אני מחייך כשאני רואה את שמה של אימי על הצג. יום שבת היום, שעה שאנשים נורמליים מנצלים את העובדה שכעת סוף שבוע, אבל לא היא.
עוד לא שבע בבוקר והיא כבר נותנת לי הוראות. "אני דורשת שתתגלח, לפחות תקצץ את הזקן שלך שתראה מסודר, ותלבש בגדים מחוייטים, לא איזה בגד ספורט מקומט," היא פותח את השיחה, בלי לשאול לשלומי.
באופן די מפתיע, היא גורמת לי לחייך. "את שוכחת באיזה בית גדלתי, אני לובש רק בגדי מותגים, ובעיקר מבית האופנה של מיו מילאן ניו יורק. מה שאומר שכל חליפות הספורט שלי, הן כאלה שאפשר בהחלט להראות בהן בציבור," אני עונה לה.
היא לא נותנת לי לסיים, ומנסה להתפרץ לדבריי, "סקיילר סינקלייר!"
"תני לי לסיים," אני קוטע אותה, "אבל אני מבטיח לך שאבוא עם חליפה ועניבה, כדי שתהיה מרוצה."
"יש לך יכולת נדירה לגרום לי להתקף לב," היא רוטנת.
"נו באמת אימא, את מגזימה," אני אומר לה חסר סבלנות, "ואין לך מה לדאוג, אני אגיע רבע שעה לפני הזמן."
אם חשבתי שבכך אימי תהיה מרוצה, טעיתי. "מה זה הג'יפ הזה?" היא מעוותת את פניה, "מה קרה לרכב היפה שלך? אל תאמר לי שאתה עדיין מושפע n… אתה יודע למי אני מתכוונת.״
“אני לא מבין איך את לא רואה כמה שהוא יפיפה," אני כמעט נעלב. אני מבין לגמרי למה היא מתכוונת. "רק שתדעי שזה ג'יפ נחשב לאחד הטובים."
אבי לעומתה מתלהב מהג'יפ. "אני אוהב את הבחירה שלך," הוא אומר לי בהתפעלות.
"אתה לא צריך לעודד אותו. גבר כמוהו, בן למשפחת סינקלייר צריך לנסוע ברכב יוקרתי, לא …" היא שוב מעוותת את פניה.
"בזה אני חולק עלייך. המרצדס שלך הוא רכב לנשים עשירות ומפונקות. סקיי הוא גבר, והרכב הזה מאד הולם אותו," עונה לה אבי באדישות.
"מה שתגיד," היא אומרת ופונה לחצר האחורית שם עומד להתקיים הבראנץ.
"הכל מוכן מיסיס סינקלייר," אומרת מרינה מעובדות הבית של אחוזת סינקלייר.
תוך דקות החצר מתמלאת באורחים. לא היה לי מושג איזה ארוחה גדולה זאת עומדת להיות, ואני תוהה אם פספסתי, והוריי חוגגים היום תאריך חשוב. אני מפשפש בזכרוני, אבל לא מצליח לזכור.
אני פוגש את אחי ג'יידן. "יש סיבה מיוחדת לארוחת בוקר רבת המשתתפים הזאת?" אני שואל אותו בשקט.
"אימא החליטה שהיא צריכה להציג אותך בפני רווקות האלפיון העליון," הוא אומר בלעג.
"אותי? למה לא אותך, הרי אתה בוגר ממני, ועדיין לא מצאת לך אישה," אני אומר לו.
"היא אמרה משהו על אישה אחת שנתקעה לך בראש, והיא חייבת להוציאה אותה משם," הוא אומר לי, "זה נכון שהכנסת מישהי להיריון?" הוא שואל.
"אתה יכול להירגע, היא כבר לא," אני עונה.
"כבר לא מה." הוא מנסה להבין את תשובתי.
"לא בהיריון, ולא איתי. הנושא הזה חתום, ואני לא מחפש תחליף. טוב לי כעת להיות שוב לבד, לנהוג כרצוני, כמוך אחי," אני אומר לו.
"שמעתי שאימא מדבר עם חברה שלה בטלפון עליך. היא הרבתה בשבחך, על כך שאתה רופא מנתח נערץ, בעל משכורת גבוה, ודירה מרווחת בעיר," משתף אותי ג'יידן, "בקיצור אתה סחורה לוהטת. ואף מילה על איזה גבר אתה."
