אני מאמינה שהמפגש הראשוני הוא ייקבע את מערכת היחסים ביני לבין העובדים שלי. אם אראה להם חולשה, כך הם יתייחסו אליי.
אני נחושה בהחלטתי לא לתת לדיליה לעבוד בירחון, ובכל זאת אני מחליטה לתת לה לדבר.
"אני מקשיבה לך," אני אומרת לדיליה ומפנה את תשומת ליבי אליה.
"חשבתי לדבר איתך במשרדך," היא אומרת.
"אנחנו כעת בהפסקה, כל אחד עסוק בענייניו," אני אומרת, למרות שברור לי שכולם מקשיבים לשיחה בינינו.
להפתעתי היא קונה את ההסבר שלי. "רציתי שתספרי לי מה את מתכננת לגבי הקמפיין של הספורטאים," אומרת דיליה.
'היא בהחלט חושבת שאני מטומטמת,' אני חושבת לעצמי, אבל מחליטה לשחק את המשחק שלה. "את רוצה שאראה לך את מערך הצילומים, ומה שכתבתי לגבי זה?" אני מעמידה פנים שאני מתכוונת לכך.
"את יכולה פשוט לשלוח לי את זה למייל שלי," היא אומרת.
"את רוצה אולי שאשלח לך את הקישור לענן של המערכת, שבו נשמר כל החומר?"
"אם כך נוח לך יותר," היא עונה.
"אם היה לי ספק שאת חושבת שאני מטומטמת, אז את בהחלט מוכיחה שצדקתי. אני חוזרת בי מההזמנה להצטרף אלינו לקפה. את מתבקשת לעזוב כעת, ואם כבר הנחת דברים בפינת העבודה שיועדה עבורך, את מוזמנת לקחת אותם איתך.
אני רק מודיעה לך שאם דבר ממה שנאמר בישיבה היום ידלוף, יהיו לכך השלכות. אני מזכירה לך שנתת הסכמתך לשמור על סודיות עם חתימת החוזה איתי."
אני קוראת לאיש האבטחה. "תלווה אותה בבקשה, היא לא עובדת כאן יותר."
אני מודה על כך שעדיין לא נתתי לאיש מפתחות של המקום, ושוקלת בדעתי האם עליי לעשות זאת.
"ברוכה הבאה לניו יורק," אומרת אלכסיס לאוזניי בלבד, "אני אדאג להניח על שולחנך את התיקים של הכותבים החדשים, ארבעה במספר, כעת כשדיליה עזבה."
"רק שיהיה לכולכם ברור, שהעובדה שבחרתי להתרכז בצילום, לא תמנע ממני לכתוב כתבות שלמות אם אצטרך. הכתיבה היא המקצוע העיקרי שלי, הצילום הוא רק התחביב."
אני מרגישה צורך לומר זאת, כדי שידעו שאיש לא יכול לשחק איתי. אם אצטרך, אכתוב את כל הירחון בעצמי.
"אני מבטיח לך," אומר טימותי, אחד הכתבים החדשים, "שאנחנו נעשה הכל למען הירחון, ואני מאמין שאני מדבר בשם כולנו. אני יודע שהיו הרבה מועמדים לתפקיד, שכן המוניטין של הירחון נישא בפי כל, וזכינו להתקבל לעבוד עבורך."
אמנם אלכסיס רק התחילה לעבוד אצלי, אבל העברתי אותה הרבה מבחנים לפני שנתתי בידה את התפקיד של מזכירתי האישית.
*
כשהירחון, שהתפרסם עד אז רק בקרב חברותיי הסטודנטיות, הפך לעסק רציני, הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתן בידי אף אחד את המפתח לכולו. כל אחד יקבל ממני רק חלקים, וגם לא את כולם.
זאת הסיבה שהיקמתי מערך של עננים לשמירת החומר. לכל כותב יש את הענן שלו, ומשם החומר עובר באופן אוטומטי לענן שעליו רק אני שולטת.
היום יותר מתמיד, אני מודה על שיטת העבודה שסיגלתי לעצמי. אני יודעת שככל שירחון ייגדל, כך ירבו האנשים שילטשו את עיניהם אליו. אני מודעת לכך שהמעבר לניו יורק, והפיכתו למרכז העולמי של הירחון, עלול להיות מסוכן.
