״בואי תראי מה הכנתי לך לגן, לפני שאני סוגרת את תיק האוכל שלך,״ אומרת לילי לסופי. סופי ממהרת אליה, ומציצה בסקרנות לתוך תיק האוכל הפתוח שלה.
"אני אוהבת את האוכל שדאדי מכין לי, אבל גם את האוכל שאת הכנת. זה נראה לי ממש יאמי," היא אומרת ומחבקת את לילי.
"תשבו לאכול את דגני הבוקר," היא אומרת לילדים, "תבחרי מה שאת אוהבת ואני אעזור לך עם החלב."
"הקפה מוכן, והכנתי גם מאפים. אני לא מסוגלת ממש לאכול בבוקר," היא אומרת לי, וניגשת למזוג לי קפה. אני נעמד לידה, נושם את הריח שאני כבר מכור לו. "תלמד אותי איך אתה שותה את הקפה."
"מעט חלב וכפית סוכר אחת," אני אומר.
"למרות שאני תמיד אוכלת משהו מתוק, אני עדיין שותה עם שתי כפיות סוכר. אולי בזכותך ארד לכפית אחת," היא אומרת, ואני כבר לא צריך לתהות האם היא מרגישה כמוני, אני יודע שכן.
"מה דעתך שנביא אותם יחד לבית הספר ולגן ונלך לאכול משהו יחד בבית הקפה אצל בן? אני מודה שאין לי חשק לעבוד היום, קשה לי להיפרד ממך," אני אומר לה.
"בעצם למה לא? ראית שהכותבים שלי צריכים לכתוב את הכתבה בנושא המרכזי מחדש," היא עונה לי.
אנחנו יורדים יחד לחניון, ״נסע עם הרכב שלי?״ היא שואלת. אני מביט על הג׳יפ הגדול שלה, וברור לי שאני מעדיף אותו.
*
״זה לא משנה איזה רכב אתה אוהב,״ אמר לי אבי, שהוא איש עסקים מצליח, ״משנה מה הרכב שלך משדר. אין ספק שבחברה של ימינו, כך אתה נמדד.״
נאנחתי. ידעתי איזה רכב רציתי לרכוש. מרצדס ספורט מעולם לא נמנה ברשימת הרכבים האהובים עליי. ובכל זאת הקשבתי לאבי, ורכשתי כזאת.
את הג׳יפ של לילי ראיתי ביום הראשון שנפגשנו. הנחתי אז שבעלה קנה לה אותו, וכי יש לה משפחה גדולה להסיע.
היום אני יודע שזאת הייתה בחירה שלה, בחירה שממש מתאימה לי.
אני מתקין את הכיסא של סופי בג'יפ שלה. ״תנהג אתה,״ היא אומרת, ומוסרת לי את המפתח.
סוף סוף אני עומד לנהוג ברכב כלבבי.
*
״אני יכולה לספר לגננת שאימא שלי הכינה לי היום את תיק האוכל?״ שואלת סופי. אני מביט עליה מבעד למראה, ורואה את ההתרגשות על פניה.
"מה את אומרת לילי?" אני שואל אותה.
"אני חושבת שאת בהחלט יכולה," היא עונה לה.
"דאדי אתה מסכים שאני אקרא ללילי מאמי?" היא שואלת.
זה מדהים אותי כמה זה כל כך טבעי עבורה ועבור ריף, שאנחנו הופכים למשפחה. זה לא מובן מאליו. היא לא מחכה לתשובה. "אתה יכול לקרוא לאבא שלנו דאדי," היא אומרת לדין. אני רואה שדין מסתכל עליי דרך המראה, כמבקש ממני אישור.
אנחנו מסיעים את הילדים לבית הספר וחוזרים למגדל הנהר. "אני לא מאמין שזה קורה לנו. אף פעם לא חשבתי על זוגיות, ומין מזדמן לא עניין אותי כעת. החיים שלי הוקדשו כולם לסופי.״
״אני יכולה להבין אותך, היא ילדה מדהימה. העולם הרגשי שלה מאד מפותח. אני לא חושבת שהיא חיה בחסר, אבל איכשהו המפגש עם ריף עורר בה משהו, כשם שזה קרה לו," היא משתפת אותי בהרגשתה.
