"אתה יודע כמה קשה לי לפעול, כשאני לא יודעת בפני מה אני עומדת?" אני רוטנת למחרת בבוקר ביושבי מול פקד מקסימיליאן.
"את לא מבינה שהכל נעשה כדי להגן עלייך?" הוא אומר בטון של אבא שמדבר עם בתו הקטנה.
"ומה קורה איתה?" אני שואלת. ברור לי שהם עלו על סולנה. הבגידה שלה אמנם הייתה מופנית אליי, אבל אני לא יודעת את כל התמונה. אמנם אני מתעבת בוגדים, אבל אני חוששת שהם יעלימו אותה. הדבר האחרון שאני מאחלת לה, זה שהיא תמות.
היא כמראה עבורי, להזכיר לי שאני לא חיה חיים נורמלים. היחיד שאני יכולה להאשים אותו הוא אבא שלי שמכר אותי בגיל שתיים עשרה.
אני יוצאת מהפגישה עם מקסימיליאן ואלפי מחשבות מתרוצצות במוחי. על כולן מאפילות המילים שאמר לי ברנדון, רגע לפני שחזרתי לתוך המועדון, מילים שמכאיבות לי יותר מכל. "את יודעת לדבר יפה, אבל עליי זה לא עובד יותר. את לא קיימת עבורי.״
׳תתאפסי אינדי,׳ אני גוערת בעצמי, ׳זה את מול העולם כולו.׳ אין אדם אחד בעולם פרט לליאה, שאני יכולה לסמוך עליו.
אני מגיעה לדירתי, אורזת את במהירות את בגדיי וחפציי האישיים, ומחליטה ללכת לחברתי מדלן.
*
את מדלן סנצ׳ז הכרתי כשהיא אושפזה בפעם האחרונה בבית החולים. הסיפור שלה קשה משלי, שכן היא נאנסה במשך שלוש שנים על ידי אביה ואחיה.
הייתי בצוות התמיכה שלה. היא התקשתה להאמין שגם אני עברתי אונס, והייתה בטוחה שאני סתם המצאתי לה סיפור כדי לעודד אותה.
״גבר לא קם בבוקר ומחליט שהוא רוצה לאנוס,״ אמרתי לה, ״זה קורה בגלל טריגר שמעיר בו את המפלצת. לא פעם זה קורה כשהוא שתה לשוכרה,״ אמרתי לה.
״את סתם מדקלמת מילים ששתלו בפיך. זה נשמע כאילו שאת מכסה עליו, אומרת שהוא לא אחראי למה שקרה. חסר רק שתגידי שאני פיתיתי אותו,״ היא צעקה עליי.
״ממש לא. לו היית נותנת לי לסיים את דבריי, היית שומעת שאיני יכולה לשכוח את ריח האלכוהול שנדף מהפה המסריח שלו, ריח שהרגשתי שדבק בי למרות שהוא רק גהר עליי, אבל לא נתתי לו לנשק אותי. שעות עמדתי וניסיתי לקרצף את הזוהמה ממני, והבנתי שהוא הכתים אותי לנצח.
אני פה כדי לומר לך שלמרות הכל, בסוף הריח נעלם, וגם ההרגשה שחוללת. זה לא משהו שאת תשכחי, אבל הוא ידהה בזכרון שלך, ותחזרי לחיות.״
״ואת אינדיאנה חזרת לחיים, מצאת גבר שיאהב אותך?״ השאלה שלה נשארה תלויה באוויר דקות ארוכות.
לו רק ידעה את האמת. הסיפור שלי יתחיל לדהות רק לאחר שאפדה את חייו של אבי. רק אז אוכל לשלוח אותו לעזאזל, ולשכוח מהחיים שחייתי פעם.
*
אני מתלבטת האם להודיע למדלן שאני באה. כיוון שאני לא יודעת מה קורה, אני מעדיפה לא לחשוף את התוכנית שלי לעזוב את הדירה.
"זה בסדר שאגור איתך כמה ימים?" אני שואלת מייד כשדלת דירתה נסגרת אחריי.
