*
אנטי שרה, אני קוראת לה, למרות שאיננה דודתי הביולוגית, אלא אישה שסבתי אימצה בנסיבות שלא ידועות לי. היא פשוט הייתה שם כל חיי, ולרגע לא עצרתי לחשוב שהיא לא באמת דודה שלי.
*
שרה מתחילה למנות בפני שמות של נשים שאין לי מושג מהן. מסתבר שאחת העבירה לשניה את המידע שהגיע אליה. "אני פשוט מסרב להאמין שבגדת בבעלך, ועברת לגור עם המאהב שלך, שהוא נשוי עם ילדים," היא מגיעה סוף סוף לעיקר.
"וואו, איזו חדשה מרעישה. הסיפור שונה לגמרי. זה ג'יימס שביקש ממני לעזוב מיד, כיוון שלא הבאתי לו יורש. אני רוצה שתביני אנטי שרה, ואת יכולה לשאול את הרופאה שלי ד"ר פרידמן, שאין לי שום בעיה שיכולה לגרום לי לא להיכנס להיריון. לעומת זאת אני כבר האישה השניה שלא נכנסת להיריון ממנו.
אני רק יכולה לשתף אותך בפרט קטן, שכדי להיכנס להיריון צריך להתקיים כלל אחד מאד הכרחי, והוא שבני הזוג צריכים לקיים יחסים, וכשזה לא קורה, אז גם ההיריון לא מגיע.
לגבי הגבר שעליו סיפרו לך. הוא לא נשוי, אלא אלמן עם שני ילדים. כשנזרקתי לרחוב, הייתי מוכנה לעבוד בכל עבודה, כי גם חשבונות הבנק שלי וכרטיסי האשראי נלקחו ממני. מצאתי עבודה שהעניקה לי קורת גם ומשכורת בביתו של ג'ון.
ג'ון ואני הפכנו לזוג, ואני עומדת להינשא לו. אז כעת את יודעת את כל הרכילות."
"אני כל כך מתביישת שבכלל יכולתי להאמין לרכילות המרושעת. אני בטוחה שהוא גבר מדהים, אם התאהבת בו. אני יודעת איזה אישה נדירה את. תסלחי לי?" היא שואלת.
"את יודעת כמה את חשובה לי. את רוצה שאבוא לקחת אותך משדה תעופה?" אני מציעה.
"בא לכם טיול לשדה התעופה?" אני שואלת את הילדים, אחרי שאני מסכמת עם שרה שנבוא לקחת אותה, "אנחנו יכולים לצאת כעת ולצפות בהמראות ובנחיתות."
"אנחנו רוצים!!" הם קוראים בשמחה.
"הייתי צריכה לשאול אותך," אני אומרת לג'ון בזמן שאני מארגנת את הבגדים שלי בחדר הארונות המרווח שלו.
"את אישה מאד מסודרת, ועם זאת אין לך בעיה להיות ספונטנית ולשנות את התוכניות ברגע," הוא אומר, "את מרתקת אותי, ועוזרת לי להבין שהחיים לא כאלה כבדים, וצריך ללמוד להנות מהם."
הילדים כבר מחכים ליד הדלת, וג'ון בוחר לנסוע עם הג'יפ שלי. אני מביטה על פניו בזמן שהוא מתרכז בנהיגה. הוא נראה כל כך שליו, לא כמו הגבר המנוכר שפגשתי בפעם הראשונה.
הוא מגשש אחרי ידי, משלב את אצבעותיי בשלו, וחוזר להתרכז בנהיגה.
"הקדמנו לצאת," הוא אומר, "יפריע לך אם אוריד אתכם בשדה התעופה, ואסע לפגישה קצרה? זזה לא רחוק מכאן, וחשבתי לנצל את הזמן בזמן שאתם צופים במטוסים."
כמובן שלא יכולתי לומר לה שהפגישה עליה אני מדבר, היא ביקור בחנות התכשיטים של משפחת רוזנשטיין, בעלת החברה המובילה במכירת יהלומים ותכשיטים.
אני לא רוצה לחכות הרבה. אני יודע שהיא האישה שחיכיתי לה כל חיי. היא מראה לי שהיא באמת אוהבת אותי, ואין לי ספק שהיא תעתר להצעת הנישואים שלי.
