אני מרגישה הקלה, כעת כשיש לי רכב, גם אם הוא שכור.
למרות שזה רק פרט אחד ברשימה הארוכה שלי, אני מרגישה שלפחות אני לא תלויה באיש.
*
״אני לא מבין למה את לא נותנת לי לשלם עבורך,״ אמר צ׳ארלי ששילם עבורי בכרטיס האשראי שלו עבור הרכב השכור, כיוון שאני לא רוצה להשתמש בכרטיס שלי, כדי לא לחשוף היכן אני. הוא לא רצה לקבל ממני את הכסף במזומן.
״למה אתה חושב שאין לי כסף?״ רטנתי, ״הסברתי לך שאני צריכה להזמין כרטיס אשראי חדש, כי אני לא משתמשת יותר בזה מניו יורק.
אם אתה רוצה שנהיה חברים, אל תערב אף פעם כסף בחברות שלנו. אני לא אחת שמוציאה כסף שאין לה.״
הוא הביט עליי ארוכות, ולבסוף התרצה. ״בגלל שאת חשובה לי,״ הוא אמר.
רק אחרי שלקח ממני את הכסף המזומן, לקחתי ממנו את מפתחות הרכב. כשהתיישבתי בו, הרגשתי שאני שוב נושמת.
*
אני מחברת את הטלפון שלי למערכת של הרכב, ומחפשת את הסופר הקרוב. אמנם אין לי מטבח, אבל יש לי מקרר בחדר, ואני רוצה לקנות קצת חטיפים, למקרה שאהיה רעבה.
אני מוצאת עצמי מול מחלקת הבשרים, ובוחנת את המגשים. רק אז אני נזכרת שאני לא צריכה לבשל הערב, נאנחת, והולכת למקרר של מוצרי החלב. גם כאן הדבר הראשון שאני מוציאה הוא מארז היוגורטים שסקיילר אוהב.
אני אוחזת בו בידי, וממהרת להחזיר אותו למקרר. אני נשברת ומתחילה לבכות.
״את רוצה שאקנה לך את היוגורט?״ פונה אליי אישה בטון רך.
אני מסתכלת עליה שטופת דמעות. היא אישה יפיפיה, בעלת שיער שחור ועיניים גדולות בצבע כחול עמוק.
״את לא מבינה,״ אני מייבבת.
״זה יכול לקרות,״ היא ממשיכה בחוסר הבנה.
״למה כולם חושבים שאני הומלסית? כך אני נראית לך?״ אני שואלת, ולא מחכה שהיא תענה. ״אין לי בעיה לקנות כל מה שאני רוצה, רק שאין לי למי.״
״מה דעתך להצטרף אליי לכוס קפה?" היא מפתיעה, "יש כאן בית קפה קטן ואינטימי."
אני הולכת איתה לבית הקפה, והיא מזמינה לשתינו אספרסו עם קופסה של מאפים שונים. "היה לי יום מטורף בעבודה לא אכלתי היום. עכשיו יש לי זמן להתרכז במה שבאמת מטריד אותי," היא נאנחת, "את אוהבת לבשל, אני צודקת?"
"גדלתי במטבח של אימא שלי," אני משתפת אותה, "היום יש לה חברת קייטרינג, אבל כשהיינו ילדים היא בישלה בבית, ואני למדתי ממנה כל מה שאני יודעת."
"נישאתי לגבר שמבוגר ממני בחמש עשרה שנה," היא שוב מפתיעה אותי בגילוי הלב שלה, "הוא היה נשוי לאישה שאפילו חביתה היא הצליחה לשרוף. לכן כשאירחה חברים, היא הייתה מזמינה אוכל מוכן ממסעדות מובחרות.
כשהוא התחיל לחזר אחריי, הוא שמח לדעת שאני אוהבת לבשל, והתענג על כל מנה שהגשתי לו.
*
המילים שלה מעלות לי את בזיכרון את הארוחה הראשונה שבישלתי לסקיילר.
"אני חייב להודות שחשבתי שנשים בדור שלנו לא יודעות לבשל. כל מי שהייתי איתה עד היום העדיפה שאקח אותה למסעדה, בעיקר אם היא מסעדה בעלת דירוג גבוה.
