איש במעבדה הפרטית שאליה נשלחה בדיקת הדם של מר אדוארד ג'ונסון בן הארבעים, לא ידע של מי הן באמת מבחנות הדם, כשם שלא ידע מאיזה בית חולים הן נשלחו. הדבר הנוסף היחיד שניתן ללמוד היה ששמו של הרופא שלקח את בדיקות הדם הוא ג'ון דה מונטבלאן.
אם מישהו ינסה למצוא את הרופא ברשימת הרופאים בחוף המזרחי, הוא יגלה שהוא נפטר לפני למעלה מעשור.
בידי מי שנבחר להביא את הבדיקות למעבדה, היו המסמכים שהכילו את השמות הבדויים האלה, והשמות האמיתיים לא היו ידועים גם לו. אם יש מי שינסה לחפש טביעות אצבעות עליהן, הוא לא ימצא.
התשובות שהגיעו היו חד משמעתיות. מר אדוארד ג'ונסון הורעל במנות קטנות, עד שקרס.
יש לי רשימה של אנשים שבהם אני חושדת, אבל איני יכולה להצביע על מניע למעשה הנפשע הזה, פרט לעובדה שזה קשור אליי.
את התשובה אני מקווה לקבל כשד"ר אלון יגיע מחר למשמרת הבוקר, ויישאל מה גרם לו לשחרר את ברנדון פיליפס מבית החולים. סביר להניח שיהיה זה מי שמעוניין במותו של ברנדון.
התשובה כבר מוכנה בפיו. "מר פיליפס, בהיותו מודע למצבו, ביקש לסיים את חייו בביתו שבלונג איילנד."
אני מניחה שהוא גם יגיע לחפש את ברנדון בביתו. אמנם ברנדון יכול לצפות מרחוק במצלמות האבטחה שמותקנות בביתו, אבל השאלה היא אם זה לא מסוכן, ויחשוף היכן הוא נמצא באמת. ביקשתי מטסה שהוא לא יעשה זאת.
*
כמה שעות קודם …
"טסה אני לא סומכת על איש. אני מבקשת שרק את ואני נהיה בסיפור הזה.
בתוך קופסאות הפרחים ששלחתי לך, טמנתי מצלמות אבטחה. באחת מקופסאות יש הוראות התקנה, והיכן להתקין אותן. אני מבקשת את סליחתך, אבל השגתי את התרשים של דירתך, כך שבחרתי עבורך את המקומות להתקנתן.
יש לי רק עוד פגישה חשובה אחת, ואשתדל להגיע מייד אחריה.
תשמרי לי עליו, הוא האדם הכי יקר לי בעולם."
*
אנחנו שוב בבית הוריה של דניאל. אני יודעת שזה גם הרגע שלי להעלם, כשאין לי מושג מיהו האויב שלי.
אני מוציאה את כרטיס הסים שלי מהטלפון הנייד, אורזת מעט בגדים בתיק גב שהבאתי איתי, ומכניסה את חולצת המיזע בה טמון הכסף שלי.
למרות השעה המאוחרת, אני משכנעת את דניאל לצאת לפאב. אחרי שהיא שותה את כוס הבירה השניה, אני מגניבה פתק למלצרית שתמסור לדניאל.
יצאתי עם הגבר המעלף שקנה לנו בירה לחוף הים.
אל תחכי לי.
אני מזמינה מונית לשדה התעופה. אני משלמת במזומן על טיסה ללאס וגאס. אני לא עוזבת את שדה התעופה, קונה כרטיס לניו יורק עם עצירת ביניים בקנזס סיטי. אני לא עולה לטיסת ההמשך, אלא ממשיכה בנסיעה באוטובוס לשיקגו.
אני מחפשת את המוטל הכי זול, מלון בו מסתובבים אנשים מפוקפקים, שיובילו אותי למקום אותו אני מחפשת.
אני נרשמת בשמי האמיתי אינדיאנה דה סילבה. אני רוצה שהשמועה על בואי תגיע לאנשים שאני מחפשת. אני מסתובבת בגלוי בכל רחבי העיר, אבל עדיין לא נתקלתי באיש.
בלית ברירה אני נכנסת לאחד הפאבים המפוקפקים בעיר, ומחפשת את מי שאני מעריכה שיכול להוביל אותי אליהם. "מה ילדה יפה כמוך עושה כאן לבד?" אני נשאלת מייד על ידי הברמן.
"יש לי עניין בלתי סגור, ואני רוצה לסיים אותו," אני אומרת בטון אדיש, מפגינה שאני לא מפחדת מכלום.
