"אולי תבואי אלינו היום?" שואלת נעמי, שתינו זקוקות להתאוורר אחרי מה שקרה עם הילדה הקטנה, ורוי אמר שהוא יעבוד הלילה מחדר העבודה שלו."
"אני מודה שלקחתי את זה קשה. המחשבה על ההתעללות שעברה, שברה את ליבי," אני אומרת לה. כמובן שאני לא מזכירה במילה את הזכרונות שעלו לי, והגעגועים שהציפו אותי.
"אם כך סיכמנו, בואי נעבור במכולת, נקנה מצרכים, ונכין יחד ארוחת ערב," אומרת נעמי, "כלומר את כבר מבינה שאת תכיני."
נעמי כבר מכירה אותי, ויודעת שאני אוהבת לבשל. ההתעסקות עם הכנת הארוחה מרגיעה אותי, מכבה מייד את המחשבות כשאני מתרכזת בהכנת המנה כל פעם באופן אחר.
"אני לא מאמינה איך את מכינה את האורז כל פעם באופן אחר. כבר חשבתי שזה פשוט, מודדים כוס וחצי אורז ומוסיפים שתיים ורבע כוסות מים, מתבלים, וזהו. ועכשיו את מתחילה בטיגון בצל ומוסיפה את האורז והפטריות." עיניה נעוצה בתנועה הסיבובית של כף העץ בעזרתה אני מערבבת את כל המרכיבים.
אני ממשיכה להכין אוכל, מודה על הבחילות שנעלמו, ומאפשרות לי להתנהל כרגיל. ״תרגישי, הוא בועט!״ אני קוראת בהתרגשות, ומניחה את כף העץ בצד.
נעמי ממהרת לגעת בבטני, ומתרגשת איתי. אני מסיטה את מבטי ממנה. זה רגע שהייתי אמורה לחלוק איתו. הידיעה שזה לא יקרה, מכאיבה לי.
״זאת בטח הרגשה מדהימה,״ היא אומרת ומנתקת אותי ממחשבותיי.
״זאת חוויה שלא ניתן לתאר אותה במילים,״ אני אומרת, ולמרות שהיא מחייכת, אני רואה את העצב בעיניה.
״גם אני רוצה…״ היא משתתקת, ומסובבת את פניה ממני.
הפכנו חברות מאד קרובות, ואני קולטת כל תנועה קטנה שלה. ״את רוצה לדבר על זה?״ אני שואלת, מקטינה את האש, וניגשת להתיישב ליד השולחן במטבח.
״אין לי מה לספר,״ היא אומרת, ״אני, אנחנו, רוצים ילד, וזה לא קורה.״
אני יושב בחדר העבודה שלי, בעוד ריחות מטריפים עולים מהמטבח, ומקשים עליי להתרכז.
׳הילדה,׳ כך שנינו קוראים לריילי, למרות שהיא צעירה רק בכמה שנים מנעמי, ׳במטבח,׳ אני חושב לעצמי. זה לא שנעמי לא מבשלת, אבל כשריילי כאן, היא מציפה את הבית בריחות מעוררי תיאבון, כאילו היא מכינה אוכל לאירוע מיוחד.
אני נהנה לשמוע ברקע אותן מפטפטות בעליזות. אני יודע שעבר על שתיהן יום קשה בעקבות מותה של הילדה, ושמח שיש להן אחת את השניה.
אני לא זוכר שלנעמי הייתה אי פעם חברה כל כך קרובה.
ואז משתרר שקט, ואני שומע את המילים של נעמי, וקופא.
אני בטוח שמי שחשבתי שהיא בתי הביולוגית, נולדה מגבר אחר, מה שאומר שאולי אי היכולת להיכנס להיריון, היא בגללי?
נראה שריילי סיימה להכין את האוכל, וזה רק עניין של זמן עד שהוא יסתיים להתבשל. אני מפסיק לעבוד, ומטה אוזן לשיחה ביניהן.
״אני מאד אוהבת אותו, ויודעת שהוא אותי. הוא מראה לי זאת באלף דרכים. ועדיין, אני מרגישה שהעובדה שאיני מצליחה להיכנס להריון, עומדת בינינו.
״אני יכולה לשאול אותך משהו אישי?״ שואלת ריילי.
