אני מתקשה להתנתק. המגע של גופה עליי, גם אם הוא משולב בחיבוק של הילדים, עושה בי שמות. אני כל כך רוצה לסחוף אותה איתי בנשיקה מלאת תשוקה.
הריח של הבושם העדין שלה גורם לי לעצום את עיניי, לשאוף אותו לתוכי בהנאה. איזה טעם משובח יש לה.
*
אני זוכר את הפעם הראשונה שפלייר התקרבה אליי. הבטתי בעיניה היפות. היא דמתה בעיניי ליצירת פאר . אין זה משנה מה אני מרגיש היום, את היופי הנדיר שלה אי אפשר לקחת ממנה.
ועדיין כשהתקרבה אליי לנשק אותי על לחי, היה משהו שגרם לי לקפוא. כמובן שלא הראתי לה זאת. לא יכולתי להסביר לעצמי מה יש בה שגורם לי להרגיש כך.
זה היה הבושם שלה. היא אהבה בשמים יקרים, והייתה מסוגלת להוציא אלפי דולרים על בקבוקון קטן. כמובן שלי היא אמרה שאני לא מבין בריחות נדירים כמו אלה שבחרה.
עכשיו אני סוף סוף מבין, שזה לא הטעם המעוות שלי, אלא שפשוט סלדתי מהריחות בהם היא השתמשה. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שאני כעת מסוחרר כולי מהריח העדין מצווארה של רוז?
*
"אתה בסדר אבא?" שואל פיליפ.
"עם חיבוק כזה, ברור שכן," אני עונה לו.
"אז למה את עוצם את העיניים?" הוא מתפלא.
"את הדברים הכי טובים מרגישים בעיניים עצומות," אני עונה לו בחיוך.
"כמו נשיקה," אומרת אניס ומחניקה חיוך.
"איכס," אומר פיליפ.
"אתה כזה בן!" נוזפת בו אניס, "יום אחד תכיר בת אחת שתסובב לך את כל הראש, וכל כך תרצה לנשק אותה, ואז לא תחשוב יותר שזה דוחה."
"ומאיפה את יודעת?" אני שואל את אניס.
"כי אני רואה את זה בסרטים," אומרת אניס בבטחון, ואני חושב לעצמי שאני מקווה שכך יהיו חייה, ושלעולם לא תצטרך להתמודד עם מציאות אחרת, כמוני.
"נכון רוז?" היא פונה לרוז לקבל אישור.
"זה נכון אם את מוצאת את הגבר שאת באמת באמת אוהבת," היא עונה לה.
"ואת מצאת?" היא שואלת.
אני רוצה לומר לה שזאת שאלה מאד אישית, אבל רוז מקדימה אותי. "עדיין לא, אבל אני מאמינה שיום אחד אמצא."
"ואז את תתחתני איתו ותעזבי אותנו?" היא שואלת.
"מתוקה שלי אני פה, והבטחתי לך שלא אעזוב, נכון?" היא עונה.
רוז מרימה עיניה אליי, ואני טובע במבט שלה. אנחנו מדברים לא מילים, ואני תוהה מה היא באמת רצתה לענות לאניס.
"אנחנו צריכים אותך רוז," אומר פיליפ ומחבק אותה, "הלוואי ותהיי אימא שלנו."
"רק אבא יכול לבחור לכם אימא. אולי יום אחד הוא יהיה מוכן למצוא אחת כזאת," היא עונה.
"אבא, תבחר ברוז," אומר פיליפ ואוחז בזרועי.
רוז מתרחקת, ונכנסת למטבח.
"הם אף פעם לא הגיבו כך לאף אחת," אני אומר לה כשאני נכנס אחריה למטבח.
"לא ידעתי שהיו פה הרבה אומנות לפניי," היא פולטת בטון חסר רגש.
*
אחרי שפלייר נפטרה, ואולי בעצם עוד לפניי, ראו חברותיה זאת כהזדמנות לנסות להתקרב אליי.
אני זוכר שיחה אחת במיוחד. "תגידי הלנה, אני נראית לך מתה? למה את מחזרת אחרי בעלי בכזה מרץ, את לא רואה שהוא רואה רק אותי? חוץ מזה שאין לי כוונה לעזוב את העולם בגיל כזה צעיר. עוד אעזוב את ג'ון לפני שאעזוב את העולם."
אני שידעתי שהיא גוססת, התעלמתי מהמילים האלה, שכן היא צדקה, לא ראיתי אישה מלבדה.
