גשם זלעפות מכה על האדמה. למרות המרחק הקצר מפתח בית החולים לרכב שלי, אני נרטב עד לשד עצמותיי. השיער שלי דבוק לראשי, וכך גם הבגדים שלי. אני מרגיש כאילו החלוק הוא חלק מעורי, וכי לעולם לא אוכל להסיר אותו מעליי, שלא לדבר על הנעליים שהן ספוגות במים. אני מפנטז על הרגע שאכנס לדירתי ואתפשט.
הדרך הביתה מרגישה לי כנצח, אבל גם היא מסתיימת בסוף. אני מחנה את הג'יפ בחניון התת קרקעי של הבניין, ופונה לעבר המעלית. כל צעד שאני עושה מרגיש לי כאילו אני צועד בתוך שלולית מים. אני לוחץ על הקומה שלי, ומתכופף לחלוץ את נעליי. לשמחתי זוהי מעלית מהירה, ולפני שאני מספיק לעשות זאת, היא עוצרת והדלת נפתחת.
אני חולץ את הנעליים על השטיח לפני הדלת, נותן למים להרטיב אותו, ואחר כך מוריד גם את הגרביים שדבוקות לעור ומקשות עליי להורידן. רק אחר כך אני פותח את הדלת ונכנס פנימה.
אני ניגש מייד לחדר הכביסה, שם אני פושט את החלוק בקושי רב, ואת החולצה.
אני עדיין לבוש במכנסיי, שאיך שהוא לא נרטבו כל כך, ועולה להתקלח.
עם סיומה שלה המקלחת החמה, אני מייבש את השיער עם המגבת, וניגש להתלבש. עכשיו כשהגוף שלי שוב חם ויבש, אני מסתפק בתחתוני בוקסר ומכנס ספורט.
אמנם אני רעב, אבל אין לי חשק להכין לאכול, ומסתפק בהכנת קפה במכונה.
יש היום משחק, ומעדיף לבלות את הערב בבית.
אני מביט בהיסח הדעת מבעד לחלון ומופתע לראות שהגשם פסק, והעננים התפזרו. אני יודע שלא דמיינתי שירד גשם, הרי הייתי רטוב כולי, אבל עדיין מסתכל בפליאה על השינוי הקיצוני במזג האוויר.
הטלפון הנייד מצלצל, ואני מבקש בליבי שזה לא מבית החולים. אני שמח לראות שלוי מתקשר. "חזרת?" אני מתפלא.
"אל תשאל, הרגשתי שאני גוסס. לא יודע מה עבר עליי, העיקר שאני שוב על הרגליים, ושוב בבית. רוצה לצפות יחד במשחק?״
״אני ממוטט, אני בדרך למיטה,״ אני משקר לו, ומנמיך מיד את הווליום בטלוויזיה.
״אני עדיין בחופש, שכחתי לגמרי שאתה עובד,״ הוא אומר מאוכזב, "נדבר פעם אחרת."
אני מסיים את השיחה, ומתרווח על הספה מול מסך הטלוויזיה הגדול, לוגם לגימות קטנות מספל הקפה, ומנסה להרגיע את המחשבות.
הצלצול המיוחד שמודיע על כך שיש לי הודעה מאנשי האבטחה של הבניין, מפריע את שלוותי. 'מי זה יכול להיות?'
"מיס רוקלנד מבקשת לעלות לדירתך," אומר איש האבטחה. 'מה לעזאזל היא עושה פה?'
"שתעלה," אני פולט בחוסר רצון מופגן, וניגש בעצלתיים לפתוח את הדלת.
"סקיילר סינקלייר!" היא מסתכלת עליי בדחייה, "מה זאת ההופעה הזאת?"
"אני לא מבין מה את רוצה ממני," אני עונה לה בקור.
"כל הבגדים שלך בכביסה, שאתה הולך ערום?" היא ממשיכה והולכת לכיוון הסלון. היא מביטה על מסך הטלוויזיה, ורואה שאני צופה במשחק. "זה מה שמעניין אותך בחיים?"
"אני לא מבין מה את רוצה ממני. אני דווקא מרגיש שאני לבוש יותר מידי," אני עונה בציניות, "בדרך כלל אני נשאר רק עם הבוקסר שלי."
