"אני מבקש שתאמרי לי את שמו," אומר לי הבוס.
למרות שאני יודעת את שמו, אני לא מוכנה שדמו יהיה על ידיי. "אני חושבת שמי ששלח אותו לאבי אמור לדעת את שמו," אני מעמידה פנים שאין לי מושג, מה שהגיוני בהתחשב בעובדה שהיא ילדה קטנה.
הבוס פונה לאנשיו. אחרי שיחה קצרה באיטלקית שהוא מנהל עם אנשים הוא מפנה שוב את מבטו אליי. "את רוצה שאביא אותו לכאן?"
"ממש לא, אני לא רוצה לראות אותו יותר אף פעם," אני אומרת ורועדת. הפעם הפחד שלי הוא אמיתי.
"אני מבין. את רוצה לומר לי מה את מציעה שאעשה איתו?" הוא שואל אותי.
"אם יורשה לי," אני אומרת בקול שכמעט לא נשמע, "אני לא מחפשת לעשות רע לאף אחד, אבל אני חושבת שזה יהיה הוגן אם הוא ישלם את הריבית, או לפחות את חלקה הגדול. את התשלום הכבד ממני הוא כבר קיבל. בגללו אני מפחדת מקשר עם גברים. לא היה לי אף פעם חבר, ולא נתתי לאף אחד לגעת בי," אני אומרת. "נתתי לכם את הכספים שחסכתי בעבודה קשה. אין לי סכום בלתי מוגבל לתת. לכן ביקשתי שתקשיבו לי בבוררות."
"את ילדה מאד אמיצה. החוב שלך כוסה. אני מבטיח לך שלא רק שלא תדרשי לשלם יותר, אלא שאני אדאג שאיש לא יטריד אותך יותר. יש לך כעת את ההגנה המלאה שלנו," אומר הבוס.
"יש לך נשמה נקיה, ולכן את עונשו של התוקף שלך אני אקבע. הוא לא יטריד אותך, או אף אחד אחר יותר לעולם," הוא אומר וגורם לי לקפוא על מקומי. "כפי שאמרת לכל אדם, צריך שיהיו קווים אדומים."
אני נושמת עמוק. "אני מבקשת לקבל אישור שחובו של אבי כוסה, וכי אין לכם יותר תביעות ממני."
"בבוררות נהוג ללחוץ יד על מה שמסכמים, אבל אני מבין שאת לא שייכת לעולם שלנו. אני מאשר לך הבורר לתת לה אישור, אני אחתום עליו."
הבורר נד בראשו ורושם את בקשתי על נייר, והבוס חותם על האישור.
אני לא יודעת אם יש האזנה במקום, כשם שאני לא סומכת על אף אחד. אני מצלמת את האישור שקיבלתי, לאחר שאני קוראת בו כל מילה, ושולחת אותו מיד לענן.
"את נשארת כעת בעיר?" הוא שואל.
"אין לי מה לחפש פה יותר. המקום הזה מלא זכרונות כואבים מדי עבורי. הוא כבר מזמן לא הבית הבטוח שידעתי. לא הייתי כאן עשר שנים. אני מתכוונת לחזור לחברה שמחכה לי," אני עונה.
"איפה?" הוא מקשה עליי.
"אני טסה ללאס וגאס," אני ממציאה.
"אני אדאג שאיש שלי יקח אותך לשדה התעופה," הוא אומר, "אלא אם כן תרצי שנטיס אותך במטוס שלנו."
"אין צורך, קבעתי כבר עם נהג המונית שיקח אותי עוד שעה מהמוטל. שילמתי לו מראש. אמרתי לו שיחכה חצי שעה, אם לא אגיע הוא רשאי לעזוב. כמובן שלא סיפרתי לו על הפגישה הזאת," אני אומרת לו.
"מה היית עושה לו הייתי דורש ממך את כל הריבית?" הוא מישיר מבט לתוך עיניי.
אני נושמת עמוק. "אתה מבין שאני רחוקה מהעולם שלכם, ואין לי מושג בכמה כסף מדובר. אם זה סכום שהייתי יכולה לעמוד בו, היית מקבל את הכסף," אני משתדלת שקולי לא ירעד, "אם לא, יש לי כדור אחד, וזה היה מספיק כדי לעזור לי לעזוב את העולם הזה."