עכשיו המילים האלה מקבלות משמעות אחרת לגמרי. בעיקר המילים שאמרה על כך שהיא תעזוב אותי.
*
"החברות של פלייר חיפשו את קרבתי, הרבה לפני שהיא הלכה לעולמה," אני אומר לבסוף.
"אני מבינה, אבל הילדים לא ראו בהן מועמדות להחליף את אימן שכן היא הייתה נוכחת. לגביך, אני לא יודעת מה אתה הרגשת, אבל זה לא קשור."
"את יודעת רוז. בואי לא נשחק את המשחק הזה שאת לא מבינה. ראיתי בעינייך שאת מודעת למה שקורה. ואל תזכירי לי שוב שאני הבוס שלך, כשאת יודעת שאני כבר מזמן, ובעצם אף פעם לא הייתי, גם כשהייתי צריך להיות," אני אומר לה, אבל חש מועקה גדולה נבנית לי בחזה.
"אני צריכה להתרכז כעת בהכנת ארוחת הערב," היא אומרת ופונה למזווה.
"יש לך שתי אפשרויות, או להזמין אוכל, או לבחור באיזה מסעדה את רוצה שאזמין מקום. הערב את לא מבשלת," אני אומר.
"אני לא מבינה אותך. לא הספיק לך גל השמועות עליך, שאתה רוצה שנראה שוב יחד בפומבי?" היא שואלת ונאנחת.
"יש לך בעיה להראות איתי בציבור? את רוצה שאחפש מישהי אחרת שתלך איתי?" אני שואל.
"תעשה מה שאתה רוצה," היא אומרת בשקט.
"אני רוצה ללכת איתך," אני אומר. היא מושכת בכתפיה.
"הבנתי," אני עונה לה, "תכיני לילדים מה שאת רוצה, אני אוכל בחוץ היום."
איך אני יכול לומר לה שאני לא נושם לידה? למה היא משחקת איתי, כשברור לה שאני רוצה אותה?
אני מתקשר לבת דודתי איב. "מה את עושה הערב מתוקה?" אני שואל אותה.
"מה אתה מציע?" היא שואלת. יש לה טון דיבור מאד פלרטטני, למרות שהסברתי לה לא פעם שהאבות שלנו אחים, ושוב דבר לא יכול לקרות בינינו.
"תבחרי את לאן את רוצה שאקח אותך," אני עונה לה. את השיחה הזאת אני מנהל ליד רוז. אני מנסה להוציא ממנה רגש, אבל היא עסוקה בהכנת המצרכים לארוחת הערב של הילדים.
"אני אחזור מאוחר, אם בכלל," אני אומר לה. אין לי מושג מה השתלט עליי, הרי ברור שלא יקרה כלום מעבר לארוחת ערב עם איב.
"תבלה בנעימים," היא עונה לי. ברור לי שהחיוך על פניה לא בא מבפנים.
אני רוצה לאחוז בה, ולנשק אותה בפראות. כמובן שזה לא עומד לקרות.
לראשונה מזה זמן רב, אני מקפיד על לבושי, מסדר את השיער על לחיי, מתיז עליי מי גילוח ריחניים, כאילו אני יוצא לדייט אמיתי. 'זו היית צריכה להיות את,' אני ממלמל בשקט לחלל חדר האמבטיה שלי. 'אם אינך רואה בי גבר, אולי תראי אותי כעת,' אני מדבר אליה בליבי, 'לו רק ידעת שאת כל זה אני עושה בגללך.'
אני נכנס לחדר המשפחה בו יושבים הילדים וצופים בסרט. "אני יוצא הערב עם חברים," אני משתף אותם, אחרי שהזמנתי עם כמה חברים להצטרף לאיב ואליי, רק כדי שלא תחשוב שאני מזמין אותה לדייט אמיתי. "אני אחזור מאוחר."
"זה בסדר אבא, אנחנו לא לבד," אומר אניס, וקמה לתת לי נשיקה. גם פיליפ בא לחבק אותי.
"איפה רוז?" אני שואל.
"היא עלתה לאסוף את הבגדים המלוכלכים מחדרי האמבטיה שלנו, ולהפעיל מכונה כביסה," אומר פיליפ. אני מעיף מבט מאוכזב לעבר הקומה העליונה, אני רואה אותה עוברת בין החדרים, אבל היא לא מעיפה מבט לכיווני.