"אם כך עליי לשחק את המשחק," אני עונה לו, ופונה ממנו.
"אתה לא כועס?" הוא שואל מופתע.
"ואם אכעס זה יעזור? אני כבר פה, ואין לי דרך להתחמק מזה. הייתי צריך לחשוב שזאת לא סתם ארוחת משפחתית אינטימית, אז אשלם על כך."
"אני לא מבינה למה אימא שלי מנסה לשדך אותי לרופא הזה," אני שומע קול של אישה צעירה שאינני מכיר.
אני נעמד במקומי, מעמיד פנים שאני עסוק במשהו, ומקשיב.
"תאמיני לי שהחודשים שגרתי עם בראדלי הספיקו לי. בהתחלה הוא חיזר אחריי, נתן לי שפע של תשומת לב, אבל אז הוא התחיל להרגיש נוח לידי. הוא רק הגיע הביתה והיה מפזר את בגדיו בכל מקום, חושף בפני את הגוף השעיר שלו. לא עבר זמן והוא התחיל לגרד לידי את הביצים שלו, ולא תאמיני, גם …להפליץ ללא חשבון. מה אני צריכה את זה? אני בחורה צעירה בת עשרים ושמונה, וזה הזמן שלי לטרוף את החיים.
הוא גבר, ורצה כל הזמן להזדיין, ואני לא רציתי את זה כמוהו. כמה פעמים בשבוע כבר צריך לעשות את זה?
ובכלל, הוא חיפש מישהי שתדאג לו לאכול ולכביסה. מה אני עוזרת בית?"
ואז אימי קולטת אותי. "סקלייר יקירי, אני רוצה להכיר לך בת של חברה טובה שלי, מיסיס רוקלנד. תכיר את מרגו," היא אומרת.
"הבן שלי הוא רופא מנתח מוח," אומרת אימא בגאווה, כאילו שמתישהו היא התעניינה בעבודה שלי, שלא לומר תמכה בי.
'אז קוראים לה מרגו, לבחורה שלא אוהבת שגבר… לא משנה,' אני חושב לעצמי.
אימא משאירה אותנו לבד, ומסמנת לחברה של מרגו לעזוב. "אני לא מחפשת להתחתן," היא יורה לעברי.
"את מדברת אליי?" אני שואל ומפנה את פניי לאחור, "כי לא זוכר שדיברתי איתך על נישואין."
“אני רק בת עשרים ושמונה, ועדיין צעירה," היא ממשיכה.
"אני מסכים איתך, גם השעון של הזרעים שלי לא מתקתק," אני אומר לה, ורואה את התדהמה על פניה.
"אני אסביר לך את זה במילים פשוטות," היא אומרת לי, "כדי שתבין."
"את מורה?" אני עוקץ אותה.
"אני לא צריכה לעבוד. יש לי כסף כמה שאני רוצה, וכשכן אחליט להתחתן, זה יהיה רק עם בעל אמצעים," היא עונה מייד.
"אני רוצה להשאר בדירה שלי, ואין לי כוונה לעבור לדירה שלך, אפילו אם היא מפוארת, כי שלי בטוח לא פחות. אני בכלל רוצה להמשיך לגור בנפרד," היא ממשיכה בנאומה.
'זה בהחלט נשמע מעניין, מאחת שלא רוצה להתחתן , וכבר מתנה תנאים,' אני חושב לעצמי.
"אני לא אוהבת סקס, אז שלא תצפה להרבה ממני," היא ממשיכה לפרט את תנאיה, "וילדים זה בכלל מחוץ לתחום."
"אני מנסה להבין למה את מדברת איתי על כל זה, כשאני לא חושב בכלל להתחתן איתך?" אני שואל בפנים רציניות, למרות שבא לי לצחוק.
"כיוון שמתישהו תצטרך להתחתן, וגם אני," היא עונה. היא בהחלט מפתיעה אותי האישה הזאת.
"אני אוותר על רווקותי רק עבור אישה אחת, והיא לא נמצאת כאן," אני עונה לה. 'קוראים לה ריילי,' אני רוצה לומר לה, אבל שותק.
"האוכל מריח נפלא," אני אומר, ומתחיל ללכת לעבר המזנון. מרגו מושיטה יד להתלות על זרועי. "אני לא אוהב שנוגעים בי," אני אומר לה בקור.
