיין מתמחה. אני עוד אלמד מיהי, אבל בינתיים אני צריכה להתכונן ליום עבודה.
אביגייל רואה אותי, קמה מכיסא מייד, וניגשת אליי בצעדים מהירים. "את לובשת חלוק של בית החולים, זה אומר שחזרת?" היא שואלת בהתרגשות.
'”הבנת, חזרתי הביתה," אני עונה לה.
"אני עדיין האחות שלך?" היא שואלת.
"איך את יכולה לחשוב אחרת," אני עונה.
"יש לי כל כך הרבה מה לספר לך," היא לוחשת לי, "המחלקה כל כך השתנתה מאז שעזבת. אני מאושרת שחזרת, אולי את תצליח להחזיר אותה שוב לשפיות."
אני תוהה למה היא מתכוונת, אבל זה לא הזמן לדיבורים. השעה דקה לתשע, ואני רוצה להספיק להתעדכן. אני לוקחת את יומן הפעילות של הלילה וקוראת במהירות את ההערות.
"בואו נצא לביקור הבוקר," אומר הפרופסור.
אנחנו עוברים בין החדרים, ואני מקשיבה קשב רב לעדכונים. כשאנחנו מגיעים לחדר שמונה בו מאושפזת ילדה בת שתיים עשרה, מבקש הפרופסור מהאחות קירה שתעדכן במצבה.
"הייתי שמח לשמוע את דעתך ד"ר ווסטון," פונה הפרופסור אליי.
*
למרות שאני מציגה את עצמי כד"ר ווסטון, מרגיש לי מוזר כשהפרופסור קורא לי כך.
בתחילת עבודתי בבית החולים ייל לילדים, למדתי שכאשר הילדים , וגם המשפחות, קוראים לרופא בשמו הפרטי, הם מרגישים פחות מאוימים.
כשכריסטי הקטנה ניגשה אליי יום אחד ופנתה אליי בקול רועד, אמרתי לה שהיא יכולה פשוט לקרוא לי ד"ר ריילי. השינוי היה מידי. היא חייכה אליי, והפחד בעיניה נעלם.
הילדים האחרים שאלו אם גם הם יכולים לקרוא לי בשמי, והפכנו את זה להרגל שלרופאי הילדים באגף אלף קוראים בשמם הפרטי.
כאשר הפרופסור קורא לי בשמי, אני רואה רואה את המבט בעיניה של הילדה, ויודעת מה עליי לעשות.
*
"שמי ד"ר ריילי," אני מציגה בפניה אותי.
"ממש הזויה," מסננת ד"ר דה לוקה.
"למה? הרי היא איננה מוסמכת לשאת את התואר ד"ר," מגחך ד"ר נואה.