אני מגיע לחנות התכשיטים, מחנה את הרכב, ומתעכב לראות את הסרטונים שרוז שלחה לי. הילדים נראים בהם כל כך שמחים, וליבי מתמלא אושר. ומבקש לראות טבעות יהלום ונישואין.
אני נכנס לחנות, ומיד ניגשת אליי מוכרת צעירה. "מה התקציב שלך?" היא שואלת מייד. אני מתפלא לרגע, אני רגיל שמי שמביט על הלבוש שלי יודע מייד שיש לי כיסים מלאים. אבל אז נזכר שאני לובש ג'ינס וחולצת טריקו פשוטה.
"תקציב בלתי מוגבל. העניין הוא שאינני מחפשת יהלום גדול מאד, כיוון שזה לא מי שהיא," אני עונה לה.
היא בוחנת אותי. הלבוש שלי מרתיע אותה. "שמי ג'ון וולש, את מוזמנת לחפש מידע עליי במנוע החיפוש," אני אומר לה.
היא לא מהססת ועושה כן. "אתה… האדריכל שעיצב… וואו, אני לא מאמינה," היא אומרת נבוכה.
"לאישתי הראשונה קניתי יהלום אחד גדול, כך היא רצתה. אני בטוח שטבעת שבה משובצים חמישה יהלומים קטנים יותר תתאים לרוז," אני מתאר את מה שאני מחפש.
"מותר לשאול למה דווקא חמישה?" היא שואלת.
"יש לנו שני ילדים, ואני מקווה שיהיו לנו עוד אחד," אני עונה.
היא מושכת בכתפיה, ומובילה אותי לכיוון טבעות האירוסין. טבעת אחת מושכת את תשומת ליבי. היהלומים שבה נוצצים תחת אור השנדליר הממוקם מעל ארון התצוגה. אני מצביע על הטבעת. "אותה אני רוצה," אני אומרת.
"אבל יש בה שישה יהלומים, לא חמישה כפי ביקשת," היא אומרת בהיסוס.
'אז כנראה שיהיו לנו עוד שניים,' אני חושב בליבי. הרעיון הזה דווקא מוצא חן בעיניי.
אני מתעלם מההערה שלה. "אני מבקש שתתאימי לה טבעת נישואין ואחת תואמת עבורי." אני מבקש.
אנחנו חוזרים לקדמת החנות. היא אורזת את הטבעות, ומגישה לי את החשבון. אני מוציא את הכרטיס שלי, והיא מבינה שאני יכול להרשות לעצמי לשלם כל סכום. ולמרות זאת היא נראית מופתעת כשהרכישה מאושרת.
אני ממהר לקחת את השקית ובה הטבעות, בדיוק כשרוז מתקשרת ומודיעה שהמטוס עומד לנחות עוד עשר דקות. "אני כבר מגיע," אני אומר לה.
כשאני עומד להיכנס למתחם שדה התעופה, רוז מתקשרת שוב. "אין טעם שתחנה, אנחנו כבר יוצאים."
אני גולש בנסיעה איטית לעבר שער היציאה, ורואה את רוז יוצאת כשהילדים אוחזים כל אחד ביד אחרת, ולידה הולכת אישה שדומה לה כמו שתי טיפות מים.
רוז מבחינה בי ומנפנפת בידה לעברי. אני עוצר ליד שפת המדרכה, ויוצא מהרכב.
"תכיר זאת דודתי שרה," היא מציגה אותה בפניי.
אני לוחץ את ידה בנימוס, לוקח ממנה את המזוודות, מכניס אותן לתא המטען, וחוזר לפתוח את דלת הנוסע בפניה, בעוד רוז והילדים מתיישבים מאחור.
"אנטי שרה מתארחת בבית סבתי," אומרת רוז ומכתיבה לי את הכתובת.
"אתה יודע שאנטי שרה באה מהונג קונג?" קורא פיליפ בהתפעלות, "תספרי לנו על החיים שם," הוא מבקש.
אני שומע את שרה מדברת בהתלהבות, אבל המחשבות שלי נתונות לרוז. אני מעיף אליה מבט מבעד למראה, ורואה שהיא מקשיבה באיפוק למה שדודתה מספרת.