הקשר המיוחד ביניהם גרם לכך שגם אנחנו נפתח אחד לשניה, למרות ששנינו לא חיפשנו זוגיות, אפשר אפילו לומר שהיה לנו טוב עם הלבד שלנו. ההתקרבות בינינו לא נבעה מחסר, אלא פשוט קרתה באופן טבעי, ולחשוב איך לא הסתדרנו עד כה.
״אני כל כך רגיל להיות מחוזר על ידי נשים שמחפשות את קרבתי מהסיבות הלא נכונות, ותוסיפי לזה את השיער האדום שלך,״ אני צוחק, ״כמה אני אוהב אותו כעת, ואותך כמובן.״ אני רוכן ונותן לה נשיקה על השפתיים, למרות שאנחנו יושבים בבית קפה, ומי יודע אם יש כאן אנשים שמכירים אותי.
לילי מופתעת, אבל נענית לי ברצון. ״אני מודה שלא ציפיתי לזה כאן בגלוי."
״את האחת שלי, ואין לי כוונה להסתיר זאת, אני אומר.
חודש עבר
כשאני מסתכלת לאחור אני לא מאמינה באיזה טירוף היינו. עוד באותו יום נפגשנו עם ליאה, כדי להוציא את רישיון הנישואים, ולהתחיל בתהליך האימוץ של ריף על ידי דין וסופי על ידי.
״רק שתדעי,״ אומר דין כשאנחנו נוסעים ביום חמישי למכון לאומיות הלחימה, ״שכל כך התקשיתי להסתיר את הקשר בינינו. ריף מצידו לא שינה את ההתנהגותו כלפיי, על המזרון אני המאמן וושינגטון. אני מחכה כבר לראות את התגובה של כולם כשתוודע להם האמת.
אנחנו עומדים ברמזור אדום. הוא נוהג כשידו האחת על ההגה, והשניה אוחזת בידי, משחקת עם הטבעות שענד לי בראשית השבוע בטקס הנישואים המרגש.
אימי לא עצרה בדמעותיה כשראתה אותי מגיעה לבושה בשמלת הכלה שבחרה עבורי ליאה. מיד עם סיום הצהרת הנדרים, הודיע לה ליאו אחי שהוא הציע נישואין לחברה שלו. ״זה היום המאושר בחיי,״ היא אמרה בהתרגשות.
במשך כל החודש האחרון רק הורדתי את ריף במכון, אבל לא נכנסתי. מתברר שהצוות שנבחר עבורי, לא התאים לרוח הדברים של הירחון, ונאלצתי לראיין כתבים חדשים, שהדד ליין נושף בעורפי. סוף סוף יכולתי לנשום לרווחה כשהכתבות שהועלו לענן לעריכתי, היו בדיוק כפי שביקשתי.
בלילה שעבר פלטו מכונות הדפוס את הגיליון החדש, וברכב נמצאים כמה עותקים של הגיליון החדש אותו אני מתכוונת לתת לאמהות של חבריו של ריף לכיתת האימון.
"לילי," הן קוראות לעברי מיד עם היכנסי לאולם, "חשבנו שכבר לא תבואי יותר לאימונים של ריף."
"הייתי שקועה בעבודה. ערכנו שינויים שהצריכו את נוכחותי," אני אומרת.
"חשבנו שזה בגללו," אומרת אימו של מייקי ומסמנת בראשה לעברו של דין.
אני מחניקה חיוך. לו רק ידעה שדין הוא בהחלט הסיבה לכך שאני רוצה לבוא לכאן. פתאום היא משתתקת. מבטה נעוץ בידו של דין, על טבעת הזהב שנוצצת על הקמיצה שלו. "שכה אחיה, יש לו טבעת על אצבע ידו השמאלית. יכול להיות…אתן חושבות ש…" היא בהחלט נראית המומה.
