"אני מציקה לך?" שואלת בחשש נעמי, "את בטח מאד עסוקה."
"מה פתאום. אני מעדכנת את קורות חיי, כדי שאוכל לקבוע ראיון בקרוב, ואני חושבת איך להתנסח," אני עונה לה.
"בזה אני יכולה לעזור לך," היא אומרת.
"זה קצת מסובך, נדבר על זה אחר כך. בינתיים אני רוצה לשמוע איך מתקדמות ההכנות," אני מראה התעניינות.
"אני יכולה לשלוח לך תמונות?" היא שואלת.
“בטח, את יכולה גם לפתוח את המצלמה, וכך נרגיש שאנחנו יחד," אני מציעה.
אני מחייכת כשאני רואה את נעמי לובשת חולצת טריקו ועליה הדפס שאני לא מצליחה לקרוא, ושיערה אסוף לקוקו קופצני.
"זה נראה ממש מושלם," אני אומרת, כשהיא מעבירה את המצלמה מעל קערות הסלטים שהיא הכינה.
"מרגיש לי שמשהו חסר," היא אומרת.
"תראי כמה צבעוני השיש שלך כעת," אני אומרת, "מה שהייתי אולי מוסיפה זה פרוסות לחם שום.״
"את אלופה! זה בדיוק מה שהיה לי חסר," היא אומרת.
"אני מציעה שתקני שניים שלושה בגטים ותפרסי אותם לפרוסות לא עבות מידי, תברישי עליהם חמאה, ואם אין לך אז שמן זית, ומעליהם תמרחי שכבה של שום כתוש. את לא צריכה להתאמץ. שום כתוש מוכן יעשה את העבודה. כמה דקות בתנור, וזה מוכן."
"תראי את הקינוח," היא אומרת, ומפנה את המצלמה אל המגש שעליו מונחות הצלוחיות.
"אני מבטיחה לך שתקצרי מחמאות. עשית עבודה מושלמת. אני כבר מחכה לשמוע מה יאמרו על הארוחה שהכנת.״
כשהעליתי את הרעיון להזמין את עמיתיי פרופסור אליה יואכים ופרופסור דניאל זינגפלד לארוחת ערב, ענתה לי נעמי שהיא מבטיחה לי שהיא תעשה הכל להצלחת הערב.
היבטתי בה, באישה שאני כל כך אוהב, וחשבתי לעצמי כמה בר מזל אני. הזכרונות החלו מציפים אותי.
*
הייתי מנהל מחלקת לב, כשהוצע לי להתמודד על משרת מנהל בית החולים. מארי, מי שהייתה בימים ההם אישתי, דחתה את הרעיון בזלזול. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא מנעה ממני להגשים חלומות.
הייתי רגיל לכבות את הרגשות, את התשוקות וכמובן החלומות, עד שלא יכולתי יותר לשמוע את התלונות שלה, והודעתי לה שזה נגמר.
חצי שנה אחרי שחתמתי על הסכם הגירושין, ראיתי את נעמי עומדת מול לוח התפריטים בבית הקפה בבית החולים. יופיה הימם אותי, ולא יכולתי להסיר עיניי ממנה.
יותר מחמש עשרה שנים עברו מאז שחיזרתי אחרי אישה, וחששתי שלא אדע איך לדבר איתה.
״מה להזמין לך?״ שאלתי.
היא הביטה עליי לרגע מופתעת. ״אני אשמח לקפוצ׳ינו עם שניים סוכר, ואם אפשר גם מאפה מתוק.״
הקול שלה עשה לי מהפיכה בבטן. היה בו רוך שלא הייתי רגיל לו, כל כך שונה מהטון הפוקד של מארי גרושתי.
״למדי אותי איזה עוגות את אוהבת,״ ביקשתי.
״תבחר בשבילי,״ היא ענתה, והלכה לבחור מקום לשבת. למדתי שהיא אוהבת לשבת ליד החלון שצופה על המדשאה בחזית הבניין.
הרגשתי שאני חייב לספר לה הכל. כך מצאתי אותי תוך עשר דקות מספר לה שאני גרוש, אב לילדה שלא רוצה קשר איתי, ובן ארבעים ושתיים.