כשאנחנו מגיעים לבית הסבתא, אני יוצא להוציא את המזוודות מתא המטען. "הייתי מזמינה אתכם פנימה, אבל סבתא בטח מאד עייפה," אומרת שרה.
"ברור. תמסרי לה את אהבתי," אומרת רוז, ומתיישבת מקדימה. הילדים מנופפים לה בהתלהבות, אבל רוז נשארת קפואה.
"את בסדר?" אני שואל בדאגה.
"לא ראיתי אותה חמש עשרה שנים, אפילו יותר," היא עונה לה, "אנחנו מדברות בטלפון, אבל זה לא כמו לעמוד מולה פנים מול פנים."
"קרה משהו?" אני מנסה להבין על מה היא מדברת.
"אני מרגישה ששיקרו לי כל החיים," היא כמעט לוחשת, "אני לא יודעת מי אני."
"אני לא מבין," אני אומר ומניח ידי על רגלה.
"תבטיח לי שלעולם לא תשקר לי," היא מבקשת.
"למה שאשקר לך?" אני מופתע.
"אף פעם לא שמתי לב לדמיון שלי לאנטי שרה. נולדתי לתוך מציאות שהכרתי אותה כדודתי, כבת המאומצת של סבתי. לרגע לא חשבתי שיש לי קשר דם אליה. עד היום," היא אומרת ועיניה מתמלאות דמעות.
"אין ספק שהדימיון ביניכן מדהים. היא אמרה לך משהו היום שגורם לך לפקפק במה שאת יודעת?" אני שואל.
"היא כואב לי שהיא התייחסה אליי כאל מישהי זרה, כשאני מבינה שבעצם… כל מה שאני זוכרת ממנה, זה שהיא נשמה חופשית, שנודדת בעולם, וחיה ללא התחייבות לאיש. אמנם היא הייתה בקשר עם סבתי, אבל לא קשר רציף.
אתה מבין, אין לי ממש משפחה משלי, ולכן כל מי שהרגשתי שאני שייכת אליו, קיבל ממני את כולי," היא אומרת ולא עוצרת בעד דמעותיה להרטיב את לחייה.
"יש לך משפחה. אני והילדים המשפחה שלך לנצח, אנחנו, והילדים שיוולדו לנו," אני אומר.
בהחלטה של רגע אני מחליט לסטות מכיוון הנסיעה ונוסע לחוף האוקיינוס. כשאנחנו מגיעים אני ניגש לפתוח את הדלת לרוז, ומושיט לה יד כדי לעזור לה לצאת. היא נעמדת מולי ואני מנגב את דמעותיה.
הילדים מתלהבים לראות שאנחנו כאן, ורוצים לרוץ למים. "אנחנו לא הולכים לשחות היום, הרי לא הבאנו איתנו בגדי ים," אני אומר.
כשהם הולכים לכיוון המים, אני ניגש לתא המטען, מוציא מהשקית את הקופסה עם הטבעות, ומחליק אותה לכיסי.
אני לא מתאפקת ומתקשרת לסבתא. "את רוצה לספר לי משהו סבתא?" אני שואלת מייד.
"אני לא מבינה על מה את מדברת," היא עונה לי. אני שומעת את ההיסוס בקולה.
"אני כבר לא ילדה, את לא חושבת שמגיע לי לדעת את האמת?" אני שואלת.
"שרה סיפרה לך?" היא שואלת בקול רועד.
"לא, לא היה לה אומץ, או הגינות, או איך שתקראי לזה, לספר לי. האם התכוונתן לקחת אתכן את הסוד של חיי לקבר?" אני שואלת באיפוק. "העדפתן שאחשוב שהאנשים שגידלו אותי הם הוריי האמיתיים, ולא שאדע ש… מה הסוד הנורא, שהיא לא יודעת מי אבא שלי?
מה שמפתיע אותי זה שאת ידעת איזה ילדות לא פשוטה הייתה לי. ובכל זאת כל זה היה עדיף על האמת.
פתחתי שלב חדש בחיי. סוף סוף מצאתי גבר שהוא הבית שלי. אולי זה הזמן לנתק את עצמי מעברי, יהיה אשר יהיה. אני מודה לך על כל מה שעשית למעני, אני מבקשת שלא נהיה יותר בקשר."