"שכחתי לגמרי," אני מעמידה פנים שבאמת שכחתי, "הבאתי לכן את גיליון האופנה שלך החדש, ישר מבית הדפוס."
"איזה יופי!" קוראות האמהות בהתרגשות. לשם שינוי המאמן וושינגטון לא נוזף בהן, אלא מעיף מבט לראות את תגובתן.
"עמוד עשר," הוא פולט לבסוף, וגורם לכולן למהר להסתכל על מה הוא מדבר.
אהבה ממבט שני
מאת: צוות הכותבים של הירחון
לבעלים והעורכת הראשית של ירחון האופנה שלי, מירחוני האופנה המובילים בעולם, יש חוק אחד שהיא לא מוכנה להתפשר עליו – הכותבים ימנעו מכתבות רכילות.
הפעם היא הרשתה לנו הכותבים, באופן חד פעמי, לכתוב כתבה עליה.
הראיון נערך בדירתה שבמגדל הנהר.
ביום ראשון האחרון, שלושה ימים לפני סגירת הירחון, נישאה לילי רוקפורד לאהוב ליבה דין וושינגטון.
השניים נפגשו כאשר איש העסקים דין וושינגטון הקים קבוצת אימון לילדים, במכון אומנויות הלחימה. ריף, בנה של לילי הוא אחד מהתלמידים.
דין: מההתחלה היה ברור שריף תלמיד מצטיין. הוא קלט מייד את התרגילים, מה שגרר תגובות עוינות מצד התלמידים. אלא שבמקום להתנשא מעל כולם, הוא בחר לעזור להם להשתפר, ועזר להם להבין את התרגיל, מה שהפך אותו לילד אהוב בקבוצה.
ג'ון: אני מניח שזה רק היה עניין של זמן שתתקרב לאימו של ריף.
דין: אם אתה מחפש סיפור של אהבה ממבט ראשון, אני מצטער לאכזב אותך.
לילי: אני יכולה לומר, שלא הייתי צריכה לעשות הרבה, כדי שדין יעיף לעברי מבט כועס. אני חייבת לציין שזה לא רק היה כלפיי, אלא כלפי האמהות האחרות.
דין: את יודעת שלילדים בגיל הזה קשה להתרכז. כשילד שומע את אימו מדברת ברקע, הוא יוצא מכלל ריכוז. אלא שאיתך הסיבה הייתה אחרת….
*
"איך לא ראינו את זה קורה?" אומרת בפליאה אימו של מייקי.
אני מחייכת לדין. "ישנם דברים שאמורים להיעשות בחדרי חדרים, רחוק מעיני כל, במיוחד ששני ילדים מעורבים בסיפור," אני עונה לה.
"הבנתי נכון? אתם נשואים?" שואלת אימו של רון.
"נישאנו ביום ראשון," אני עונה ומראה לכולן את הטבעות על ידי.
"אתן לא מבינות שום דבר," אומרת אימו של תיאו, "אתן לא מתרכזות בעיקר. אתן בכלל קולטות שלילי היא הבעלים של האופנה שלך? כל פעם כשהיא דיברה על דד ליין, כשהביטה בתמונות של גברים או מה שזה לא היה, אנחנו ברוב טיפשותנו הערנו להם הערות לא ראויות, בעוד היא עסקה בעריכה של הירחון."
"שלא לדבר מה שאמרנו על הבגדים שלה, כאילו שהם זיוף של בית האופנה מיו מילאן," אומרת אמו של מייקי, "איזה תרנגולות טיפשות אנחנו."
דין לא מתאפק ומחניק חיוך, אבל מייד מתעשת. "אז עכשיו אתן יודעות. אתן זוכרות שאנחנו כאן בתחילת אימון? אני מבקש שיהיה כאן שקט מוחלט. אנחנו מתקרבים למבחן אישי, ועל הילדים לתרגל שוב ושוב את התרגילים."
״רגע, אבל את גם מורה לבלט,״ אומרת אימו של מייקי.
״הסטודיו למחול דרך הריקוד הוא בבעלותי, אבל אני מעבירה בו רק שיעור אחד, וגם זה לא בקביעות,״ אני עונה.