"על איזה כדור את מדברת?" הוא יורה מייד.
אני מניחה יד אחת על השולחן, ובשניה מושיטה יד לתיק שלי. מייד האקדחים של כל הנוכחים במקום נשלפים מולי. אני פותחת באיטיות את התא הקדמי של התיק, ומוציאה ממנו קליע של אקדח, ומניחה אותו על השולחן. "אתה רואה, רשמתי עליו את המילה אני."
אני מנסה לפענח את המבט בעיניו. האם הוא כועס? כי נדמה לי שהוא המום מהמהלך שלי. אני לא מצליחה להבין. בסופו של דבר הוא ראש המאפיה של שיקגו, ומיומן היטב בהסתרת מחשבותיו ורגשותיו.
"אמרת שבדקת אותה, ואין עליה כלי נשק," הוא פונה בחדות לאחד משומרי הראש שלו.
"אל תאשים אותו. תבין שאין לי מוצא אחר. אני רוצה מאד לחיות, לקבור עמוק את העבר. אני לא יכולה להמשיך לחיות בפחד, בחשש שעוד רגע אותקף על ידי מישהו. אני רוצה שאוכל למצוא גבר שיאהב אותי, שירצה להקים איתי משפחה, מה שכל כך חסר לי כל חיי. אם אבין שזה בלתי אפשרי, אין לי טעם בחיים האלה. אני לא ממש חיה כמחצית מחיי, נגמר לי הכח."
"זה הקליע, היכן האקדח?" הוא מקשה.
*
כאשר תכננתי את המפגש הזה, היה לי ברור שעליי להעלים כל דבר יכול לקשור אותי למציאות חיי בניו יורק. זאת הסיבה שאיני נושאת עליי את האקדח של היחידה הסמויה, אלא אקדח שרכשתי כאן בעיר, רגע לפני שנכנסתי לראשונה לפאב לחפש קשר לבורר.
זהו אקדח מסומן, שקל למצוא מי מכר לי אותו, וזה בדיוק מה שהייתי צריכה.
*
אני מושיטה יד לתיק שלי. שוב ידי האחת מונחת על השולחן. האקדח טמון בתיק שלי באופן שמקשה על מציאותו. הוא עטוף בנייר כסף, ובתוך קופסה, מה שמונע לאתר אותו בסריקה.
לוקח לי כמה דקות להוציא אותו, ואני רואה שהבוס לא מרוצה מהעניין. אני מוציאה אותו בתנועה איטית.
"תכניסי את הקליע לאקדח," הוא מורה לי בטון קר.
אני עושה כדבריו, מרימה לשמים, דמעות זולגות מעיניי. "בבקשה תסלח לי," אני אומרת, ועוצמת את עיניי. בידי רועדת אני מרימה את האקדח.
"תעצרי!" מורה לי הבוס, ולוקח ממני את האקדח.
"תבדוק אותו," הוא מורה לשומר הראש שלו.
אני שומעת צעדים מתרחקים ודלת נטרקת. אני נשארת בעיניים עצומות. שום דבר לא מעניין יותר. אני מנהלת שיחה במוחי עם ברנדון.
כל מה שעשיתי, עשיתי למענך.
לא יכולתי להרשות שעברי ישפיע על חייך.
אני מאחלת לך שתמצא אישה שתאהב אותך לפחות כמוני.
היי שלום אהוב ליבי.
שוב נפתחת הדלת, וקול צעדים שמתקרבים לשולחן לידו אני יושבת, נשמעים בחלל האולם. "האקדח נקנה אצל הצולע לפני כמה שעות. היא אמרה שאין לה רישיון, ושילמה לו כפול עליו. היא הזדהתה עם רישיון הנהיגה שלה, והוא הכין לה את הרישיון לאקדח. היא כתבה שהוא לשימוש עצמי." כאשר הוא אומר את המילים האחרונות הוא צוחק. יש לו צחוק צרוד של גבר שעישן הרבה, מה שגורם לו להשתעל.