״אתה ממש קשיש, אתה חמש עשרה יותר מבוגר ממני,״ היא אמרה, ״אני באמת לא יודעת אם יש לי בכלל על מה לדבר איתך," היא אמרה לי ברצינות תהומית.
"אני מצטער שגזלתי מזמנך," אמרתי לה וקמתי ללכת.
"אני אצטער עוד יותר אם מה שסיפרת לי הוא הגורם לכך שלא אראה אותך יותר," היא אמרה, "חשבתי שגזלת את זמני, כפי שאתה מכנה זאת, כדי לומר לי שלמרות הכל אתה מעוניין בקשר איתי." הבטתי עליה מבולבל.
"התחלת לדבר איתי רק כי אני יפה?" היא המשיכה.
"יש בך משהו מעבר ליופי החיצוני. שלא תביני לא נכון, אני חושבת שאת יפיפיה ומושכת מאד, אבל אני רואה מעבר לזה," אמרתי.
"אני שמחה שסיפרת לי את הכל. אני לא אוהבת לגלות דברים אחרי שאני בקשר עם מישהו. אני מציעה שתשפוך כל מה שיש לך לומר עליה, ואחר כך לא נדבר עליה יותר," היא אמרה, ואני ידעתי שהיא האישה שחיפשתי כל חיי.
לא היה לי ספק שהנשים של חבריי ירבו לדבר על מארי, וידעתי שאין לי מה לחשוש מתגובתה של נעמי, שכן היא יודעת את כל האמת.
*
אני מקדים לחזור הביתה. השולחן הגדול בחדר האוכל הרשמי של הבית כבר ערוך. אני מביט בו משתהה. הוא נראה כאילו יצא מירחון לעיצוב הבית. שתי צלחות לבנות בעלות עיטור של פרחים בצבע כסף, מונחות זו על גבי זו לפני כל כסא, גם כוסות היין מעוטרות באותה דוגמה, ומעניקות לשולחן מראה מאד חגיגי, כשמנורות השנדליר מנצנצות מעל. לימינן של הצלחות מונח הסכום בתוך מפיות בד לבנות, שעליהן ראשי התיבות של שמותינו R & N.
לחגיגיות מוסיפים שני אגרטלים שבהם פרחים בשלל צבעים, ונרות המדיפים ריח של פרחי יסמין.
"את מדהימה," אני אומר לנעמי, "אני מודה שאני חסר מילים, ולחשוב שנתתי לך התראה קצרה. אני לא יודע איך עשית את זה."
"ברור לך שאני במבחן היום, ולא רק, אלא ידווחו עליי," היא אומרת, "כמה פעמים לדעתך הן תזכרנה את שמה של מארי?"
נעמי שולחת לי מסרון ושואלת האם אני ערה.
"חיכיתי לטלפון שלך. אני בטוחה שיש לך הרבה מה לספר לי," אני עונה לה.
"את לא מבינה כמה צדקתי בכל מילה," היא צוחקת.
"תני לי לנחש, הם הזכירו את השם מארי מעל מאה פעם," אני אומרת.
"אני מניחה שאת צודקת. היית צריכה צריכה לראות איך בכל נושא הן הזכירו את שמה. כמובן שהן דיברו על זה שרוי עזב אותה בגללי.
רוי סיפר להן שהוא הכיר אותי כשהיה כבר חצי שנה גרוש, ולעומת זאת ביום שהוא אמר לה שהוא רוצה להתגרש, הוא מצא אותה במיטה עם גבר אחר. היא יכולה לספר סיפורים לבת שלה עליו, אבל הכל שקר, מה גם שהוא בספק שהיא בתו.
כמובן שהן דיברו על כך שאינו משלם מזונות. הוא סיפר להן שהיא דרשה מראש שני מיליון כדי לחתום על הגט, וויתרה על מזונות. את כבר מבינה איזה ערב עברנו.״
“אני כבר מבינה שהיה להן קשה להודות שהארוחה הייתה מושלמת,״ אני אומרת.
״דווקא קיבלתי מחמאות, ונשאלתי באיזה קייטרינג השתמשתי,״ נעמי צוחקת, "בדיוק כפי שאמרת. אני שמחה שהיכנת אותי לזה. כמובן שהן לא האמינו לי שאני בישלתי הכל בעצמי.