״זה בגלל הבת של דין,״ היא אומרת בטון מנצח.
״לא בדיוק. כשהתחלתי ללמד את הבת שלנו עוד היינו מאד רחוקים אחד מהשניה. בואו נדבר אחר כך, לפני שהמאמן יעיף את כולנו מהאולם,״ אני אומרת.
״ואולי הגיע הזמן באמת שנשב בחוץ, הבנים לא באמת צריכים אותנו,״ אומרת אימו של רון.
אני מסמנת לסופי לבוא איתי החוצה. הכנתי לה דפי צביעה עם ציורים של דוגמניות. אני מלמדת אותה התאמת צבעים, והיא לומדת מהר, כיאה לבת של פשיניסטה.
״אני חייבת להודות שאני בהלם,״ אומרת אימו של רון. אני יודעת שהיא חיפשה כל הזמן את תשומת ליבו של דין, והיא בטח מאד התאכזבה לגלות שהוא לא פנוי. ״נראה היה שהוא ממש לא סובל אותך. תמיד היו לו הערות נבזיות כלפייך.״
*
זה מדהים איך אנשים משתנים. זאת בדיוק הסיבה שלא רציתי לספר מי אני.
אני לא שוכחת את האופן בה נהגו האמהות כלפיי, ומתנחמת בעובדה שזה היה שיעור לחיים עבור ריף ששאל אותי למה אני לא מספרת להן שהאופנה שלך הוא הירחון בבעלותי.
״זה בדיוק העניין, אנשים שופטים אותך לא לפי מי שאתה. לא אם אתה אדם טוב או רע, חכם או טיפש, כזה שכייף להיות לידו או בלתי נסבל, אלא רק על ידי דברים חומריים.
גם האדם העשיר ביותר, יכול להפסיד את כספו, ומה קורה אז? הוא כבר לא מעניין את חבריו.
אנשים שמתחברים אליי בגלל שאני הבעלים של האופנה שלך, הם לא ממש חברים, ואין לי צורך בכאלה.
אתה רואה איך האמהות מתייחסות אליי, כשהן לא יודעות מי אני באמת. אז אלה החברות שאני צריכה?
לפני שיצאנו לשיעור סיפרתי לריף שהבאתי גיליונות של הירחון להראות לאמהות.
״אני לא מבין, אמרת שלא חשוב לך שידעו מי את,״ הוא אמר לי מבולבל.
״עשיתי זאת כדי לספר להן שדין ואני נשואים. את זה אני לא מתכוונת להסתיר מאיש,״ עניתי לו.
״אפילו לא 'ממנו'?״ הוא שאל.
״כבר לא חשוב לי שלא ידע מה שקורה איתנו,״ עניתי לו.
האמת היא שלא חשבתי שהכתבה הזאת תגיע לידי האקס שלי.
*
השמים אפורים, ורוח חזקה נושבת. אני שמחה שיש לי כובע שמונע משערי להתנפנף ברוח. כבר שבוע אנחנו בדירה החדשה מול מגדל הנהר, וכדי להגיע למערכת עליי רק לחצות את הכביש.
*
הייתי עסוקה בבחירת נושא לירחון של החודש הבא, כשדין התקשר וסיפר לי שלקוח שלו מוכר את דירת הגג שלו שסמוכה למגדל הנהר. ״מה דעתך שנלך לראות אותה?״
שנינו התאהבנו בה מייד, ודין לא היסס ורכש אותה עבורנו.
*
את הימים האלה אני הכי אוהבת. הירחון כבר מונח בדוכני העיתונים, ואני זוכה לראות את התגובות של הקוראים, קוראים בלשון זכר, כי גיליתי שגם גברים קוראים אותו, כל זאת בלי שאיש ידע שזאת אני בעלת הירחון.
אלא שהחודש הכתבה בעמוד עשר, הוציאה אותי מאלמוניותי. למרות שתמונות החתונה שלנו לא מופיעות על הכריכה של הירחון, אנשים מזהים אותי מיד.