"זאת בכלל שאלה? הלוואי שתשארי פה לנצח.התאפקתי לא לשתף אותך, כי נאסר עליי, אבל יש מצוד כעת אחרי האח שלי. הוא יודע שאת עוזרת לי, וחששתי שהוא יחפש אותך," היא אומרת לי, ומשהו בסיפור שלה לא נראה לי אמין.
מה אני אמורה לעשות כעת? היא לא יודעת שאני סמויה. מצד שני הוא יכול להגיע לכאן ולחקור אותה בקשר אליי.
"תארזי את הבגדים שלך במזוודה אחת מייד," אני אומרת לה, ונשארת לעמוד ליד הדלת. היא ניגשת לחדר, ומביטה עליי במבט מתחנן.
'אז הבן זונה פה,' עוברת בי המחשבה.
"בעצם, למה שאני אסבך אותך, עדיף שאלך," אני אומרת ויוצאת מהדירה, משאירה את המזוודה שלי מאחור.
אני נצמדת לקיר ליד הדלת, אחרי שאני מכסה את שיערי עם הכובע הצמוד לחולצת המיזע שאני לובשת, ומרכיבה על פניי משקפי שמש כהים.
אני מפעילה את מכשיר ההקלטה שבכיסי. "אני ארצח את הבת זונה הזאת במו ידיי," אני שומעת קול מוכר עד כאב.
"מגיע לה למות לבוגדת. איך היא לא מתביישת לפגוע בבן משפחה שלה," אני שומעת את קולה של סולנה.
אני מודה על כל שעות האימון הרבות שאני מבלה במכון לאומנויות הלחימה של ליאם. מכה אגרוף אחת בעורף מנטרלת את ג'ונס אחי, ובעיטה בבטן, את סולנה.
השכנים מציצים, ואני מוציאה מכיסי את התג שלי, "משטרה, נא להישאר בבתים," אני מסננת לעבר כולם.
אני קושרת את השניים באזיקונים אחד לשניה. "ואני הבוגדת!" אני מסננת לעבר שניהם.
אני מצלצלת לקו החם של המשטרה, מוסרת את הכתובת, ומודיעה שהושארה להם חבילה ליד דירה מספר חמש אפס שמונה.
ברגע האחרון אני מתחרטת. "איך גבר חכם כמוך, בעל מח מבריק ויכולות לכבוש את העולם, הפך להיות מי שאתה?" אני שואלת את ג'ונס, "אם עוד פעם תחפש אותי, זה לא יגמר באזיקונים. אני לא מאיימת, רק מיידעת אותך," אני אומרת.
אני גוררת את סולנה אחריי לקומת המרתף. היא עדיין מסוחררת מהמכה שקיבלה ממני. "תני סיבה אחת שיכולה להסביר למה אני ביקשתי שיחוסו על חייך?" אני יורה לעברה.
"כי את לא בת זונה כמוני," היא עונה לי בלי להתבלבל, "את הזונה."
"אני לא בטוחה שאת יודעת מהי זונה, אם כך את אומרת," אני מגחכת.
"נו תשאלי אותי כבר," היא מתגרה בי, אבל אין לי מושג.
"כבר שאלתי, ולתשובה שלך אין שום קשר למציאות," אני עונה ומתחילה להתרחק.
"תשאלי אותי על האהוב שלך, על ברנדון," היא מסננת בארס.
"כפי שאמרתי לך, המילים שלך לקוחות מהמוח ההוזה וההזוי שלך. אין בך שום דבר שיגרום לי להקשיב למה שאת אומרת," אני אומרת לה.
"הוא יודע שבחרת בו בגלל שהוא עשיר, ושאת מתכוונת לסחוט אותו," היא צועקת.
"את מתחילה לשעמם אותי עם התאוריות שלך. אם הייתי זונה או אם הייתי גולד דיגרית, תאמיני לי שכבר הייתי יושבת על הרים של כסף. תראי אותי, אפילו את לא יכולה להכחיש שעם גוף כמו שלי אני יכולה להשיג כל אם אני רוצה, אבל את יודעת שלא אעשה זאת. הגוף שלי שייך רק לי, ואיש לא יגע בו ללא רשותי.
