אנחנו מגיעות למסעדת ג׳ון דנפורט, מוצאות שולחן פנוי המשקיף על הרחוב, ומתיישבות. כיוון שאני לא מכירה כאן אף אחד, הסועדים לא מעניינים אותי, הרחוב דווקא כן.
אני שומעת את הדלת נפתחת, ורואה גבר שמזכיר במראהו את סקיילר, נכנס. למסעדה. יש לו אותה הליכה זקופה של פנתר גאה שיודע מה ערכו.
"זה צ׳ארלי הילד הרע. אלפא במלוא מובן המילה," אומרת טילי ומביטה עליו בהערצה.
הוא מעיף מבט מסביב, מגחך מול מבטה המעריץ, ומפנה מבטו. אני לא סובלת שחצנים כמוהו. הוא הולך להתיישב ליד חבורת גברים, אבל טילי לא מסירה מבטה ממנו.
פתאום הוא חוזר להביט על השולחן שלנו, אלא שאין ספק שהוא עושה זאת כי הבחין בי. העיניים שלו נעוצות עמוק בשלי. אני לא אחת שמפחדת להסתכל למישהו ישר בעיניים, מה שמפתיע אותו. אני מניחה שהוא רגיל שהמבט שלו גורם לנשים להשפיל מבט.
בניגוד לטילי, שרואה בו אלפא אכזר וקשוח, המבט שלו מולי נסדק, ונותן לי להציץ לרגע לעולם הרגש הסוער שלו.
טילי, שעד עכשיו דיברה איתי בטון עליז, משתתקת.
"הכל בסדר?" אני שואלת, כאילו שאני לא יודעת מה גורם לה להפסיק לדבר.
"מה הטעם? הרי ברור מה יקרה כעת, את תלכי איתו וזהו," היא אומרת.
"תגידי לי שאת לא רצינית. רק בגלל שגבר הסתכל עליי, אני אקום ואנטוש את החברות שלי? את ממש לא מכירה אותי," אני עונה לה בטון רך, ומניחה את ידי על זרועה, "הוא הבחין במישהי שהוא לא מכיר, זה כל הסיפור."
"זה לא סתם גבר, זה צ׳ארלי. עוד לא פגשתי מישהי שלא נפלה ברשתו," היא אומרת ממורמרת.
"רק אתמול נפרדתי מבן הזוג שלי. אני לא מחפשת מערכת יחסים, ולא סקס מזדמן. הוא לא מעניין אותי," אני מנסה שתבין שאני לא שם.
"הוא גבר שלוקח, לא שואל," היא ממשיכה.
"זה לא עובד ככה. אי אפשר לקחת מישהי שלא מעוניינת," אני ממשיכה לנסות לשכנע אותה.
"ודווקא אותי שמעוניינת בו, דווקא אותי הוא לא רוצה," היא אומרת בכעס כבוש.
"את שווה הרבה יותר. את לא צריכה גבר שכך הוא נוהג עם נשים," אני אומרת.
"נלי צודקת," מתערבת סוף סוף לי, "את סתם תקועה על פנטזיה. ולא רואה את הגברים האיכותיים שמחזרים אחרייך."
"הוא לא מוריד את העיניים ממך," אומרת שוב טילי, "אני חייבת להודות שיש משהו שונה באופן בו הוא מסתכל עלייך."
לי מעיפה לעברו מבט זועם. אני מבינה שמה שלא אומר, לא ירצה את טילי, ומשנה את נושא השיחה בחדות. "איפה אני יכולה לשכור רכב?" אני שואלת את לי.
"הוא מכיר את כולם," עונה טילי.
"אני לא מתכוונת לבלות את כל הארוחה בשיחה עליו," אני אומרת לה בטון שלא משתמע לשתי פנים.
וכשנדמה לי שטילי סוף סוף נרגעה, צ׳ארלי קם ופונה לעברנו.
"׳תתעלמי," אני מסננת בשקט לטילי.
"איך זה שאני עדיין לא מכיר אותך?" הוא פונה אליי, ורוכן לעברי.
"יש דברים שלא נועדו לקרות," אני עונה לו.
"אני חושבת שעדיף שאשכיר רכב, עד שאמצא דירה." אני ממשיכה בשיחה עם לי.
"רק תגידי מה את מחפשת ילדונת," הוא אומר.
