אני קם באמצע הלילה. השעון מראה שהשעה שלוש. החושך חודר לחדר השינה החשוך מבעד לתריסים, ורק מואר מעט מפנסי הרחוב, ומאשר לי שכעת לפנות בוקר.
אני מרגיש שאני לא מסוגל יותר לישון. ׳הגיע הזמן למחוק אותך מחיי,׳ אני מדבר אליה.
אני ניגש למטבח, לוקח קרטון של שקיות זבל גדולות, וחוזר לחדר הארונות. תמיד הערצתי את האופן בו היא מסדרת את הבגדים בארון, כל כך קל היה למצוא כל דבר. אבל הזעם שגואה בי, גורם לי לזרוק את הבגדים באי סדר לתוך השקיות. "לא איכפת לי מה תעשה עם הדברים שלי. תתרום אותם, תזרוק אותם, תעשה איתם מה שאתה רוצה,״ היא כתבה מאחורי הפתק שהשאירה לי.
׳מה שאני רוצה?! אני רוצה לא לזכור שהיית קיימת בחיי,׳ אני אומר בקול, וזורק עוד קבוצה של בגדים לתוך שקית הזבל השחורה.
׳את לא רצית את הילד שלי, אני לא רוצה אותך. אני לא מאמין למילה שיצאה לך מהפה! היית מוכנה לאבד הכל, העיקר לא להיות קשורה אליי.׳׳
אני עורם את השקים ליד הדלת, ומזמין את המעלית. אבל כשאני יורד לקומת החניה בה נמצאים פחי הזבל, אני לא מצליח להביא את עצמי לזרוק אותם לזבל. אני ניגש למחסן שלי ומניח אותם על המדפים בצורה מסודרת. ׳אני עשיתי את שלי, עכשיו תורך.׳
אני מביט על השעון ולא מאמין. היה נדמה לי שכל התהליך של האריזה לקח חצי שעה, מסתבר שהוא ארך הרבה יותר, כיוון שהשעה כבר חמש וחצי בבוקר.
אני נכנס להתקלח, אני דוחה כל מחשבה עליה. אין לי שום רצון להיזכר בבקרים הסוערים שלנו. מהיום אני חוזר להיות מי שהייתי. 'לפחות יש לי מלאי גדול של קונדומים,' אני חושב לעצמי, 'ואני בהחלט מתכוון לעשות בהם שימוש.'
אני מביט על עצמי במראה אחרי שקיצצתי את זקני, והשארתי רק חתימת זיפים על לחיי. אני מתיז ממי הגילוח שריילי הביאה לי, רק בגלל שאני אוהב את הריח, ומרוצה ממה שאני רואה.
תמיד הייתי גבר מחוזר, וכעת כשכולם יודעים שאני שוב פנוי, אני יודע שיהיה עליי רק לבחור ביניהן עם מי לפרוק את תשוקותיי.
אני נכנס לחדר הארונות לבחור מה ללבוש. אני מתפלא לראות שקית עם הסמל של מיו מילאן במקום בו מונחות החולצות מתחת לחלוק בית החולים. אני לוקח את השקית ומוציא מתוכה קבוצה של שש חולצות חדשות בצבעים שונים. אני מוצא בה גם קבלה עם פתק החלפה. אני מסתכל על התאריך, ורואה שהקניה נעשתה יום לפני שעזבה.
'אני אפילו לא אנסה להבין מה גרם לך לקנות אותן, יום לפני שעזבת. זה ממש לא משנה לי.' אני בוחר בחולצה האפורה , מתאים לה מכנס שחור, ויוצא לעבודה.
כיוון שעדיין מוקדם, אני עוצר להזמין קפה בקפיטריה של בית החולים. אלא שהפעם אני לא הולך לשולחן ׳שלה,׳ הימים האלה לא יחזרו יותר.
״מה שלומך?״ פונה אליי מנהל מחלקת הילדים.
״בסדר גמור,״ אני עונה.
״יש לך משהו לספר לי על ד״ר ווטסון?״ הוא שואל.
״היא לא מעניינת אותי,״ אני עונה לו בקור, וממשיך לשתות את הקפה שלי בשלווה. אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שאשמע את שמה.
אני מקפיא את הלב שלי, וזורק את המפתח לפח. מה שהיה לא יקרה יותר. לעולם לא אתן אותו לאף אחת.