"אתה כזה דוחה," היא מעוותת את פרצופה.
"אני מניח שאת רגילה להתהלך בדירתך עם שמלת נשף, אני ממש לא כמוך. בבית שלי, אני רוצה להרגיש חופשי לעשות ככל העולה על רוחי," אני עונה.
*
"זה מפריע לך שאני מסתובב כך?" שאלתי את ריילי.
"למה שיפריע לי?" היא הסתכלה עליי בפליאה, "איפה תרגיש חופשי להיות מה שבא לך, אם לא בבית שלך?"
"אם כך אני יכול לצפות גם ממך שתלכי גם את כך?" שאלתי אותה בחיוך, "כי אני מזהיר אותך, אני לא אעמוד בזה, ועד מהרה תמצאי את עצמה ערומה לגמרי."
"אתה ממש מצחיק כאילו שאתה צריך סיבה להפשיט אותי."
אני מסתכל על מרגו, וחושב שגם אם הייתה עומדת מולי ערומה, ולא שאין לה גוף מושלם, זה לא היה משפיע עליי בכלל.
*
״אתה מוזר,״ היא קובעת.
כיוון שפלג גופי העליון חשוף, היא מבחינה בשרשרת עליה תלויה הטבעת שקניתי לריילי. היא בוהה בי המומה. כל אישה נורמלית הייתה מתפעלת מהאופן בו אני מטפח את הגוף השרירי שלי, אבל היא ראתה רק את נצנוץ היהלום בלב הטבעת שעל החזה שלי.
"אני אתן לך להתעסק עם עצמך," היא אומרת ועוזבת.
'איך את חושבת בכלל להתחתן עם מישהו. אולי באמת עדיף לך להתחתן עם אישה,' אני חושב לעצמי, עדיין בהלם ממה שקרה כאן. אני יודע שאני גבר בעל תאבון מיני גדול, אבל גם כזה שיודע לשמור על יצריו. עכשיו כשאני חושב על כך, לא הכרתי אישה כמו ריילי שמתאימה לי כמו כפפה ליד. מסתבר שהיא לא חשבה שאני הכפפה שלה.
אני לא נותן למפגש עם מרגו להרוס לי את הערב. כבר הבנתי במפגש הראשון שלנו מי היא. אין לי מושג מה גרם לה לבוא לכאן, אבל זה באמת לא מעסיק אותי. הקבוצה שלי מנצחת, וזה מה שמעניין אותי כעת.
הימים חולפים במהירות, כך גם העונות. אנחנו בעיצומו של החורף הקר.
אני משקיע את עצמי בעבודה. כדי להימנע ממפגשים משפחתיים, דאגתי להיות משובץ במשמרת של חג המולד, וראש השנה האזרחית, חגים בהם עורכים הוריי מסיבות גדולות.
*
״נו באמת סקיילר, אין אף רופא שיכול להחליף אותך?״ רטנה אימי לאחר שהודעתי לה שגם בראש השנה אני במשמרת.
״נו באמת אימא,״ השתמשתי במילותיה, ״למה את חושבת שיש רופא שלא רוצה להיות בחיק משפחתו בימים האלה?״ אימצתי טון דיבור תמים ככל שיכולתי, "אז השנה זה תורי לעבוד."
״עובדה שאתה לא רוצה!״ היא ענתה בטון כועס.
״עובדה שכל השנים התחמקתי מהמשמרת הזאת,״ עניתי.
״סימן שאתה לא רוצה!" היא חזרה על עצמה.
״יש לך כישרון נדיר לפרש את דבריי לא נכון. השנה תורי, וזהו. להזכירך היותי בן למשפחת סינקלייר, לא הביאה אותי למעמד שלי בבית החולים, אלא עבודה קשה. ועכשיו תסלחי לי, אני חייב להתארגן ליום העבודה.
*
חודש ינואר ידוע כאחד החודשים הקרים. מדי יום אני מסתכל על אפליקציית מזג האוויר, כדי לדעת איך עומד להיות היום, כדי לדעת מה ללבוש.
בוקר חדש מפציע, ומסתבר שעומד להיות יום סוער מאד. למרות שאני נמצא בדירה מחוממת סביב לשעון, אני מרגיש שקר לי.
