אני שקוע בעבודה ולא שם לב לזמן שעובר. ההספק שלי הוא עצום, בעיקר כשאין טלפונים שמפריעים לי תוך כדי עבודה. מידי פעם אני שולח את החומר לענן שלי, וממשיך לעבוד על ההצעה.
"תראה דאדי, אני כבר יודעת את כל העמידות," אומרת סופי שמתפרצת לחדר. היא נעמדת מולי, ומדגימה לי את מה שלמדה. "ותראה את האצבעות שלי. מיס לילי אומרת שאני מחזיקה אותן כל כך יפה," היא אומרת בהתרגשות.
"איך הולך?" שואלת לילי שנכנסת עם ריף.
"הספקתי המון. הצלת אותי. אני מודה שהייתי במתח, בגלל הדד ליין שהוצב לי," אני אומר לי.
"דד ליין… ספר לי על זה. אתה נמצא בלב מערכת הירחון האופנה שלך. בימים אלה אנחנו במרוץ אחרי הדד ליין לקראת פרסום הגיליון הבא," היא עונה לי.
"אני יודע, היו כמה כתבים שחיפשו אותך," הוא אומר.
"זה בסך הכל השיעור השני שלי בסטודיו. הם עדיין לא התרגלו לכך שאינני זמינה בשעות האלה," היא עונה.
"אני עולה עם הילדים לדירה שלי. אתה יכול להישאר לעבוד כמה שאתה צריך. המערכת נסגרת בתשע בערב היום. הדירה שלי נמצאת באגף הדרום מזרחי של המגדל, במקום בו נמצא בית המלון. היא בקומה חמישית ועל הדלת כתוב חמש מאות ושתיים," היא אומרת.
"ריף יסיים את השיעורים, בזמן שאני אכין לילדים ארוחת ערב. אם אתה מעדיף, אתה יכול להמשיך לעבוד מחדר העבודה שלי בדירה. יש בו בדיוק את אותה מערכת, רק לא כל כך הרבה מסכים, רק שלושה," היא מחייכת.
"אני לא בטוח שאוכל להסתדר עם 'רק' שלושה מסכים," אני אומר לה בפנים רציניות.
"אין בעיה, אבקש מאיש המחשבים שלי שיתקין לך עוד כמה על הקיר," היא עונה בפנים רציניות, ואני חושב לרגע אם היא מתכוונת לזה. "אז אתה נשאר?"
"אני אבוא אתכם," אני אומר, "תני רגע לשלוח את כל החומר לענן. אני מניח שיש לך בדירה מדפסת. אני צריך להכין תיקים ולשלוח ללקוח."
"יש לך כל מה שאתה צריך, ואם חסר משהו, תמיד תוכל לרדת למשרד שלי ולהשלים את החסר."
אני שומר את החומר, וסוגר את המחשב.
"בואו נלך, המשלוח מהסופר צריך להגיע כל רגע," אומרת לילי, ואנחנו עוזבים את החדר.
"אני בדירה," היא אומרת למזכירה שלה, "אני מבינה שהכתבים העלו את הכתבות לענן, אעבור עליהן מאוחר יותר."
אנחנו מגיעים לאגף שלה בדיוק כשמגיע השליח מהסופר. "אני אקח את השקיות," אני אומר לו. הוא מביט על לילי מופתע.
"זה בסדר מריו, הוא איתי," היא אומרת. המילים שלה נוגעות בי במקום מאד רגיש. הטבעיות בה אמרה זאת שאני איתה. רק במחשבה שניה, אני קולט שאין בכך אמירה שאנחנו בני זוג, רק שאני נילווה אליה.
אנחנו עולים לקומה החמישית. כשאנחנו יוצאים ממנה, אני מבחין בשתי דלתות בלבד, על השמאלית מופיעות הספרות חמש מאות ושתיים.
לילי מקישה את קוד הכניסה והדלת נפתחת.
הכניסה לדירה היא חדר גדול ובו מסך טלוויזיה ענק, קונסולות משחקים, וספריה ובה ספרים ומשחקים, שולחן כתיבה, לצד פינת ישיבה מרווחת.
ריף מניח את התיק שלו ומתיישב ליד שולחן הכתיבה בפינה כדי לסיים את השיעורים.