אני מסיים לשתות את הקפה, ועולה למחלקה. לשמחתי המחלקה שקטה היום, נטולת דרמות. על לוח הפעילות לשבוע הקרוב, לא מצויין אף ניתוח השבוע.
"משהו השתנה בך," אומר לי ד"ר בלייר, "זה קשור למה שעבר עליך?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר," אני עונה לו בטון חסר רגש.
"דאגתי לך כששמעתי על החששות לבריאותך," הוא מסביר את מילותיו, ואני שמח שהוא לא דיבר עליה.
"כנראה איזה וירוס עקשן שסירב לעזוב," אני אומר, ולא מזכיר במילה שגם הבוקר חשתי בחילה.
עברו שלושה חודשים מאז הגעתי לניו הייבן.
בחודש הראשון הייתי במוטל, למרות הצעתם של רוי ונעמי להתגורר בביתם, שכן אני מבלה הרבה שעות עם נעמי.
אחר כך עברתי להתגורר בדירה בבניין רב קומות, ששכר הדירה עבורה משולם מידי חודש, מה שאיפשר לי להמשיך לחפש דירה.
"יש לי דירה מושלמת עבורך," אמרה לי הבוקר, שלי סוכנת הנדל"ן שהכירה לי נעמי. "היא נמצאת בשכונה שקטה, בבניין חמוד ומטופח בין ארבע קומות בלבד.
יש בו שתי דירות להשכרה, אותן השכירו בני משפחה שעברו לניו יורק.
אחת בקומה הרביעית, והאחרת, שהיא קטנה יותר, בקומת הקרקע. היתרון של האחרונה שיש לה חצר קדמית, וגם אחורית, ואיך שכחתי, גם חניה. אני מציעה שנלך לראות את הדירות, ותחליטי."
"אני עובדת היום משמרת לילה, ולכן קבעתי הבוקר בדיקה אצל רופאת הנשים שלי. את יכולה להיפגש איתי הבוקר?" אני שואלת את שלי.
"עוד שעה זה מוקדם מידי?" היא שואלת.
"נשמע לי מושלם," אני עונה.
"את מקסימה," היא אומרת, "נעמי אמרה לי שאת כזאת. לא אחת מתנשאת."
אנחנו נפגשות בדירה, ואני מתאהבת בה מייד. יש בה שלושה חדרי שינה, לא גדולים במיוחד, אבל החצר המגודרת מקדימה ומאחור, היא שמכריעה. גם העובדה שלמרות שזה בניין קטן, יש לו שמירה סביב לשעון, והוא מבריק מניקיון בפנים ובחוץ.
"תכיני את החוזה," אני אומרת לה כשאנחנו יוצאות מהבניין, ונוסעת לפגישה שלי עם רופאת הנשים בבית החולים.
הדרך לבית החולים קצרה יותר מהדירה בה התגוררתי עד כה, וזה משמח אותי מאד. אני סוקרת את האזור בעיניים סקרניות. "זה הולך להיות הבית שלנו," אני מדבר אל העובר שבבטני.
קבוצת עליי שלכת נושרת על השמשה הקדמית של הרכב מהעצים משני צידי הרחוב, צובעת את מכסה המנוע בצבעים צהוב וכתום. הרוח מתחזקת מעט, ואין ספק שהסתיו נוכח כאן במלואו.
אני קולטת שבחילות הבוקר נעלמו מייד עם היכנסי לשליש השני של ההיריון. איזו הקלה! אני נוגעת בבטני. היא התקשתה מעט, אבל עדיין לא גדלה כמעט.
אני מגיעה לבית החולים, מחנה בחניה הקבועה שלי למרות שאינני במשמרת.
אני שולחת הודעה לנעמי, אבל מתקבלת תשובה אוטומטית שהיא בחדר ניתוח. 'עדיף שכך,' אני חושבת לעצמי, שכן אני רוצה לחוות את הרגע הזה לבד.
אני מגיעה למחלקת הנשים, וד"ר שרלוט כבר מחכה לי. "זה היריון ראשון שלך?" היא שואלת אותי, כשהיא מובילה אותי לחדר הבדיקה.
"כן," אני עונה.
"אני רוצה לוודא שלא טעיתי, את בשבוע חמש עשרה?" היא שואלת ומביטה על גופי בפליאה.