״לך מותר הכל,״ אני חושב על בחירת המילים של נעמי.
״הלכתם לבדיקות פוריות?״ שואלת ריילי.
״לא,״ נאנחת נעמי.
״תפסיקי אותי אם את מרגישה שאני עוברת את הגבול,״ אומרת ריילי.
אני מניח שנעמי מהנהנת בראשה להסכמה, אבל אני לא באמת יודע מה נעשה במטבח, רק מניח שזאת תגובתה, כיוון שהיא לא מדברת.
״נכון, ותסלחי לי על הבוטות, אבל אני משתמשת במילה הזאת בכוונה, שכשאת נזדיינת איתו יש לך רק מחשבה אחת בראש, שאתם עושים ילד?״ שואלת ריילי, ואני לא יודע מה אני מרגיש לגבי האופן בו היא מתבטאת, אולי אני אפילו כועס.
״כן,״ אומרת נעמי.
״החיבור בין גבר לאישה הוא דבר מופלא. הבעת אהבה מתבטאת בכל כך הרבה אופנים. נוסף לזה המגע הגופני. התשוקה שבוערת לא שם רק כדי להתרבות, אלא לתת למפגש המעצים הזה לפרק את המתחים שמצטברים בנו.
אני לא מתכוונת לפלוש לחייכם הפרטיים, אבל תזכרי בימים שעשית איתו אהבה. תחזרי לשם.
תשימי בצד את הרצון לילד לזמן מה. תעשי איתו אהבה, רק למטרת העונג שבדבר. משחק מקדים הוא חלק בלתי נפרד ממעשה האהבה, תתענגי על רגע באינטימיות שלך איתו, בהבעת האהבה שלו כלפייך, ושלך כלפיו, ותוציאי מהמשוואה הזה את הרצון להרות. אני מבטיחה לך כשתהיי רגועה, הוא יגיע, ואולי זאת תהיה היא?״
״תודה ילדה שלי,״ אומרת לה נעמי.
״את חשובה לי מאד, ואני רוצה מאושרת. את לא כועסת עליי שדיברתי בצורה כזאת…״ נעמי קוטעת אותה.
״להיפך, אני מודה לך שהארת לי את הדברים באור נכון. הזוגיות שלנו מושלמת, לא הייתי מחליפה אותו באף גבר אחר. את כל כך דייקת בתיאור שלך. אני באמת צריכה להרפות, ולא להתרכז בהבאת ילד, ולהתייחס לנושאה כמטלה, במקום ליהנות, והוא בהחלט יודע לגרום לכך.״
אחרי השיחה הזאת אני ממש לא מסוגל להתרכז בשיחה. אם בהתחלה כעסתי על ריילי, עכשיו אני מעריך אותה יותר. נעמי באמת חשובה לה.
אני מרגיש כמו אחרי טיפול זוגי מעייף. עברתי כמה כאלה לבקשת האקסית שלי, למרות שהרגשתי שזה חסר טעם. אלא שכעת, אני מרגיש הקלה. אני יודע שהלילה אראה לנעמי כמה אני אוהב אותה, אמלא את גופה בנשיקות, ואגרום לה לגנוח מהנאה, כפי שהיה עד לרגע שהחלטנו ׳לעשות ילד.׳
זה הפך להרגל. אני כבר לא מופתע כשהטלפון מצלצל לפני שבע.
״אתה בתורנות בסוף השבוע?״ אימי שואלת מיד.
״אני לא עובד,״ אני עונה בלי לחשוב. אני עדיין רדום, ולא חושב שיש מטרה לשאלה הזאת.
״אם כך אין לך תרוץ למה אתה לא יכול לבוא לבראנץ בשבת בבוקר,״ היא מסכמת את הנושא, ומנתקת.
מאז התקופה המסתורית של ההקאות שעברתי, אני מתעורר מאוחר יותר, ולא ממהר להתחיל את היום.
אני קם בעצלתיים, ומביט על דמותי הנשקפת מהמראה. ׳תראה אותך,׳ אני מדבר אל עצמי, ׳אתה נראה מוזנח. הגיע הזמן שתחזור להתאמן, או לפחות לרוץ בבוקר.׳
׳נפש בריאה בגוף בריא,׳ אני ממשיך לדבר עם עצמי, ׳מספיק להעסיק את המחשבות שלך בילד שלא יוולד לך, ובאישה שלא רוצה אותך כאבי ילדיה. החיים לא נגמרו, עוד צפויות לך חוויות רבות.׳
אני מתארגן לקראת יום העבודה. רבע שעה אחרי אני כבר ברכב לבית החולים.