"כפי שהבנת, אני חדשה פה. ואני לא יודעת מי אתה. אני אודה לך אם תתן לי ולחברות שלי לאכול בשקט,׳" אני פונה אליו, ושוב נתקלת במבט החודר שלו.
"משחקת אותה קשוחה, לא יודעת מי אני," הוא מגחך.
"האמת היא שאני לא מעוניינת לדעת," אני מפתיעה אותו בטון הדיבור המרוחק שלי. אני מניחה שהוא לא רגיל שמסרבים לו.
"אנחנו עוד ניפגש," הוא אומר בביטחון.
"אני מניחה שכן, בסופו של דבר זה מקום קטן, לא כמו המקום ממנו באתי," אני אומרת, "כאן כולם מכירים את כולם, ולכן זה לא ראוי בעיניי שתפנה אליי את תשומת ליבך, בזמן שאתה מודע לכך שיש אחרת שמעוניינת בך."
"אני יודע שאני הילד הרע, אבל אני לא נהנה לשבור את הלב לאף אחת. החברה שלך מחפשת משהו שאין לי לתת לה. אני אומר זאת מתוך כבוד אליה." 'האם הוא מפתיע אותי בכנות דבריו? ממש לא, הרי זה בדיוק מה שראיתי בעיניו.'
"תודה צ׳ארלי," אומרת טילי. נראה לי שרווח לה.
"אין צורך שתודי לי. את ראויה לטוב ביותר, וזה לא אני," הוא אומר באדישות.
"תדע לך שהיא לא מחפשת זוגיות. וגם לא סקס מזדמן," ממהרת טילי לומר.
"זה לא אומר שאנחנו לא יכולים…" הוא מתחיל לומר, אבל אני מסמנת לו בתנועת ראש קלה שישתוק.
הוא מתרחק מהשולחן, ואנחנו ממשיכות לפטפט. "אני לא מאמינה איך שהזמן טס. אני חייבת לחזור לעבודה," אומרת טילי ששוב נמצאת במצב רוח עליז. היא מסמנת למלצרית שתבוא. "את יכולה לארוז לי את המנה," היא מצביעה על האוכל בצלחת בו כמעט לא נגעה.
"תבטיחי לי שתהיי בקשר," מבקשת טילי, ואני מבטיחה לה.
"השיחה הזאת התישה אותי," מתוודה בפניי לי. אני לא מגיבה. "עבדתי כל הלילה ואני מאד עייפה. איכפת לך שאלך לנוח קצת? כשתרצי לחזור למוטל, תודיעי לי."
אני לא יודעת אם המילים האלה נאמרו מתוך נימוס, או שהיא באמת התכוונה אליהן. "אני בסדר, אני רוצה ללמוד את העיר, תלכי לישון ונדבר מאוחר יותר." באיזה שהוא מקום, גם אני מיציתי את המפגש הזה.
אנחנו נפרדות, ואני עומדת ברחוב ומסתכלת סביבי, בוחנת את מבחר החנויות מסביב. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני פה, ואם בחרתי בה כעיר המקלט שלי, כדאי שאלמד אותה כמה שיותר מהר, כדי שאוכל לראות בה בית.
"קבעתי פגישה עם חבר בעל סוכנות רכבים. כיוון לא ידעתי מה את רוצה, אמרתי לו שנגיע אליו, ותוכלי לבחור רכב בעצמך," אומר צ׳ארלי שנעמד לידי בלי ששמתי לב .
"אני לא מחפשת…"
צ"ארלי לא מאפשר לי לסיים את המשפט. "אני יודע. יש בך משהו לא מוכר. את הצלחת לראות אותי מבעד לכל המסכות. אל תשאלי אותי איך, אני פשוט יודע."
"אני מבטיחה לא לספר לאיש שאתה לא כזה ילד רע כפי שכולם חושבים," אני אומרת ומחניקה חיוך,
"גם את זה אני יודע, אני סומך עלייך. בואי ניסע אליו." הוא מפתיע אותי כשהוא ניגש לטנדר, אמנם חדש ונוצץ, אבל עדיין לא רכב יוקרה מנקר עיניים. הוא פותח את דלת הנוסע, ומושיט לי יד לעזור לי להיכנס לתוכו.