"כן," אני מחייכת.
"אני פושט לא מבינה," היא אומרת , "איך אישה בהיריון ראשון מחכה עד לשבוע כזה לשמוע מה מין העובר."
"כיוון שיותר חשוב לשמוע שהוא בריא והיריון תקין," אני עונה.
"היית כבר בבדיקת אולטרסאונד? היא שואלת.
"כן, זאת שאישרה שאני בהיריון," אני עונה.
"את יודעת לא עלית במשקל?" היא שואלת, ושוב נועצת מבט בבטני.
"עליתי שלושה וחצי פאונד. עד לפני כמה ימים סבלתי מבחילות, ולא היה לי ממש חשק לאכול," אני אומרת, ורואה את המבט הלא מרוצה על פניה.
"בדיקות הדם שלך דווקא מראות שהכל בסדר," היא ממשיכה באותו טון פושר.
היא מזמינה אותי לשכב על מיטת הטיפולים, ומורחת את הג'ל הקר על בטני. אבל ברגע שהיא מתחילה את הבדיקה, כל המתח על פניה נעלם ומתחלף בחיוך. "תראי איזה מתוק," היא אומרת בהתפעלות, "את מוכנה לדעת מה יש לך? יש לך ניחוש?"
“העובר בסדר?" אני תוהה האם היא מתחמקת ממני.
"הוא מתפתח יפה. יש התאמה מלאה לגיל ההריון," היא אומרת.
"הוא? זה בן?" אני שואלת והלב שלי הולם בהתרגשות.
"כן!" היא עונה בשמחה, "את רואה," היא מצביעה, "אני מודה שחששתי כשראיתי שעדיין אין לך בטן."
"אני מאד רזה מטבעי, כך שזה די מובן, את לא חושבת? אימי אמרה לי שגם היא לא עלתה הרבה בהריונות שלה."
ד"ר שרלוט מצלמת את תמונתו של העובר עבורי, וקובעת לי את הפגישה הבאה.
אני מתאפקת עד שאני נכנסת לרכב, ורק אז מצלמת את התמונה ושולחת אותה להוריי. "תכירו את קיידן, הנכד שלכם."
*
"יום אחד יוולד לך בן מיוחד במינו," אמר לי סבי, אביו של אבי, יום לפני שעזב אותנו לנצח. "הוא יהיה דומה שתי טיפות מים לאביו." הוא עצר לרגע את דיבורו. ניכר היה שקשה לו להוציא את המילים.
מה שתפס את תשומת ליבי הוא לא האופן בו ליטף את ידי בזמן שדיבר, אלא המבט בעיניו הכחולות שאתן צבען ירשתי ממנו. הן היו צלולות כמו מי האוקיינוס ביום בהיר, ונדמה היה כאילו הוא רואה מעבר לעולם שלנו, עולם רחוק יותר.
"הוא יהיה ילד מיוחד במינו, כמוך ילדתי, ותהיה בו גם טביעת נשמתו של אבי. שמו יהיה קיידן, כך אני מבקש ממך.
את ואביו תאהבו אותו בכל ליבכם, ותהיו גאים להיות הוריו.
המילים האלה מהדהדות במוחי כעת, והדמעות זולגות מעיניי כשאני יודעות שאביו לא רצה בו, ולא יכיר אותו לעולם.
אני מתקשה להאמין למה שאמר סבא, ובכל זאת אני עומדת למלא את משאלתו לקרוא לבני קיידן.
*
אבא מתקשר מייד. "את יכולה לדבר?" הוא שואל.
"כן, אני עובדת משמרת לילה," אני עונה.
"זה מדהים שבחרת בשם הזה, לסבא שלי קראו קיידן. הוא היה גבר מדהים. מאד חכם, עם לב ענק ואוהב," אומר אבא בהתרגשות, "מה גרם לך לבחור בו."
"יום לפני שסבא נפטר הוא אמר לי שיוולד לי בן, וביקש שאקרא לו קיידן. הוא אמר דברים נוספים שלא יקרו," אני מוסיפה בעצב.
"אני מקווה שאת טועה," אומר אבא.
"בכל מקרה, רציתי לשתף אתכם שמצאתי דירה מושלמת. היא בקומת קרקע ויש בה שלושה חדרים, ששניים מהם הם יחידות עם חדר שירותים צמוד וחדר ארונות. יש לה גם חצר קדמית ואחורית מגודרת," אני משתפת אותם בהתרגשות.
