אני מספרת לאלכסיס על מה שקרה מכון לאומנויות הלחימה. "את קולטת שהם היו בטוחות שאני מסתכלת על תמונות של גברים, כדי להתגרות? לו רק ידעו כמה הזעתי כדי להגיע לשלמות של כל תמונה."
"אני לא מבינה למה לא אמרת להם מי את?" שואלת אלכסיס בתמימות.
"כי זה לא קשור. אני לא צריכה שיחסן אליי ישתנה רק בגלל שאני שולטת על אימפריה של ירחון האופנה בין המובילים בעולם.
תמיד יש להן מה להעיר על מה שאני לובשת. כבר נאמר לי שאני לובשת חיקוי עלוב של מיו מילאן," אני משתפת אותה.
"איזו אישה שמכבדת את עצמה לא יודעת לזהות את הסמל המקורי של מיו מילאן?" אלכסיס נוחרת בבוז . "זה שמזכיר לי שליאה רוטשילד התקשרה וביקשה שאמסור לך שהיא מבקשת שתודיעי לה מתי את יכולה לצלם את הליין החדש של הלנז'רי החדש שנקרא…תני לי לבדוק… מלכת המדבר. שמעת עליו?"
"איזה יופי שהיא קיבלה אותו כבר. מדובר בלינז'רי בצבע של אדמת המדבר. מין צהוב קרם כזה. אני כבר סקרנית לראות אותו, מעניין אם היא תבחר בדוגמנית כהת עור. מה שבטוח זה שאני ארכוש לי סט כזה," אני אומרת לאלכסיס, וכבר מתחילה לתכנן את הרקע לתמונות.
"היא אמרה שליב סאמר נמצאת בצילומים עם דוגמניות הבית במילאנו, ותשמח אם יש לך רעיון את מי להזמין לצילומים."
"אני אחשוב על זה. בינתיים עליי להתכונן לשיעור הראשון שלי בסטודיו לריקוד," אני אומרת.
"נכון, שכחתי לגמרי שאת מתחילה השבוע," היא עונה לי.
"תדאגי לכתבות הקשורות לשחקנים. אני סקרנית לראות מה יכתבו עליהם. אני מקווה שהם הבינו את רוח הדברים, ולא יכתבו לי כתבות צהובות מידי. אני ממש לא אוהבת להתערב לכותבים בכתיבה שלהם."
״יש לי רכילות לספר לך. אני יודעת שאת לא אוהבת לדבר על אנשים מאחורי גבם, אבל את זאת אני חייבת שתשמעי," אומרת אלכסיס ולא מחכה לתגובה שלי, "חברה שלי עובדת כמזכירה באחד העיתונים, וכיוון שהבטחתי לך לא לרכל, אז אשמיט את שמו. מסתבר שדיליה באה לראיון, וסיפרה להם שהיא עובדת כעת על כתבה בקשר לשחקני בייסבול. העורך של העיתון אמר לה שהוא לא אוהב כתבים שגונבים רעיונות מעיתון אחר, ולא קיבל אותה לעבודה, ולא רק אלא אמר שידאג שגם אחרים לא יקבלו אותה."
אני צוחקת. אני יודעת בדיוק באיזה עורך מדובר. "הוא חייב לי, אני נמנעתי יותר מפעם אחת, לפרסם משהו שהוא עבד עליו. אני שמחה לראות שהוא שומר עליי."
"אז ידעת על זה? ואני התפתלתי אם לספר לך או לא," אומרת אלכסיס. ניכר עליה שהיא מרגישה הקלה.
"אני בסטודיו לריקוד אם מחפשים אותי," אני אומרת. מייד כשדורכת כף רגלי בסטודיו, מתעוררים בי כל הזיכרונות.
*
״נו באמת לילי, את יודעת כמה שעות צריך להשקיע בחזרות כדי להיות בלרינה?״ שאלה אימי, ״זה שאת אוהבת לרקוד זה נפלא, אבל…״
״פליז מאמי, תרשי לי ללכת לאודישן,״ לא הרפיתי.
״אני לא מבין למה את מתעקשת,״ אמר לה אבא, ״תני לה ללכת.״
״אני רוצה למנוע ממנה את מפח הנפש כשתגלה ש…״ ענתה לו אימא.
