״את חושבת שהתנהגתי באלימות?״ שואל ריף, ומבטו מופנה אל החלון.
״אני יודעת שלא, וגם המאמנים יודעים. עובדה שהם הוכיחו את זה.
יש לך כישרון טבעי לאומנויות לחימה. אתה יודע להקשיב להוראות, וליישם אותם. למדת להתרכז, כך ששום דבר לא יכול להפריע לך כשתשומת לבך מופנית כולה לתנועה שאתה אמור לבצע. הילדים פשוט מקנאים בעובדה שאתה טוב מהם.
החוכמה בחיים לרצות להיות עם אנשים שטובים ממך, כדי ללמוד מהם איך להיות טוב יותר. לא כל אחד מסוגל לשים את האגו שלו בצד, ולהודות שתמיד יש לו מה ללמוד. אני שמחה שאתה מבין שרק כך מתפתחים.״
״אני חושב שבגלל שאני נראה קטן מהם, הם חשבו שיוכלו לגבור עליי בקלות,״ הוא מביע את דעתו, ״הם היו מתוסכלים לראות שטעו, והאשימו אותי.״
״יש ביטוי כזה מעולם הריקוד, שכשרקדן לא מצליח לבצע את הקטע, הוא אומר שהרצפה עקומה," אני אומרת לו, "הרבה דברים בחיים משיגים בעזרת התמדה, לא כל דבר בא בקלות."
"אני רואה איך את נלחמת על כל דבר ולא מוותרת. את תמיד אומרת לי שכאשר נופלים, גם אם זה כואב, צריך לנשום עמוק ולקום," הוא מצטט אותי.
מגיל מאד צעיר סיגלתי לעצמי את ההרגל לדבר אליו כאל ילד בוגר. לפעמים הוא חוזר על מילים שאמרתי לו, ואני מופתעת שהוא זוכר, כמו עכשיו.
את סוף השבוע אנחנו מבלים בבית הוריי.
*
"למה שלא תשארו אצלנו לסוף השבוע?" שאלה אימא ביום שישי בבוקר. "תביאי איתך בגדים להחלפה, וכמובן בגדי ים. הזמנתי גם את ליאו לבוא."
מייד עם סיום השיחה התקשר אליי ליאו ושאל אם אני באה. "דווקא נשמע לי נחמד לבלות כולנו יחד, עכשיו כששרדת את הודעת הגירושין.
חוץ מזה שאני רוצה שתכירי את ג'יין. עד היום לא העזתי לומר זאת בקול רם, אבל יש לי הרגשה שהיא באמת האחת שלי. אני כבר מת לשמוע מה את חושבת עליה."
אם התלבטתי מה לענות לאימא, אחרי השיחה עם ליאו, הודעתי לה שנשמח לבוא.
*
אימא יוצאת מגידרה. מזמן לא ראיתי את תשומת ליבה מופנית אלינו כמו בסוף השבוע הזה.
"אימא השתנית," אני אומרת לה.
"הבנתי שאני מפסידה אתכם. הרי אתם חשובים יותר מכל מפגש חברתי, או ארגון מופע צדקה. אתם שלי, ובכם אני צריכה להשקיע," היא עונה לי להפתעתי.
"לא רק בקירבה שלך אלינו, אלא בכלל. את נראית יותר רגועה," אני מנסה לדייק את מה שאני מרגישה.
"זה בדיוק מה שאמרתי. הבנתי מה באמת חשוב בחיים. אין לי צורך יותר שיאמרו כמה אני מדהימה, ואיך הכל מסתדר תחת ידי כמטה קסם. מותר לי לעשות טעויות, אבל להיות מוקפת באנשים שבאמת חשובים לי מוסיף לחח המון," אומרת אימא. "אני מסתכלת עלייך, יש לי הרבה מה ללמוד ממך."
אני מרגישה שזה מה שהייתי צריכה כדי להסתער על השבוע החדש, להתחיל שוב לחיות את חיי במלואם.
שבוע חדש מתחיל
ריף מתרגש לקראת המפגש עם חבריו החדשים. סמוך לתיק החדש שקניתי לו, נמצאים גם הבגדים שבחר ללבוש בבוקר, ולכן היום שלו מתחיל בלי לחץ.
אני מביטה על ארון הבגדים שלי ומתלבטת מה ללבוש. "מה אתה אומר?" אני שואלת את ריף, ומניחה עליי מבחר שמלות, אחת אחרי השניה.
"מאמי, הכל יפה עלייך, אני לא יודע מה לומר." הוא מקמט את מצחו, ומעמיד פנים שהוא חושב. "את השחורה," הוא אומר לבסוף.
היום אני עומדת להתייצב לראשונה מול הצוות שלי בניו יורק. לא כולם פגשו אותי פנים מול פנים, ולכן חשוב לי במיוחד להיות לבושה בצורה יצוגית.
אני מסיעה את ריף לבית הספר, וחוזרת ישר למערכת העיתון.
"בוקר טוב, אני לילי," אני אומרת מייד עם היכנסי.