"תקשיבי לי טוב," מתחיל הבוס לומר.
"אני יכול להפריע לך בוס?" הוא שואל.
אני פוקחת את עיניי. "דבר," מורה הבוס בכעס עצור.
"הוא ציין שהיא ביקשה לרכוש רק קליע אחד, מה שנראה לו מוזר. הוא אמר לה שהוא לא יכול למכור רק קליע אחד. היא רכשה קופסה של חמישים כדורים, שילמה עבורה, ולקחה ממנה רק קליע אחד," אומר שומר הראש.
"אני צריך שתתחייבי לי שתכבשי את העולם, תמצאי גבר שידע לאהוב אותך כמו שאת ראויה, ותהיי מאושרת. ותדעי שתמיד אם את זקוקה לעזרה, את יכולה לפנות אלינו.
אני יכול לגלות לך שאת החוב של אביך כיסינו ממכירת הבית שלו לאחר מותו הטרגי. צחוק הגורל שהשתיה היא שהרגה אותו בסוף. הוא מושיט לי את ערימת השטרות שהבאתי איתי. זה בשבילך, כדי שתתחילי חיים חדשים."
אני מביטה עליו המומה. "אני מבקש שאת האקדח תשאירי פה. אני לא אתן לילדה כמוך להשתמש בו לשימוש עצמי. את רשאית ללכת, לא היית רוצה שנהג המונית יעזוב בלעדייך," אומר הבורר בטון ענייני.
אני לא יודעת אם להאמין לו או לא, אבל אין לי ממש ברירה, אלא לצאת לדרכי ולהתפלל שכל מה שנאמר לי הוא נכון.
אני יוצאת בצעדים מהירים מהמבנה בו נערכה הבוררות. אני רואה לימוזינה שחורה נוסעת סמוך אליי ונעצרת. ׳זהו, נחרץ גורלי,׳ אני חושבת לעצמי.
הדלת האחורית נפתחת, ואני שומעת את קולו של הבוס. ״כנסי,״ הוא מצווה עליי.
״אני יודע שסירבת, אבל בעיר הזאת אני קובע,״ הוא אומר ומשתתק.
״סע,״ הוא מורה לנהג.
אנחנו נוסעים בשתיקה. אין לי מושג לאן הוא לוקח אותי. ״היכן כרטיס הטיסה שלך?״ הוא שואל.
״עדיין לא קניתי. לא ידעתי כמה זמן אשהה בשיקגו, ואם בכלל אשרוד את הפגישה איתך,״ אני עונה בכנות.
הוא מוציא את הטלפון הנייד שלו. ״תברר לי מתי הטיסה הקרובה ללאס וגאס, ותרכוש כרטיס לכיוון אחד עבור אינידיאנה דה סילבה. אני מניח שאני לא צריך לומר לך שהיא תטוס במחלקת עסקים.״
אני מחניקה חיוך. ״אתה באמת חושב שיקבלו אותי למחלקת עסקים עם ג׳ינס וחולצת מיזע?״
״את מזלזלת בי,״ הוא מקמט את מצחו.
״לא בוס, ממש לא. אני צוחקת על עצמי,״ אני עונה לו בחשש.
״אני לא מרשה לך לצחוק על עצמך. לא משנה מה את לובשת, מבחינתי את ראויה לטוב ביותר. מעולם לא פגשתי בעל חוב שבא מרצונו להחזיר את החוב, בעיקר שהוא לא שלך.״
״סליחה בוס,״ אני מתנצלת מייד. הדבר האחרון שאני רוצה זה לעצבן את מי שעומד בראש הארגון המסוכן הזה.
״את גם הראשונה שאמרה שהיא יודעת שיש לנו קווים אדומים, ולא התייחסה אלינו כחיות אדם.