לילי לוקחת ממני את הסלים, מובילה אותי לחדר העבודה שלה, מפעילה את המחשב, ויוצאת מייד.
״סופי, יש לך בגדים להחלפה?״ אני שומע אותה שואלת.
״יש לי תחתונים וגרביים, אפילו שאף פעם לא בורח לי. המכנסיים והחולצה נשארים כל הזמן בגן, למקרה שארטב מהגשם,״ היא מסבירה לה.
״תביאי את התחתונים ותיכנסי להתקלח. את מעדיפה אמבטיה או מקלחת?״ שואלת לילי, מה שגורם לי להמשיך להקשיב.
״אני אוהבת גם וגם. אני חושבת שאני מעדיפה היום מקלחת,״ אומרת סופי.
״את יודעת לכוון את המים לבד?״ שואל לילי.
״כן, אבא לימד אותי,״ עונה סופי.
״תניחי את התחתונים על הספסל, והנה חולצת טריקו שלי, ומגבת. אני אחכה מחוץ לחדר, ותקראי לי אם את זקוקה לעזרה,. הנה סבון בשבילך,״ אומרת לילי, ואני שומע את הדלת נסגרת, ואת המים במקלחת זורמים.
כעבור כמה דקות, אני שומע את קולה של סופי. ״סיימתי מיס לילי,״ היא אומרת.
״כשאנחנו לא בסטודיו תקראי לי בבקשה רק לילי. את רוצה לראות את עצמך בראי?״ שואלת לילי.
״מושלם!״ אומרת לילי.
אני שומע את קול צעדיה מתקרבים לחדר העבודה. היא פותחת את הדלת בסערה. ״תראי אותי דאדי, היא אומרת ומסתובבת סביב עצמה, ״תריח איזה ריח נעים, היא מקרבת אליי את ראשה, ״זה ריח של פרחי יסמין,״ היא מביעה בקיאות.
היא עוזבת את החדר באותה סערה שנכנסה אליו. אני מוכן לטריקת הדלת, אבל היא מפתיעה וסוגרת אותה בשקט.
לילי
אני פועלת כאוטומט. דואגת שריף יכין שיעורים, שלילי תתקלח, ושלדין יהיה שקט לסיים את הפרוייקט שלו.
אני נכנסת למטבח להכין ארוחת ערב, מוציאה מהסלים את המוצרים, וביניהם חבילה של בשר טחון. בזמן שאני מכינה קציצות, אני מרתיחה מים לפסטה.
סופי מגיעה למטבח ומסתכלת עליי בסקרנות. ״אבא עובד,״ היא מספרת את מה שאני יודעת.
״את אוהבת לצייר?״ אני שואלת.
״מאד!״ היא עונה בעיניים נוצצות.
אני מוציאה את הטאבלט מהתיק ומראה לה ציורים של דוגמניות אותן היא יכולה לצבוע כרצונה. ״תבחרי אחת ואדפיס לך אותה,״ אני ניגשת להכניס את הפסטה לסיר, ולהכין את הרוטב בו תתבשלנה הקציצות.
״אפשר כמה ציורים? אני לא יודעת מה לבחור,״ נאנחת סופי.
״יש לי רעיון,״ אני אומרת ומקטינה את האש, ״אדפיס לך את כל הקבוצה.״ אני שולחת פקודה למדפסת של ריף, כדי לא להפריע לדין.
״בואי ניגש לקחת את הציורים,״ אני אומרת, ומופתעת כסופי אוחזת בידי כשהיא הולכת לצידי.
אני מאגדת את הציורים יחד, ולוקחת קופסה ובה צבעים וטושים. ״את רוצה לצייר ליד ריף, או לחזור איתי למטבח?" אני שואלת.
היא מקמטת את מצחה, נוגעת באצבעה ברקה, וחושבת לרגע. ״אני רוצה לבוא איתך,״ היא אומרת לבסוף, ושוב אוחזת בידי הפנויה.
״אני לא זוכרת את אימא. זה נעים לי להיות לידך. אני רוצה שאבא יבחר בך,״ היא מפתיעה אותי.
״סופי מתוקה, אני חושבת שאת ילדה מדהימה, אני אוהבת אותך, אבל יש דברים שאבא צריך לבחור. את לא יכולה לבחור בשבילו את מי הלב שלו יאהב,״ אני אומרת.