"את לילי?" מביטה עליי אלכסיס המזכירה החדשה בפליאה, "אבל את ילדה."
אני מחייכת. "בורכתי בגנים טובים, אבל אני כבר לא ילדה," אני עונה לה, אבל לא מציינת את גילי. אני לא נותנת לה לפתח איתי שיחה אישית, "אני מבקשת שתכנסי את כולם בחדר הישיבות."
אני מתקבלת בשמחה על ידי אנשי הצוות שמכירים אותי, האחרים עדיין בוחנים אותי. אין ספק שאני רחוקה מהדמות אותה דמיינו.
"בוקר טוב לכולם. היום אנחנו פותחים באופן רישמי את המשרד החדש שלנו, אבל העבודה על הירחון כבר בעיצומה.
כמה מילים עליי. את הירחון הקמתי לפני שבע שנים, כשעוד הייתי סטודנטית לתקשורת ואומנות. חשוב לי מאד להתמקם בצד האומנותי של הירחון, ולא ברכילות.
אנחנו מביאים רוח חדשה של האופנה העכשווית. כל חודש מוקדש לנושא אחר. בגיליון הבא נציג את המדים החדשים של קבוצות הספורט השונות. כל קבוצה שביקשה להשתתף בפרוייקט, בחרה מספר שחקנים שייצגו אותה.
אמנם הירחון הוא בבעלותי, אבל אני מתכוונת להתרכז בעיקר בסטודיו לצילום שבו. מי שעדיין לא מכיר את העבודות שלי, יראה שאני לא מצלמת תמונות עם רמיזות מיניות. עוד נדבר על כך.
אני אביא לכם את התמונות שאבחר להעלות לגיליון, ואתן לכם לכתוב את כתבת הרקע על כל שחקן. שוב אני מדגישה, על הישגיו, ואת מה הוא מייצג לדבריו. זה אומר שתינתן לכם הזדמנות לראיין אותו.
נא להימנע משאלות אישיות שחודרות לפרטיותו. באמת לא מעניין אותי אם הוא נאמן לבת זוגו, או כל דבר רכילותי אחר.
אני מבקשת שלא תתנו לאיש יחסי הציבור שלו להכתיב לכם מה לכתוב. הירחון שלנו, והמוניטין שלנו. אם משהו נראה לכם לא במקום, תשתפו אותי. אני מעדיפה לוותר על כתבה, רק לא לשנות את האופי של הירחון שלנו.
אני נותנת לכם חופש פעולה, אבל יש רק דבר אחד שאני מקפידה עליו, וזה העמידה בלוח הזמנים.
אחרי שסיימתם כתבה, אני מבקשת שתעלו אותה לענן, ותשלחו לי הודעה, כדי שאוכל לעבור עליה, לערוך אותה במידת הצורך, ולאשר את פרסומה."
"אני לא מוכנה שתתערבי לי במה שאני כותבת," אומרת בחורה שטרם פגשתי.
"מה שמך?" אני שואלת.
"דיליה," היא עונה ומביטה עליי בהתנשאות, "אני כותבת לא מעט שנים. גם לי יש מוניטין לתחזק."
"אני מודה לך דיליה על המילים שלך. אני שמחה שאת אומרת לי אותן כבר בפגישת ההיכרות שלנו. אני מבינה שאני לא המסגרת המתאימה למאמרים שלך האיכותיים שלך."
"אני שמחה שאת מסכימה איתי. אני לא יכולה להרשות לעצמי לעבוד אצל ילדה כמוך," היא אומרת. אני מנסה להעריך את גילה, אבל במקום זה נכנסת בזריזות לקורות החיים שלה, וכמעט נחנקת מצחוק.
"את צודקת," אני נאנחת בתיאטרליות, "הירחון שלנו הוא באמת לא משהו מיוחד. הוא רק מככב בכל בירות האופנה בעולם, וזכה ללא מעט פרסי עיתונות, למרות שהוא רק סתם ירחון אופנה לא נחשב. את מוזמנת לחפש במנועי החיפוש מה כותבים עליי באופן אישי, ועל האופנה שלך כירחון,
בכל מקרה אני מודה לך שהקדשת לנו מזמנך היקר. את מתבקשת לעזוב את הישיבה, כיוון שהחומר שאני עומדת לדון בו כעת, הוא מסודות המערכת שאליה אינך שייכת."
"את מפטרת אותי?!" היא מסתכלת עליי בבוז.
"חלילה, זאת את שפיטרת אותנו," אני אומרת ומחווה בידי על כל היושבים סביב לשולחן." אני מחוייבת לשמור על מבט רציני, אבל שאר הכותבים לא מתאפקים ומחניקים חיוך.
"את הזויה," היא יורה לעברי, בדיוק כשאני מעלה על המסך שמולי את הכתבה האחרונה על כך שהירחון שבר שיא נוסף של מינויים בכל רחבי העולם.
דיליה בוהה במסך. האגו שלה לא ייתן לה להודות שהיא העריכה אותי לא נכון.