הנייד מצלצל מטלפון חסוי, אני מתלבט אם לענות. אני מחליט שאין לי ממה לחשוש..
"בוקר נפלא ד"ר מה שלומך?" אני שומע את קולו של חברי ג'י.
*
ראג'ה, אותו אני מכנה ג'י, הוא חברי מיום שאני זוכר את עצמי. סבו הגיע לניו יורק מהודו, ומראהו מסגיר מעט את מוצאו, אבל עיניו הכחולות מגלות שיש בו דם בריטי, כך גם המבטא שלו.
הוא אובחן בגיל צעיר עם דיסלקציה שגרמה לו לקשיים בקריאה וכתיבה, ולא פעם הכנתי איתו שיעורים, גם בימי התיכון. עם הזמן הוא למד להתגבר על הקשיים, ומצבו השתפר.
"לעולם לא אשכח שלא נתת לי לוותר לעצמי," הוא אמר לי אחרי שנים, "וגם לימדת אותי שאין לי סיבה לרחם על עצמי. בסופו של דבר אני מוצלח במה שאני עושה."
הוא שילב את אהבתו לרכבים עם המקצוע שבחר. והפך לסוכן רכב מהמוצלחים בעיר. מיותר לציין שאני רוכש את רכבי רק אצלו.
אני תוהה מה גורם לו להתקשר אליי, ומקווה שזאת לא בעיה בריאותית.
*
"אני בסדר גמור," אני עונה, "מה איתך?"
"אני שמח ששאלת. אני יודע שכשאתה שואל, אתה באמת מתעניין בי. מגיעות לי ברכות. תמיד עודדת אותי להיות בוס לעצמי, ובכן…אתה מדבר עם הבעלים של גרהם מכוניות יוקרה. יש לי כמה רכבים שתפורים למידותיך, ואשמח אם תבוא להתחדש ברכב חדש."
להחליף רכב זה דווקא רעיון לא רע, בעיקר שזה עוד אבן דרך למחוק את ריילי שנהגה לא פעם ברכב שלי, מהסיבה הפשוטה, שאני העדפתי למורת רוחה, לנהוג ברכב שלה.
"הענין ג'י שאני מעדיף ג'יפ. אתה יכול להשיג לי טויוטה 4Runner?" אני שואל.
"תן לי כמה ימים, ויהיה לך את הג'יפ הכי מאובזר שקיים," אומר ג'י בבטחון, "אני חייב לשאול אם יש לך הגבלת תקציב."
"אתה יודע שלא," אני נמנע מלצחוק, "אני סומך עליך ג'י."
יום העבודה עובר בלי דרמות מיותרות. אני נפרד מהצוות שמתחיל את משמרת הערב, ויורד לחניון כשהטלפון מצלצל. אני מודה שאני מופתע לשמוע שהג'יפ החדש לי מחכה לי.
ג'י שולח לי את הכתובת של הסוכנות החדשה שלו, אני מכניס אותה למכשיר הניווט, ויוצא לדרך. עשרים וחמש דקות, זה הזמן הנסיעה המוערך. אני שוקע בהרהורים. מעולם לא עשיתי מעשה כזה פזיז. הסיבה שהיא נהגה ברכב, לא מצדיקה הוצאה של עשרות אלפי דולרים. אני רק מקווה שלא אתאכזב.
ואז ראיתי אותו. ג'יפ עוצמתי שחור, חונה בחזית הסוכנות, ממתין רק לי. כל הספקות שהיו לי נעלמו, כשנכנסתי לתוכו והתנעתי אותו.
ג׳י הביט עליי בסיפוק. הוא אחז קבוצה של ניירות בידו, וסימן לי לבוא למשרדו. טקס החלפת המפתחות היה זריז, גם החתימה על המסמכים.