"אני מבינה שהוא גבר עשיר," אני שומעת את קולה של שרה שמסתבר שמקשיבה לשיחה.
"אחרי כל מה שעברתי בגללך, את עוד מעזה לבקש ממני משהו? בינך לביני אין כלום, וגם לא יהיה," אני אומרת.
"אז עכשיו את יודעת את האמת," היא מתחילה לומר.
"השיחה הזא נגמרה. עד היום לא החשבת אותי לדם מדמך, זה לא עומד להשתנות. אני לא רוצה קשר איתך," אני אומרת.
"אימא למה את כועסת," שואל אותי פיליפ.
"החיים מובילים אותנו בדרכים לא צפויות. לעיתים קורים לנו דברים בלתי צפויים, שמקשים עלינו מאד.," אני עונה לו.
"כמו זה שאימא פלייר מתה לנו," אומר פיליפ.
"נכון. אבל כאשר אנשים יוצרים את הקשיים בכוונה, בלי להתחשב בעובדה שזה עלול לפגוע במישהו אחר, את זה אני לא יכולה לקבל," אני אומרת.
"וה מה שאנטי שרה עשתה?" שואלת אניס.
"כן, היא שיקרה לי כל החיים. היא אמרה לי שהיא אישה שסבתא התידדה איתה, ושהיא בעצם לא בת משפחה. היום גיליתי שהיא האישה שילדה אותי," אני אומרת לאניס.
"מה שחשוב זה מי שנמצא איתך כשאת צריכה אותו, כמו שאת אימא שלי כי את תמיד כאן בשבילי," היא אומרת לי.
"כן. לצערי קורה לפעמים שמי שמקבל עליו לטפל בך, הוא לא אדם שכל כך דואג לך," אני מנסה להסביר לה, בלי לנדב פרטים.
"זה כמו לוסי, שלא באמת היה לה אכפת מאיתנו, וכשאת באת, היא לא אהבה שהיה לך באמת אכפת מאתנו," אומרת אניס.
"רק שבמקרה שלכם, אני פה כפי שהבטחתי, ולא אעזוב אתכם לעולם," אני אומרת.
“לא כמו אנטי שרה," מסכמת אניס את הנושא, "אני לא אוהבת אותה."
"אל תדאגי מתוקה שלי, אנחנו לא נפגש איתה יותר," אני מבטיחה לה.
"איך היא לא רואה כמה שאת מדהימה?" ממשיכה אניס לדבר.
"בואו נלך לצפות בים. הוא נראה חלק כמראה," מציע ג'ון.
אני ניגשת למים וחולצת את נעליי. המים קרירים מעט, אבל מגעם מלטף את עורי.
אני מסתובבת כדי להזמין את הילדים לעשות כמוני, כאשר אני רואה את ג'ון אוחז בידיהם של הילדים, ולוחש להם משהו.
ואז הוא מפתיע אותי, וכורע על ברכו על החול, ובידו קופסה קטנה. "את בטח מנחשת מה אני רוצה לשאול אותך. הילדים נתנו לי את ברכתם לשאול אותך רוזלי דורבל, האם תנשאי לי?"
"ברור שכן," אני עונה ודמעות זולגות על לחיי. "לא יכולתי לבחור במשפחה טובה מזאת להיות המשפחה שלי."
אני המומה מהטבעת שג'ון בחר עבורי. "שישה יהלומים?" אני שואלת.
״ביקשתי חמישה, כסמל למספר בני המשפחה. אמרתי לך שאני רוצה עוד ילד. אלא שאז ראיתי את הטבעת הזאת, וגיליתי שיש בה שישה יהלומים. היא בלטה מעל כולן, ולכן בחרתי בה. ומי יודע, אולי באמת יש סיבה לכך.״
שלושה עשר חודשים עברו מאז אותו יום.
*
״חשבתי על זה,״ אמר לי ג׳ון מייד אחרי שנישאנו, ״החדר הזה שהיה מקום המפלט שלי, הפך בזכותך למקום שבו פורצת היצירה.
עובדי המשרד רגילים להתנהל בהעדרי, ולכן הייתי מעדיף שנעבוד מהבית.״
ההחלטה שלו שימחה אותי מאד, והקלה עליי בהתנהלות עם הילדים.