"תראו איזה זוג יפה," אומרת אימי שצופה בנו מרחוק, וסופקת את כפיה בהנאה.
אני רוצה לומר לה שלא תתחיל לתפור עדיין שמלה, אבל מרגו מחייכת אליה. "את צדקת, יש לך בן מקסים, אני יודעת שנסתדר מעולה."
אני כל כך שמח שהאיתורית עליי. הצפצוף שעולה ממנה, לא מותיר ספק, אני נקרא לבוא לבית החולים. אני מתקשר מייד. "ד"ר סינקלייר מדבר," אני אומר.
אחרי שאני מקשיב למוקדנית, אני מתנצל בפני כולם "יש מקרה חירום, תאונה על הגשר המוביל לברוקלין, ויש לפחות פצוע ראש אחד במצב אנוש, אני חייב לצאת לבית החולים."
״את עובדת היום?״ שואל צ'ארלי.
״תתפלא, אבל גם רופאים זקוקים למנוחה,״ אני עונה לו ומפהקת. מאז שאני בהיריון, אני לא רגילה להתעורר ללא השעון המעורר. אני מביטה על השעה ורואה שרק שמונה בבוקר.
״אתה סובל מהפרעת שינה?״ אני שואלת, ״רק שמונה בבוקר. יום שבת היום, ואני בטוחה שהלכת לישון מאוחר.״
״הוריי הזמינו אותנו לבארנץ,״ הוא עונה, ״יש לך עשרים דקות להתכונן.״
״אתה צוחק עליי?״ אני שואלת.
״למה ילדונת?״ הוא שואל בפליאה,״עשרים דקות לא מספיקות לך?״
״כן, אבל הזמנה לבראנץ לפני תשע בבוקר זה לא מוקדם?״ אני שואלת. זה בהחלט נשמע לי מוזר.
הוא צוחק. ״את צודקת, הייתי צריך לומר לך שאנחנו נוסעים שעתיים וחצי צפונה. הוריי נמצאים בקוטג׳ שלהם, על שפת אגם מוקף בעצים בשלל צבעי שלכת. הם יודעים שיש בינינו אהבה גדולה, אבל לא רומנטית, שאנחנו לא זוג.״
אני מרגישה הקלה. ״אני כבר מתארגנת,״ אני אומרת, קמה מהמיטה, מסדרת אותה, וניגשת לארוז תיק.
אני נזכרת שהוא אמר שהקוטג' של הוריו הוא שפת אגם, ואני מכניסה לתיק בגד ים. אמנם אני כבר בחודש החמישי להריון, אבל הבטן שלי בקושי נראית, וגם אם כן מה זה משנה? הרי כולם יודעים שאני בהריון.
כעבור עשרים דקות בדיוק, אני נכנסת לרכבו של צ'ארלי, ואנחנו יוצאים לדרך.
"שמעתי שהיה לך שבוע לא פשוט," אומר צ'ארלי בשקט, בניגוד לדיבור הפרוע שלו, "אני רוצה שתנוחי, את מעבידה את עצמך יותר מידי."
"אני רוצה לשכוח את המציאות," אני עונה לו בשקט, "אני לא חזקה כמו שכולם חושבים. הייתה לו היכולת להרגיע אותי כשהיה לי קשה. אני מתקשה להאמין שכל זה היה הצגה."
"אני יכול לשאול אותך שאלה? אבל בבקשה תאמרי לי אם אני חודר יותר מדי לפרטיותך," אומר צ'ארלי ומביט עליי .
"צ'ארלי אתה יודע כמה אתה יקר לי. כשרק היכרנו, אמרתי לך אל תתאהב בי, כי אין לי מה להציע לך. זה לא אומר שאת לא אחד האנשים הכי חשובים בחיי," אני עונה לו.
"אם לא היה קורה מה שקרה באותו יום, אם לא היו דוחפים אותך לעשות הפלה, את חושבת שהיית ממשיכה בהריון?" הוא שואל.
"התשובה היא כן. אבל לפחות הייתי זוכה לדבר איתו, וגם אם היה אומר לי שהוא אינו רוצה בילד הזה, לפחות הייתה לי סגירת מעגל," אני עונה, ומרגישה עצב גדול, "אתה יודע שהוא אהבת חיי. אהבה כזאת גדולה לא מתה ביום אחד, בעיקר שלא אני ביקשתי לסיים את מערכת היחסים בינינו."