"תמסרו לה שהלכתי," אני פולט לבסוף.
"שיהיה לך ערב נעים אבא," הם אומרים ביחד, וחוזרים לצפות בסרט. "אני קצת פוחדת," אני שומע את אניס אומרת.
"אני פה, ואני שומר עלייך," אומר לה פיליפ, "את יכולה להחזיק לי את היד."
בהתחלה חשבתי שהוא משחק איתי, אבל אז שמעתי אותו מדבר עם אחת בשם איב, והזכרתי לעצמי שההזמנה שלו לא הייתה הזמנה רומנטית, הוא בסך הכל רצה לצאת עם הילדים.
אני כועסת על עצמי, ומבטיחה שלא אשכח את מקומי אף פעם. 'ואולי הוא יביא את איב הביתה, וישחרר אותי מתפקידי.'
'מה יכולתי לומר לו? אני הולכת ומתאהבת בך?'
אני מחכה לשמוע את הדלת נסגרת אחריו, ואת קול המנוע של הרכב, בזמן שהוא יוצא מהחניה ועוזב.
ריח של מי הגילוח אותם התיז על עצמו בנדיבות, נישא בחלל המדרגות. אני שואפת אותו לתוכי, ומרגישה את הכאב מפלח את ליבי. "תזכירי שאת רק האומנת," אני גוערת בעצמי.
ועדיין, אני מתקשה להבין את המילים שפיזר. 'אולי הן נאמרו דווקא כדי להעמיד אותי במקום,' אני מחליטה.
נכון שהוא משתף אותי ברגשות שלו, כי אני האדם המבוגר היחיד שנמצא איתו בבית, אבל אין זה אומר שאני דמות חשובה בחייו.
אני מחליטה לעשות ערב מיוחד עם הילדים. אני מזמינה אותם לעזור לי לערוך יפה את השולחן בחדר המשפחה, ומגישה להם את ארוחת הערב על צלחות מקושטות במיוחד.
את מוס השוקולד שהיכנתי להם, אני מגישה להם בצלוחיות קטנות, ואת המים עם הקרח, אני מוזגת לכוסות יין בעלות רגל גבוהה.
בסיום הארוחה, אני מכינה להם פופקורן, ומרשה להם לפזר בתוכו עדשי שוקולד צבעוניים.
הם מסיימים לאכול ועזורים לי להוריד הכל מהשולחן, ובזמן שאני ניגשת לשטוף את הכלים, אני מניחה לפניהם דפים לבנים, מספריים, מדבקות, וקופסה מלאה בטושים צבעוניים.
אני מסיימת לשטוף את הצלחות והסירים, ומפעילה את המדיח. הקול המונוטוני של שטיפת הכלים בתוכו ממלא את חלל המטבח. בדיוק אז מכונת הכביסה מודיעה שהיא סיימה, ועליי להעביר הכל למייבש. אני מבחינה בסל הכביסה המלא בבגדיו של ג'ון, אבל מחליטה שזה לא מתפקידי, ולא נוגעת בו.
אני חוזרת לנקות את הגז והשיש, למרות שאני עובדת מאד נקי, ומנקה כל הזמן באמצע הכנת האוכל. רק אז אני חוזרת לילדים ששקועים כל אחד ביצירה שלו.
"אתם ממש מוכשרים!" אני קוראת בהתפעלות. אני מתכוונת לכל מילה. לשניהם יש כישרון לציור. אני אוהבת את בחירת הצבעים שלהם, והתאמתם, וגם את הדיוק של מה שהם מציירים.
"אבא כועס עלינו?" שואל אותי פיליפ.
"מה פתאום שיכעס עליכם. אתה ילדים מאד טובים," אני מתפלאת על השאלה.
"הוא לא אכל איתנו הערב," הוא מסביר לי מדוע שאל.
"אני פה איתכם, ולכן אבא הרגיש בנוח ללכת לבלות עם החברים שלו," אני עונה לו.
"הוא אף פעם לא הולך לבלות איתם. כשאימא פלייר עוד הייתה כאן, הבית היה מלא בחברים שלהם. הם תמיד העדיפו לבוא לכאן," הוא אומר.
"לאבא היה יום קשה עם הביקור של סבא וסבתא שלכם," אני מנסה למצוא סיבה הגיונית שתניח את דעתו.
"חשבתי שאבא רוצה ללכת איתנו ואיתך," הוא אומר מאוכזב.