ולמרות שבחרנו לעבוד מהבית, שנינו נוהגים להתלבש כאילו יצאנו לעבוד בחוץ, כך שכשאנחנו מביאים את פיליפ ואניס לבית הספר, איש לא יודע שאנחנו עובדים מהבית.
*
אנחנו חוזרים הביתה אחרי שהורדנו את הילדים בבית הספר, ועצרנו בסופר לקנות ׳רק כמה מצרכים,׳ ויצאנו עם עגלה עמוסה. ג׳ון נושא את הסלים למטבח, ונכנס לחדר העבודה להתחיל את יום העבודה.
אני מניחה כל דבר במקומו, בזמן שמכונת הקפה מכינה עבורו קפה.
בשעה תשע, בדיוק של שעון שוויצרי, הטלפון הנייד שלי מצלצל. אימו של ג׳ון מתקשרת להתעניין בשלומי.
״אני מבקשת שתאטי קצת את הקצב. כמו שאני מכירה אותך את כבר בשיא העשיה,״ היא אומרת, ״תבטיחי לי שתשמרי על עצמך.״
״את דואגת יותר מדי,״ אני עונה לך, ״כבר כמה שבועות יש צוות שמגיע פעמיים בשבוע לטפל בבית.״
מכונת הקפה משמיעה קולות שהקפה מוכן, ואני ניגשת להביא אותו לג׳ון, עם צלחת ובה מאפים טריים שאפיתי הבוקר. אמנם את הניקיון הפקדתי בידי אחרים, אבל על הבישול והאפייה אני לא מוותרת..
מייד כשאני מניחה לפניו את הצלחת, מגיעה, שיחת הטלפון השניה.
״איך את?״ שואלת אותי אמה של פלייר.
*
לפני כמה חודשים היא ביקשה להיפגש איתי בבית הקפה הוורד הכחול.
״כבר חודשים אני עטופת חרטה על הביקור האומלל אצלכם. היה לי קשה לקבל את העובדה שג׳ון המשיך בחייו, בעוד פלייר איננה. בסופו של דבר ג׳ון לא אשם במותה. להיפך, הוא עשה הכל כדי לטפל בה עד נשימתה האחרונה.
לרגע לא עצרתי לחשוב כמה ברת מזל על שהיא השאירה אחרי מזכרת ממנה. ״
״לקח לג׳ון זמן רב להתאושש ממותה,״ אמרתי לה באיפוק.
״אני שמחה שיש לו אותך. ראיתי את התמונות מהחתונה. הילדים נראים כל כך מאושרים לצידך. גם ג׳ון נראה בהן כל כך מאושר, לא כפי שהיה עם בתי.
אני מקווה שיום אחד תסלחו לי, ותאפשרו לי להיות חלק מחייכם.״
הבטתי עליה. היא באמת השתנתה. היא לא דיברה בהתנשאות, הכנות ניבטה מעיניה. כשנפרדנו הבטחתי לה שאשתף את ג׳ון בדברים שאמרה, אבל הבהרתי לה שההחלטה לא בידי.
״לא פשוט לאדם לבקש סליחה, להודות שטעה, בעיקר כשדבריו נאמרו כשהאגו שלט בו,״ אמרתי לג׳ון בערב, כשעמדנו זה לצד זו בחדר האמבטיה וצחצחנו שיניים לפני השינה. ״הרגשתי שהיא באמת מתכוונת לכל מילה.״
״אני סומך עלייך בעיניים עצומות. כבר ראיתי שיש לך טביעת עין טובה כשמדובר באנשים, הוא אמר וחיבק אותי מאחור, כשידו מלטפת את בטני.
״אם כך אזמין אותם לביקור, ניתן להם הזדמנות להוכיח שהם באמת רוצים קשר עם הילדים.״
*
״אני חסרת מנוחה היום. יש לי הרגשה שזה עומד לקרות," אני עונה לה, וגורמת לג'ון להפסיק לעסוק בענייניו ולהביט עליי.
"אני אבטל את הפגישות שלי הבוקר. אני כבר חוזרת אלייך," היא אומרת עוד לפני שאני מספיקה להגיב.