"טעית," הוא פולט. אני מביטה עליו מופתעת. ׳למה הוא מתכוון? האם טעיתי שנכנסתי לרכב שלו?׳ האם…'
"אני הכבשה השחורה של משפחת מונטגומרי. כשאביך פסיכיאטר, אמך ושני אחיך הבוגרים פסיכולוגים, ואתה לא הולך בדרכם, אתה מייד מקבל תווית של כישלון.
כשאני שומע את האחים שלי זורקים לאוויר כל מיני קלישאות ששיננו באוניברסיטה, בלי באמת להבין אותן לעומקן, אני בוחר להיות הכבשה השחורה, זה שמה שהוא עושה לא מעניין אף אחד.
את מאמינה שאיש ממשפחתי, או מבני העיר הזאת, לא יודע שאני בעל תואר דוקטור במדעי המחשב? זהו פרקתי. אני לא מבין איך הצלחת להוציא את זה ממני, ומקווה שלא הבהלתי אותך."
"להיפך, אני שמחה שהוצאת את המילים האלה ממך. קשה לחיות עם מסכה כל הזמן," אני אומרת.
"אני שמח שאת מבינה." ניכר עליו שרווח לו, "ואת?"
"האמת היא שאף פעם לא הייתי זקוקה למסכה. הילדות שלי לא הייתה פשוטה, לא חייתי בבית עשיר, אבל לא התביישתי במשפחה שלי. זכיתי לגדול במשפחה חמה ואוהבת.
את המסכה שמתי לראשונה רק אתמול. תבטיח לי שתשמור את מה שאספר לך לעצמך," אני מבקשת. אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו . "תבטיח."
"אני מבטיח לשמור על סודותייך, ועלייך ילדונת," הוא עונה ברצינות.
"עד אתמול הייתי בזוגיות. האמנתי שאני אהבת חייו."אני מתחילה לספר.
"התכוונת שהוא אהבת חייך," הוא מתקן אותי.
"לא טעיתי. חשבתי שהוא אוהב אותי באמת, ואז גיליתי שאני בהיריון. הוא אמר שאינו מוכן לילד, שזה סביר כשידיעה כזאת באה בהפתעה. ורגע אחרי הוא קיבל הודעה להגיע דחוף לעבודה. כל היום לא שמעתי ממנו. בסוף יום העבודה חיכתה לי אימו ביציאה מהעבודה, וגררה אותי, ממש כך, לרופא נשים לעשות הפלה."
אני ממשיכה לספר לו את סיפורי, והוא מקשיב קשב רב לכל מילה. רק כשאני מסיימת לספר לו, אני שמה לב שאנחנו כבר לא נוסעים, אלא חונים בחברת הרכבים. "אני לא אתן לאיש לפגוע בך," הוא מבטיח לי. אני שמה לב לכך שהוא מאגרף את אגרופיו, אבל שומר על ארשת פנים חתומה.
אני נזכרת במילותיה של טילי שאמרה שבאתי לרכוש כרטיס סים מקומי בחנות של הוריה, כדי להכיר אותה, וחושבת לעצמי שאולי הגעתי לכאן כדי להכיר את צ׳ארלי.
לפני שאנחנו נכנסים לסוכנות, הוא מבקש ממני שאתן לו את מספר הטלפון שלי, "קיבלתי אותו רק לפני שעה, ואין לי מושג מהו," אני אומרת נבוכה.
אני מגישה לו את הטלפון נייד, הוא מחייג לעצמו. שומר את מספרו בפנקס הכתובות שלי, ושולח לי הודעה מייד. "זה מספר הטלפון שלך ילדונת."
רק אז אני נזכרת שעדיין לא הודעתי לאבא שיש לי מספר מקומי. אני שולחת לו מייד הודעה שהכל בסדר, וזה המספר החדש,
עד אמש הכל היה לי ברור, ומה עכשיו?
אני יכול עדיין להרגיש על גופי את המגע הראשון שלנו כשהיא חיפשה מחסה על לוח ליבי, ביום ההוא שחוותה לראשונה אובדן של ילד. אני מניח את ידי על החזה שלי, ומרגיש שקר לי.
'איך את מרגישה כעת, כשנטלת מרצון את חייו של התינוק שלנו? אני בטוח שעליו לא הזלת אפילו דמעה אחת. בטח חשת הקלה שהקשר הנצחי ביננו נותק.'
אני מתמלא כעס עליה. איך היא העזה להחליט בשבילי שאני לא רוצה אותו. יש לזה רק תשובה אחת, היא לא בחרה בי להיות אבי ילדיה. כל מה שאמרה עד היום היה שקר אחד גדול.