אחד העובדים ניגש אליי והניח על הכיסא לידי את התיק אותו אני נוהג לקחת לבית החולים, תיק המכיל סט בגדים להחלפה, ותיק של כלי רחצה. ״חשבתי שאולי תרצה גם את זה,״ הוא אמר והניח על השולחן נייר מקופל.
הסיבה שהסכמתי להחליף את הרכב, הייתה הרצון למחוק עוד דבר שמזכיר לי אותה. אני מתלבט מה לעשות עם הפתק.
״מילים חסרות כיסוי של האקסית,״ אני אומר לג'י שמציץ בסקרנות לקרוא מה כתוב בו. אני מקמט את הנייר ודוחף אותו לכיס. אין לי כוונה שמישהו יראה מה זה עושה לי.
אני מסיים את רכישת הרכב, ונפרד מג׳י. ליד הרכב עומדת בחורה יפיפיה שמתפעלת ממנו.
המילים של ריילי עדיין צורבות לי בבטן, והן שדוחפות אותי לפעול. ״את באה איתי לנסיעת הבכורה של היפיוף הזה?״ אני עומד קרוב אליה, ומדבר אליה בטון נמוך, בו אני משתמש כשאני רוצה לצוד מישהי לפרוק את תשוקותיי. למדתי שזה תמיד עובד.
״תקח אותי למסעדה?״ היא שואלת בטון מתפנק, שמאשר שהיא נפלה ברשתי. אין ספק שהבגדים שאני לובש, והרכב החדש דיים כדי לשכנע אותה לבוא איתי.
אני ניגש לפתוח את דלת הנוסע לפניה, מחווה שגורמת לה להסמיק. ״אתה כזה ג׳נטלמן,״ היא לוחשת לאוזני, בזמן שאני רוכן לסגור את חגורת הבטיחות עבורה. אני מחייך לעצמי כשאני מבחין שהיא שואפת את מבשם הגילוח שלי לתוכה.
לו רק ידעה שהיא חלק מתוכנית להכתים את סביבתי בנשים אחרות, כדי שלא אזכור את האישה היחידה שאי פעם אהבתי, ואני עדיין, כך מסתבר לי, אוהב.
אני מכניס את הניירת של הג׳יפ, הכוללת את העברת הבעלות ותעודת הביטוח, לתיק שלי, ומתיישב על כיסא הנהג.
אני יוצא בגלישה איטית ממגרש החניה של גרהם מכוניות יוקרה, ומשתלב במהירות בכביש המוביל לגשר החוצה את ההדסון.
"אני אוהבת גבר שמטפח את עצמו, כזה שהצפורניים שלו תמיד גזורות וניקיון, שהזקן שלו מגולח, והוא מריח טוב, כמוך," היא אומרת, "המראה שלך מקרין עוצמה של איש עסקים מצליח, שהקים את החברה שלו במו ידיו."
כמובן שאין לי כוונה לספר לה שאני יורש של משפחת סינקלייר האמידה, גם לא שאני רופא מנתח, וככזה אני מקפיד תמיד על צפורניים מטופחות.
אני מנסה בכל כוחי לא לחשוב על ריילי, אבל היא כל כך טבועה בי.
*
מידי יום חמישי הייתי עומד עם ריילי בחדר האמבטיה, והיינו גוזרים כל אחד לעצמו, את הציפורניים.
"למה שלא תלכי להתפנק בספא, תתרווחי לך על הכיסא, ותני להם לחדש לך את הלק?" שאלתי אותה פעם.
"אתה מנסה לרמוז לי שאני עושה עבודה לא טובה?" היא שאלה אותי והעיפה לעברי מבט זועף.
"מה פתאום," אמרתי במבוכה, "רציתי לפנק אותך."
"העובדה שאני עומדת לידך, עוסקת במלאכה הכל כך אינטימית הזאת, ומרגישה בנוח, אומרת הרבה על הקשר בינינו," היא אמרה.
המילים שלה מכות בי. כמה צביעות הייתה בהן. אני מניח שפשוט לא היה איכפת לה אם אני נוכח בזמן שטיפחה את עצמה. איך לא ראיתי את הסימנים שהיו שם כל הזמן?
*
"אתה כועס על מה שאמרתי? התכוונתי להחמיא לך," היא אומרת לי.
אני מבין שהכעס נראה על פניי, ואין לי כוונה להסביר לה לאן נדדו מחשבותיי.