אני מבינה שאת מנסה להכאיב לי, אבל בזה נכשלת. כשם שאת לא הצלחת לגרום לי להאמין לך שאת באמת מאמינה בשקרים של עצמך.
ולחשוב שאני התחננתי בפני מי שמחפש אותך, שלא יגעו בך לרעה. למרות הכל, גם היום הייתי אומרת את אותן המילים שאמרתי- פשוט שתעזבו אותה לנפשה, היא אישה שהלכה לאיבוד, היא לא אישה רעה."
אני אומרת את המילים האלה בפנים חתומות, אני לא יודעת מה היא מרגישה, אבל נראה לי שהיא מאמינה לי.
אני, בכל אופן, יודעת שאני משקרת, למעט העובדה שביקשתי שיעזבו אותה, כשם ששיקרתי כשאמרתי שאני מאמינה באהבה. היום יותר מתמיד אני בטוחה שזה סתם סיפור אגדה.
רגע לפני שאני עוזבת את המרתף, אני משחררת את סלינה. אין לי מושג מה היא מתכננת לעשות.
אני חוזרת לדירתה של מדלן, והיא מבקשת ממני שאצפה איתה בסרט רומנטי, ומכינה קופסה של טישו 'כי בטח נבכה המון בסרט.׳
׳איך אני יכולה להסביר לה שעם עבר כמו שלי, אין לי מה לחלום על אהבה?'
"אני חייבת ללכת," אני אומרת לה, לוקחת את המזוודה ועוזבת את המקום.
.
עוד שבוע עבר, ושוב יום חמישי. אני מגיע למשרד, לבוש במכנס מחויט פשוט וחולצת בד שחורה. המילים שאמרה לי סולנה רודפות אותי, ואני מתכוון להתעמת עם מריה.
"אני לא מאמין!" קורא זאקרי בקול צווחני מעט, הוא הולך לקראתי כשעיניו בוהות במסך. "זאת לא הבחורה שישבה לך על הברכיים?" הוא שואל.
"על מה אתה מדבר?" אני שואל, והוא מפנה אליי את המסך. תמונתה של סולנה מתנוססת בראש הכתבה שהכותרת שלה, 'החיים האלה הם לא בשבילי.'
"כתוב שהיא לקחה עשרות כדורים, ולא הצליחו להציל אותה," אומר זאקרי, "אתה חושב שהיא התאבדה, או שמישהו הרג אותה?"
אני מרגיש זיעה קרה יורדת במורד גבי. 'האם יתכן שהיא רצחה אותה?'
"שמעתי שעורכים היום ערב לזכרה במועדון," אומר זאקרי, "שנלך?"
לאורך כל יום העבודה אני מריץ מחשבות בראשי, נסער מהידיעה, פוחד מהתשובה לשאלה שמנקרת במוחי.
כשמגיע הערב אנחנו נוסעים למועדון. בוא נשב היום בקומת הכניסה," אני אומר לזאקרי עוד לפני שאנחנו נכנסים.
אני מופתע לראות על הבמה את תמונתה של סולנה, וסביבה כמות בלתי נתפסת של נרות. צלילים נוגים עוטפים את המועדון, והוא מואר רק בחלקו.
לבמה עולה האופנוען שהיה אצלי בבית. הוא מתיישב על הכיסא ואוחז בידו את המקרופון.
"טבעו של האדם הוא שהוא זקוק לאהבה. כל אחד מפרש אחרת את הרגש הזה, אבל אני מאמין שכל אדם, גם הקשוח ביותר, זקוקה שיאהבו אותו.
סולנה הייתה רעבה לאהבה. היא לא תמיד ידעה להבדיל בין רצון לכבוש את ליבה, לבין הרצון להשתמש בגופה. היא כל כך השתוקקה לתשומת לב, שלא ידעה לשים גבולות, ולעיתים שילמה מחיר כבד.
היא הייתה מוכנה לעשות הכל כדי לזכות באהבה, ולעיתים בעת הצורך, היא יכלה למכור את האנשים הקרובים לה ביותר, רק כדי לקבל יחס. אבל גם אם זה קרה, היא תמיד התחרטה.