״תני לה,״ פסק אבא בהחלטיות.
אימא נעתרה לו והסיעה אותי לאולם מבחני הקבלה לבלט המלכותי של ניו יורק.
אימא קבעה עם חברה בבית קפה מייד אחרי המבחן. להפתעתה, לא רק שעברתי את המבחן בהצלחה, אלא נדרשתי להישאר למבחנים נוספים.
אחרי שש שעות מפרכות, נקראתי עם אימא לדבר עם מנהלת הלהקה. ״הבת שלך היא כשרון נדיר. אני צריכה את הסכמתך לצרף אותה ללהקה.״
אימא חייכה מאושרת. ״היא בהחלט משהו מיוחד.״
״אני רוצה שתדעי שתמיד האמנתי בך, רק רציתי למנוע ממך את האכזבה למקרה שלא תתקבלי.״ ראיתי את הכנות בעיניה, והאמנתי לה.
מאז אותו יום, היא נהגה להביא אותי לחזרות, והמפגשים עם החברות היו תמיד בעדיפות שניה.
עד היום זכורות לי פניה הזוהרות בזמן שקדתי קידה לעיני אולם מלא עד אפס מקום, לאחר שהופעתי לראשונה כפרימה בלרינה, בגיל שבע עשרה וחצי בלבד.
אני מרגישה את אותם פרפרי הבטן בועטים בי, כשאני חושבת על הבנות הקטנות שעומדות להיכנס לראשונה בחייהן לשיעור ריקוד.
*
אני מופתעת לראות על הקירות תמונות שלי מהימים באקדמיה לבלט המלכותי של ניו יורק.
"סיפרתי למורה שלנו שאת רכשת את הזכויות בדרך הריקוד," אומרת לי סשה, "והיא מייד שלפה תמונות שלך מארכיון. היא אמרה לי בהתרגשות שאת הבטחת לה שיום אחד תחזרי לרקוד. מהתמונות שהיא שלחה בחרנו את אלה שאת רואה על הקיר. אני מודה שהיה לי מאד קשה לבחור."
סשה לוקחת אותי לאולם הראשי של החוג לבלט קלאסי. אני חולצת את נעליי, וניגשת לבר. אני זוכרת את תרגילי החימום, כאילו רק אתמול עשיתי אותם לאחרונה.
אחר כך אני מפעילה את הרשימה ששמורה לי בענן, רשימת בת עשור, ומתחילה לרקוד. המורות האחרות מסתכלות עליי משתהות. "לא להאמין שהיא לא רקדה עשר שנים," אני שומעת אותן מתלחשות.
שום דבר לא קיים כעת בעולמי, רק הצלילים שעושים אהבה עם כל תא בגופי, ומעוררים אותי שוב לחיים. אני יודעת שאם לא הייתי עוזבת אותו, כל זה היה נשאר בגדר חלון, ומודה על כך, שלמרות כל הקשיים, אני פה.
כשמוסיקה מסתיימת, אני זוכה למחיאות כפיים סוערות, מה שגורם לי לקוד קידה.
"את פשוט מדהימה," אומר לי סשה בהתלהבות, "את יחידה במינך."
אני מביטה עליה באיפוק, בוחנת האם המילים שלה באות מהלב, או שהיא רוצה למצוא חן בעיניי.
*
למרות שהייתי הרקדנית הבכירה של הלהקה, מעולם לא הסתכלתי על הרקדניות האחרות בהתנשאות. הערכתי את העבודה הקשה שהן השקיעו בחזרות, והודיתי על מזלי הטוב שנבחרתי להיות הרקדנית המובילה.
האמנתי שהרקדניות מחזירות לי ביחסן החם, כיוון שכך נהגתי כלפיהן.
עכשיו הזמן לראות אם צדקתי.
*
"תמיד נהגת בנו כשוות, ועודדת אותנו להצטיין, אנחנו נעשה הכל למען הצלחת הסטודיו," אומרת מאיה, וסשה מסמנת בראשה שהיא מסכימה לדבריה.
"אני יודעת שזה היה הימור לקחת את הסטודיו הכושל הזה, אבל אני מאמינה שיחד נוכל להרים אותו לגבהים, ואם לא, לפחות ניסינו" אני אומרת להן.