וכשמחשבה אחת נוצרת, באות האחרות בעקבותיה. כנראה היה לה נוח איתי בזמן שלמדה למבחן הגמר שלה, וכעת אינה זקוקה לי יותר.
לרגע אני לא חושב על זה שיש לה דירה משלה, וזאת לא מחשבה הגיונית. זה לא הזמן לחשוב בהיגיון.
מבחן הגמר שלה ייערך בעשרים ושמונה בחודש. אני רושם אותו בלוח הזמנים שלי כתאריך יעד. אם לא אצליח למצוא אותה עד אז, אגיע באותו בוקר לאוניברסיטה, והיא תצטרך לעמוד מולי ולתת לי הסבר להתנהגות שלה.
אני רוצה שהיא תסתכל לי בעיניים ותאמר לי שהיא מעולם לא אהבה אותי, וכל זה היה משחק שהייתי עיוור מכדי לראות. כי אם לא, אני אדרוש שתחזור מייד הבית, ונשכח מהכל.
איכשהו ההחלטה הזאת נוסכת בי כח. אבל לא לזמן רב.
אני נכנס לחדר העבודה שלי מתוך הרגל, רק כדי לראות שהוא נטול חיים. שולחן העבודה שלה מסודר, הקלסרים שלה מתויקים בסדר מופתי לפי נושאים. זה נראה לי ממש מוזר.
אני יודע שהיא נהגה לעיין בהם כשלמדה. נראה שכולם כאן פרט למערכת כלי הדם. ׳איך בדיוק היא מתכוונת להתכונן לבחינת הגמר, עם כל החומר שלה כאן?׳
על השולחן מונח הטאבלט שלה. היא נהגה לשחק בו מידי ערב.
*
״זה שאנחנו בזוגיות, לא אומר שעליך לוותר על מה שאתה אוהב,״ היא אמרה אחרי ששמעה אותי אומר לחבר שאני לא צופה במשחק כי אני איתה.
״זה באמת לא מפריע לך?" התפלאתי, שכן ניסיון העבר לימד אותי שחברה מרגישה מוזנחת אם בן הזוג שלה צופה במשחק.
היא נהגה להכין לי חטיפים למשחק, התיישבה לידי, ושקעה במשחקים בטאבלט שלה.
ריילי לקחה את הטאבלט איתה לתורנויות לילה. ״המשחקים האלה עוזרים לי לשרוד,״ היא אמרה. הבטתי עליה באהבה, אבל לא הבנתי איך אישה חכמה כמוה נסחפת אחרי משחקים חסרי מעוף כמו צביעה לפי מספרים.
עכשיו שהטאבלט בידי אולי אגלה היכן היא.
*
כאשר ריילי עברה לגור איתי, היא שינתה את כל הסיסמאות שלה ליום הולדתי, מעניין אם הן עדיין בתוקף.
אני מקיש את התאריך, והטאבלט מתעורר לחיים. כל עולמה של ריילי פרוש כעת לפניי.
אני נכנס לרשתות החברתיות. כל אחת מהן מודיעה לי שהחשבון לא קיים יותר.
אני עובר חשבון הבנק האישי שלה, אבל הסיסמה אליו שונתה.
התקווה האחרונה שלי לראות מה עובר עליה, הוא כרטיס האשראי שלה. אני מנסה להיזכר האם היא מקבלת בדואר את החשבון החודשי. בכל מקרה, גם אליו אני לא יכול להיכנס.
אני ניזכר באימייל שלה, היא מחקה אותו!
האתר של האוניברסיטה לא שמור בו, כך שאין לי אפשרות לגלות מהו שם המשתמש שלה, ומה סיסמתו.
בא לי להטיח את הטאבלט על הקיר. "בשביל מה אתה פה, אם אתה לא מסוגל לגלות לי את סודותיה?!" אני יורה לעברו בכעס, כאילו שהוא יכול לענות לי, כאילו שהאשמה בו שאינני יכול למצוא בו שום רמז עליה.
ובכל זאת אני לוקח אותו איתי מיטה, ומתחיל לדפדף במנוע החיפוש. כמעט כל מה שהיא קראה היה קשור לכתבות בנושא הרפואה.
אני מסתכל על המשחקים בהם נהגה לשחק 'כדי לשטוף את הראש,' כדבריה.