״ואם הייתי יכולה?״ היא שואלת ומרימה עייני אליי, ומחזקת את אחיזתה בי, ״את היית מסכימה?״
״אני מכירה את אבא רק כמאמן של ריף,״ אני יודעת שאני מאכזבת אותה, אבל אני לא רוצה שהיא תשגה בחלומות.
אני עומדת לפנות למטבח, אבל משהו גורם לי להסתובב לאחור. אני רואה את דין עומד בפתח המשרד וצופה בנו. אני תוהה מה מהשיחה בינינו הוא שמע.
״אין נייר במדפסת,״ הוא אומר בטון חסר רגש. ׳האם הוא כועס או רק מרוכז בעבודה?׳
״אני כבר מביאה לך,״ אני מתעשתת ואומרת.
״בואי סופי,״ אני אומרת ומניחה את הניירות והצבעים על השולחן, ״תבחרי תמונה ותתחילי לצבוע. אני כבר חוזרת.״
אני נכנסת למשרד, מוציאה מהארון חבילת נייר חדשה, וממלאת את המגירה במדפסת. את הנייר שנותר אני מניחה על המדף מתחת למדפסת. ״אם אתה צריך עוד נייר, יש בארון קרטון שלם.״
אני מרגישה במתח באוויר, ורוצה לצאת מהחדר.
״סופי אף פעם לא הזכירה את אימה. מאז שהיא פגשה בך, היא התחילה לדבר על רצונה שאבחר בך. אני מצטער אם היא מעמידה אותך במצב לא נעים,״ הוא אומר בשקט.
״דין לא מדבר על אביו. הוא יודע שהוא כעת רק שלי. חסכתי ממנו את הידיעה שאביו חתם על מסמך שאין לו כל עניין בקשר איתו.
אני מודעת לכך שילד צריך זוג הורים בחייו, לכל אחד תפקיד משלו, אבל לפעמים, לצערי, עדיף לו שיהיה רק עם אחד. לפחות כך זה אצלי. ״
״שמעתי כל מה שאמרת לסופי, ״ הוא מתחיל לומר.
״תסלח לי, אבל באמצע הכנת ארוחת הערב,״ אני אומרת ופונה לכיוון המטבח.
׳ואם לא היית? ׳ אני שומעת אותו ממלמל לעצמו.
'למה הוא התכוון?' אני כבר לא בטוחה שלא עשיתי טעות כשהצעתי לו לבוא לכאן.
אני קוצצת במהירות ירקות, זורקת אותם למחבת, ומתבלת. השעון של הפסטה מראה שהיא מוכנה, ואני מכניסה את הקציצות לרוטב העגבניות שכבר מוכן.
אני מתרכזת בבישול, העיקר לא לתהות למה הוא התכוון.
״סופי תשאלי את אבא אם הוא רוצה לאכול איתך, או שאביא לו קערה למשרד?״ אני מבקשת.
״רק איתי?״ היא מתפלאת, ״את לא תאכלי איתנו, וריף?״ היא שואלת.
״בטח שכן,״ אני אומרת ורואה את ההקלה על פניה.
סופי מתעכבת בחדר העבודה, בזמן שהכנת האוכל מסתיימת. אני אוספת את הציורים שעל השולחן, ומניחה אותם בצד.
״אבא אמר שהוא כבר מסיים, ויבוא לאכול איתנו,״ היא אומרת.
אני מוציאה צלחות וסכו״ם, ומבקשת מסופי שתערוך את השולחן, בזמן שאני מעבירה את התבשילים לקערות הגשה.
״מממ… זה מריח כל כך טוב,״ קוראת סופי בהתפעלות כשאני מניחה את הקערות על השולחן.
אני ממלאת קנקן במים קרים מהמקרר, ומניחה כוסות על השולחן. ״ריף ואני אוהבים לשתות מים, אבל יש לנו גם סודה בטעמים, אם את מעדיפה,״ אני אומרת.
״אבא אומר שחשוב לשתות מים. זה מרווה וטעים,״ היא אומרת. כמובן שזה לא מפתיע אותי, שכן הוא גבר שעוסק בספורט, וכנראה גם מקפיד על תזונה בריאה.
״תודיעי לאבא וריף שהאוכל מוכן,״ אני אומרת.