אני מגיעה למערכת. מין שקט שאחרי הסערה מקבל את פניי. הכותבים נראים הרבה יותר רגועים, שהדד ליין מאחוריהם.
בישיבה האחרונה אישרתי להם להציע רעיונות לכתבה, לא בגלל שחסרים לי רעיונות, אלא כדי לתת להם הרגשה שיש מי שקשוב אליהם.
״דייזי ביקשה לדבר איתך,״ מוסרת לי אלכסיס מיד עם היכנסי.
״יש לך מושג לגבי מה?״ אני שואלת. אני מאד אוהבת את אופן הכתיבה של דייזי, ומקווה שהיא לא מתכוונת לעזוב אחרי חודש אחד של עבודה.
אני ממתינה בפנים חתומות לתשובה. ״בטח, היא אמרה שהיא רוצה לחלוק איתך כמה רעיונות שיש לה. היא נשמעה מאד מתלהבת, ולא הפסיקה לדבר בשבחך, ואיזה עורכת מדהימה את,״ אומרת אלכסיס בהתלהבות.
״היא מוזמנת להיכנס אליי מתי שתתפנה. אין לי היום צילומים, ואעבוד מהמשרד שלי,״ אני עונה לה.
״תגידי לי, מי זה הגבר המעלף הזה?״ אומרת אלכסיס שנכנסת פתאום לחדרי, בהתרגשות.
״הגבר המעלף היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה בעלי,״ אני עונה, בלי להסיר עיניי מהמחשב.
״זה בדיוק מה שהוא אמר, שהוא בעלך,״ אומרת אלכסיס הנרגשת.
״אלכסיס את בסדר?״ אני שואלת בפליאה, ״אף פעם לא התרגשת כל כך לראות את דין.״
״זה לא… דין,״ היא מגמגמת מולי, ״הוא אמר שהוא בעלך.״
״ראית את עמוד עשר של גיליון החודש, היו שם תמונות של דין ושלי מהחתונה, את זוכרת?״ אני לא מבינה מה עובר עליה, ממתי היא מאמינה לגבר שאומר שהוא בעלי, רק כדי להתקבל לפגישה איתי.
״בעלך, בעלך…״ היא ממלמלת ועוזבת את החדר.
אני מחליטה לצאת כעקבותיה, ולראות במי מדובר.
״איך את עושה דבר כזה?״ יורה לעברי האקס שלי מיד כשהוא רואה אותי מתקרבת.
״על מה אתה מדבר?״ אני מעמידה פנים שאין לי מושג.
״בהתחלה את קמה ועוזבת, ועכשיו את מתחתנת פתאום בלי לומר לי מילה?״ הוא מסנן בכעס.
״אתה זוכר שהנישואים שלנו הסתיימו מזמן? שבחרת ללכת עם אישה אחרת, ולא אני ולא הבן שלי עניינו אותך יותר?״ אני עונה לו בטון רגוע.
״אבל היא הייתה דבר חולף,״ הוא אומר.
״כמו כל אחת לפניה. לקח לי זמן להבין שאלה פני הדברים. הרי איש מחבריך לא טרח לספר לי שאתה קופץ ממיטה למיטה,״ אני אומרת לו בקור.
״אז קמת והתחתנת עם הגבר הראשון שהסתכל עלייך, ממש…״ הוא משתתק, ועיניו נעוצות בדלת הכניסה.
״התחתנתי עם גבר שהתאהבתי בו מעל הראש, וכן הוא הראשון שהצליח לגעת לי בלב שהיה רדום שנים בגללך,״ אני אומרת.
״כמה לא מפתיע שבחרת לך גבר עשיר. תודי שהאהבה שלך היא לכסף שלו,״ הוא אומר ברשעות.
״זאת הבעיה שלך, אתה חושב שבזכות הכסף שלך תוכל לכבוש כל אישה. אין ספק שזה מה שמושך אליך נשים, אבל אתה יודע שאני לא כזאת.