הסנונית הראשונה הייתה דיליה.
אני לא מפחדת מהאתגרים, בעיקר כשיש לי עין טובה לזהות אופיים של אנשים.
*
"אנחנו ירחון אופנה, את זה כולכם יודעים. אתם פה כיוון שהנושא הזה קרוב ללבכם.
בחודש הקרוב אני נותנת לכם יד חופשית לבחור על מה אתם רוצים לכתוב, משהו שתהיה לו נגיעה גם לאופנה.
בקשר לסשן הצילומים הקרוב, אני עדיין בשלב של כתיבת החוזה עם נציגי השחקנים, כך שזה עדיין לא נוגע אליכם.
בכל מקרה אם יש לכם רעיון שאתם רוצים לדון עליו, תשלחו לי הודעה. פתחתי קבוצה של האופנה שלך ניו יורק, וגם ניתנה לכם גישה אליי באופן ישיר. תגלו שאני תמיד פתוחה לשמוע מה יש לכם לומר. הכותבים הותיקים שלי יכולים להעיד על כך."
בעודי מדברת אני בוחנת את תגובתה של אלכסיס שיושבת עם פנים חתומות. זה המבחן שלה האם היא תספר שהחוזים כבר חתומים.
ובכל זאת היא מרגישה צורך לומר לי כשאנחנו לבד, ששפתיה חתומות. "הבנתי שלא רצית לספר שחתמנו כבר על החוזים, אני מבטיחה לך לילי שאני לא מתכוונת לשתף אף אחד מהכותבים במה שאני יודעת ממך. חשוב לי לומר לך זאת."
"תודה אלכסיס, אני מעריכה מאד את נאמנותך. ראית את דיליה, תמיד צריך לנהוג במשנה זהירות. חבל שרעיון שאנחנו עובדים עליו, יודלף למתחרים," אני מחדדת את העניין.
"אני מסכימה איתך לגמרי. גם אם היא תדבר, איש לא יוכל להציג את הנושא כמוך. למרות שהעובדה שהזכרת לה על החוזה שחתמה עליו, בהחלט צריך להרתיע אותה."
"אני ממש לא חוששת ממנה, אני יכולה לגלות לאוזנייך בבד, שהצילומים יתחילו כבר השבוע, כך שאיש לא יוכל להקדים אותנו," אני מחייכת, ורואה את ההקלה על פניה. גם לה לא אמרתי שהם יתחילו כבר מחר.
בניגוד למה שאמרתי לכותבים, אני דווקא כן נוברת בכתבות המדברות על חייהם האישיים של המצולמים שלי, כדי לדעת לפני מי אני עומדת.
אני רושמת הערות על כל אחד מהם. למי מהם יש אופי נוח, מי נוהג להתפרץ, ובעיקר מי חושב שהוא מלך העולם.
למחרת בבוקר, כשנציגי השחקנים מגיע, מסתכלים עליו אנשי הצוות בפליאה.
״יש מי שהזדרז לחתום על החוזה,״ אני אומרת באגביות, כאילו כל המהלך הזה לא היה מתוכנן לפרטי פרטים.
השחקן לא הגיע. במקומו התייצבה בסטודיו אשתו עם הבן לבוש במדי הנבחרת.
״אני דורשת ש…״ היא מתחילה לומר.
אני קוטעת אותה מייד. ״אני מניחה שראית את החוזה.״
״ברור, ״ היא משקרת במצח נחושה.
"אם כך ברור לך שתנאי החוזה חתומים, ואין מקום לבוא בבקשות נוספות, מה גם שאני עובדת מול המאמן שלו בלבד," אני עונה לה ברוגע.
"את כנראה לא מבינה מול מי את עומדת. את יודעת מי בעלי? את תעשי כל מה שאני אומרת לך. וכעת תזיזי את התחת שלך, ואני מצפה שתוך שעה יהיה בידי 'בוק' של הילד," היא יורה לעברי בכעס.
"החוזה שבידי לא מזכיר במילה את הילד, כי אם זה היה מוזכר בו, לא הייתי חותמת עליו.