על השיש מונחת שקית עם מאפים שקניתי אתמול בבית הקפה בבית החולים, אבל לא מצאתי זמן לאכול.
אני מכניס מאפה תפוחים לטוסטר אובן, וניגש להכין קפה. הטוסטר מצלצל שהמאפה חם, בדיוק כשטיפות אחרונות ממלאות את ספל הקפה. אני מוציא את המאפה, מניח אותו על צלחת, וניגש להסתכל מבעד לחלון על העיר שעדיין לא התעוררה.
השמים לבנים, הזריחה עדיין לא נראית באופק. מבט מהיר על שעון היד שלי מראה שהשעה רק ארבע בבוקר. אני משפשף את עיניי ומביט עליו שוב. ׳מה לעזאזל גרם לי לקום כל כך מוקדם. אני מרגיש חסר מנוחה, וקולט שאני מתהלך הלוך ושוב בסלון.
אני חוזר למטבח לקחת את הקפה והמאפה, כאשר כאב חד מפלח את בטני. מין התכווצות שמעולם לא חשתי. הכאב חולף, אבל שב כעבור דקות ספורות.
אם הייתי מתכננת את ההריון הזה, בטוח שלא הייתי בוחרת ללדת בינואר. השבוע הימים קרים במיוחד, ולא רק, אלא שסופת שלגים עומדת להתחיל.
דווקא הלילה, מכל הלילות, הבן שלי החליט לצאת לאוויר העולם. הוא מודיע לי על כך, כאשר המים בוקעים ומציפים את רגליי, ומייד אחריהם מגיעים הצירים שהולכים ומתחזקים.
אני ממש בתחילת החודש התשיעי, ועדיין לא מוכנה לרגע הזה.
*
״את אף פעם לא יודעת מתי זה יקרה. אני ילדתי את שלושתכם בתחילת החודש התשיעי,״ אמרה לי אימא הערב.
העובדה שהיא מזכירה את לין, גורמת לי לצמרמורת. אני מודה שפחדתי שתהיה לי בת, וכשאביט בה אראה את אחותי.
'נכון שאתה דומה לאבא, בדיוק כמו שסבא היה הבטיח לי?׳ דיברתי לעובר שברחמי.
״נו באמת אימא. היו לי פה ושם צירים מקדימים, אבל זה לא עומד לקרות כל כך מהר,״ עניתי לה.
״ובכל זאת, החלטנו שנבוא בסוף השבוע,״ היא מודיעה לי.
*
השעון מראה שהשעה ארבע בבוקר. נעמי השביעה אותי שאתקשר אליה בכל שעה. אני מרגישה פתאום צורך לעבור את זה לבד.
אני שולחת הודעה לרופאה שלי, ומעדכנת אותה במצב. היא מתקשרת מייד. ״לא ציפיתי שזה יהיה כל כך מוקדם, אבל הבשורה הטובה, שאת בשבוע שכבר לא נחשב ללידה מוקדמת. אני מזמינה לך אמבולנס, מתארגנת, ואפגוש אותך בחדר לידה.״
אני מורידה את הסדינים מהמיטה, אבל הצירים תוקפים אותי שוב ואני בקושי מגיעה לחדר הכביסה. 'אין טעם שאכבס אותם, הרי לא אהיה כאן להכניסם למייבש.,' אני מדברת עם עצמי.
אני לוקחת את התיק שהכנתי רק אתמול, וניגשת לדלת, כשהיללות של האמבולנס מפרות את השקט של הרחוב הישן.
שלג כבד מקבל את פניי בפתח הדלת. נאמר לי בעבר שמספר ימי השלג בקונטיקט לא רב, אלא שדווקא היום כשהתינוק שלי החליט שהוא רוצה לצאת, אני זוכה לראות כמות נדיבה ממנו.
הפרמדיק מזנק מהאמבולנס, ותומך בי בדרך לרכב. "תנשמי," הוא אומר לי כששוב תוקפים אותי צירים, ואני לופתת את זרועו.
"אני מתנצלת," אני אומרת נבוכה.