רוי ניצל את ההזדמנות לומר להן שהוא התחתן עם מארי רק בגלל שהוא הכניס אותה להיריון, וכי היא לא מסוגלת להכין אפילו חביתה בלי שתשרוף אותה. טעויות עושים רק פעם אחת, הוא אמר, והירבה לשבח את הבישולים שלי.
אבל הן בשלהן. ואז עשיתי בדיוק מה שהצעת לי הבאתי את התבנית המלוכלכת בה היו עדיין שרידי האפיה של הסלמון, ועל זה לא היה להן מה לומר.
אשתו של פרופסור יואכים ביקשה ללכת לשירותים, והשניה אמרה שתצטרף אליה. כשהבחנתי בטלפון הנייד בידה, מייד הבנתי ועקבתי במבטי אחריהן. ראיתי שבמקום ללכת לשירותי האורחים בכניסה, הן פנו לעבר הקומה העליונה.
״אני מצטערת לקלקל לכן,״ אמרתי בקול שהגברים ישמעו, ״אבל שירותי האורחים נמצאים בקומה הזאת. אני מבטיחה לכן שהם נקיים ונודפי ריח בריזת ים.״
הן הביטו עלי בהתנשאות, ופנו לכיוון עליו הצבעתי. אבל אני לא ויתרתי. הבטתי לרגע על רוי, שחייך אליי ונד בראשו כמסמן שהוא מבין. ״תוכלו למסור למארי שלא אפשרתי לכן לצלם את חדר השינה שלנו, אבל הבטחתי לכן, שבניגוד אליה, בעלי ואני ישנים יחד במיטת הקינג סייז הנוחה שלנו.״
החברים של רוי היו נבוכים ממה שקרה.
״אחרי שנים של נישואים עקרים ללא אהבה, ועם ילדה שלא רוצה איתי קשר בגלל שאמה הרעילה אותה נגדי, ילדה שיש לי סיבה להאמין שהיא לא בתי הביולוגית, אני סוף סוף מאושר."
"לא חשבתי שאתם לא תשמחו בשמחתי,״ המשיך רוי, ״מסתבר שטעיתי. אני מניח נעמי שהם כבר לא ישארו לקינוח. אין לי רצון לשמוע יותר איך מארי ידעה תמיד לבחור קינוחים טובים, ושלא יתכן שנעמי הכינה אותם בעצמה.״
״אמנם ראית מי חבריו, אבל ראית שהוא איתך לאורך כל הדרך,״ אני אומרת לה, ״וזה העיקר. תודה שהתקשרת, נדבר בבוקר.״
״אני עובדת משמרת ערב, אולי נפגש לקפה?״ שואל נעמי.
״אני אשמח, אגיע לעיר בתשע,״ אני עונה.
למחרת בבוקר
״מה שלומך ילדה אהובה?״ שואל אותי אבא שמתקשר כמידי בוקר.
״כבר יש לי כמה חברים,״ אני מספרת לו.
״מה שלא מפליא אותי בכלל. אמנם אני אביך, ויש מי שיאמר שאני לא אובייקטיבי כשאני אומר שבעיניי את אישה מדהימה, אבל אני יודע שאני לא היחיד שחושב כך.״
״אני זקוקה לעזרתך אבא. אני מבקשת שתתקשר לאוניברסיטה, ותאמר להם שלא אהיה בניו יורק בעשרים ושמונה לחודש, זה היום של מבחן הגמר שלי,״ אני מתחילה לומר.
״את מוכנה למבחן?״ הוא שואל.
״אני מוכנה להיבחן אפילו היום,״ אני עונה, ״סיימתי לעשות חזרה על כל החומר.״
״אם כך אדבר עם הדיקן של בית הספר לרפואה, ואחזור אלייך,״ אומר אבא.
אנחנו מסיימים את השיחה ואני ניגשת להתארגן לקראת הפגישה שלי עם נעמי. אני מרגישה בחילה, ואין לי חשק לרדת לחדר האוכל. אני מתנחמת בכך שעוד שעה כבר ארגיש טוב יותר, לפחות כך למדתי מהיומיים האחרונים. לשמחתי אני לא מקיאה, אבל עדיין מרגישה שמשהו עובר עליי.