"אני חושב שהוא אידיוט, ושהוא הפסיד את האישה הכי מדהימה בעולם. את יודעת שאם המצב היה אחר, אני הייתי שמח ש…" הוא משתתק, אין לו צורך להוסיף את מה שברור לשנינו שהוא רצה לומר.
"תביני שאני מעדיף להיות לצידך כחבר קרוב, גם אם לעולם לא נהיה זוג, מאשר לאבד אותך," הוא אומר בפנים רציניות.
"מה עובר עליך צ'ארלי?" אני שואלת.
"אני רוצה שתהיי מאושרת. אני יודע שאני יכול לעשות אותך כזאת, אבל יודע שאת לא צריכה את האושר ממני," הוא עונה בעצב.
"אם הקשר בינינו מעיק עליך, אז אולי כדי ש…" אני מתחילה לומר.
"השתגעת?! אני לא מוותר עלייך בחיים," הוא אומר, פותח את הרדיו, ומתחיל לשיר איתו. באחת, כל העננים שהעיבו על השיחה ביננו נעלמו, ושוב יש אווירה שמחה, כפי שתמיד שוררת בינינו. "היית כל כך עצובה לאחרונה, שיצאתי מדעתי. עכשיו דעתי חזרה אליי," הוא צוחק.
הדרך עוברת עלינו בנעימים, ואנחנו נהנים מיפי מופע השלכת הצבעוני שניבט אלינו מצידי הדרך. השביל המוביל לקוטג' קסום לא פחות, ואני לא מפסיקה להתפעל מצבעי השלכת המדהימים. "זה נראה אילו אמן מסתורי ירד משמים, וצבע את העצים בצבעים מרהיבים," אני קוראת בהתפעלות.
ואז נגלה למול עינינו האגם שצבעו כחול עמוק, מימיו שקטים, ונשמתי נעתקת. "הגענו לגן עדן," אני אומרת ולא מסירה עיניי מהמים.
"ברוך בואך ריילי, כל כך חיכיתי להכיר אותך, אני אלינור," אומרת אימו של צ'ארלי, שיוצאת לקראתנו. אני תוהה אם צ'ארלי באמת אמר לה את האמת עליי.
"צ'ארלי לא מפסיק לדבר עלייך, את חוללת שינוי גדול בחייו, הוא נדבק בשקט שלך," אומרת אלינור, ואני שותקת. 'אני? שקט?'
"אני יודעת שמתחת לפני השטח גלים גדולים עוטפים אותך, אבל באופייך את משרה שלווה למרות הכל. עובדה שצ'ארלי השתנה לטובה," היא ממשיכה.
"אני חושבת שאת נותנת לי יותר קרדיט משמגיע לי," אני אומרת במבוכה.
"יש לך אחות?" היא שואלת בחיוך.
"הייתה לי," אני עונה בעצב, "היא נפטרה כשהייתי בת שש. זאת הסיבה שבחרתי להיות רופאת ילדים, כדי שאוכל לרפא ילדות כמוה."
"אף אחד המשפחתך לא היה רופא?" היא שואלת, ופתאום זה מכה בי.
"למה את שואלת?" אני שואלת בהיסוס.
"יש דברים שעוברים בדם. כמו למשל הנטייה למקצוע מסויים. כלומר אם להורים יש נטיה ללימודים הומניים, סביר שהילדים ילכו בדרכיהם," היא מסבירה לי.
"סבא שלי היה רופא," אני אומרת מהורהרת. "זה אותו סבא שהייתי כל כך קשורה אליו, ושאמר שיוולד לי בן וביקש שאקרא לו קיידן. הוא גם אמר ששנינו, אביו ואני, נאהב אותו מאד, מה שלא יקרה."
"את טועה ריילי," היא אומרת ואני מחכה שהיא תמשיך לדבר, אבל היא משתתקת.
"אני לא רוצה לשגות באשליות," אני אומרת אחרי שתיקה ארוכה.
"יום אחד הוא ידע את האמת, והוא יבוא אלייך," היא אומרת.
"אימו אמרה לי שהוא לא אהב אותי אף פעם, שהוא רק שיחק איתי," אני אומרת לה באיפוק.