"לא יכול להיות יותר מושלם מזה," עונה אימא.
"היא מרוהטת בטוב טעם," אני משלימה את המידע.
"תאמרי לי כמה כסף להעביר לך," אומר אבא עניינית.
"אתה שוכח שאני עובדת? כבר שלושה חודשים נכנסת לי משכורת מבית החולים ייל," אני עונה.
אני מסיימת את השיחה, ומתכוונת להכניס את הטלפון לתיק, כשהוא מצלצל.
על המסך מופיע הזיהוי של בבית החולים. אני קופאת. 'בבקשה שזו לא ד"ר שרלוט,' אני מבקשת בליבי.
"ד"ר ווסטון?" אני שומעת קול של אישה צעירה.
"מדברת," אני אומרת, ומשתדלת לשמור על קול יציב.
"אני מבינה שהיית כעת בבדיקה בבית החולים," היא אומרת.
אני מרגישה שאני לא נושמת. אני מודה על כך שאני יושבת ברכב.
"מדברת ד"ר מיה גלס ממחלקת ילדים אלף," אני מרגישה שאבן גדולה נגולה מליבי, "אנחנו עדיין לא מכירות. התחלתי רק הבוקר לעבוד. קיבלתי הודעה שיש בעיה בדירה שלי, ורציתי לשאול אם את מוכנה להחליף אותי? אני מוכנה לעשות את משמרת הלילה במקומך."
"אני כבר מגיעה," אני אומרת.
'תרגעי ריילי, הכל בסדר עם התינוק שלך. הרי ד"ר שרלוט אישרה לך זאת. את חייבת לקחת את עצמך בידיים.' אני גוערת בעצמי.
"אני כל כך מתביישת," אומרת לי ד"ר גלס, "התקשר בעל הדירה ואמר שיש שריפה בבניין בו שכרתי את הדירה. הוא אומר שהאש מתפשטת במהירות כלפי מעלה. אין לי מושג מה אני אמורה לעשות, אבל אני רוצה לראות מה קורה."
"אפילו לא שאלתי אם את בסדר, הרי היית בבדיקה הבוקר," היא ניזכרת פתאום.
"אני בסדר גמור. תלכי לדירה ותודיעי לנו מה קורה. אני מקווה שהנזק לא גדול," אני אומרת לה.
"את בסדר ד"ר ווסטון?" שואלת אותי אמילי, האחות שצמודה אליי.
"כן," אני עונה בחיוך.
"היית בבדיקות הבוקר," היא אומרת.
"אולי הגיע הזמן לספר לכם שאני בהיריון," אני אומרת.
"איזה יופי!!" קוראת מיה בשמחה.
"האב לא בתמונה. בלי להכנס לפרטים אני רק אומר שהוא לא מכאן," אני מוסיפה מייד.
"הוא אידיוט," אומר ד"ר טובי.
"אי אפשר לכפות על גבר להיות אבא, ואני לא מחפשת לו אבא חילופי," אני מבהירה מיד. אין לי שום רצון שמישהו יציע לי לגדל את הילד איתי. למרות שסקיילר לא רוצה בו, הוא רק שלו.
"אני יכול לדבר איתך ד"ר ווסטון?" שואל אותי הפרופסור, ומתחיל ללכת לעבר חדרו.
"שמעתי את הבשורה המשמחת. מזה זמן אני רוצה להציע לך להתמחות בחדר ניתוח ילדים. מה דעתך? אני חושב שזה דווקא יתאים כעת למצבך, זה ירחיק אותך ממחלות מדבקות," הוא מציע לי.
לרגע לא חשבתי על הסיכון להיריוני בעבודה עם ילדים. אכן ישנן כמה מחלות ילדים שמתפרצות כעת, כמו חצבת למשל.
"בלי שום קשר להיריוני, אני אשמח להתמחות בחדר ניתוח. זה הוצע לי כבר בעבר בבית החולים בו עבדתי," אני אומרת.
אני רואה שהפרופסור מחייך. "תגיד לי שלא דיברת איתו," אני אומרת. זה הדבר האחרון שחסר לי.
"ממש לא, אבל ד"ר נעמי בנור דיברה איתי. היא הציעה להיות המנטורית שלך," הוא עונה לי.