את יודעת, יש דברים שהבחירה בידך, ויש שהנסיבות מאלצות אותך לעשות מחוסר ברירה. לא ידעתי על האונס. זה היה בהחלט מעשה שנעשה מתוך בחירה. על כך אין מחילה.״
אנחנו מגיעים לשדה התעופה, והנהג ניגש לפתוח לי את הדלת. ״שתהיה לך טיסה נעימה,״ אומר הבוס, ״הכרטיס מחכה לך בדלפק העסקים של חברת התעופה אמריקן איירליינס.״
״תודה,״ אני עונה בשקט ויוצאת מהרכב. הלימוזינה לא עוזבת עד שהוא מוודא שאני אכן נכנסת לטרמינל.
אני בודקת את לוח הטיסות היוצאות, ומחפשת היכן הדלפק של חברת התעופה. בזוית עיני אני מבחינה שהוצמד לי צל, אבל לא מראה לו ששמתי לב.
אני ניגשת לדלפק של מחלקת העסקים, ומציגה את עצמי. ״הטיסה שלך יוצאת בשעה שמונה ארבעים וחמש,״ אומרת לי הדיילת, יש לך עוד מספיק זמן לשוטט בחנויות הדיוטי פרי."
היא שואלת אם יש לי מזוודה, ואני אומרת שיש לי רק את תיק הגב שלי. ״טיסה נעימה,״ היא אומרת, ואני ממהרת להבלע בתור של הבידוק הבטחוני.
כשאני עוברת אותו אני מציצה לאחור, ורואה שהצל שלי כבר לא אחריי.
סוף סוף אני נושמת לרווחה. גם אם יש מישהו שיתלווה אליי לטיסה, אני לא אדע זאת.
אני הולכת לאזור המסעדות, ונכנסת להזמין משהו לאכול. אני לא ממש רעבה, ומסתפקת רק בכריך וקפה. אני מוצאת שולחן פנוי, מוציאה את הטלפון הנייד, ומזמינה חדר .
אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה ישבתי לקרוא ספר כשכולי מרוכזת רק בו. זה עבורי צעד ראשון לחזרה לחיים נורמליים.
אני מעיינת בספרים המומלצים, ויש ספר אחד שהכותרת שלו מושכת את תשומת ליבי. רק משפחה רגילה, מאת פיונה לאו. גם בלי לקרוא את התקציר, אני מבינה שהשם רחוק ממה שמתרחש בעלילה. אני רוכשת אותו כי זה בדיוק מה שאני מבקשת לעצמי, רק משפחה רגילה.
אני מתחילה לקרוא את הספר בשקיקה עוד בהמתנה לעליה למטוס. ׳אז מסתבר שלא כל המשפחות הנורמליות, מושלמות,׳ אני חושבת לעצמי, ונשבעת שאם ברנדון באמת ירצה בי, אני אקים איתו משפחה לתפארת.
אני מתגעגעת אליו, אבל יודעת שיהיה עליי לחכות. אני לא יכולה להרשות לעצמי שמישהו יגלה שהייתי פה. אני מודה על כך שהבוס רכש את הכרטיס עבורי, כך שהפעולה לא מופיעה בכרטיס האשראי שלי.
את הטיסה אני מעבירה בקריאה.
כשאני מגיעה למלון מתקשרת מהחדר לדניאל. ״אני בלאס וגאס. בא לך להצטרף, או שאחזור אלייך?״
״אל תגידי לי שהתחתנת עם הגבר ההוא מהבר?״ היא מזדעקת.
״מה פתאום. שכחתי כבר ממנו. ורק שתדעי שלא קרה בינינו כלום. זאת עיר מהממת, לשלוח לך כרטיס?״
״את יודעת מה? מיציתי את המקום הזה. אני באה אלייך,״ היא עונה.
״תבחרי לך טיסה, וארכוש עבורך את הכרטיס,״ אני אומרת לה.
״את בטוחה?״ היא אומרת בהיסוס.
״נו באמת דניאל. תבחרי את הטיסה שמתאימה לך, אני מחכה לפרטים.״
אני פוקח עיניים, ממצמץ מול האור שחודר מבעד לשלבי התריסים. לוקח לי זמן להתאפס ולהבין שאני בביתה של טסה.
אני שומע נקישות חזקות על הדלת, ושומע צעקות. ״תפתחי את הדלת, זה פקד מקסימיליאן.״
אני מתעשת מייד. אני מתפלא לגלות שאני לא מתקשה לקום מהמיטה. אני נועל את הדלת וממתין לשמוע מה קורה.