"למה לא אמרת מילה? עכשיו אני מבין מה גרם לך למלא את העגלה בסופר, כשהיינו אמורים רק לקנות חלב ולחם," אומר ג'ון, "תבטיחי לי שלא תנסי להיות גיבורה מדי. מותר ורצוי שתאטי את הקצב."
*
שנתיים עברו
אני מביטה מבעד לחלון. השמש במרום השמים, קרניה מציפים את החדר, עד כי התאורה החיוורת של מנורות הניאון נראית מיותרת.
אני חושבת על כך שהעולם כעת בשיא הטירוף, כל אחד עסוק במטלות יומו, כל כך מנוגד למה שמוטל עליי כעת לעשות.
ג'ון נמצא לצידי, ומלטף את ידי בתנועה מונוטונית. ניכר עליו שהוא נרגש מהמעמד.
הרופאה נכנסת לחדר ואיתה אחות. אין לי מושג מי משתיהן בודקת אותי. אני מתנתקת ממה שקורה מסביבי, ומתרכזת בכאב שמפלח את שיפולי בטני.
"את רוצה שאמך תכנס?" היא שואלת אותי.
'על מה היא מדברת?' אני ממלמלת.
"זו סבתא," נד ג'ון בראשו.
"סבתא שלך?" שואלת בפליאה, "היא נראית צעירה מכדי להיות סבתך."
ג'ון מחייך. "סבתא של הילדים," הוא עונה.
'לא הבנתי,' אומרת האחות, אלא שאז צירי הלחץ מתגברים, והיא מתרכזת בי.
"מזל שלא ילדת בבית," אומרת לי הרופאה. מטון הדיבור שלה אני לא מבינה האם היא גוערת בי, או סתם מציינת עובדה.
"זאת לידה ראשונה שלך?" היא שואלת.
"יש לנו שני בנים ובת," אני עונה.
"אז לידה רביעית, " היא אומרת בטון יבש. אני תוהה איך אישה כמוה עוסקת בנושא כזה, ולא מתרגשת כשעומדים להתחיל חיים חדשים., "אני לא צריכה להסביר לך מה לעשות."
"לידה שניה," אני מתקנת אותה.
תוך דקות נשמע בחלל החדר קול בכיו של התינוק, ואני נושמת לרווחה. "זה מדהים כמה הוא דומה לפיליפ," אומר ג'ון בהתרגשות, "איזה פלא שבתור אישה שלא יכולה ללדת, נולדת לך ילד כזה מושלם," הוא צוחק.
הרופאה מסתכלת עליו בחוסר הבנה. אני רוצה להסביר לה, אבל מרגישה שזה מיותר.
"עכשיו את רוצה שאקרא ל…סבתא?" היא שואלת אותי.
“אני אשמח," אני אומרת.
"אני לא מבינה מי זאת," אומרת האחות.
"זאת לא אימא שלי, אלא… אימא שלי," אני עונה.
"אני מודה שאני לא מבינה כלום. יש לך ארבעה ילדים, אבל זאת רק הלידה השניה שלך, כשבעצם את לא יכולה ללדת, אבל ילדת. את העניין עם הסבתא דווקא הבנתי, את מאומצת," אומרת האחות.
"מאומצת? היא שלי" אומרת אימה של פלייר שנכנס בסערה לחדר, "נכון רוז? בדיוק כפי שפיליפ ואניס הם שלך."
"שיהיה במזל טוב," אומרת האחות. 'לא הבנתי כלום,' היא ממלמלת.
"את לא תמיד צריכה להבין הכל. מה שחשוב זה שהילד נולד בריא. מדהים כמה הוא דומה לאביו," אני שומעת את הרופאה אומרת.
כשנולד בננו לפני שנתיים, ביקש ג'ון לקרוא לו דניאל על שם סבו אותו כל כך אהב. הוא רצה להעניק את השם לפיליפ, אבל פלייר התנגדה.
"בחרתם לו כבר שם?" שואלת אמה של פלייר, כשהיא אוחזת בבננו הרך, ומביטה עליו באהבה.
"תכירי את ריי" אומר לה ג'ון.
דמעות זולגות מעיניה, כשהיא מבינה שבחרנו בשם מאותיות שמה של פלייר. "תודה היא לוחשת ומאמצת את הריי הקטן לליבה.