"אצלנו פותרים עניינים רק בבוררות," הוא מגחך.
"אז תפגיש אותי עם הבורר," אני אומרת בפנים שלא מסגירות את רגשותיי.
"את מבינה מה את אומרת?" הוא רוכן לעברי ושואל בשקט.
"אמרת שהבורר פותר עניינים, אז כן," אני עונה.
"תחזרי לפה עוד שעתיים," הוא אומר, ומסמן לי לעזוב, עוד לפני שאני מזמינה לשתות.
אני עושה כדבריו, והפעם הולכת למוטל בדרכים לא דרכים. שוב אני חיה נרדפת שמתחמקת מטורפיה.
אני מתקשרת לטלפון של טסה ומבקשת לדבר עם ברנדון. "מתוקה שלי, כמה חיכיתי לשמוע את קולך," הוא אומר בשמחה.
"אתה נשמע הרבה יותר טוב," אני אומרת, ומרגישה הקלה.
"את היצלת את חיי," הוא אומר.
"עשיתי זאת מטעמים אנוכיים. איפה אני אמצא עוד גבר כמוך," אני אומרת, ושומעת אותו צוחק. הצחוק שלו מחמם לי את הלב.
"אני בדרך, אבל עשיתי עצירת ביניים לעוד ישיבה אחרונה," אני אומרת לו.
רק אחרי שאני אומרת את המשפט, כשהמילה אחרונה מהדהדת עדיין באוויר, אני קולטת כמה מדוייקת היא. איש לא יכול להבטיח לי מה תהיינה התוצאות של הישיבה הזאת, ואני מקווה שאצא ממנה מנצחת. אני מבינה שעליי לומר לו את האמת, או לפחות חלקים ממנה.
"הבטחתי לך שאספר לך את כל האמת," אני מתחילה לומר, "זה יקרה בקרוב, אבל יש משהו שאני רוצה לומר לך, ואחריו תחליט אם אתה באמת רוצה להכיר אותי," אני אומרת.
"אין דבר בעולם שתאמרי, שימנע ממני לאהוב אותך," הוא עונה מייד.
'עוד נראה,' אני חושבת לעצמי.
"אמרתי לך שאתה היית הנשיקה הראשונה שלי. לא שיקרתי. לא הייתי במערכת יחסים עם גבר מעולם. יש לכך סיבה. ברנדון, אני לא בתולה," אני אומרת ומחפשת את המילים. אני יודעת שברגע שאומר אותן, לא אוכל לקחת אותן בחזרה.
"אני לא מבין למה את חושבת שזה אמור לזעזע אותי. את כבר לא ילדה," הוא מתפלא.
"אין לי דרך מעודנת לומר לך את זה," אני מתחילה לומר.
"את לא צריכה לספר לי עם כמה גברים הזדיינת, זה שייך לעבר, וזה לא קיים יותר. אני רק צריך שתתחייבי לי שמהיום זה רק אני," הוא עונה לי בטון רגוע, אין טיפת כעס או ביקורת בדבריו.
"אמרתי לך שזה רק אתה," אני חוזרת על הבטחתי.
"זה כל מה שאני צריך ממך," הוא חוזר על דבריו.
אני נושמת עמוק. "כשהייתי בת שתיים עשרה," אני מתחילה לספר, "נאנסתי בביתי על ידי גבר שמעולם לא פגשתי לפני כן. הנסיבות לא משנות, התוצאה הסופית הייתה שהוא גרם לי נזק, ונאלצתי לעבור שיקום. וגם… נכנסתי להיריון ועברתי הפלה. מאז אני לוקחת גלולות באופן קבוע. זה קרה פעם נוספת על ידי גבר שהחברה שלו אירחה אותי בביתה."
"הייתי חונק את שניהם במו ידיי לו ידעתי מי הם, אבל אם את חושבת שזה שינה את דעתי עלייך, את מה שאני מרגיש כלפייך, אז את טועה," הוא אומר, ואני מרגישה הקלה גדולה.
"אני רוצה שתדע שאתה האדם היקר לי ביותר בעולם. אני אוהבת אותך ברנדון," אני אומרת לו. אין לו מושג שהמילים האלה אולי מילות הפרידה שלי ממנו, "אני חייבת לסיים." אני אומרת ומנתקת מייד.