האימונים במכון מידי יום עוזרים לי להתרכז, ואני קוטף השבוע חוזה שרק יכולתי לחלום עליו. "יש בך משהו," אומר לי מר אנדרסון, "שגורם לי להרגיש שאתה האדם הנכון לבצע את המשימה עבורי, למרות שהמחיר שלך גבוה בהרבה ממתחריך."
"אני מודה שאינני נוהג לערוך סקר עם מי שמתחרה איתי. אני יכול להבטיח לך דבר אחד, כשאני רושם מספר על הנייר, זה מספר שאני שלם איתו. לא תשמע ממני אחר כך תירוצים למה יש להוסיף לסעיף זה או אחר בגלל ש…" אני אומר לו בבטחון, למרות שאני מודע לכך שהמחיר שקבעתי מאד גבוה, והרווח שלי הוא עצום.
"אתה צודק. אני ביקשתי הצעה לביצוע העבודה, אין זה ענייני מה הרווח שלך. אני מניח שאתה מכיר את האופן בו מנהלים מתחריך משא ומתן," אומר מר אנדרסון, "אני מקנא בקור הרוח בו אתה מתנהל מולי. מה הסוד שלך?"
"אני מאמין," אני עונה לו בכנות, "שהעובדה שאני מתאמן כל יום, דווקא בשעת הפסקת הצהריים, תורמת לכושר הריכוז שלי," אני שולף תשובה שאני מאמין בה.
"מעניין," הוא אומר מהורהר.
שתיקה משתררת בינינו, ואני רואה את מבטו נודד ממני לעבר החלון הגדול מאחורי, אותו חלון שאני נוהג לעמוד מולו ולהשקיף על העיר, כשאני מחפש פתרונות לבעיה שמתעוררת.
הימים מתחילים להתקרר. מערכת החימום מתעוררת לחיים, ומשמיעה קול של התנעת המערכת, לאחר שהטרמוסטט השולט עליה מבחין בכך שהאוויר התקרר יתר על מידה. קולה מפר את השקט.
"מותר לי לשאול באיזה פעילות את העוסק?" מבטו שוב מופנה אליי, והוא חד וחוקר.
"אני מתאמן במכון לאומנויות הלחימה. אני שולט בענפים שונים, ומתאמן בהתאם למי שמתאמן איתי, שבדרך כלל זה בעל המכון," אני עונה לו.
אני רואה שהמבט בעיניו משתנה. הוא חושק את לסתותיו. "בוא ניגש ישר לעניין. החוזה הוא שלך," הוא אומר וחותם עליו לנגד עיניי.
"ועכשיו אני רוצה לבקש משהו אישי," הוא אומר.
שום דבר לא מכין אותי למה שמר אנדרסון עומד לומר לי.
*
"אני חייל משוחרר. נלחמתי באזורים מוכי מלחמה. חיי היו בסכנה במשך חודשים רבים. חייתי בהישרדות, וסירבתי לחשוב על האפשרות שאפגע.
כמובן שהייתי קצין ממושמע, שדבק בכל הכללים, בלי לסטות מהם, בלי לעגל פינות, ולכאורה לא הייתה סיבה שיקרה לי משהו.
חשבתי שהעובדה שחזרתי שלם ובריא, תאפשר לי לחזור לחיים.
אתה מבין, אני חי בעולם של מחשבים, רק בגלל שאני לא מסוגל להיות עם בני אדם."
*
אני מקשיב לו בשתיקה, מופתע מגילוי הלב שלו, ומנסה להבין למה בעצם הוא מספר לי זאת. "אני רוצה לחזור לחיים. אתה מוכן לאמן אותי?"
"אני מציע שנתאמן יחד,"אני עונה, "לא כמאמן, אלא כשני חברים. מתאים לך להיפגש ביום חמישי?"
שוב יום חמישי .
הצוותים שלי עובדים על הפרוייקט החדש. כל אחד קיבל רק חלק ממנו. אני עדיין נוהג משנה זהירות בכל מה שקשור לסודות של החברה שלי.
אני מסיים היום מוקדם מהרגיל, ונוסע להיפגש עם מר אנדרסון. כשאני נכנס לחניון אני מבחין בו עומד ליד דלת הכניסה הכפולה. הוא נראה שונה מאיך שנראה כשנפגשנו. החליפה נעלמה, והוא לבוש בגדי ספורט.
