שלושה שבועות קודם
חמש וחצי שעות אני יושבת מול חמישה פרופסורים מהפקולטה לרפואה, ועונה תשובות לשאלות האינסופיות שלהם,
אני מרגישה לחץ על השלפוחית, וצמא גדול, אבל לא אומרת מילה. ׳לפחות בחילות הבוקר הסתיימו לפני עם תחילת המבחן,׳ אני מתנחמת.
״אני חייב להודות ד״ר ווטסון, שזאת הייתה זכות ללמד אותך. אני אוהב תלמידים שלא רק לומדים כדי לצאת ידי חובה, אלא מתוך צמא אמיתי לדעת את החומר על בוריו. שמעתי עלייך חוות דעת מצויינת מהפרופסור של מחלקת הילדים, ומנהל בית החולים. אני גאה בך,״ אומר לי הדיקן , ״ אני מבקש שתחכי בחוץ.״
אני יוצאת מהאולם ממהרת לשירותים, ומרגישה מייד הקלה עצומה כשהלחץ על השלפוחית משתחרר.
עליי להמתין בחוץ על הספסל, ואני מנצלת את הזמן לשלוח הודעה לנעמי שסיימתי את המבחן, ונתבקשתי להמתין.
היא מתקשרת מייד. ״ספרי איך היה?״ היא שואלת בסקרנות.
״היה מבחן קשה ואינטנסיבי, ממש לא כמו המבחנים שהיו בשנים שעברו,״ אני עונה.
מזכירת הפקולטה עוברת לידי ובידה קלסר, והיא מחייכת אליי, אבל לא אומרת מילה.
״ואיך את מרגישה לגביו?" היא שואלת.
״למדתי היטב את החומר, ועניתי על כל שאלה מייד,״ אני אומרת. "פניהם של הפרופסורים היו חתומות, ואין לי מושג מה הם חשבו על התשובות שלי. אני עוצמת עיניי ונושמת עמוק.
״ריילי,״ פונה אליי המזכירה, ״הם מחכים לך.״
אני נכנסת חזרה לאולם. "אני מקווה שאת מבינה שזה לא עניין שבשגרה, שאנחנו בוחנים סטודנט לפני כל השכבה שלו. עשינו זאת כיוון שאמרת שאת מוכנה למבחן," אומר הדיקן בפנים חתומות.
"אני מבקש שתגשי לשולחן," הוא אומר. אני עושה כרצונו ומופתעת לראות שהוא קם. הוא מושיט ידו אליי. "לא יכולנו למצוא אפילו טעות אחת בתשובותייך. אני, וכך גם עמיתיי, שמחים להעניק לך את תעודת ההסמכה. את כעת רופאה מן המניין, ברכותיי.״
הוא מגיש לי את התעודה, ומתחת לשמי אני רואה שנכתב, מצטיינת הפקולטה.
אני מוצפת רגשות. אני רוצה להתקשר לסקיילר, אבל נזכרת בעצב שאנחנו לא יחד. אני מקררת מייד את ההתלהבות שלי, ושולחת הודעה לנעמי שעברתי את המבחן.
אני חושבת על כך שדיברנו כל הדרך, אבל היא לא שאלה אותי מה הוא תחום לימודיי. אני מחליטה לא לשתף אותה בינתיים, עד שאלך לראיון אצל מנהל בית החולים, בתקווה שהוא יקבל אותי.
בעודי ממתינה לה אני מתקשרת לבית החולים ייל ומבקשת לקבוע פגישה בקשר למשרה כרופאת ילדים.
הפגישה נקבעת למחרת היום. אני כבר חסרת סבלנות, שכן אני חייבת לגרום לו לקבל אותי, למרות שאין לי מכתבי המלצה, ואיני רוצה שהוא יתקשר לבית החולים הר סיני.
״ד״ר סינקלייר ספר לי איך העבודה בבית החולים? אני שומע עליך רק דברים טובים, וגאה לומר שהיית תלמיד שלי. שמעתי שמנבאים לך עתיד מזהיר במחלקה. מהרגע הראשון שנפגשנו ידעתי שנועדת לגדולות,״ אומר לי הפרופסור שהיה הסיבה לכך שבחרתי להיות מנתח מוח.