קשה לי להסביר את האהבה שלי לאינדיאנה. אני יודע שזה הרבה מעבר למשיכה גופנית. יש בה משהו שמהלך עליי קסם. כשהיא באה אליי לביתי, קרה משהו שכמה שאנסה לנתח אותו, לא אצליח להבין. היא כאילו דיברה בשפתי. כמה שהיא מסתורית בעיניי, ברגעים האלה היא חשפה את כולה לפניי, בדיוק כמו שקרה כעת בשיחת הטלפון שלי איתה.
אני יודע שהיא הייתה צריכה הרבה אומץ, ולא פחות, אמון בי, כדי לספר לי על העבר הקשה שלה. היא ידעה שהיא יכולה להפסיד אותי כשאשמע את האמת עליה, ועדיין היא הרגישה שעליה לספר לי.
מנחמת אותי העובדה שזה קרה לפני עשור להערכתי, מה שאומר שהיא השתקמה מזה. עכשיו ברור לי גם למה היא אמרה לי שהיא לא מתכוונת להזדיין איתי. אני יודע שאזדקק להרבה סבלנות, אבל היא שווה את זה.
"אתה נראה נסער," אומרת לי טסה, "הכל בסדר?"
"למה את חושבת שלא?" אני מעמיד פנים, "היא התקשרה כהרגלה לשאול לשלומי, ושמחה לשמוע שאני מרגיש טוב יותר."
"למה יש לי הרגשה שהיא אמרה משהו שהסעיר אותך?" אחותי הקטנה לא מרפה ממני.
"היא אמרה שהיא אוהבת אותי. למה זה אמור להרגיז אותי?" אני מעמיד פנים שהכל בסדר. "יש לה עוד ישיבה אחרונה, והיא תחזור לכאן."
אני עייף ורוצה לישון, כאשר הטלפון של טסה מצלצל. שמו של פקד מקסימיליאן מופיע על הצג. "מה אני אמורה לעשות?" היא שואלת אותי בחשש.
"תנשמי טסה. תעני לו, ואם ישאל עליי, תאמרי לו שאני בדרך הביתה עם חבר."
טסה עונה, ופותחת את הרמקול כדי שאשמע את השיחה. "אני יכול לדעת למה שחררת את אחיך מבית החולים??" הוא נובח עליה.
"אני מבקשת שלא תצעק, אתה קורע לי את עור התוף," היא עונה לו כדי למשוך זמן.
"זה מעשה מאד לא אחראי!" הוא תוקף אותה.
"בוא נודה על האמת. אחי גוסס, לא נותר לו עוד זמן רב לחיות. הרופאים אמרו לי שמדובר בשבועות, במקרה הטוב. הוא לא טיפש. הוא יודע שמצבו לא טוב, ומבין שהכימותרפיה לא תציל אותו במצבו. הוא ביקש לסיים את חייו בשקט, ואני מכבדת את בקשתו האחרונה." אני מביט על טסה בהערצה, כמה קשה לה לדבר כך עליי, אבל היא ממשיכה את המשחק.
"ומה אני אמור לומר למריה?" הוא משחק פתאום את הגבר הדואג.
"אתה לא צריך לומר לה דבר. אמנם היא בנסיעת עסקים, אבל היא מתקשרת אליו כל יום לדרוש בשלומו. היא האור היחיד שיש לו כעת, למרות שהוא לא אומר לה זאת," ממציאה טסה.
"אני לא מבין למה היא לא לידו, אם היא יודעת מה המצב," הוא מפתיע אותי עם השאלה.
"אמנם היא ביקשה שיעדכנו אותה במצבו, אבל האמת היא, ואני מבקשת שלא תאמר לה זאת, שאחי ביקש שהיא לא תדע את האמת." אני מתפעל מכושר האילתור של טסה.
ואז הוא אומר את הדבר שמפתיע אותי יותר מכל. "תודיעי לי מייד כשהיא חוזרת."
"אתה מבין שהמשפט האחרון," אומרת טסה מיד עם סיום השיחה, "אומר המון? הוא לא יודע איפה היא. זה רק מלמד שהיא לא רוצה שהוא ידע. קורה כאן משהו מאד חשוד."
"את חושבת שהיא מסתירה משהו?" אני מרגיש זיעה קרה יורדת במורד גבי, 'האם כל מה שאינדיאנה אמרה לי היה שקר?'
"מה פתאום! אני מדברת עליו. הוא נראה פחות ופחות אמין, או אפילו מסוכן," היא מסבירה למה התכוונה.
הטלטלה הריגשית הזאת גובה ממני מחיר. "אני מותש, אני חייב לנוח," אני עונה לה.
"תוציא את כרטיס הסים שלך מהטלפון," אומרת טסה, כאילו הבינה פתאום משהו. אני נותן לה את הטלפון שלי, והיא מוציאה את הכרטיס מייד.