סולנה עשתה טעויות, ויש מי שחיפש להתנקם בה, אבל ההחלטה לסיים את חייה הייתה שלה. הוכח מעל כל הספק שהיא זאת שבחרה לרדת מהעולם.
אנחנו כואבים מאד את אובדן חייה הצעירים, ומקווים שנפשה תמצא מנוחה.״
הוא יורד מהבמה, ואני עוקב במבטי אחריו. הוא ניגש למריה. "כל מילה שאמרתי היא אמת," הוא אומר לה. הוא מבחין במבט שלי וניגש אליי.
"תסלח לה, היא ילדה אבודה," הוא לוחש לי, ויוצא מהמועדון. אני תוהה למי הוא התכוון בדבריו לסולנה או למריה.
אני מגניב מבט לעברה של מריה. היא לובשת שמלת טריקו שחורה ארוכה, המדגישה את קימוריה. העיניים שלה אדומות מבכי.
מריה מוקפת בחברים. "את לא יכולת למנוע את זה," אני שומע את אחד הגברים אומר לה. המעגל סביבה הולך וגדל. מה שבולט לי יותר מכל הם ארבע גברים שמשקיפים על הנעשה מרחוק. הם מזכירים לי את האופנוענים שליוו אותה בלילה שבאה לביתי.
ואז בלי הכנה מוקדמת, אני רואה שניים קופצים לעבר מעגל החברים, תופסים גבר ומשכיבים אותו על הריצפה.
מריה מזדקפת, ניכר עליה שהיא מתוחה. היא מביטה מסביבה, ופוגשת במבטה אותי. היא מפנה בחדות את ראשה ממני, אבל אני מספיק לראות את הכאב שניבט מהן, כאב שלא היה שם קודם.
היא קמה, אוחזת במעיל העור שלה, ויוצאת מהמועדון.
״זאת אלופת הבריחות. מי יודע מה גורם לה כל פעם להיעלם כך,״ אומר זרקורי.
״למה שלא תשאל אותה?״ אני אומר באדישות, רק כדי לכסות על הרצון שלי לצאת בעקבותיה.
כמה לא מפתיע שאחד האופנוענים ממהר לצאת בעקבותיה.
“אני זקוק לאוויר נקי,״ ממציא זרקורי, ושולף סיגריה מכיסו.
׳אין כמו אוויר נקי בזמן שאתה מעשן,׳ אני מגחך לעצמיץ גם בגלל אי ההגיון בדבריו, וגם כי ברור לי שהסיגריה היא לא הסיבה שהוא מבקש לצאת החוצה. ולמרות זאת, אני הולך בעקבותיו.
״תפסיקי להאשים את עצמך. את לא יכולת להציל אותה מעצמה. אני לא מכיר הרבה נשים שעברו מה שאת עברת, ונשארו שפויות.
עכשיו כשהיא איננה, אני יכול לגלות לך שהיא פיזרה עלייך שקרים. היא קינאה בך בקשר שלך עם ברנדון,״ אומר לה האופנוען.
״על איזה קשר אתה מדבר? הוא לא מעוניין בקשר איתי. אני לא מסוג הנשים איתן הוא מתרועע,״ היא עונה לו במרמור, לא מודעת לכך שזאקרי ואני שומעים אותה.
״אני שונא שאת ממעיטה בערכך. את…״ הוא מתחיל לומר.
״אני מה מרקוס? אני אישה בתחפושת שלא יכולה להראות מי היא באמת, ומה היא שווה. אז בוא לא נחיה באשליות שמישהו באמת רואה אותי, שלא לדבר על זה שהוא רוצה אותי,״ היא אומרת בכעס ועולה על האופנוע שלה.
״עוד קצת סבלנות.״ הוא אומר לה.
״מגיל שתיים עשרה אני מחכה, אין לי יותר סבלנות. עשר שנים אני מנסה…״ את שאר המשפט אני לא שומע, כיוון שהיא סוחטת את הגז עד הסוף ומזנקת קדימה. האופנוען מזדרז לצאת בעקבותיה.
״אתה יכול להסביר לי מה זה היה?״ שואל זאקרי .