״אתה היית ההשראה לכך שהלכתי לתחום הזה. אני בהחלט מוצא שזה התחום המתאים לי. האופן בו אתה מלמד מאד מרתק,״ אני מחמיא לו.
אני חוזר הביתה מותש. אני מרגיש שהגוף שלי קורס, ולכן מופתע לראות שזה לא קורה לאורך כל היום.
׳אין טעם שתחפש אותה, היא עשתה הכל כדי שלא תמצא אותה,׳ אני מדבר אל עצמי, ׳ואל תנסה להבין למה, כי לא תקבל על כך תשובה.׳
אני מייחס את החולשה שלי למתח הנפשי בו אני שרוי, אבל כשבבוקר אני שוב חש בבחילה הנוראית, למרות שאיני מקיא, אני מבין שהגיע הזמן לעבור בדיקות.
“כמה זמן זה נמשכת ההרגשה הזאת?״ שואל אותי הרופא בחדר המיון.
אני מאמץ את מצחי בניסיון לחשוב. ״כמה שבועות אני מניח. ייחסתי את זה לשעות העבודה המתישות שלי," אני אומר לרופא, בזמן שהאחות מחברת אותי לעירוי, ולוקחת ממני דגימות דם.
"אני אצטרך לקחת ממך גם בדיקת שתן," היא אומרת.
"אני מעדיף לעשות את זה בעצמי," אני מתלוצץ איתה.
"ברור, לא התכוונתי שאני…" היא אומרת נבוכה.
"רק צחקתי איתך," אני אומר, כשאני מבין שהיא לקחה את דבריי ברצינות.
"הודעתי למחלקה שלך שאתה כאן," אומר הרופא התורן, "אני רוצה לערוך לך בדיקות מקיפות. הזמנתי תור ל MRI."
בתור רופא אני לא צריך לשאול יותר מידי שאלות, אני מבין שהוא חושב שמצבי חמור, אם הוא קבע לי תור. אני עוצם את עיניי, ונותן לעצמי לשקוע בשינה שכל כך חסרה לי.
אני שומע את הרופאים מדברים לידי, אבל לא כל כך מרוכז בדבריהם. אני שומע את גלגלי המיטה עליה אני שוכב, מהדהדים לאורך המסדרון הקר המוביל לחדר בו נערכת ההדמייה. אני מכיר היטב את המקום הזה, לא פעם רשמתי בקשה לבדיקת MRI למטופל שלי.
למרות שעיניי עצומות, אני מרגיש את אורות הניאון מאירים עליי.
"אני מקווה שהוא בסדר," אומר האח שמוביל את האלונקה, "הוא אחד הרופאים המזהירים כאן בבית החולים."
"ואחד הרווקים הנחשקים ביותר," אומרת האחות שפוסעת לצידי.
"אני חושב שהוא במערכת יחסים עם רופאת הילדים, אני טועה?" אני שומע את האח אומר, ומרגיש שאני מתקשה לנשום.
"שמעתי שהיא עזבה במפתיע את בית החולים," אומרת האחות, "שזה אומר שהוא חזר לרשימת הרווקים המבוקשים. תסתכל עליו, נראה שיש לו מצוקה נשימתית, נראה שהוא זקוק לחמצן."
'אני בסדר,' אני ממלמל, 'אני בסדר גמור.' אני רוצה להוסיף שרק הלב שלי שבור, אבל כמובן שאיני אומר זאת.
מסתבר שיש יתרון בכך שאני רופא מן המניין בבית החולים. תוצאות הבדיקה המתישה של הMRI אותן לוקח לפענח מספר ימים, מגיעות תוך שעות, היות והרופא שמפענח אותן הוזעק במיוחד עבורי.
"אני לא יודע מה לומר לך ד"ר סינקלייר. תוצאות הדם שלך תקינות, וגם הסריקה לא מראה שום דבר חריג, להיפך התמונה הכללית מראה שאתה במצב בריאותי מעולה.
עקבתי אחרי לוח התורנויות שלך, ואתה מתיש את עצמך יותר מידי. אני מניח גם שאתה לא בדיוק אוכל באופן סדיר. להערכתי זה גרם לגוף שלך לקרוס, כדי לגרום לך לנוח," הוא מסכם את אבחנתו.
למחרת אני משתחרר מהאשפוז ועולה למחלקה. כמובן שאני לא מספר לצוות שגם הבוקר היו לי בחילות.