"עכשיו תסבירי לי," אני מבקש ונאנח. כנראה שכבר לא אשן, למרות העייפות הגדולה ששורה עליי.
"שמת לב שמריה התקשרה לטלפון העתיק שלי?" היא שואלת. אני מסמן לה בראשי שכן. "היא חוששת מהאזנה. יש לה השערות לגבי מה שקורה. עובדה שלגבי ההרעלה היא צדקה. היא הוכיחה לי שאני יכולה לתת בה אמון.
בעצמך ראית איך הוא דיבר, הוא נשמע מעורער לגמרי. אתה מסכים איתי שכמו שהיא מתקשרת אליך ואליי, היא יכלה להתקשר אליו לו רצתה?"
אני מוציאה את החולצה שמשמשת לי לאחסון הכסף, מוציאה ממנה חמש עשרה קבוצות של עשרת אלפים דולר כל אחד. 'הקרן היא פחות ממאה חמישים אלף, לפחות לפי החשבון לפי המידע שהגיע אליי,׳ אני מדברת עם עצמי.
רגע לפני שאני יוצאת לפאב, אני מרגישה צורך לדבר עם ברנדון. ״ישנת?״ אני שואלת.
״ישנתי שעה, אני מחכה כבר לישון איתך,״ הוא עונה לי, ״אני יודע שרק כך אוכל לישון טוב באמת.״
״אני רוצה שתדע שכל מה שאני עושה כעת, אני עושה למענך,״ אני אומרת. אין לו מושג שאולי לא נתראה יותר. אני מנתקת מיד לפני שקולי יתחיל לרעוד.
אני נושמת עמוק, ומצלמת את עצמי. "אני אוהבת אותך," אני מקליטה את עצמי אומרת, ומפריחה נשיקה. אם יקרה לי משהו, אני מקווה שהוא יראה את ההודעה.
אני נכנסת לפאב בדיוק אחרי שעתיים. "מונית מחכה לך בחוץ, היא תיקח אותך לבורר," אומר לי הברמן בפנים חתומות. אני מצמידה אליי את התיק שלי. "אני רק מקווה שאת חכמה מספיק לבוא כשאין עלייך אקדח, או אמצעי האזנה."
"מאיפה אתה חושב שיש לי דברים כאלה?" אני שואלת, ומביטה עליו בתדהמה. השקר בא לי כל כך בקלות, שזה הפך כבר לחלק ממני. "רק שתדע שאיש לא יודע שאני עומדת להיפגש איתו."
מייד עם הכנסי למונית, מונח בד שחור אטום על עיניי, ואני מרגישה מכשיר קר עובר לאורך גופי. הרעש שהוא משמיע, מעין גרגור, מלמד אותי שמי שאיתי סורק את גופי למצוא אם אני נושאת עליי מכשירי האזנה או נשק, בדיוק כפי שציין הברמן.
"אני מקווה שאת יודעת מה שאת עושה," אני שומעת קול קר כפלדה, "ולא ראית יותר מדי סרטים על העולם התחתון, שנתנו לך רעיונות. המציאות כל כך שונה מהם."
"אני מודעת לחוב של אבי, ואני כאן כדי לנסות להגיע להסכם בנושא," אני אומרת לו.
"את בכלל יודעת שאביך מת? הוא נמצא שוכב בתוך הקיא של עצמו, לאחר ליל שכרות," הוא מגחך.
"אין לי כבר שנים קשר איתו, ואין זה משנה את העובדה שהוא נשאר חייב לכם כסף, כך שהבנתי," אני עונה בקול יציב.
"מעניין מי עדכן אותך לגבי החוב," הוא חוקר אותי.
"אני לא יודעת מי אתה, אבל מניחה שאתה יודע מי אח שלי," אני עונה קצרות.
"כן, בחור טוב," הוא מגחך.
אנחנו מגיעים למקום, הגבר אוחז בידי ומוביל אותי לתוך מבנה. רק אחרי שאני שומעת דלתות ברזל נסגרות מאחוריי, מוסר כיסוי העיניים מעליי, ואני רואה שאני נמצאת בתוך מחסן גדול וריק, כשבמרכזו שולחן המואר באור יחיד. סביבו עומדת קבוצת גברים שאת פניהם איני רואה כיוון שהם לא מאורות.
אני מתקרבת לשולחן, ונדרשת לשבת. אני מבינה שמי שמולי, הוא הבורר.