שעתיים אחרי, אני מגיעה לעיר, אחרי שאני מרגישה מאוששת. אני מגיעה לכתובת ששלחה לי נעמי, ומתפעלת מהחזית של בית הקפה. אמנם הוא קטן ואינטימי, אבל ניכר שהוקדשה תשומת לב רבה לכל פרט. כך לפחות זה נראה מבחוץ. נעמי כבר מחכה לי בחוץ, ומסמנת לי היכן לחנות.
למרות שזה יום יפה, נעמי בוחרת לשבת בפנים ולא בפטיו בצופה על הרחוב.
״אמש פטפטנו רק עליי, לא שאלתי מה איתך, משהו חדש?״
לפני שאני מספיקה לענות, אבא מתקשר. ״הקדימו לך את המבחן לשמיני לחודש שזה השבוע. עלייך להיות בתשע בבוקר בפקולטה. את תבחני בעל פה על ידי כמה מהמורים שלך. התחייבתי בשמך שלא תמסרי מידע לאיש על תוכן המבחן. הם מצפים לאישורך.״
״תאמר להם שאגיע,״ אני אומרת.
״את נראית שמחה,״ נעמי מסתכלת עליי בעיון.
"אמורה להיות לי בחינת גמר בסוף החודש. אבי הצליח לסדר שאבחן בשמיני לחודש, מה שיאפשר לי לא לראות את עמיתיי ללימודים. זה בדיוק מה שרציתי,״ אני מסבירה לה, ״הבחינה בשעה תשע בבוקר. עכשיו השאלה איך אני מגיעה לניו יורק.״
״אני אסיע אותך. לא יזיק לי יום חופש בניו יורק,״ אומרת נעמי. אני מודה שאני מופתעת. אמנם רק היכרנו, אבל אני מרגישה שאנחנו מכירות כבר שנים.
"אל תסתכלי עליי כך. אני בטוחה שאת היית עושה אותו דבר עבורי. את יודעת לא הייתי שורדת את הערב אתמול, בלי העזרה שלך.״
״אני מדמיינת את פניהן של הנשים בזמן שהראית להן את התבנית בה הכנת את הסלמון,״ אני מחייכת.
״רוי סיפר להן שבפעם הראשונה שנשארתי לישון אצלו, הכנתי לו ארוחת בוקר. הוא היה משוכנע שהזמנתי אותה מבית הקפה הסמוך, שכן היה רגיל לאישה שלא יודעת לבשל.
בלי לחשוב פעמיים, הוצאתי את הפח ממקומו מתחת לכיור, והראיתי לו את קליפות הביצים השבורות. ,אתן רוצות שאביא את הפח מהמטבח?" הוא שאל אותן והעמיד פנים שהוא קם להביאו.
אני חייבת להודות שזה היה ערב הזוי.
אחר כך שקעתי עם חבריו בשיחה, והם עזבו בשעה אחת עשרה! פחדתי שאת כבר ישנה, וכל כך רציתי לשתף אותך בחוויותיי.״
״אני שמחה שהתקשרת,״ אני אומרת לה.
אני מנסה להתאפס, לומר לעצמי שאני חייב לשכוח אותה.
*
"יש הרבה דגים בים," אמר לי פעם חברי כריסטיאן, "בעצם אני מתכוון לדגות. אחת הלכה, תשחה אליך מייד אחרת." את המילים הוא אמר כדי לנחם את אחד מחברנו שחווה פרידה.
"אני לא מבין איך גבר יכול להיות על כך שבור מאישה מזדיינת שבגדה בו," הוא לחש לי.
"מאין לי לדעת," עניתי לו, שכן מעולם לא הייתי מאוהב במישהי.
אני נזכר בשיחה ההיא, ויודע שאני לא רוצה שאף אחת תשחה לעברי, רק ריילי, האחת שמעולם לא באמת אהבה אותי, ולכן גם לא תחזור.
*
הזמן עובר. במשך השבוע אני משקיע שעות רבות בעבודה. ד"ר בלייר שינה את פניו מאז שריילי עזבה, והוא שוב חביב וקרוב אליי. לפחות כך הוא חושב.
*
"היא לא שווה את קצה הנעל שלך," הוא אמר בהתנשאות, כאילו בו מדובר. "שמעתי שהיא פשוט ברחה מניו יורק, כשהבינה שהיא לא תצליח לגרום לך להתחתן איתה. הרי זה כל מה שאישה רוצה. היא מפעילה עליך את קסמיה, היא תעשה הכל כדי לתת לך להאמין שאתה אביר חלומותיה, ואז היא תתקע את המסמר בארון הקבורה שלך. אתה בר מזל, ניצלת ברגע האחרון."