אני לא מאמין באיזו מהירות הכנת ארוחה כזאת. והטעם שלה, פשוט מעדן," הוא אמר בהתפעלות.
*
"מחר בערב יבואו אלינו שני זוגות לארוחת ערב. הם חברים שלמדו איתו יחד, וכמובן מכירים את האקסית שלו. זאת הפעם הראשונה שהם מתארחים אצלנו. את יכולה להבין מדוע אני מתוחה," היא משתפת אותי.
"אנחנו נכין להם ארוחה שהם ידברו עליה עוד שבועות," אני אומרת לה, והיא מסתכלת עליה מופתעת, "אני מציעה שנבחר במנות לא שיגרתיות, אבל תתפלאי כמה הן קלות להכנה."
אני מעלה רעיונות, נותנת לה לבחור מביניהן, ומכתיבה לה את המתכונים. "אם תהיה לך שאלה, את תמיד יכולה להתקשר אליי. ועכשיו בואי נלך לבחור את המצרכים.
אנחנו קונות את הירקות לסלטים, וניגשות למחלקת הבשר. אני מסבירה לה מדוע אני מעדיפה נתח בשר זה או אחר, ושמה לב שיש מי שמקשיב לי. אנשים שעומדים בתור, מבקשים את עצתי, וגם המוכר שואל את דעתי.
לבסוף אני ניגשת לבחור נתח של סלמון. "אנשים חושבים שלהכין סלמון זאת עבודה מסובכת," אני מתחילה להסביר כאשר האנשים מתגודדים סביבי, "הכל תלוי במה מורחים עליו. לא צריך הרבה מרכיבים, ועדיין הסלמון יוצא עסיסי וטעים."
"אין לי מילים להודות לך על עזרתך. אני מרגישה הרבה יותר טוב. למעשה אני בטוחה שזאת תהיה ארוחה בלתי נשכחת" היא אומרת לי, "ובכל זאת אני אשמח אם תתני לי את מספר הטלפון שלך, למקרה ששוב אאבד את הבטחון שלי בעצמי."
"בשמחה. רק אתמול הגעתי לכאן, ואני עדיין לא עובדת. את יכולה להתקשר מתי שאת רוצה. קוראים לי נלי," אני מציגה את עצמי בזמן שאני מכתיבה לה את מספר הטלפון שלי.
"אני נעמי. אנחנו יחד כבר שעתיים, וזה מרגיש כאילו אנחנו כבר מכירות שנים," היא מחייכת חיוך כובש, "אני מרגישה שלא סתם נפגשנו, וכי עוד נפגש הרבה."
עוד לילה כמעט ללא שינה עובר עליי.
שוב אימי מתקשר בשעה הלא סבירה, שש בבוקר. "מה קורה אצלך?" היא שואלת.
"אני לא מבין את השאלה," אני עונה, "מה את בדיוק רוצה לשמוע."
"מה קרה אחרי שהיא חזרה הביתה?" היא שואלת.
"אם את באמת צריכה לדעת, היא לא חזרה. היא השאירה לי מכתב שמסיים את הקשר בינינו," אני עונה ביבושת.
"למה זה לא מפליא אותי? היא הייתה נחושה בדעתה לסיים את ההריון הלא רצוי הזה. היא נראה מאד חסרת סבלנות ואמרה לרופא שהיא רוצה כבר להיפטר מהעונש הזה. היא סיפרה לו שמה שהיה בינה לבין אבי התינוק לא היה רציני, ובכל מקרה היא התכוונה לסיים את זה אחרי המבחן שלה, כי היא לא אהבה אותו,״ אומרת אימא.
"ואת רוצה לומר לי שכל השיחה הזאת התנהלה לאוזניי החברה שלך?" אני שואל. אני לא אראה לה כמה המילים האלה מכאיבות לי.
"אתה חושב שאני ממציאה את זה?" היא אומרת לי נעלבת, "הרי בעצמך אמרת שהיא עזבה אותך. זה לא מראה לך שהיא לא באמת אהבה אותך?"
אני לא יודע מה אני מרגיש יותר, כעס, שנאה או אהבה נואשת לאישה שחשבתי שתהיה לצידי כל חיי.