"לא אמרת לי איך קוראים לך," אני משנה נושא בחדות, כיוון שאין לי מושג על מה היא מדברת.
"אני דניאלה," היא עונה בביישנות.
"דניאלה, אני אוהב את השם שלך," אני אומר את הדבר הראשון שעולה לי בראש, "מה את אוהבת לאכול דניאלה?" אני מגלגל בכוונה את שמה על לשוני.
"אתה לא תאמין, אבל גם לי שורשים הודיים כמו לראג'ה. אתה אוהב אוכל הודי?" היא שואל ובוחנת את תגובתי.
"מה דעתך שנלך לליטל אינדיה?" אני מציע. כיוון שאני רעב, אין לי בעיה להזמין אותה לאכול איתי.
אני יורד במחלף הקרוב, וחוזר לעיר. אני רואה שדניאלה מתלבטת מה להזמין. "תזמיני מה שבא לך," אני אומר לה בזמן שאני מעיין בתפריט. "אני מעדיף להזמין מהתפריט, אבל אם את מעדיפה, את יכולה לבחור במנות בהגשה העצמית מהמזנון."
אני רואה שהוקל לה. היא ניגשת למזנון, וממלאת את הצלחת עד אפס מקום. אני לא רגיל לנשים שאוכלות בצורה מוגזמת כזאת.
"האוכל פה מעולה," אני אומר לה, "ממש קשה לבחור, כל מנה שלהם משובחת."
"אני שמחה שאתה אוהב את האוכל שלנו," היא אומרת וממלאת את פיה בכף עמוסה באורז מעורב עם איטריות.
נורת אזהרה דולקת במוחי. אני מבין שהיא כבר מתכננת את עתידה איתי.
אני מחכה שהיא תסיים לאכול את המנה הרביעית, כך אני מניח שלה, שמכילה קינוח גלידה ומאפה מתוק נוטף דבש.
"תודה שהצטרפת אליי. יותר נעים לאכול בחברה," אני אומר ומזמין את החשבון.
כשאנחנו יוצאים שוב לרחוב, אוויר קריר מקבל את פנינו. "לאן את רוצה שאסיע אותך?" אני שואל אותה.
היא מביטה עליי מופתעת. "אתה שואל אם אליי או אליך?" היא מנסה להבין.
למרות שהיא יפיפיה, את הלילה הזה בוחר לסיים את הלילה לבד. "לא. אני רוצה לדעת להיכן להסיע אותך," אני אומר בהדגשה.
"אז זהו, כאן נפרדות דרכינו?" היא נעלבת.
"אני מצטער אם חשבת אחרת," אני עונה לה קול חסר רגש, "אני לא מחפש קשר, גם לא ללילה."
"אני לא צריכה שתסיע אותי," היא אומרת, בולעת את העלבון, ועוזבת אותי בצעדים מהירים. אני לא מרגיש אשם, זה לא אני שבחרתי לרקום לנו עתיד יחד.
אני מתקשר לדון ושואל למעשיו. "אני צופה במשחק, מחכה לך, הפיצה בדרך."
"אני בדרך," אני אומר ומכניס את כתובתו של דון למכשיר הניווט. 'עדיף כך, מלהשקיע את האנרגיה שלך במשהו שהוא רגעי, שאין לו לעתיד,' אני אומר לעצמי. אני לא בטוח שאי פעם ארצה לתת ממני לאישה. הכישלון צרוב במוחי, ואני עדיין לא מצליח להתאושש ממנו.
אני בן למשפחה מאד מכובדת, בעל אמצעים בעצמי. יש לי כל מה שגבר צריך מבחינה חומרית, אני בעל מקצוע נחשק, וגם נראה מעולה. מה חסר בי שגרם לה לשחק איתי כך?
הטלפון בכיסי מצלצל ואני עונה בלי לבדוק מי מצלצל "ד"ר סקיילר סינקלייר מדבר."
"עשיתי את זה. אמרתי לה לעשות הפלה," יורה מייד ד״ר סוראסקי, "מסתבר שהיא כבר עברה הפלה לפני כמה ימים הבת זונה. אז ניצלתי."
"אם אתה שמח, אני שמח בשבילך," אני אומר, ושוב נשאב לכאב שלי על התינוק שלי.