אני מחנה את הרכב, ותוהה האם הייתי צריך לנהוג כמוהו, ולהחליף בגדים במשרד. אני קובע שלא. הרי איש במשרד לא יודע מה אני עושה כשאיני במשרד, מבחינתם אני יוצא לפגישה, וטוב שכך.
*
אני בוחר את העובדים שלי בקפידה, ולאחר מספר ראיונות, והמלצת מחלקת כח אדם, אני דורש לערוך גם ראיון בעצמי.
אני שמח לדעת שאיש מהם אינו מתעניין בחיי הפרטיים יותר מדי. כמובן שכולם יודעים שאני אלמן עם ילדה קטנה, אבל מעולם לא נשאלתי על ידם שאלות אישיות. אולי הם מדברים מאחורי גבי, אבל אליי לא הגיעו השמועות על כך.
ובכל זאת, על מעשיי בהפסקות הצהריים ובימי חמישי, אני שומר לעצמי.
*
"מר אנדרסון, אני שמח שהגעת," אני אומר לו כשאנחנו נכנסים למכון ופונים לחדרי ההלבשה.
"מקסוול, זה שמי, אני מעדיף מקס," הוא אומר.
"אני מבין אותך. גם אני מעדיף שיקראו לי בשמי ולא מר וושינגטון," אני אומר.
אני מתחיל לפשוט מעליי את החליפה, ומחליף למכנסי אימון. כיוון שאני לא בשיעור כעת, אני משאיר את פלג גופי העליון חשוף. אני קולט שמקס בוהה בחזה החשוף שלי, ומביט עלי בשאלה. "כך אני נוהג להתאמן, אבל אם זה מפריע לך…" אני מוציא מהתיק שלי גופיה, ורוצה ללבוש אותה.
"אתה לא מבין," הוא ממלמל.
"תסביר לי," אני מבקש.
"אני לא מרגיש בנוח לפשוט מעליי את החולצה," הוא אומר.
"זה בסדר, אתה לא חייב," אני אומר, ובכל זאת הוא מוריד אותה.
"אני כל הזמן אומר שחזרתי שלם," הוא אומר ומצביע על הצלקות שעל גופו, "אבל זה שקר. העובדה שלא נכרת איבר מגופי, לא מעיד על כך שלא נפצעתי, ויותר מפעם אחת. זה מפריע לך שאני ללא חולצה?" הוא שואל.
"ממש לא," אני עונה ומתחיל לצאת לעבר אולם האימונים.
"מה שהתכוונתי לשאול אותך, אם זה נראה…" אני לא נותן לו לסיים את המשפט.
"אני מצטער על מה שקרה לך, אבל זה לא משנה דבר ממה שאני חושב עליך. בוא נלך לשחרר את הלחץ וכל השריטות שבלב," אני אומר.
"תודה," הוא ממלמל, "פחדתי שתרתע כשתראה אותי כך."
"אני לא מבין למה," אני עונה ועולה על המזרון, "בוא נתחיל בתרגילי חימום."
אני כבר מבין שהבעיה שלו היא הבטחון העצמי שלו, ולכן לוקח על עצמי להיות המאמן שלו יותר מאשר מתחרה שלו.
אחרי שעה, שנינו יורדים מהמזרון. מקס מזיע ומותש, אבל על פניו מסתמן חיוך. "אתה לא יודע אולי, אבל אתה מציל את חיי." המילים שלו מרגשות אותי.
"ניפגש שבוע הבא?" אני שואל.
"מבטיח להיות בזמן," הוא אומר, ונכנס להתקלח.
היות ואני זה הדרכתי אותו, ולא הייתי חלק מהאימון, כל שעליי לעשות זה ללבוש את הגופיה, להיכנס לשיעור עם הבנים.
הקראת השמות מראה שכולם כאן, אבל ברגע שאני מתחיל בתרגילי החימום הפטפטת מתחילה. אני מעיף מבט לעברן של האימהות. אימו של ריף לא נמצאת ביניהן, ואני תוהה האם ההצקות שלהן גרמו לה לא להגיע היום.