כבר עשר דקות הטלפון הנייד שלי לא מפסיק לצלצל. אני מנתקת אותו מהמטען, ומתחילה לקרוא את ההודעות. אני שומעת את דין והילדים ברקע,
אבל כולי מרוכזת בהודעות שנשלחו אליי. אני נכנסת לעננים של הכתבים שלי, מעלה את הכתבות, והכעס מציף אותי.
'אני ממש לא מבינה,' אני ממלמלת, ונכנסת להודעה ששלחתי להם, בה נכתב בפירוש שאני מבקשת השוואה של הנושא עליו בחרו לכתוב היום, לעומת מה שהיה בעבר. את הבחירה בזמנים השארתי בידם. למרות זאת, כל אחד מחמישתם כתב רק על האופנה הנוכחית.
אני מתקשרת למזכרתי אלכסיס. "מה כל כך לא מובן המילה השוואה בין הזמנים?" אני שואלת אותה בייאוש.
"תסבירי," היא מבקשת.
אני שולחת לה את נוסח המטלה. "עכשיו תסבירי לי מה לא מובן בה, שגרם לכולם לכתוב רק על האופנה היום."
"אני ממש לא יודעת מה לענות לך, במפורש נתת הוראה לערוך השוואה בין מה שקורה היום ל… נתת להם להחליט לאיזה תקופה הם משווים זאת," היא עונה לי.
"אני שמחה שאת מבינה אותי. תנסחי בבקשה הבהרה על כך. אני שולחת לך את רשימת השמות," אני אומרת.
אני נשארת לשבת דקות ארוכות על הכיסא, ועיניי נעוצות בטלפון הנייד. 'האם טעיתי בבחירת הכתבים? איך זה שהכתבים ששכרתי בניו יורק, כל כך לא מבינים את המשימה הפשוטה שהוטלה עליהם?'
*
"תערוך את הראיונות במקומי?" שאלתי את לוגן שעובד איתי כבר חמש שנים.
"אני אשמח לעזור," הוא ענה מיד.
שלחתי לו רשימה של שאלות, תכונות שחשובות לי אצל כל כתב. כל שהיה עליו לעשות זה להקריא את השאלות שלי, ולציין את התשובות.
כשהוא לא שלח לי את התשובות של כל אחד, הייתי בלב הסערה בדנבר. חישבתי את צעדיי, את הדרך בה אבחר לעזוב את המקום, וקיבלתי את החלטותיו בלית ברירה.
איך זה קרה שהוא טעה בגדול? איך קרה שאני נקטתי בחוסר זהירות שכל כך לא אופיינית לי.
*
"בואי תאכלי משהו," אני שומעת את קולו של דין קרוב מאד אליי. אני מרימה את עיניי אליו, לרגע שכחתי שהוא כאן. אני מתעשתת מיד. "העבודה תחכה."
"סיימתי את יום העבודה היום," אני אומרת לו.
הוא אוחז בידי ומוביל אותי לשולחן. "את לא פה," הוא מסביר לי את המחווה שלו. "אני ממליץ לך על האוכל, הוא ממש טעים." פניו רציניות בזמן שהוא אומר זאת, "נכון ילדים?"
"האוכל הכי טעים שאכלתי," אומרת סופי, "חוץ מהאוכל של אבא."
דין ממלא לי את הצלחת, מעט מכל דבר. הוא מבין שאין לי ממש תיאבון.
"ככה אני רוצה כל יום," קובעת סופי. היא לא מרפה הקטנה הזאת.
"גם אני," מפתיע אותי ריף. הוא קולט את מה שאמר ומסתכל עליי, "את כועסת?"
"למה שאכעס?" אני שואלת אותו מופתעת. הוא שותק. "אני יודעת שיש לך קשר טוב עם המאמן ועם סופי. זה משמח אותי," אני אומרת ואני רואה את ההקלה על פניו.
אני רואה שהילדים סיימו לאכול, ואני קמה להגיש להם קינוח. אני מניחה על השולחן צלחות קטנות, קרטון של גלידה וצלחת ועליה עוגת שוקולד שחיממתי.
"את הקינוח כל אחד לוקח לבד," מסביר ריף לסופי, "את רוצה שאשים לך מנה על הצלחת?"