"קיבלתי דיווח על מצבך. מצד אחד אני שמח מאד שאתה במצב בריאותי טוב, אבל מצד שני ברור שמשהו עובר עלייך, ואתה חייב לנוח," אומר לי הפרופסור.
"כיוון שאני לא נושא בגופי שום נגיף, אני לא חושב שיש סיבה שתמנע ממני לטפל בחולים. גם כך סוכם שד"ר בלייר יוביל את הניתוחים," אני אומר לו.
"לא בדיוק," אומר הפרופסור אבל לא מפרט.
"ברשותך אני ארד לקנות קפה. הקפה הדלוח שקיבלתי בזמן האישפוז, גרם לי לחוסר רצון לשתות אותו," אני אומר לפרופסור.
אני מניחה את התיק ובו קורות חיי לפני מנהל בית החולים. "אני מניחה את גורלי בידך," אני מתחילה לומר ונושמת עמוק, "אתה תראה שלא צירפתי לקורות החיים המלצות מבית החולים בו עבדתי. אני מבקשת להסביר לך את הסיבה.
אני בהיריון מבן זוגי שהוא רופא באותו בית חולים בו עבדתי. ביום בו נודע לי שאני בהיריון, לא הספקנו לדבר על זה, כיוון שהוא קיבל קריאה דחופה להגיע לבית החולים. הוא רופא מנתח, והיה בניתוח כל היום, ניתוח שנמשך מעבר לשעות העבודה הרגילות. כשעזבתי את בית החולים בערב, נלקחתי נגד רצוני על ידי אימו שניסתה לכפות עליי לעבור הפלה. אני יודעת שזה נשמע דימיוני.
היות וחשבתי שנחטפתי, הקלטתי את מה שקרה, אני יכולה להשמיע לך זאת.
אני מבינה שזה בעייתי, ואני מוכנה להתחיל לעבוד כאחות עד שאוכיח את עצמי."
"אני מבין," הוא אומר, ואני מנסה להבין מה עובר לו בראש.
אלא שאז נשמעת נקישה על הדלת. "אני מצטערת להפריע," אני שומעת קול כל כך מוכר, שגורם לי להסתובב.
עיניו של הפרופסור מאירות והוא מביט עליה באהבה.
"ריילי!" היא קוראת בשמחה, "את רוצה לומר לי שהמבחן שנסענו אליו היה בחינת ההסמכה ברפואה?"
"כן," אני אומרת לה.
"רק שתדע שהילדה הזאת היא מצטיינת הפקולטה," היא אומרת לפרופסור בגאווה בלתי מוסתרת, "אתה בטח כבר מבין שזו החברה שסיפרת לך עליה, זו שעזרה לי עם התפריט."
"את מבינה מתוקה שלי שיש לי בעיה כשאני מנוע מלהתקשר לבית החולים שבו עבדה, ולקבל חוות דעת עליה?" הוא שואל.
"אין לך בעיה. תבקש מפרופסור יואכים שיתקשר לבית החולים שבו עבדה וישאל עליה. הם לא אמורים לדעת הוא שואל לא עבורו," אומר נעמי, "תסביר לו שאתה לא מתקשר כי אינך רוצה מסיבותיך, שידעו שהיא מועמדת לעבודה בבית החולים שלנו."
"איזה רעיון מבריק, אני כבר מתקשר אליו," אומר הפרופסור.
“עבדתי במחלקת ילדים בבית החולים הר סיני בניו יורק. אני מקווה שפרופסור יואכים לא עובד בבית החולים הר סיני בשיקגו," אני אומרת.
"לא, הוא מנהל בית החולים שנקרא פשוט בית החולים שיקגו," עונה פרופסור בנור בהקלה.
פרופסור יואכים נענה מייד לבקשתו, ובעודנו מדברים, הפרופסור מזמין ממזכירתו שתי כוסות קפה, ועבורי כוס תה צמחים.
"יש לי בקשה ד"ר ווסטון. עכשיו כשאני יודע שאת הילדה, כפי שקוראת לך נעמי, שאשתי לא מפסיקה לדבר עליה מיום שנפגשתן, אני מבקש שתקראי לי פרופסור בנור רק בעבודה. בזמן הפנאי תקראי לי רוי.