"אם אתה אומר," אני פלטתי, מעמיד פנים שזה לא נוגע בי בכלל.
'אז למה זה כל כך כואב, אם זאת הייתה רק תרמית?" אני חושב לעצמי.
*
בסופי השבוע אני יוצא עם חברים לפאבים ושותה. הימים בהם אינני עובד, קשים עליי במיוחד, ואני מוחק אותם בעזרת שתיה. בפאב אני שותה במידה, אבל כשאני חוזר הביתה אני ממשיך לשתות עד שאני מגיע למצב שאני כמעט ללא הכרה.
השינה לא נופלת עליי בקלות. אני משחק שעות עם המשחקים שלה בטאבלט, ורגע לפני שנעצמות עיניי, אני מחבק את הכרית שלה, למרות שהחלפתי את המצעים כשעזבה, ואין עליהם את הריח שלה.
מידי בוקר אני סופר את הימים עד לעשרים ושמונה לחודש. 'למה אתה עושה את זה לעצמך?' אני גוער בעצמי מידי יום, אבל לא יכול להפסיק.
כאשר מגיע הזמן לשיבוץ של השבוע החדש, אני מבקש יום חופש ותמורתו אני עובד שני לילות ברציפות. 'עדיף שאגיע מותש ליום הזה, ואולי אוכל לעצור מבעד עצמי להגיע לאוניברסיטה. ברור לי שזה לא יקרה.'
עשרים ושמונה לחודש מגיע סוף סוף.
אני מסיים את המשמרת בשבע בבוקר, וממהר noלדירתי כדי להתארגן.
ריילי אוהבת ג'ינס, ולכן אני בוחר ללבוש ג'ינס בצבע כחול כהה, ומתאים לו חולצת טריקו בעלת שרוול ארוך בצבע אפור עכבר המדגישה את צבע עיניי.
אני ניגש להתגלח, ויכול לדמיין אותה עומדת מאחורי ונהנית. אני בוחר את הצוואר שלי. לפני שבוע ברגע של חוסר ריכוז חתכתי את עצמי בזמן הגילוח. אני שמח לראות שלא נשאר סימן.
שוב תוקפת אותי בחילה. מזה כמה ימים ברצף שזה קורה. הבחילה עוברת אחרי שעה שעתיים, אבל זה בהחלט מטריד.
אני מחליט לא לחכות עד שהבחילה תעבור. אני לא רוצה לפספס את ההגעה שלה למבחן, ויוצא מייד לכיוון האוניברסיטה.
אני מגיע שעה לפני הזמן. לנגד עיניי מתחילים להגיע הסטודנטים הנרגשים. המתח ניכר על פניהם. אני מתפלא לראות שכמות הנבחנים קטנה מזאת שהייתה במחזור שלי.
אני עומד מרחוק ובוחן אותם. אני רואה את ד"ר נואה, חברה הקרוב של ריילי נכנס למבחן. המבט על פניו מקרין חוסר ביטחון.
הזמן זוחל וכבר תשע וחצי. ריילי עדיין לא הגיעה. אני יוצא מדעתי.
אני פוגש מרצים שלימדו אותי, והם עוצרים לדבר איתי על מעשיי היום. "תמיד ידעתי שתגיע רחוק," אומרת לי הדיקן. לשמחתי הוא לא שואל אותי מדוע אני כאן.
"היום זה יום בחינת הגמר," הוא משתף אותי, "זאת השנה הראשונה שיש מספר כזה נמוך שניגש לבחינות. אני תוהה מה גרם לכך," הוא אומר לי מהורהר.
אני רוצה לשאול אותו מה קורה עם ריילי, אבל נמנע.
דלת אולם המבחנים נפתחת, וד"ר נואה יוצא ממנו בסערה. "המבחן היה קשה מאד," הוא רוטן, "עברתי על כל המבחנים בשנים קודמות, ואף אחד לא היה ברמה כל כך קשה." הוא אומר לדיקן.
ואז הוא מבחין בי.
"כמה לא מפתיע," הוא פולט לעברי בזלזול, "שהיא לא היא הגיעה למבחן."