אחד מתנאי החוזה הוא שאיש לא מתערב לי בעבודת הסטודיו," אני עונה לה בטון חריף.
"זה המשפט האחרון שלך בירחון הזה. אני אדאג שתפוטרי, ושאיש לא יעסיק אותך. אני דורשת," היא שוב משתמשת במילה שאין לה מושג כמה היא לא מקובלת עליי, "שבעל הירחון יגיע לכאן מייד."
אני קוראת לאלכסיס. "הגברת הנכבדה דורשת שבעל הירחון יתייצב מייד, והיא דורשת שהוא יפטר אותי מייד בגלל סירובי לצלם את הילד," אני אומרת לאלכסיס.
"היית צריכה להכין שיעורי בית, או לקרוא לפחות את החוזה לפרטיו," אומרת אלכסיס לאשת השחקן, "היית מגלה בין היתר, שבעלך זכה לכבוד גדול בכך שבעלת הירחון מיס לילי רוקפורד, הסכימה לצלם אותו."
אלכסיס לא מסתפק בזה, אלא שולפת הירחון של חודש, פותחת אותו, מראה לה את הדף הראשון בו מצויין שאני הבעלים והעורכת הראשית, ובדף שאחריו מצביעה על תמונתי לצד הכותרת דבר העורכת.
"את מבינה גבירתי, מבלי לזלזל בבעלך ובהישגיו האדירים בספורט, מיס לילי רוקפורד, היא אישיות בעלת מוניטין לא פחות, ואינך יכולה לדרוש ממנה דברים שלא סוכמו איתה מראש." מסיימת אלכסיס את דבריה.
אני כל כך גאה בה. "אני מניחה בוס," היא אומרת למרות שהיא יודעת שאני לא אוהבת שקוראים לי כך, " שלא נותר לי אלא להתקשר למאמן ולהודיע לו על ביטול הצילומים."
"תאמרי לו שאני מאד מעריכה את השחקן שלו, אבל אנחנו לא הבמה לה הוא זקוק," אני אומרת, נכנסת למשרד שלי וסוגרת אחריי את הדלת.
אני מתקשרת לעורך הדין ארן רוטשילד, שבידיו החוזים החתומים של הצילומים היום. אלכסיס כבר הספיקה ליידע אותו באירוע של הבוקר.
"טוב עשית," הוא עונה לי, "בייחוד בימים אלה כשהמשרד שלך מתחיל לפעול רק מניו יורק, חשוב שאנשים ידעו שאי אפשר לשחק איתך."
החיים במכון תופסים חלק יותר ויותר חשוב בחיי. אני מרגיש שהאימון היומי בו, נוסך בי שלווה שלא ידעתי זמן רב.
*
אם חשבתי עד היום שהייתי רגוע בשעות שלי עם סופי, אני מגלה שהקשר שלי איתה השתנה לטובה. "דאדי, אתה הרבה יותר שמח," היא אמרה לי הבוקר.
"באמת?" שאלתי אותה מופתע.
"כשאתה משחק איתי, אתה רק איתי. אתה לא עונה לטלפון," היא עונה.
*
אני מהרהר בדבריה בזמן שאני בדרך לאימון שלפני השיעור שאני מעביר. אני מבין שהאימון באמת מנקה לי את הראש, ועוזר לי לחשוב על דברים יותר בבהירות.
בניתי מערכת הגנה כל כך טובה בעבודה, ואני חייב ללמוד להרפות, ולא להרגיש צורך להיות בשליטה סביב השעון.
אני מתאמן עם ליאם לפני השיעור, ושנינו מסיימים אותו נוטפי זיעה. "הוצאת ממני את המיץ וושינגטון, אני לא מאמין באיזה כושר מעולה אתה," הוא מחמיא לי, "אני שוב פונה אליך שתאמן עוד קבוצה. אני יכול להקדים את זאת של עכשיו, ואז תספיק לאמן שתיים, ולהגיע לסופי בזמן."
אני חייב להודות שהבקשה הזאת מאד קוסמת לי.
לא נשאר לי הרבה זמן עד לשיעור, ואני יודע שגם אם אלך כעת להתקלח, זה לא יעצור את הזיעה. אני מנגב את הזיעה ממני, מנגב אותה גם מבית השחי כמיטב יכולתי, ומורח דאודורנט. אין בכך להחליף מקלחת, אבל זה המיטב שאני יכול לעשות כעת.