אני רוצה להודות לך על התמיכה שלך בנעמי. הארוחה הייתה הצלחה כבירה. את לא מבינה איזה הישג זה היה עבורי, בעיקר בשל העובדה שאשתי הראשונה לא ידעה לבשל בכלל.
הרעיון שלך להראות להם את התבנית בה נאפה הסלמון, היה מבריק, וסתם לפטפטניות את הפה. הן גרמו למבוכה גדולה לבעלים שלהן," אומר הפרופסור.
"היה ברור לנעמי שהיא במבחן לא בגלל עמיתיך, אלא בגלל הדיווח שיעבור הלאה. אין לי ספק שהיא עמדה בו בהצלחה יתרה," אני אומרת לו.
רוי רוצה לענות, כשהטלפון על שולחנו מצלצל. ״זה פרופסור יואכים,״ הוא אומר ועונה לטלפון.
הוא מקשיב זמן רב לדבריו של עמיתו. ״זה לא עומד לקרות,״ הוא אומר נחרצות, ומעביר את אצבעותיו ברעמת שערו, ״אני מודה לך ידידי.״
״איפה אני אתחיל,״ אומר רוי בפנים רציניות, ״השורה התחתונה היא שהפרופסור שלך בהר סיני אמר שמתי שתתקשרי אליו, הוא יקבל אותך מייד חזרה בלי לשאול שאלות. קדמו למשפט הזה, הרבה שבחים. נשמע שהוא מעריץ גדול שלך. את כבר מבינה שהתקבלת לעבודה. מתי את רוצה להתחיל לעבוד?"
“אני מוכנה להתחיל לעבוד מיד," אני עונה.
"רק עוד שאלה אחת, מה תעשי כשתלדי?" הוא שואל.
"אימי תבוא להיות איתי, ואחזור בהקדם לעבודה," אני עונה בביטחון.
רוי מבקש ממזכירתו שתקרא לפרופסור מקסוול מנהל מחלקת ילדים.
כעבור דקות ספורות מתייצב הפרופסור בחדרו של מנהל בית החולים. "אני רוצה שתכיר את ד"ר ווסטון. היא סיימה את לימודיה בניו יורק, ותתחיל לעבוד במחלקה אלף של בית החולים לילדים שלנו.
מנהל המחלקה בה עבדה נתן המלצות חמות עליה. אני יכול להבטיח שעברה נקי, ומסיבות שהיא פירטה בפניי, היא מבקשת שלא לדון במקום עבודתה הקודם." הוא לא מזכיר את עובדת היותי בהיריון.
"וודאי שמת לב שלא צייני שאת בהיריון. בעקבות מה שסיפרת לי היה לי חשוב לשמור על כך בסוד. כשזה יתגלה, יחשבו שזה קרה כאן," אומר רוי כאשר אנחנו נשארים לבד.
אני יורד לבית הקפה, ומזמין קפוצ'ינו. אני מבקש מהמוכר שיכין לי גם כריך. הוא לוקח בגט ומתחיל להכין את הכריך. "אז היא פשוט נעלמה," הוא פולט ומרים מבטו אליי.
"כן," אני עונה.
"אני לא יודע מה קרה לה. זה כל כך לא מתאים לה," הוא אומר, "זה ממש לא מסתדר לי עם מי שאני מכיר. היא האדם הכי שפוי שאני מכיר."
אני מושך בכתפיי. זה הנושא האחרון שאני רוצה לדבר עליו.
"חשבתי שאתם זה לנצח," הוא לא מרפה.
"אתה רואה שלא," אני עונה, "אנחנו ממש לא."
"ד"ר סינקלייר," אני שומע קול מאחוריי. אני מסתובב ורואה את הפרופסור של מחלקת הילדים. רק הוא היה חסר לי עכשיו. אני מנסה בכל כוחי למחוק אותה מזכרוני, והיא צצה בכל פינה.
"אני יודע איפה היא," הוא אומר לי בלי הקדמה מיותרת. אני לא מגיב. "קיבלתי לפני כמה דקות טלפון ממנהל בית החולים בשיקגו. הוא ביקש לשמוע מה דעתי עליה. אני מבין שהיא הגישה בקשה לעבוד בבית החולים שלו. חשבתי שתרצה לדעת."