בכל מקרה, העובדה שהוא גבר בעל אמצעים היא משנית, כיוון שאני מאוהבת בגבר שהוא. אתה שוכח שהגעתי לנישואים עם ילד. לא הייתי מתחתנת עם גבר שלא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות איתו לנצח.״ לא שדעתו חשובה לי, אבל אני לא אתן לאיש להקטין את האהבה ביני לבין דין.
״לא רק, אלא נתת לא את הילד שלי!״ הוא שוב מתפרץ.
״כבר שכחת שאמרת שאינך רוצה כל קשר אליו? יש לי תצהיר חתום על ידך. סוף סוף יש לריף אבא,״ אני אומרת, ״ אחרי שכל חייו התעלמת ממנו. אני באמת לא מבינה מה אתה עושה פה.״
״אני רוצה שתחזרי אליי.״ הוא בהחלט מפתיע אותי.
״כבר הסברתי לך שאני נשואה לגבר שאני מאד אוהבת, ואין לי כוונה לעזוב אותו אף פעם. אין לך מה לחפש פה. הלב שלי שייך רק לו. אני מבקשת שתלך.״
אני פונה לכיוון הדלת, מסמנת לו שיעזוב, כשאני רואה את דין עומד ומקשיב לשיחה. עכשיו ברור לי על מה האקס שלי הסתכל כל הזמן. ״אני מצטערת על הדרמה,״ אני אומרת לדין.
״למה? היה לי מאד נעים לשמוע כמה את אוהבת אותי,״ אומר דין.
אני אוחזת בידו, ומובילה אותו לחדרי. כשנסגרת אחרינו הדלת, דין מצמיד אותי אליו, ומנשק אותי כאילו לא נפגשנו ימים רבים.
״עמד לי על קצה הלשון לומר לו שגורלי שזור בגורלך לנצח,״ אני אומרת בחיוך.
"את רוצה לספר לי משהו?" הוא שואל, וההתרגשות ניכרת על פניו.
"אתה כבר מבין אותי בלי מילים, אבל כן, התשובה היא חיובית. שני פסים ברורים מספרים שהמסע של התינוק שלנו החל. אתה יודע שיש סיכוי שיהיה לך תינוק בעל שיער אדום," אני אומרת.
"מצחיקה שכמוך. ובמי אני מאוהב כל כך, אם לא באימא שלו בעלת צבע השיער המשגע?" הוא עונה לי.
💗
💗
כמה חודשים לאחר מכן, כשהבטן שלי כבר בצבצה, סיפרנו לילדים שאני בהיריון, ושאלנו כל אחד מהם מה הוא רוצה שיוולד לנו.
"אני רוצה אח," אמר מייד ריף.
סופי הסתכלה עליו נעלבת. "חשבתי שאתה אוהב אותי."
"אני אוהב אותך הכי בעולם, את הנסיכה היא מהממת בעולם כולו, אין עוד אף אחת כמוך" הוא אמר מייד וחיבק אותה, "אבל אני רוצה אח."
הסכמתי עם ריף. סופי ילדה כל כך מדהימה, שאני לא יכולה לדמיין שמישהי יכולה להתחרות בה.
"אתה רוצה אח כדי שתוכל להתאמן איתו באומנויות הלחימה," היא קבעה.
"גם אני רוצה אח, בגלל שאני אוהבת אותך ורוצה עוד אחד כמוך."
"ואתה דאדי?" הם שואלים פה אחד.
"אני אוהב את שניכם, ולא משנה לי מה יוולד. אני בטוח שהוא יהיה מדהים כמו שניכם," ענה דין, אבל אני ידעתי, למרות שלא הודה בכך, שהוא רוצה עוד בן.
💗💗
💗
ביום הראשון של החופש הגדול, כשקרני השמש הראשונות מילאו את החדר, הגיח לעולם נואה וושינגטון.
"אני חייב להתוודות בפנייך," אמר דין, "ביום הראשון שראיתי אותך, העתקת את נשמתי. הייתי המום מהיופי שלך, מהרוגע שאת מקרינה סביבך. כמובן שאסור היה לי להודות בפני עצמי שהתאהבתי בך ממבט ראשון. אז עכשיו גם את יודעת."