לשמחתי יש לי גופיה נוספת, אני לובש אותה ונכנס לשיעור. אני רק מניח את הרגל על המזרון, ומתחיל לשמוע את הליחשושים של האמהות עליי ועל הגוף המהמם שלי. בא לי להקיא.
אני קורא את השמות ומתחיל את השיעור באינטנסיביות. אני לא מרשה לאף אחד ללכת לשבת בצד, ודורש מהם לחזור שוב ושוב על התנועות.
"אתם רואים אותי? אני אחרי אימון עם ליאם. מישהו מכם שומע אותי מתלונן? ותאמינו לי שהאימונים שלנו הרבה יותר קשים," אני אומר, ועדיין מרגיש את הזיעה נוטפת במורד גבי.
שקט משתרר באולם. המילים שלי עושות את שלהן.
השיעור מתנהל בדיוק כפי שאני מצפה שיקרה, עד ששוב אני שומע את הפטפטת מתחילה.
אני יודעת שחשוב לריף שאצפה בו כשהוא מתאמן. אמנם הוא ילד בעל ביטחון עצמי, אבל הוא עדיין ילד, ואוהב לחלוק את החוויות שלו מהשיעור איתי.
*
"זה לא אותו דבר אם אני מספר לך על משהו שקרה, אם לא היית שם ואת יכולה לחוות את דעתך," הוא אמר לי כששאלתי אותו אם הוא רוצה שאשאר באולם בזמן שהוא מתאמן.
"את שואלת את זה בגלל האמהות?" הוא שאל בחשש שאומר לו שכן.
"האמהות? ממש לא איכפת לי מה הן אומרות עליי. אתה מבין כשמישהי מדברת עלייך, זה לא אומר שזה בהכרח נכון. אני יודעת מה האמת, ולכן זה לא נוגע בי," עניתי לו.
*
היה לי שבוע עבודה מאד אינטנסיבי בסטודיו. כל שחקן בא אליי עם האופי המתנשא שלו, עם המחשבה שהוא מתנה לעולם, והייתי צריכה לעצב אותו כפי שרציתי. לעיתים זה זרם בקלות, ולפעמים הייתי צריכה להתנהל מולם בקשיחות.
אני מניחה שהם לא רגילים לעמוד מול אישה שלא מתעלפת רק מהמחשבה שהיא נמצאת איתם באותו חדר.
עכשיו מונחות בענן שלי עשרות, אם לא מאות תמונות, שמתוכן אני צריכה לבחור לא יותר משתיים עבור כל שחקן.
אני עוקבת אחרי ריף כשהוא נקרא לבצע את התנועות, ואת הזמן שלא אני מנצלת לעיין בתמונות.
אני יושבת עם הטבאלט וגוללת בין התמונות.
"האישה הזאת היא משהו מיוחד," אני שומעת את אימו של מייקי. בהתחלה אני לא חושבת שהיא מדברת עליי, אבל מסתברת שכן. "תראי איך היא לא מתביישת לשבת פה, ולעיניי כולם לרייר על גברים."
אני מכסה על פי, ומחניקה את הצחוק שעומד להתפרץ ממני.
"תדעי לך שזה ממש דוחה!" היא אומרת לי, "איך את מעזה לעשות את זה לעיניי הבנים שלנו. עוד רגע תכניסי את היד שלך בין הרגליים ותתחילי…"
"אני לא יודעת מה גורם לך לחשוב שאת יודעת הכל," אני מסננת לעברה בשקט. אני בספק אם המאמן יכול לשמוע את דבריי. "אני מקווה שהעיניים של הבנים שמתאמנים כעת, נשואות למאמן שלהם, ולא לנשוא הרכילות של האמהות שלהם."
המאמן מעיף אליי מבט כועס. "אני מזהיר אותך פעם אחרונה," הוא יורה לעברי, "עוד מילה אחת ואני אבקש ממך לצאת."
"אין צורך," אני עונה.
"המאמן, היא צופה בתמונות פורנו ליד הילדים," אומרת אימא של מייקי בקול רם.