"תהיינה עוד הזדמנויות בהם יקח אותכם למסעדה," אני אומרת בטון מלא ביטחון.
"הוא כועס שאמרנו לו שאנחנו רוצים שאת תהיי אימא שלנו? כי אנחנו מאד רוצים," אומר פיליפ, ואני נחנקת.
'מה אני אמורה לענות לו על זה?' אני מעדיפה לשתוק.
"הוא התלבש מאד יפה, ושם מי גילוח שמריחים טוב," אומרת אניס את מה שכבר הבנתי, "אני לא זוכרת מתי הוא התלבש כך."
"לאבא היה מאד קשה כשאימא פלייר נפטרה. הוא היה זקוק לזמן כדי להתאושש. אני מקווה שהוא מתחיל לחזור עצמו. בשבילו, ובשבילכם."
הלילה כבר ירד, והגיע הזמן לסיים את היום. אני מורידה מהשולחן את הקערה עם שארית הפופקורן, והילדים אוספים את האביזרים לתוך הקופסה שהכנתי עבורם למטרה זאת.
"הגיע הזמן למקלחת, ולסיפור לפני השינה," אני אומרת.
"אני יכול לשים לאבא את הציור על המיטה שלו?" שואל פיליפ.
"אולי נשים את זה במשרד שלו?" מציעה אניס.
"בואי נשים את זה במשרד שלו," עונה לה פיליפ בהחלטיות.
"זה רעיון מצוין," אומרת אניס, כאילו שהרעיון לא היה שלה.
אני בודקת אם הכל נקי ומסודר, הולכת לחדר הכביסה להוציא את הבגדים של הילדים מהמייבש, מכניסה אותם לסל הכביסה, ועולה למעלה, לא לפני שאני מכבה את כל האורות, פרט לזה המאיר את הכניסה.
בזמן שהילדים מתקלחים, אני מקפלת בזריזות את הכביסה, ומניחה את הבגדים במקומם. כשאני מסיימת, שניהם כבר אחרי כביסה ולבושים בפיג'מות החדשות שקניתי להם.
"אני אוהבת את הפיג'מה החדשה שלי," אומרת אניס, ומלטפת בידה את הבד הנעים.
"גם אני. אני אוהב שאת קונה לנו בגדים, לא כמו לוסי," אומר פיליפ.
"לוסי? רק פעם אחת היא קנתה לנו בגדים, והם היו גדולים מדי עלינו, זוכר?" אומרת אניס, "המכנסים שלי נפלו כל הזמן."
"אנחנו אוהבים שאת מקריאה לנו סיפור, אפשר היום שניים?" שואל פיליפ, "מחר אין בית ספר."
"בסדר," אני מתרצה. אני מרגישה שמשהו עובר עליהם, גם אם אינם מדברים על כך, ואני תוהה האם זה קשור לביקור של הורי פלייר שמעולם לא פגשו קודם.
אני מקריאה להם את הסיפורים שכל אחד בחר, והם מקשיבים קשב רב.
"כנסו למיטות. אני הולכת להתקלח וללבוש פיג'מה ואבוא לראות אם אתם כבר ישנים," אני אומרת.
אניס מסתכלת עליי. "אני רוצה שתהיי איתי כשאני נרדמת," היא מבקשת.
"אני מבטיחה לעשות מקלחת זריזה," אני אומרת לה, וניגשת לחדרי. הלילה אני בוחרת כתונת לילה ארוכה מטריקו. אני מזכירה לעצמי שאני לא נמצאת פה לבד, ועליי להתלבש בהתאם.
אני מתקלחת מהר, בדיוק כפי שהבטחתי, והולכת לחדרה של אניס. אני מוצאת אותה יושבת במיטה ודמעות בעיניה. "מה קרה מתוקה שלי?" אני שואלת, והיא ממהרת להתלות עליי ולחבק אותי.
"כשאבא יתחתן הוא יגיד לך ללכת?" 'מה אני אמורה לומר כעת? שאין לי מושג?'
"אבא יצא למסעדה עם חברים. הוא לא יצא לדייט," אני אומרת את מה שאני לגמרי לא בטוח שהוא אמת. "אני פה, אני לא הולכת לשום מקום."
"אני רוצה שתשארי איתי," מבקש אניס, ואז גם פיליפ מופיע בחדרה.
אניס מתנתקת ממני, ומצביעה על מיטתה. "תשני איתי פה," היא אומרת.