״איפה לעזאזל אח שלך?״ הוא צורח כמו משוגע.
״אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני,״ היא עונה לו בשקט, ״הוא בבית שלו.״
״אז למה הוא לא פותח את הדלת?״ הוא שואל בכעס.
״אתה יכול תסביר לי למה אתה כועס? למה אתה מאלץ אותי לומר לך שוב, אחי… ״ טסה מעמידה פנים שהיא בוכה, ״אתה לא מבין שהוא… אני לא מסוגלת לומר את זה. תהיה במקומו. אתה היית רוצה לראות מישהו כשאתה מאבד צלם אנוש? ראית במו עיניך שהוא גמור.״
״ואיפה היא?״ הוא צועק.
״ מה אתה לא מבין? הוא לא רוצה לראות אף אחד. לא אותי, לא אותה, אף אחד,״ ממשיכה טסה להסביר לו.
״אני דורש…״ הוא מתחיל לומר, אבל טסה לא נותנת לו לדבר.
״אמרת שאתה פקד? אתה קצין משטרה? אני דורשת לדעת מה למשטרה ולאח שלי,״ אומרת טסה בתקיפות.
״אז היא לא אמרה לו שהיא עובדת במשטרה?״ מגחך פקד מקסימיליאן. אני קופא למשמע המילים. ״מעניין מה עוד היא לא סיפרה לו. זה לא נראה לך חשוד שבדיוק כעת כשהוא חלה היא נעלמה, ולא רק, אלא שדרשה שידווחו לה מה מצבו?״
״מה כל זה שייך למצבו של אחי. יש לך עניינים עם מריה, לך תפתור אותם איתה, ותניח למשפחה שלי בשקט,״ אומרת טסה.
״היא יצרה איתך קשר?״ הוא שואל.
״אתה מוזמן לראות את הטלפון הנייד שלי. אני מבטיחה לך שלא תמצא בו זכר למריה,״ היא אומרת, ״אתה רוצה שאלך להביא לך אותו?״ אני שומע את צעדיה של טסה. פתאום היא נעצרת.
״אם אתה באמת קצין משטרה, אתה בטח יודע שעליך לבוא עם צו בית משפט. ועכשיו אם אין לך צו מעצר נגדי, אני מבקשת שתעזוב, אני עדיין בפיג׳מה ועליי להתכונן ליום העבודה.״
אני שומע את הדלת נסגרת, אבל טסה לא ניגשת לחדרי. רק אחרי דקות ארוכות אני שומע אותה מדברת בטלפון הפנימי עם השומר בלובי.
״חשבתי שזה בניין מאובטח. אני לא מסכימה שאחד יעלה לדירתי ללא אישורי, ״ היא אומרת.
״הוא אמר שהוא קצין משטרה,״ עונה השומר במבוכה.
״אמר? לא ביקשת ממנו תעודה מזהה? זה לא מה שהיית אמור לעשות?״ היא שואלת.
״הוא נכנס לפה בסערה, ודרש שאתן לו לעלות לדירתך,״ הוא אומר.
״אז מה שאתה אומר לי בעצם, שאיזה מטורף אחד התחזה לשוטר, ואתה נתת לו לעלות לדירתי,״ היא אומרת לו בכעס.
אני מחכה שהיא תסיים את השיחה, ויוצא מהחדר.
״את חושבת שהוא התחזה לקצין משטרה?״ אני שואל את טסה.
״תראה אותך! אתה עומד יציב על שתי רגליך. לא משנה לי מה שהוא אמר, עליו, עליה, עובדה היא שאתה נראה הרבה יותר טוב ממה שנראית אתמול בבוקר,״ קובעת טסה.
״היא לא התקשרה עדיין, מה זה אומר?״ אני שואל אותה.
״החבילה ששלחה לי הגיעה מקליפורניה, אני מניחה שהיא עדיין ישנה,״ עונה טסה. היא לא נראית לי מודאגת, ואני מחליט להמתין, למרות שאני חסר סבלנות.