"מותר לך הכל ד"ר ווסטון. אין לך מושג מה אנחנו עוברים עם יולדות, את שקטה ורגועה לעומתן, למרות שאני רואה שיש לך כבר צירים תכופים." הוא עוזר לי לעלות לאמבולנס ומבקש שאשכב על המיטה. "יהיה לך קל יותר כשיגיע הציר הבא," הוא אומר. רק אז אני קולטת שלא החלפתי את כתונת הלילה הרטובה כולה. שוב אני נבוכה.
'הפרמדיק כבר ראה הכל,' אני מרגיעה את עצמי ועוצמת את עיניי, אבל שוב תוקף אותי ציר ארוך יותר, חזק יותר.
הזמן לא קיים יותר עבורי. אני לא יודעת מה השעה, איזה יום היום, מה התאריך. כל כולי מתרכזת בנשימות להקל על הצירים שתוקפים אותי ללא הפסקה. כשאני מוצאת את עצמי סוף סוף בבית החולים, בדיקה מהירה של הרופאה שלי, מבשרת לי שאני מוכנה כבר ללידה.
"אני ממש לא," אני אומרת לה.
"זה בהחלט לא שכיח בלידה ראשונה שהיא מתקדמת במהירות כזאת, אבל המוניטור מראה שהעובר לא במצוקה, מה שצריך לשמח אותנו," היא מרגיעה אותי.
שלוש שעות אחרי שבקעו מי השפיר, אני שומעת את הבכי של בני הבכור.
"ברוך בואך לעולם אהוב שלי, קיידן שלי." אני מתרגשת עד דמעות.
מבעד לחלון אני רואה שהשמים מתחילים להתבהר, השלג פסק לגמרי, יום חדש נולד. אני נוצרת את הרגע בו הפכתי לאימא.
האחות מניחה את קיידן עליי. אני המומה לראות את הדימיון שלו לסקיילר. הוא נצמד אליי, וידו נוגעת בלחיי.
אחרי דקות ארוכות האחות לוקחת אותו ממני כדי לבדוק אותו. "הוא כל כך יפה," היא אומרת, "הוא קטן, אבל זה צפוי בשבוע הזה של ההיריון, אבל הוא נראה בסדר גמור."
אני מבקשת מהאחות תצלם אותי עם קיידן, ושולחת את התמונה להוריי, אחי, רוי ונעמי, וצ'ארלי. אני מותשת אבל מרחפת מאושר.
אימא מתקשרת מיד. ״לא יכולתי להתאפק. אני כל כך מאושרת. הילדה שלי אימא, זה ממש לא נתפש. אנחנו מתארגנים ובאים. נתראה בקרוב. שכחתי לשאול, איך את?״
״קצת המומה. המים בקעו בארבע, ומייד התחילו הצירים ובשבע וארבע עשרה דקות הוא נולד,״ אני שומעת את המילים שלי ומתקשה להאמין שזה באמת קרה.
״נעמי הייתה בלידה?״ היא שואלת.
״רציתי לעבור את זה לבד,״ אני אומרת.
נעמי ורוי מגיעים תוך זמן קצר לחדר הלידה. רוי לא מבקש להיכנס, אלא נכנס עם נעמי. ״אני כל כך מתרגש,״ הוא אומר וניגש להביע על קיידן.
״הוא תינוק כל כך יפה,״ הוא קורא בהתפעלות, ״ולמרות שנולד מוקדם, הוא נראה כל כך מושלם.״
“הוא דומה לו נכון?" שואלת אותי בשקט נעמי. אם כל אדם אחר היה שואל אותי את השאלה הזאת הייתי כועסת.
"העתק מדויק שלו," אני עונה, "הוא גבר מעלף."
"אני רוצה לראות את המבט שלו כשיראה את קיידן," היא אומרת ומביטה על קיידן באהבה.
'זה לא יקרה, הוא לא רוצה להיות אבא,' אני ממלמלת, 'לפחות לא של הילדים שלי.'
אני רושמת את קיידן רק על שמי, ומשאירה את המידע על האב ריק.
רוי ונעמי עוזבים לבקשת הרופאה שמבקשת לטפל בי ולהכין אותי למעבר לחדר. "הזמנתי לך חדר VIP," אומר רוי, "אם יש משהו שאת צריכה , או רוצה, תשלחי לי הודעה. בכל מקרה אנחנו נחזור אלייך אחרי שתתארגני בחדר."