"אם כך זה נשמע מאד מפתה. אני מניחה שאתה יודע שאנחנו חברות טובות. היכרתי אותה ביום הראשון שלי בעיר, כשלא ידעתי שהיא רופאה, וגם לא שבעלה הוא מנהל בית החולים," אני מנצלת את המצב להבהיר זאת.
"אם כך אני אדאג לשבץ אותך לחדר הניתוח בעת הצורך, במקביל לעבודתך במחלקה," הוא מסכם את השיחה.
אחר צוהריים אני נקראת להיות נוכחת בניתוח הראשון אותו מובילה נעמי.
למרות שמעולם לא נכנסתי לחדר ניתוח, הכל נראה לי מוכר כיוון שסקיילר הירבה לשתף אותי בחוויות שלו.
"אני לא מאמינה כמה את שלווה ומרוכזת," לוחשת לי נעמי, "אם לא הייתי יודעת שזאת לך הפעם הראשונה, הייתי משוכנעת שיש לך לא מעט ניסיון בנושא."
"האקס שלי הוא מנתח, והוא הירבה לשתף אותי בחוויותיו. אני מניחה שאני צריכה להודות לו על הידע שהעניק לי, בלי לדעת שהוא יהיה לי לעזר ביום מן הימים," אני אומרת.
אני כל הזמן משתדלת להרחיק אותו ממחשבותיי. הרי לא עזבתי אותו בגלל שחדלתי לאהוב אותו. קשה לי לכבות את הרגשות שלי כלפיו. כשאני כאן במה שהיא סביבתו הטבעית, אני חשה אליו געגועים עזים. אני יודעת שעליי להתעשת מייד. על המיטה שוכב ילד שצריך שיצילו את חייו.
"אני מניחה שבבית הספר כבר אחזת בידך סכין מנתחים. אני רוצה שתראי איך אני בוחרת היכן להתחיל בניתוח," היא מסבירה לי.
הילד ששוכב על המיטה נפצע בתאונת דרכים, וסובל מכמה שברים. לצידה של נעמי עובד גם ד"ר סגל האורטופד, ושניהם יחד מסבירים לי את האופן בו נעשה הניתוח.
"אני שמח לראות ד"ר ווטסון שאת מקפידה לבדוק את המוניטורים. חשוב מאד לדעת שהילד במצב יציב," אומר לי האורטופד.
בעוד הרופא דואג לגבס את רגליו של הילד, נעמי דואגת שהדימום הפנימי יעצר. שלוש שעות אחרי שמתחיל הניתוח, אפשר לנשום לרווחה.
"מה את אומרת?" שואלת אותי נעמי.
"אני שמחה שהוזמנתי לחדר הניתוח, למדתי הרבה משניכם," אני אומרת.
"אני אשמח לעבוד איתך שוב," אומר ד"ר סגל, "אני חייב לציין שממש התרשמתי ממך."
אני מודה לו, ויוצאת עם נעמי מחדר הניתוח, בעוד הילד מובל לחדר התאוששות. נעמי ניגשת להורים לעדכן אותם. "תשאירי איתי, אני רוצה לדבר איתך," היא אומרת, ומשתפת את ההורים שהניתוח הסתיים ללא בעיות מיוחדות, וכי בנם נמצא כעת בהתאוששות. שתי הרגליים שלו עם גבס, אבל אני מבטיחה לכם שאין לו נזק בלתי הפיך."
אנחנו עוזבות את חדר הניתוח, כשנעמי מסתכלת עליי. אני מקווה מאד שהיא לא מתכוונת להזכיר את העבודה שדיברתי על האקס.
"נו ספרי מה היה בבדיקה," היא אומרת לבסוף.
"שלחתי לך הודעה, אבל היית כבר בחדר הניתוח," אני אומרת.
"אני יודעת, ראיתי, זה הניתוח השלישי שלי היום," היא נאנחת, "לפחות היום הזה הסתיים. נו…"
"הכל תקין. ההיריון מתאים במדוייק לתאריך שאמרתי, וזה…בן."
"קיוויתי שזו תהיה בת. שתהיה דומה לך. מעניין איך הוא יראה," היא אומרת.
"בוא נאמר שיש לו גנים טובים מאד, גם אם לא יראה כמוני." אני עונה.