׳איזו דרך להתחיל את יום העבודה,׳ אני חושב לעצמי, "בעיקר כשמתוכנן לי היום ניתוח ראש מאד מסובך, שאין לי מושג איך הוא יסתיים.
אני מגיע לבית החולים חצי שעה לפני הזמן. "ד"ר סינקלייר?״ אני שומע מישהו קורא בשמי.
אני מסתובב ורואה את הפרופסור של מחלקת הילדים, ותוהה מה הוא רוצה ממני.
"אני יכול לשאול אותך שאלה אישית?" הוא שואל.
מה אני אמור לענות לו? הרי ברור לי שהוא רוצה לדבר אותי על ריילי. הוא לא ממתין לתשובתי. "אתה יודע מה קורה עם ד"ר ווסטון?"
"אני לא מבין את השאלה," אני מתמם. אין לי מושג מה היא אמרה לו.
"אני אניח לפניך את כל הקלפים. "קיבלנו, מנהל בית החולים ואני, מכתב ממנה שבו היא מודיעה לנו שהיא מתפטרת לאלתר בגלל נסיבות משפחתיות. אתה יכול להסביר לי מה קורה?"
"אני מודה שאין לי אפשרות להסביר לך. גם אני קיבלתי ממנה מכתב שמודיע לי על עזיבתה. אין לי שמץ של מושג היכן היא," אני עונה לו. אני מרגיש שאין טעם שאשקר לו, שכן העובדה שאנחנו לא יחד תתגלה במוקדם או במאוחר.
״אם תשמע ממנה, אני אשמח לדעת,״ אומר. אני נד בראשי ורוצה לומר לו שגם אני אשמח לדעת.
"אני מניח שהיא תחזור לקראת המבחן שלה בעשרים ושמונה לחודש," הוא מראה בקיאות, "הרי לא יעלה על הדעת שהיא תזרוק את כל השנים שלמדה לפח, בעיקר כשהיא אחת הרופאות הכי טובות שהכרתי."
שנינו עומדים אחד מול השני בשתיקה. "משהו פה ממש לא הגיוני, אני מקווה שהיא בסדר."
מכל השיחה איתו, אלה המילים שנשארות איתי. "אני מקווה שהיא בסדר." גל של דאגה מציף אותי. איך אני אמור להתרכז כעת בניתוח?
אני עולה למחלקה. שוב ד"ר בלייר מחמיץ פניו מולי. אנחנו יושבים עם הפרופסור להתכונן לניתוח, ואני נותן לו להוביל את השיחה. "למה תמיד אתה מפיל עליי את ההובלה של הניתוח," הוא רוטן לעברי.
הפרופסור מרים את עיניו, מציץ עליו מבעד למסגרת משקפיו שנשמטות מעט על אפו. סבר פניו החמור בדרך כלל משתנה למבט מרוכז, מהורהר מעט.
"אני לא מבין אותך ד"ר בלייר, מה בדיוק מפריע לך אצל ד"ר סינקלייר. אתה נוהג להזכיר כל הזמן שאתה ותיק ממנו, בעל ניסיון רב יותר, אבל דוחף אותו תמיד לקחת עליו את ההובלה. ומה שמפליא, שאתה תמיד מתלונן, כאילו הוא לוקח את השליטה בידיו בכח.
אני דורש שלפני שאתם נכנסים לחדר ניתוח, יהיה ברור תפקידו של כל אחד מכם. אם לא מתאים לך לעבוד איתו, תבחר לך רופא אחר. אני בטוח שלד"ר סינקלייר יש מספיק עבודה במחלקה."
ד"ר בלייר קם בתנועה מהירה. "אני צריך לשירותים," הוא ממלמל, הודף את הכיסא לאחור. חריקת רגליו של הכיסא מהדהדת בחדר, בעוד הוא יוצא מהחדר וטורק את הדלת אחריו.
"זה מדהים איך הפנים החיוורות שלך היום הדאיגו אותו יותר כשהתחילה הישיבה, ועכשיו אני מבין שאני צריך לדאוג דווקא לו. אתה יכול להסביר לי מה קורה?"