השיחה בינינו כל כך טבעית, שאני שוכחת לרגע שלא כולם יודעים על החברות הקרובה שלי עם נעמי, מה שקירב אותי מאד גם לרוי.
"שמתי לב שכשאת מדברת עם פרופסור בנור את קוראת לו בשמו הפרטי," אומרת הרופאה שלי, "ובכלל, ההתרגשות שלו ושל ד"ר בנור, מראה על קשר מאד קרוב ביניכם."
"הכרתי את נעמי ביום שהגעתי לניו הייבן. לא היה לי מושג שהיא רופאה, ועדיין לא הכרתי את פרופסור בנור. רק אחרי שהתקבלתי לעבודה בבית החולים, התברר לי שהיא רופאה ומנהל בית החולים הוא בעלה. זה קרה כשכבר היינו חברות טובות. בעבודה אני תמיד מכנה אותו פרופסור בנור, אבל כשאנחנו לבד אנו פונים זה לזו בשמות הפרטיים.
בשבע וחצי בבוקר מפסיקים פתאום הכאבים שחשתי בבטן. אני מרגיש מותש, ומתקשר לבית החולים להודיע שלא אגיע היום. ״אני מניח שיש לי וירוס של עשרים וארבע שעות. מין כאב מוזר כזה. לא הקאות או שילשולים, אלא התכווצויות של כאב. אני מרגיש טוב יותר, אבל מותש. אני מקווה שזה באמת הסתיים, אבל מי יודע, אולי זאת רק הפוגה,״ אני מסביר לפרופסור שלי.
״אין לנו היום ניתוחים שנקבעו מראש, אני מאמין שיהיה לנו יום רגוע. תנוח ותחזור לעצמך," הוא אומר.
אני מסיים את השיחה, ומעיף מבט על הנייד שלי. ארבע שיחות שלא נענו, כך נרשם על הצג שלי. איני צריך לבדוק מי מתקשר, שכן זאת השעה הקבועה שאימי מתקשרת.
"תתקשר מייד!" היא מורה לי בהודעות הקוליות.
"בוקר טוב," אני אומר. וניכר בקולי שאני מותש.
"מה זה היה צריך להביע?!" היא נובחת לעברי.
"על מה את מדברת?" אני שואלת בליאות.
"מה הפלא שאתה קובר את עצמך בעבודה, או שאולי אתה רק מתחמק מכל הארוחות," היא אומרת בכעס.
"תסבירי לי מה שקרה שאת פתאום לא מאמינה לי שאני עובד קשה. אמנם בניתי לעצמי שם של מנתח מבריק, ואנשים מוכנים לחכות רק שאני אנתח אותם, אבל אני לא רופא יחיד במחלקה, ואני כל הזמן בתחרות על קידום לתפקיד של סגן מנהל מחלקה," אני מאריך את תשובתי כדי שתבין.
"מה זה קשור לכך שאתה הולך ערום?" היא שואלת נרגזת.
"איפה שמעת שאני הולך ערום, מה קרה לך?" אני לא מבין מה היא רוצה ממני.
"מרגו סיפרה שקיבלת את פניה ערום," היא יורה מייד.
"האישה הזאת!" אני ממש רותח, "הייתי לבד, בבית שלי, אחרי מקלחת. נכון שלא לבשתי חולצה, אבל גם לא ציפיתי לאורחים שבאים בלי להודיע. לא הייתי אומר שזה נקרא שהתהלכתי ערום. לא הרגשתי טוב הלילה, ולא הלכתי היום לעבודה. אני רוצה ללכת לישון כעת," אני רוצה כבר לסיים את השיחה ההזויה הזאת.
"אם מרגו הייתה איתך…" היא מתחילה לומר.
"מספיק אימא. אני עוד רגע נרדם לך בטלפון," אני מזייף פיהוק, למרות שאני לא משקר שאני מותש ורוצה לישון.
'לפחות היא לא אמרה לה דבר על הטבעת שתלויה על צווארי," אני נאנח, 'המרגו הזאת מטורפת לגמרי. איך היא מעלה מה שקרה לפני כמה חודשים?'