אני מתעכב דווקא על האפליקציה של צביעת מספרים. אני רואה שיש בה משחק שהיא לא סיימה, ונכנס אליו. מסתבר שזה בכלל לא משחק מטופש כפי שחשבתי, וכי למרות שכשאתה לוחץ על מספר מדגשים לך כל האזורים שקשורים אליו, זה לא כזה פשוט מסתבר.
אני שוקע במשחק, מצייר ציור אחר ציור ולבסוף נרדם.
אני מתעורר בבהלה, ומסתכל מבעד לחלון חדר השינה. בחוץ חושך מוחלט. אני מתקשה להבין מה קורה איתי. הלחץ בשלפוחית מאלץ אותי לקום לשירותים. שתי המגבות שלנו תלויות על מתלה המגבות.
*
לעיתים נוהגת ריילי לשים לנו מגבות תואמות, ולעיתים מגבות בצבעים שונים.
"למה? שאלתי אותה פעם, "כל פעם שאת מחליפה מגבות את בוחרת לסדר אותן באופן שונה?"
"אין לי תשובה," היא ענתה לי בפיזור הדעת, "באמת לא שמתי לב. אני מניחה שזה בגלל הסדר שהן מונחות בארון."
אני לא יודע למה המגבות הן שמחזירות אותי למציאותי, היא לא פה, ולא תחזור.
*
אני תולש את המגבת הוורודה מהמתלה בכעס, וניגש להניח אותה בסל הכביסה. רגע לפני שאני זורק אותה, אני רואה את התחתונים שלה מונחים בסל הכביסה. היא אוהבת להתלבש יפה, אבל יותר מכל, היא בוחרת את התחתונים שלה בקפידה.
*
יש משהו בתחתונים שמשפיע על ההרגשה שלך. כשאני לובשת תחתונים סקסיים, אני מרגישה כך," היא אמרה לי פעם.
"ואיזה מזוגות התחתונים שלך לא סקסיים?" צחקתי, והרגשתי את הגוף שלי בוער.
"בדיוק, וזה לא בגלל המחשבה שהן מסתירות את המקום שגורם לי עונג גדול. גם לראות אותך בתחתוני הבוקסר הצמודים שלך מעורר אותי, עוד לפני שהתגלת אליי בשיא תפארתך."
המילים האלה צצות לי כעת בראש. כמה באמת התכוונה להן?"
*
זה שוב מטריף אותי. אני מתכופף, מוציא אותם מהסל, ומריח אותם.
באפי עולים שרידי ריח נוזל תשוקתה. כמובן שריח נוזל הזרע שלי נעדר מהם כיוון שלאחרונה השתמשתי בקונדום כדי למנוע היריון.
*
לפני שהיכרתי אותה, השימוש בקונדום היה חלק בלתי נפרד מחיי המין שלי, אם כך אפשר לקרוא למה שהיה לי עם נשים אחרות.
הייתי מאושר כשהיא אמרה לי שהיא נוטלת גלולות, וכי אין צורך להשתמש במשהו שיפריד בינינו. אהבתי את המגע החשוף של הזין שלי בתוכה.
כך היה עד ליום הזה בו אמרה שהיא שכחה לקחת גלולות, וביקשה שאשתמש בקונדום. הייתי מאד לא מרוצה שעליי לעשות זאת, אבל האפשרות של להמנע ממעשה האהבה הסוערים שלנו, האפילה על כך.
אני מחייך לעצמי במרירות כשאני מבין שלמרות ההגנה עלינו, היא נכנסה להיריון.
*
אני ניגש לטלפון שלי לראות אם יש לי הודעות. אין אפילו הודעה אחת, גם לא מבית החולים. אני מביט על לוח התורנויות שלי, שהשתנה בגלל ההקפצה שלי בליל אמש, ורואה שהתורנות הבאה נשארה כשהייתה, מחר שוב אני במשמרת בוקר.
אני מסתכל על השעה וקולט שישנתי מעל שתיים עשרה שעות רצוף, דבר שלא קרה לי שנים. אני יורד למטבח להכין לי משהו לאכול, פותח את המקרר, וסוגר אותו. אין לי חשק לאכול, למרות שהמקרר מלא באוכל.
אני ממלא בקבוק מים, וחוזר לחדר השינה שלי להמשיך לישון. 'מחר יום חדש,' אני ממלמל לעצמי.