אני לא מבין למה הוא מכוון. האם הוא מדבר על חוסר השקט שמסתבר שניכר על פניי, או על ד"ר בלייר שככל שעוברים הימים, אני מבין אותו פחות."
אני לא עונה לו, וממתין שד"ר בלייר יחזור. רק כשהוא חוזר, פניו נוטפות מעט מים, אני מחליט לענות. "בת הזוג שלי עזבה אותי. אני מודה שלא הייתי מוכן לכך, וייקח לי לעכל את עזיבתה של מי שהאמנתי שתהיה האישה שלי לנצח."
"אז היא זרקה אותך," משפשף ד"ר בלייר את כפיו בהנאה, "זה היה ברור, הרי היא לא באמת רצתה אותך. אתה יודע שאם לא הייתי נשוי…" הוא מתחיל לומר.
הפרופסור מביט עליו במבט שיכול להקפיא. "זאת האמת פרופסור," הוא אומר ד"ר בלייר.
"החלטתי," אומר הפרופסור, "אני מפריד ביניכם סופית, אתה תוביל היום את הניתוח עם ד"ר לויסון.," הוא אומר לד"ר בלייר.
"אתה פוטר אותו מהניתוח, רק בגלל שהיא עזבה אותו? זה מגוחך," הוא אומר בכעס.
"אתה שומע את עצמך? זה לא אתה שבחרת להשתלם במחלקה לניתוחי מח? מה הבעיה שלך כעת. אני נותן לך להיות מנתח ראשי, הרי אתה טוען שאתה בעל ניסיון יותר מכל אחד אחר כאן במחלקה. גם לסבלנות שלי יש גבול. אני נותן לך חמש דקות להחליט," אומר הפרופסור.
"אני ניגש להתחיל את ביקור הבוקר," אני לא מחכה, ויוצא מהחדר מייד.
אני מתחיל לקרוא את העדכונים של תורני הלילה, וקורא לארורה שתצא איתי לביקור. "הכל בסדר ד"ר סינקלייר?" היא שואלת ומגניבה אליי מבט.
"לפי מה שקראתי בתיקים, הכל מתקדם לשביעות רצוני," אני עונה לה באגביות, כאילו שלא הבנתי שהיא התכוונה למשהו אחר.
"היית צריך להוביל את הניתוח הבוקר. זה ניתוח מאד מורכב, למה אתה לא בדרך לחדר ניתוח?" היא שואלת.
"למה זה כל כך מובן מאליו שאני צריך להיות זה שמנתח," אני עונה, ומתחיל לדבר עם החולה.
"כיוון," היא ממשיכה כשאנחנו יוצאים מחדרו, ולפני שאנחנו עוברים לחדר הבא,
"שאתה המנתח הכי טוב במחלקה, והניתוח הזה מאד מסובך," אומרת ארורה.
"אני רק אחד מצוות של מנתחים. ד"ר בלייר יותר ותיק ומנוסה ממני," אני עונה ונכנס לחדר של החולה השני.
"הוא רופא חסר מעוף," היא ממשיכה כשאנחנו שוב בין החדרים.
"את לא חושבת שתפקידו של מנהל המחלקה להחליט איזה תפקיד כל אחד יבצע פה? המטלות של רופא מנתח, לא מסתכמות רק בחדר הניתוח עצמו," אני אומר ונעצר לפני שאני נכנס לחדר הבא.
אני רואה את סלמה, האחות של חדר הניתוח משוחחת עם הפרופסור. אני מתפלא לראות אותה במחלקה, בזמן שהיא אמורה להיות באמצע ניתוח. שפת הגוף שלה משדרת מצוקה. היא מדברת, והפרופסור מביט עליי.
"ד"ר סינקלייר, תעזוב הכל ולך לחדר הניתוח," הוא מורה לי.
אני יוצא מהמחלקה בצעדים מהירים. האחות סלמה הולכת לצידי, מתקשה להדביק את קצב הלכתי, ומתחילה לרוץ. "זה היה פשוט בלתי אפשרי. הידיים שלו רועדות, הוא לא מאופס, וממלמל משהו על זה שכפו עליו לנתח. חדר הניתוח הוא לא מקום שאפשר לעשות בו טעויות, זה עניין של חיים ומוות, בטח כשמדובר באיבר כל כך רגיש. חששתי שהוא יגרום למנותח נזק בלתי הפיך," היא מדברת במהירות, וכמעט לא נושמת בין משפט למשפט.