הרופא במיון רשם לי שבוע של מנוחה. בהחלטה של רגע אני מחליט לטוס לשיקגו למצוא אותה.
"דווקא שיקגו?" אני מנסה להוציא ממנו מידע.
"כן, פרופסור יואכים מבית החולים שיקגו התקשר אליי ישירות," הוא חוזר על דבריו.
"שיהיה לה בהצלחה," אני פולט, לוקח את הקפוצ'ינו וניגש לשבת ליד השולחן שריילי הכי אהבה, זה שליד החלון.
אני גולש במנוע החיפוש, ורואה שיש בשיקגו שלושה בתי חולים עיקריים, ביניהם גם הר סיני. הפרופסור ציין ששמו של בית החולים הוא בית החולים שיקגו. אני נכנס אליו ורואה שאכן שמו של מנהל בית החולים הוא פרופסור יואכים.
אני מחפש לראות מה המרחק בין שדה התעופה הבינלאומי אוה'ר בשיקגו לבית החולים, ולומד שזה כחצי שעה עם רכב.
אני נכנס ומזמין כרטיס טיסה למחר בבוקר. טיסת אמריקן איירליין יוצאת ברבע לעשר בבוקר ונוחתת בשיקגו באחת בצהריים. אני מזמין גם רכב. נשאר לי רק למצוא בית מלון. המחיר לא חשוב בעיניי, ואני מזמין חדר במלון האייט הסמוך לבית החולים.
"חשבתי על זה, אתם צודקים, עדיף שאנוח," אני אומר לפרופסור שלי כשאני חוזר למחלקה. , הוא מחייך בשביעות רצון, "סוף סוף הבנת."
אני חוזר הביתה, ואורז תיק קטן. אני נוגע בשרשרת שעל צווארי מיום שעזבה, ועליה מושחלת טבעת האירוסין שקניתי לה. 'את באמת חושבת שאני יכול לוותר עלייך? את האור של חיי, ואני לא יכול לנשום בלעדייך,' אני מדבר אליה, מאושר לקראת המפגש איתה.
אני סופר את השעות עד שאפגוש אותה.
שעה שתיים בצהריים.
אני נכנס למחלקת הילדים בבית החולים שיקגו. "אני מחפש את ד"ר ווסטון," אני אומר.
"אני לא מכירה רופא בשם כזה," אומרת לי האחות בתחנת האחיות.
"זאת אישה, והיא הכי מדהימה בעולם," אני אומר בחיוך, "ד"ר ריילי ווסטון, היא רק התחילה לעבוד אצלכם." אני מנסה להשמע מאופק, אבל קשה לי.
"אני אברר לך במזכירות בית החולים," היא מציעה, אבל נאמר לה שריילי לא עובדת כאן.
"מנהל בית החולים שלכם הוא פרופסור יואכים?" אני שואל.
"כן," היא עונה.
אני ניגש ללשכתו של מנהל בית החולים ומבקש מהמזכירה שתאפשר לי לדבר עם מנהל בית החולים.
אני מציג את עצמי בשמי. "אני מנתח מוח מבית החולים הר סיני ניו יורק. הבנתי ממנהל מחלקת ילדים שלנו, שד"ר ווסטון הייתה בראיון אצלך," אני ניגש ישר לעניין.
"ד"ר ווסטון," הוא אומר מהורהר, "היא עושה רושם של אישה מאד רצינית, ורופאה מעולה. אתה צודק, חקרתי אודותיה בבית החולים שלך. הרי כל נהוג כשאדם מחפש עבודה. הפרופסור שלה דיבר בשבחה," הוא ממשיך.
"ומתי היא מתחילה לעבוד כאן?" אני שואל באיפוק.
"היא בחרה לעבוד בבית חולים אחר. אין לי מושג היכן," הוא עונה.
"היא הסבירה לך מדוע?" אני שואל.
"כנראה שהיא לא אהבה את שיקגו," הוא מושך בכתפיו, כאומר שאין לו מושג.
אני לא מוותר ונוסע לשני בתי החולים האחרים, אבל איש לא שמע את שמה.
אם היא לא בשיקגו, אז היכן היא?
אני מבטל את המלון טס חזרה לניו יורק, נוסע לדירתי, ומתחפר מתחת לשמיכה.