"אני לא יודע מה את יודעת, אבל כשלוקחים כסף מהבנק שלהם," אומר הבורר, ומחווה בראשו לעבר חמשת הגברים בחליפות, גברים מהסוג הזה שלא הייתי רוצה לפגוש לא רק בסימטה חשוכה, אלא גם באור יום ברחוב, " יש לכך מחיר מצטבר."
"הייתי מבקשת שנדבר קודם כל על הקרן. אני מבקשת לדעת מה הסכום שאבי חייב לפני הריבית," אני אומרת. הלב שלי פועם בקצב מטורף, ואני מודה על שלמדתי להסתיר את רגשותיי.
"תענה לה," אומר הבורר לאחד הגברים.
הוא מגחך. "אני מבין שאת באה מעולם פשוט, ואין לך מושג מה קורה כאן 'מתחת לאדמה.'" הוא סוקר אותי בעיון.
"אתה צודק," אני עונה לו.
"עם כל מה שאביך החזיר לנו כל השנים, הוא עדיין חייב קרן של מאה ועשר אלף דולר," הוא אומר בטון שחצני, "רק אני מודה שלא מובן לי מדוע את באה אלינו כעת כשאת יודעת שאביך מת."
"לא היה לי קשר איתו שנים, ונודע לי על כך רק בנסיעה לכאן, ועדיין אני לא רוצה שישאר חוב שלא שולם," אני עונה לו. כמובן שאני לא אומרת לו שברור לי שאני יודעת שהם לא ישכחו מהחוב רק בגלל שאבי מת.
"אני מבקשת את רשותך הבורר, לאפשר לי להוציא כסף מהתיק שלי. אני פותחת אותו לרווחה, ומראה לו שאין לי שום כלי נשק," אני אומרת, "כפי שהבנתם אני לא שייכת לעולם שלכם, אבל יודעת שמסוכן לשחק איתכם."
אני מושיטה יד לתיק, וחמישה אקדחים נשלפים לעברי. אני נרעדת. אין להם מושג מה היכולות שלי.
אני מוציאה לאט קבוצה של שטרות המכילה עשרת אלפים דולר, ומניחה אותה על השולחן. אני חוזרת על הפעולה הזאת עוד עשר פעמים. "אתם יכולים לראות שהשטרות לא מהבנק , והם לא מסומנים. תספרו אותם בבקשה."
אני יושבת קפואה במקומי, האקדחים עדיין מופנים לעברי, ועיניו של הבורר לא יורדות ממני. אני שומעת ברקע את הקול של המכונה שסופרת את הכסף.
"מאה ועשר אלף דולר בדיוק," אומר הגבר שסופר את הכסף, "היא לא שיקרה, השטרות חוקיים ולא מסומנים."
"אני מבינה מול מי אני עומדת. אני לא אעז לבגוד בכם. אין לי כל רצון לדעת במה אתם עוסקים, אבל אני יודעת שבתוככם פועל לב, וגם לכם יש קווים אדומים שלעולם לא תעברו אותם."
אני פונה לגבר שהבנתי שהוא הבוס הגדול. "אני רוצה לשאול אותך בוס, אני מקווה שזה בסדר שאני פונה אלייך." הוא מסמן לי בידו להמשיך בדבריי. אני יודעת לקרוא ניואנסים קטנים שמשדרת שפת הגוף, ורואה שעוררתי את סקרנותו, למרות שאינו מראה זה.
"הייתי רוצה לשאול אם בעילה בכח שך קטינה היא חלק משיטת גביית חוב בחברה שלכם," אני משירה מבטי אליו.
"כפי שאמרת, גם לנו יש קווים אדומים," הוא אומר.
"אבי היה חייב לכם כסף רב, ואין ספק שהוא היה צריך להחזיר אותו.
הייתי ילדה בת שתיים עשרה, ילדה טובה שלא נתנה לבנים לגעת בה, לא לחבק, לא לנשק אותה, בטח לא יותר מזה.
הוא בא לגבות מאבי את החוב, ושכאבי אמר לו שאין לו להחזיר, הוא בא לחדרי, אמר שאני המתנה שלו, לקח ממני בכח את הבתולים שלי, ותקף אותי גם מאחור. אושפזתי שבועיים בבית חולים בגלל הנזקים שנגרמו לי, וגם עברתי הפלה." אני משתתקת, נותנת לדברים שלי לשקוע.
אני רואה את הכעס בעיניו של הבוס. "מה שמו?" הוא מסנן בכעס.
"אין לי מושג, מעולם לא פגשתי אותו. כבר אמרתי שאני לא שייכת לעולם שלכם."