"תנשמי סלמה, אני פה, הכל יהיה בסדר," אני אומר וניגש להתכונן לניתוח.
אני רואה את ד"ר בלייר יושב על הספסל. "אולי גם אני צריך להתגרש כדי לקבל פה יחס מיוחד," הוא יורה לעברי.
"אולי," אני עונה לו, "אתה צריך ללמוד שבעבודה שום דבר לא קיים, פרט לחולה שחייו תלויים בך," אני עונה לו בכעס, מסיים לקרצף את ידיי, ונכנס לחדר הניתוח.
הניתוח לוקח שעות. הגישה למקום בו נמצא הגידול מאד מסובך להגעה, ואני מודע לכך שכל תזוזת יד לא נכונה, יכולה לגרום לנזק גדול. השעה כבר רבע לחמש, ורק כעת אנחנו מתקרבים לרגע שנוכל לדעת אם הדימום הפסיק, ונוכל להתחיל לתפור את המקום.
"אתה רוצה שאודיע לריילי שאתה מתעכב?" שואלת סלמה.
"אנחנו כבר לא יחד," אני פולט בטון חסר רגש.
סלמה מביטה עליי המומה. אני מבקש ממנה שתגיש לי את המחט, אבל היא בוהה בי. "היה ונגמר," אני אומר לה, "אין מה לדון בנושא. אני יכול לקבל את המחט?"
השעה שבע וחצי. המנותח עובר לחדר ההתאוששות, ואני יכול לנשום לרווחה. יש לי הרגשה שהניתוח הצליח מעל למשוער, אבל כמובן שעליי לנקוט בלשון זהירה. אני ניגש לעדכן את משפחת החולה, ורואה את ההקלה על פניהם. "גיל חמישי ושמונה זה עדיין צעיר, יש לו עוד הרבה שנים לחיות," אומרת אשתו.
"אבל מה קרה?" שואלת אותי אורורה כשאני חוזר למחלקה ויושב לכתוב סיכום של הניתוח, "אני לא מאמינה שריילי ואתה לא יחד."
"זה פשוט מאד, היא לא אוהבת אותי," אני עונה לה, ומרגיש שאני נחנק.
"הייתי צריכה לדעת שקרה משהו," היא ממשיכה, "כשביום של הניתוח של ג'קובסון, לא ענית לה לטלפונים."
*
היום של הניתוח של ג'קובסון היה היום בו ריילי הודיעה לי שהיא בהיריון..
הגעתי לבית החולים בעקבות קריאה על מצבו של מר ג'קובסון. במשך הבוקר מצבו המשיך להתדרדר, ונאלצנו להחזיר אותו לחדר ניתוח עקב דימום מסיבי במוח.
הניתוח היה מוצלח, החולה מתאושש, בזמן שתינוק שלי איבד את חייו.
*
אני מסיים לכתוב את הדוח, וניגש ליומן בתחנת האחיות. אני מדפדף בו לאחור, ומגיע ליום הניתוח.
אחת ועשר דקות:
לד"ר סינקלייר- ריילי התקשרה. מסרתי לה שאתה בחדר ניתוח. היא מוסרת לך את אהבתה.
אני ממשיך לקרוא.
שש:
לד"ר סינקלייר- ריילי התקשרה. מסרתי לה שעדיין לא חזרת. היא ביקשה למסור לך שהיא סיימה לעבוד. היא מקווה שהיה לך ניתוח מוצלח. היא מתגעגעת ומחכה לך בבית.
בדרך כלל ההודעות האלה נמסרות לי בעל פה. אין לי מושג מדוע הן לא נמסרו לי באותו היום.
הקריאה במחברת ההודעות רק מראה לי שאני היחיד שקיבל הודעות כאלה אישיות. לאחרים פשוט צויין שהתקשרו אליהם.
מה לעזאזל קרה ביום ההוא?