"אני מאד מקווה שהילדים מסתכלים עליי כעת, ולא על מה שנעשה בלול התרנגולות שיושב על הספסל," הוא עונה לה, ושוב מביט עליי. המבט שלו מלא גועל.
אני מתלבטת אם לצאת אבל מהמבט של ריף מראה לי שהוא לא רוצה שאעזוב. הוא יודע בדיוק מה שאני עושה כעת, ורוצה להגיב, אבל אני נדה בראשי לשלילה, שלא יאמר דבר.
אני לוקחת את התיק והטאבלט, ועוברת לשבת בקצה המרוחק של הספסל.
אלכסיס מתקשרת, ואני מחברת את הטלפון לאוניות. היא מדברת ואני כותבת לה את התשובה.
היא מדווחת לי על שיחה שהייתה לה עם אחד מסוכני השחקנים, וגורמת לי להחניק חיוך. "הוא ממש דוחה," אני לא מתאפקת ואומרת.
השיעור מסתיים, וריף הולך לחדר ההלבשה להחליף בגדים. האולם מתרוקן, בזמן שאני אוספת את המחשב והטאבלט, ומכניסה אותם לתיק.
רק כשהוא עומד לידי, אני שמה לב שהמאמן ניגש אליי. "יש לך בכלל מושג איך זה מרגיש שאתה מזיע, וכל אזור החלציים שלך מוציא אותך מדעתך, הכל נדבק לרגל ומגרד בטירוף?!" הוא יורה לעברי.
אני מרימה את עיניי אליו נדהמת. למה הוא משתף אותי בפרט כזה אינטימי.
"אני לא, אני אישה. אני יודעת איך זה מרגיש כשאת מזיעה מאימון, והתחתונים שלך ספוגים בזיעה," אני עונה לו בכעס.
"וזה לא דוחה?!" הוא ממשיך לדבר אלי בכעס.
"אני לא מבינה למה אתה כועס עליי. הרי אני לא אשמה בכך שאתה מזיע." עכשיו גם אני כועסת.
"לא יכולת להתאפק כשראית שאני מנסה להזיז את כל החבילה המזיעה שלי, זה הצחיק אותך ואמרת שאני דוחה. לא שבאמת מעניין אותי מה את חושבת עליי," הוא מסתובב ללכת.
"המאמן וושינגטון, אל תעלב. רק בגלל שאני גרושה זה לא אומר שאני לוטשת עיניים לאיברים האינטימיים של כל גבר. העיניים שלי רואות רק את הבן שלי. בכל מקרה רק שתדע שלא דיברתי עליך."
אני מזיזה את השיער מאוזני, וחושפת את האוזנייה שתקועה בה. ״המזכירה סיפרה לי משהו, ועל זה הגבתי. לא עליך. מצטערת לאכזב אותך, אתה לא מרכז עולמי.״
"אם את אומרת. שמעתי מה את עושה במהלך השיעור," הוא ממשיך לא מרוצה.
"כמה קל לשפוט בן אדם. אתה כל כך טועה במה שנדמה לך שאתה יודע," אני אומרת בכעס, וקמה. הוא עומד מולי, ואני נאלצת לדחוף אותו מעט כדי לעבור.
"אימא למה לא אמרת להם את האמת?" אני שומע את ריף שואל אותה בזמן שהם פונים לכיוון החניה.
"לא איכפת לי מה מישהו חושב עליי. אני כבר רגילה לשמוע כל מיני סיפורים מאחוריי גבי. האם זה הופך את זה לנכון?
אני לא יכולה לשלוט במה שאנשים מוציאים מהפה שלהם. זה רק מראה מי הם, אם מחשבה כזאת בכלל עוברת להם בראש."
"אם הם היו יודעים מי את," הוא מתחיל לומר לה.
"אני לא צריכה שמישהו יאהב אותי בגלל שגילה מי אני. זאת לא אהבה אמיתית, וכזאת אני לא רוצה," היא אומרת.
"את צודקת, הפסד שלהם. אני אוהב אותך אימא," אומר ריף ומחבק אותה.
אני מסתכל עליו. הוא עדיין מאד צעיר, ועדיין יעשה הכל כדי להגן עליה.