"אני אוהבת שאתה שם לי," אומרת סופי.
"קפה?" אני שואל את דין.
"תשבי, אני אכין," הוא אומר לי.
הילדים מסיימים לאכול וריף מוריד את הצלחת שלו ושל סופי. "בואי נלך לשחק," אומר ריף.
"אבל אני לא משחקת במשחקים של בנים," היא אומרת.
"בואי נחפש משחק שגם את אוהבת," הוא אומר. אני מסתכלת עליו. הוא בן יחיד, ומעולם לא ראיתי אותו משחק עם בנות. אני תוהה איך זה שיש לו כזאת רגישות אליה.
"בוא נאמר שאתה אחי הגדול, ואני אחותך הקטנה," אני שומעת את סופי אומרת בעודם מתרחקים לעבר חדר המשחקים. את תשובתו של ריף אני לא שומעת. אני שוקעת בהירהורים, ולא שמה לב לעובדה שדין מוריד את הכלים מהשולחן, שם את הגלידה במקפיא ומנקה אותו השולחן.
*
"שיהיה לך ברור שהעובדה שלא אמרתי כלום כשנכנסת להיריון, לא אומרת שאני רוצה עוד ילדים," אמר לי פעם האקס שלי. המילים שלו באו משום מקום. לא היה משהו שעשיתי או אמרתי שיכול היה לגרום לו לומר זאת.
"אתה מדבר כאילו אנחנו לא נשואים, ואני גנבתי ממך זרע. תן לי להזכיר לך שאתה ידעת שאני לא מוגנת, ולא רק, אלא שבלהט המעשה אמרת שאתה רוצה לתת לי ילד," סיננתי לעברו בכעס.
"הגדרת את זה יפה, בלהט המעשה, כשהייתי כולי מלא תשוקה, ולא חשבתי על מה שיצא לי מהפה," הוא ענה לי בקול חסר רגש.
"כמה נחמד מצידך לומר לי זאת שנתיים אחרי שהילד נולד. אתה ידעת שאני רוצה ילדים, ובטח לא רק אחד," עניתי לו, כשההבנה שזה לא יקרה מתחילה לחלחל למוחי.
"אני לא אחראי על החלומות שלך," הוא המשיך באותו טון והוציא אותי מדעתי.
"זה לא היה חלום, אמרתי לך זאת בפירוש כשהצעת לי נישואים," לא ויתרתי.
"עוד רגע שלא הייתי מרוכז במה שאמרת. רק עניין אותי שתאמרי לי כן." האופן בו דיבר, כאילו מדובר בחיים של מישהו אחר, לא שלי, הוציא אותי מדעתי, אבל שתקתי. כבר הבנתי שאין לי עם מי לדבר.
"הייתי צריכה לדעת. אף פעם לא עניין אותך מה אני אומרת או רוצה. אני לא מבינה למה בכלל רצית להתחתן איתי," אמרתי לו.
"את והשטויות שלך," הוא זרק לעברי ועזב את הבית.
לא היה לי מושג שכבר אז הוא חיפש הרפתקאות בחוץ.
*
"את נראית נסערת," אומר דין. אני מרימה מבטי אליו, טובעת בכחול של עיניו. הגבר הזה מרגיש אותי באופן שאני לא רגילה.
"נזכרתי ביום ההוא שאקס שלי אמר לי שהוא בכלל לא רצה להיות אבא, והודיע לי שאין לו רצון בעוד ילדים. הייתי בהלם. לא רציתי שריף יגדל כבן יחיד," אני אומרת לו, "ריף מעולם לא דיבר איתי על כך שזה מפריע לו. לו אמר משהו, הייתי מסבירה לו שזאת לא הייתה בחירה שלי."
"אז הוא אימץ את סופי, והיא אותו," אומר דין, "העולם שבראתי לשנינו נראה לי מושלם. היינו אחד של השניה, וחשבתי שזה מספיק לה.
אני מודה שגם לי היה מאד נעים היום. זה הרגיש כל כך טבעי, לא מאולץ. יש בך משהו שמשרה שלווה. שעת השינה של סופי מתקרבת, ואני מרגיש שאני לא רוצה שהיום הזה יגמר." הוא משתתק, אבל המבט הסוער בעיניו, מספר את מה שאינו אומר במילים.