"הבעיה עם ההצהרה הזאת היא שלא שמעת אותה מפיו. גבר אמיתי לא שולח את אימו לדבר בשמו. בעיקר אם לא היו לו מעולם רגשות כלפייך, כטענתה.
ועם זאת אני אומרת לך שאת צריכה להתרכז בהחלמתך, ובהריון שמתפתח בתוכך," היא אומרת.
אני כל כך כועסת עליה שהיא מתערבת בעניינים כל כך רגישים, שאני מרגישה צורך להתרחק. אני הולכת להתיישב על המזח שאליו מחוברת סירה. אני רוצה להכנס לתוכה להתחבא מהעולם, אבל סחרחורת קלה תוקפת אותי, ומאלצת אותי להתיישב על המזח, כשרגליי טובלות במי האגם.
הקרירות של המים נעימה לי, ואני מתמסרת לרוח שמלטפות קלות את פניי.
'גבר אמיתי לא שולח את אימו לדבר בשמו,' מהדהדות מילותיה של אלינור
באוזניי, הו מחלחלות למעמקי הרגש שלי. אני מנסה לשחזר את היום האחרון שלנו יחד.
*
סקיילר היה בהלם בדיוק כמוני, כשנודע לו שאני בהריון. אם להודות על האמת, גם אני לא ביקשתי את ההריון הזה. הייתי לפני בחינות הגמר, ורציתי קודם להתקדם בעבודה, לפני שאני מקימה משפחה.
העובדה שהוא לא ענה לי כשהיה בחדר ניתוח, גם היא מובנית לי, רק שבעבר הוא היה שולח לי הודעות, מה שלא עשה באותו היום. אין לי מושג מה קרה במחלקה שלו שדרש את נוכחותו בשעה כל כך מוקדמת. דווקא את זה אני אמורה הייתי להבין, גם עליי עברו ימים של לחץ בלתי פוסק, שלא הצלחתי לעצור ולנשום.
אבל איזה הסבר יש לעובדה שאולצתי על ידי אימו להגיע למרפאה לבצע הפלה? ברור לי שהוא הספיק לספר לה בבוקר שאני בהיריון. מה בדיוק אמר לה את זה אני לא אדע לעולם.
לו רק יכולתי לעמוד מולו ולשמוע מה יש לו לומר לי, אחרי שהבטיח לי שאני הנצח שלו, עולם ומלואו עבורו.
אולי הייתי צריכה להמתין ולשמוע מה הוא חושב, הרי זה גם הילד שלו.
*
"אני מצטערת ילדה. אני לא יודעת מה גרם לי לומר לך את המילים. בואי תאכלי משהו את נראית חיוורת," אומרת אלינור שבאה למזח. אני רואה את החרטה בעיניה.
"אני מודה שכעסתי עלייך, הרי זה לא עניינך מה שקורה בחיי. אבל מה שקרה זה שגרמת לי לחשוב על מה שקרה, וזה חלק מהריפוי, ועל כך אני מודה לך. אני יכולה לשאול במה את עוסקת?"
"אני מרפאת באומנויות," היא עונה לי, "כששמעתי שאת מצטרפת לצ'ארלי, הכנתי לך קנבס וצבעים, אבל אז השיחה התגלגלה לכיוון שלא התכוונתי. אפילו אם את לא נוהגת לצייר, ברגע שתאחזי במכחול, ותתני לרגשות שלך לצוף, את תופתעי כשתראי מה יצרת על הדף."
"אני רוצה לנסות," אני עונה.
"לא לפני שתאכלי משהו." היא מושיטה לי יד ועוזרת לי לקום. אני עדיין קצת מסוחררת והיא מחבקת אותי במותני, עד שאני מתייצבת.
"החלטת להוציא אותי לגמרי מדעתי?!" אומר צ'ארלי שבא לקראתי.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר, בסך הכל שיכשכתי את רגליי במי האגם הנעימים," אני מעמידה פנים כאילו לא עברה עליי סערה גדולה.
"צ'ארלי הבטיח לי שאת בשלנית מעולה, אני כבר לא יכולה לחכות לטעום את מה שהכנת," אני אומרת לאלינור, "אני יכולה לעזור לך?"
צ'ארלי מביט עליי מבולבל. "למה חשבתי שאת…" הוא משתתק.
אני מחניקה חיוך, בעוד אלינור קורצת לי. "אני אומרת לך ריילי, גברים עם הדימיון המפותח שלהם."