אני מחזיר מבטי, ומסתכל על ריף. האו נראה רגוע לגמרי. אני נזכר בשאלה שלו מדוע היא לא מספרת להן. 'מה היא אמורה לספר שישנה את דעתן?'
שוב אני מעמיד את ריף להתחרות ברון. כמה לא מפליא שאימו אומרת שריף תוקף את בנה.
"אני לא מבין מה את חושבת שאמור לקרות בשיעורים האלה? את כנראה לא מבינה את המטרה שלשמה הבנים שלכן מתאמנים כאן. אני צריך לספר לך איך נראה העולם בחוץ? הבריונים לא חסים על ילדים שמפגינים חולשה, לשם כך עליהם ללמוד להגן על עצמם, אבל לא רק, אלא ללמוד לא לשדר פחד.
ליאם מתערב. אני רואה את סבלנותו פוקעת. הוא קורא לאדם, אחד המדריכים הבכירים של הנוער. "שמו ריף, אני מבקש שתבחן אותו."
ריף מעיף מבט לעבר הספסל עליו יושבות האימהות. מבטו נודד לאורך כל הספסלים. בתזמון מושלם נכנסת אימו לאולם.
ריף עוצם את עיניו, נושם עמוק. כבר ראיתי אותו בעבר עושה זאת. אני מעיף מבט מהיר על אימו, אלא שהיא לא מסמן לו כלום. "אני מוכן להיבחן," הוא אומר בקול רם.
להפתעתי אדם מראה לו תרגיל מורכב, משהו שעדיין לא למדנו. "עכשיו תורך ריף," הוא אומר לו.
כל העיניים נשואות אל ריף. הוא מזדקף, ומבצע את התנועות בצורה מדוייקת.
"רון תעלה למזרון," אומר ליאם.
"אתה לא מצפה שאני אעשה את התרגיל הזה," רוטן רון.
"דווקא כן," אומר ליאם, "אדם, הוא שלך."
התרגיל שמדגים אדם, אינו קרוב לרמת התרגיל שהוא הראה לריף, ובכל זאת רון נרתע, ולא מסוגל לבצע את התרגיל.
ריף מפתיע אותי, כשהוא עולה למזרון. "ריף" אני קורא לו.
"אני מבקש שתתן לי רגע," אומר ריף. הוא נעמד מול רון.
"תסתכל עליי רון," הוא אומר לו, "תנשום עמוק, ותשכח שיש פה עוד אנשים פרט לי."
רון פותח את הפה לומר משהו, אבל משתתק. "תנשום עמוק, ותנשוף," ממשיך ריף.
"עכשיו תעקוב אחריי," ממשיך ריף. הוא מבצע את התנועה באיטיות. "אתה רואה איך הידיים שלי משתלבות זו בזו. עכשיו אתה."
רון מרוכז בדבריו וחוזר על התנועה בצורה מושלמת.
"תזכור איך הידיים שלך השתלבו, אלא שהפעם תגביר את הקצב. יש מולך ילד שרוצה לקחת ממך משהו שחשוב לך, תגן על עצמך. תזכור אתה לא תוקף אותו, רק מראה לו שאתה לא מפחד."
ריף נעמד מולו, ונותן לרון לבצע עליו את התרגיל, שמסתיים בכך שרון מפיל אותו על המזרון.
אנחנו עומדים שלושה מאמנים בוגרים, ליאם, אדם ואני, ורואים איך ריף הצליח להפוך את רון מאויב מושבע שלו, למתחרה שווה.
"תמיד תזכור לנשום עמוק ולנשוף. זה יעזור לך להתעלם מכל הרעשים מסביב," אומר ריף. אין לי ספק למה הוא מתכוון, אם כי אני לא בטוח שרון הבין את הציניות שבדבריו. אני מלא הערכה לילד הזה.
"עברת את המבחן ריף," אומר אדם, "אני מאשר לך לעבור לקבוצה המתקדמת יותר."
"אני צריך אותו בקבוצה," אומר רון, אני לא מופתע מדבריו.
אני מסתכל על אמו של רון. "אני מקווה שלמדתן משהו," אני אומר לאימהות, אבל נמנע מלהביט על אימו של ריף. אין לי ספק שאיני צריך להסביר לה איזה ילד מיוחד יש לה.