"גם אני יכול?" שואל פיליפ.
"רק היום, כי מחר אין בית ספר, אני אשאר איתכם עד שתרדמו," אני אומרת.
"ישששש!" הם קוראים בשמחה.
אני נשכבת צמודה לקיר, אניס שוב מקיפה את צווארי בזרועותיה הקטנות, ופיליפ נשכב לידה, אבל רגלו מונחת על שלי. 'ממש כמו גבר קטן, שקובע בעלות,' אני חושבת לעצמי.
אני עוצמת את עיניי, ומקשיבה לנשימותיהם מאיטות את קצבן, ויודעת שהם נרדמו. אניס אוחזת בי כל כך חזק, ואני עייפה מאד בעצמי. שינה נופלת עליי.
ג'ון
חצי שעה אחרי חצות אני נכנס בשקט הבית. הבית חשוך, פרט לאור בכניסה. שקט של בית ישן עוטף את הבית כולו. הקומה העליונה כולה חשוכה.
אני נכנס למשרד שלי, מדליק את האור, ושוקע במחשבות על הערב שהיה.
*
החברים קיבלו אותי בשמחה רבה. "סוף סוף אתה יוצא לאוויר העולם," הם אמרו לי.
איב נעלבה שאני לא יוצא איתה לבד, אבל נסחפה לשיחה עם הנשים, ושוב הייתה במצב רוח מרומם.
"אז מה קורה בחייך הפרטיים, יש לך מישהי?" שאל אותי ויליאם.
"מה אתה חושב? אני פה עם בת דודתי, נראה לך שיש אישה בחיי?" צחקתי צחוק קצר.
"יש שמועות," הוא התחיל לומר.
"בסך הכל הייתי עם האומנת של הילדים בבילוי במרכז הספורט. היא עובדת עבור הילדים, לא איתי," מהרתי להסביר.
'ואני מאוהב בה מעל הראש,' כמובן שבזה אני לא מודה גם בפני עצמי.
*
אני רואה על השולחן ציורים שהילדים השאירו לי. פיליפ צייר אותי יחד איתם במרכז הדף. הוא ממש מוכשר הבן שלי. 'נראה שיש לו לא מעט ממני,' אני חושב לעצמי. מעל הציור שלנו הוא כתב המשפחה שלי. בפינה הרחוקה הוא צייר אישה בעלת שיער בלונדיני שופע. אין לי ספק שהוא התכוון לרוז.
גם הציור של אניס הראה שיש לה כשרון לציור. היא התמקדה בציור של פרחים ופרפרים. בציור שלה היו רק שתי דמויות, ילדה ואישה. צבע השיער של האישה לא מותיר ספק למי היא התכוונה.
גל של רגשות מציף אותי. אין טעם שאלחם בהם. נהניתי מאד במפגש עם חבריי, אבל המחשבות על רוז , ועל כמה שהייתי רוצה שהיא תהיה איתי שם, לא עזבו אותי כל הערב.
אני מכבה את האור, ועולה לקומה העליונה. אני עובר בחדרה של אניס, ורואה את השלושה ישנים יחד.
אני ניגש ונושא את פיליפ למיטתו. "כבר בוקר?" הוא שואל מנומנם.
"תישן בן שלי, עדיין לילה," אני עונה לו.
אחר כך אני מנסה לשחרר את אחיזתה של אניס, אבל היא נאחזת ברוז בכח. "הכל בסדר, אבא פה," אני לוחש לה. אניס ממלמלת משהו, אבל משחררת את אחיזתה ונשכבת לצידה של רוז.
"רוז," אני לוחש לה. רוז לא מגיבה. אני מסיט את שיערה הצידה, ומלטף את לחיה. "מממ…" היא ממלמלת.
"רוז, כדאי שתלכי לישון במיטה שלך," אני לוחש לה.
"במיטה שלי?" היא מסתכלת עליי מבולבלת. רק אז היא קולטת שהיא נרדמה במיטתה של אניס. "בטח, במיטה שלי," היא קמה, ויוצאת את החדר בצעדים מהירים.
אני עוקב במבטי אחריה, כשעל כף ידי אני עדיין מרגיש את חום גופה, את המגע הרך של פניה. אני רוצה לגשת אליה, אבל היא סוגרת את הדלת שלא כהרגלה, ולא נותר לי אלא לבהות בדלתה הסגורה.