״על מה אתה מדבר?״ אני מעמיד פנים שאני מתלבט אם להצטרף אליו לסיגריה.
״אני מדבר על השיחה של מריה עם…״
אני קוטע אותו בגסות. ״אולי כבר מספיק לדבר עליה, את מי היא מעניינת,״ אני יורה לעברו. וחוזר למועדון.
אני מזמין כוס בירה, ומעמיד פנים שדבר ממה שקרה לא נוגע בי. בתוכי אני מרגיש כמו הר געש שעומד להתפרץ.
הזיכרון של הלילה ההוא שב וחוזר אליי בעוצמה. אני שונא להתנשק. זה מרגיש לי כאילו מישהי מנסה לשאוב ממני את הנשמה שלי, את החלק שבי ששייך רק לי, ואין לי רצון לחלוק אותו עם אף אחת, כי הוא חושף אותי במצב הכי פגיע שלי.
הלילה איתה היה שונה. היא הפך אותי לנזקק למגע שפתיה, להתמסרות המוחלטת שלה למגע שפתיי.
הטעם של השוקולד המריר שב ועולה בפי. וגורם לי לחייך.
׳מה לא הייתי נותן כדי לדעת מה עובר לך בראש,׳ ממלמל לעצמו זאקרי.
אני מעיף לעברו מבט. הוא קולט ששמעתי אותו ונבוך. ״ישנם דברים זאקרי, שאי אפשר לתאר במילים, יש להם טעם מריר שיכול להטריף את כולך. טעם שנחרט בבלוטות הטעם שלך, ועוזר לך לזכור.״
הוא מביט עליי מבולבל, אחר כך על כוס הבירה שבידי, ושוב עליי.
״אמרתי לך שלא תבין.״ אני אומר ולוגם מהבירה בעיניים עצומות.
אינדיאנה
״את מוזמנת לבקר,״ אומר לי פקד מקסימיליאן.
״אני מוותרת,״ אני אומרת.
״זאת לא הזמנה מריה, זאת דרישה,״ הוא מקשיח את קולו.
״שיקרת לי?״ אני שואלת, ומרגישה שאין לי אמון באיש. ׳אולי גם זאת מלכודת?׳
הוא לא מגיב. אני מבינה שאין לי ברירה, אלא להגיע לתחנת המשטרה.
תוך רבע שעה אני מתייצבת בפני הקצינה התורנית. ״פקד מקסימיליאן מחכה לך בחדר חקירות שלוש,״ היא אומרת לי, ואני מרגישה את הבחילה עולה לי במעלה גרוני.
׳חדר חקירות? האם זאת אני שנחקרת?׳
אני ניגשת לחדר החקירות, ונעמדת מול דלת מספר שלוש בעיניים עצומות. אני מתרגלת את מה שלימדה אותי ליאה. אין דבר שיכול לפגוע בי כעת.
אני פותחת את הדלת ורואה את ג׳ונס יושב מול פקד מקסימיליאן. אני משירה מבט אל ג'ונס, הוא נע בחוסר שקט.
"אינדיאנה," מתחיל פקד מקסימיליאן לדבר.
אני לא רגילה שהוא קורא לי בשמי האמיתי, אבל מתעשתת מיד, שכן לאחי אין מושג מה עבר עליי בעשור האחרון. אני מתעלמת ממנו ומרוכזת רק בג'ונס. "מה עשיתי לך, באמת מענין אותי לשמוע," אני יורה לעברו מייד.
"את זונה, מביישת את השם שלי," אומר ג'ונס.
"אני זונה? אתה יודע שמעולם לא הייתי במערכת יחסים עם גבר?" אני ממהרת להגיב, "מה שכן, את החוב של אבא שלנו נדרשתי לשלם בבתוליי, לא כי רציתי, אלא כי אחד החברים המסריחים שלך לקח אותם ממני בכח, וגרם לי לפחד מכל גבר שמסתכל עליי, ואני הזונה?!"
הוא מסתכל עליי המום. "אבא אמר שלא התביישת להזדיין עם גבר זר בבית שלו. למה לא אמרת לי?" הוא שואל ואני רואה את הכאב בעיניו.