אני רואה את החרטה בעיניה, אבל נחושה בדעתי לא לוותר לה.
"ביקשתי ממך לצאת. את מפריעה לישיבת מערכת," אני אומרת בדיוק כשאלכסיס נכנסת לחדר ובידה מגשים עם כריכים, ודברי מאפה מתוקים. "הקפה כבר מגיע," היא אומרת.
דיליה לא ממהרת לצאת. אני מנצלת את העובדה שהכיבוד הגיע. "בואו נצא להפסקה," אני אומרת, "את יכולה לתכבד," אני אומרת לדיליה.
"אני יכולה לדבר איתך לילי?" היא שואלת.
דין
שבוע חדש מתחיל עם הודעה מליאם. "יש מצב שאני פותח קבוצה נוספת איתך כמאמן?"
הוא מצרף קישור לאינסטגרם של המכון ובו שיתופים מהאימון האחרון שלי. אני מככב בכולן. אני מגלה שהאמהות שתייגו את המכון מרוכזות בגופי יותר מאשר בבן שלהן. "עם גוף כמו שלך, אתה יכול להיות דוגמן," 😜
אני מתקשר אליו. "אני מבין שאתה רוצה להיות הסוכן שלי," אני אומר לו.
"לא הבנתי," הוא עונה לי במבוכה.
"הצעת לי להיות דוגמן," אני מסביר לו בטון רציני.
“זה פשוט לא יאומן שכל אחת מהאמהות צילמו אותך במרכז, והבן שלהן כמעט לא נראה בתמונה. בעצם זה לא צריך להפתיע אותי, הן מריירות עליך מרגע שאתה עולה על המזרון.
אם לא הייתי יודע שלא היה להן מושג שאתה תהיה המאמן, הייתי בטוח שרק בגללך הן רשמו את הבנים למכון," הוא אומר.
"אם כבר מדברים על הבנים, מיהרתי לעזוב ולא דיברנו על מה שקרה עם הילד החדש. אתה יכול להסביר לי מדוע כולם נגדו?" אני שואל.
"אין ספק שהם רואים את ההבדל בין היכולות שלו, לשלהם," אומר ליאם.
"מה שמדהים, שהוא בניגוד אליהם, לא מתנהג בשחצנות," אני אומר לו.
"אם אתה חושב שבזה זה נגמר, אתה טועה. אמו של מייקי אמרה שאם הוא יבוא לאימון, היא תוציא את הבן שלה מהמכון. היא לא מוכנה שהוא יהיה בסביבה אלימה.
אמרתי לה שזה שריף לומד מהר את התנועות, לא הופך אותו לילד אלים. ובככל, המטרה של המכון היא ללמד ילדים להגן על עצמם בפני מקרי אלימות, אז אם הבן שלה לא רוצה ללמוד להגן על עצמו, זאת כבר בחירה שלו.
כמובן שהיא כמעט בלעה אותי, אבל התמונות שהעלתה שעתיים אחרי, של דוגמן הבית שלנו, הבהירה לי שהיא רק מאיימת."
"בכל מקרה, אני מתכוון לתת בשיעור הבא את הבמה למייקי ולרון," אני משתף אותו בהחלטה שלי.
בעבר נהגתי לרדת בצהריים למכון הכושר בבניין, כדי להתאמן. כעת אני מעדיף להגיע למכון ולהתאמן עם ליאם.
כשאני מגיע אני רואה את ליאם משוחח עם גבר שלא ראיתי מעולם. הוא מקרין סביבו עוצמה, ומושך מייד את תשומת ליבם של הבאים למכון. הוא מזכיר לי אותי. יש בו דבר אחד שבולט יותר מכל, הוא בעל שיער ג'ינג'י. אולי העובדה שהוא גבר, לא יוצרת בי דחיה ממנו, להיפך, הוא מעניק לו יופי מיוחד.
"אני שמח שבאת ליאו," אומר לו ליאם, "היה תענוג להתאמן איתך."
"הייתי חייב לפרוק את כל המתח. חוויתי היום בגידה רצינית מאיש עסקים שנתתי בו את אמוני. לשמחתי, נהגתי בזהירות, ולא חשפתי את הקלפים בפניו, אבל העובדה שהוא ניסה לבגוד בי היא הרגשה ממש לא נעימה," אומר ליאו לליאם, ואז הוא מבחין בי.
"תכיר את דין," אומר לו ליאם, "הוא התחיל לאמן אצלנו. מה דעתך שתבוא גם אתה לאמן?"
"אני מזהיר אותך," אני אומר לו, "זאת מלכודת. אחר כך הוא יציע לך להיות דוגמן הבית."
"אני מבין שזה אתה שתמונותיו התפרסמו השבוע באינסטגרם של המכון. אני רק יכול לדמיין את היללות של החתולות שצופות בך בשיעור," אומר ליאו ומחייך.
"אהבתי את הבחירה בחתולות, למרות שבעיניי הן נשמעות יותר כמו תרנגולות קשקשניות," אני עונה.
"אני בטוח שהן היו רוצות שתהיה התרנגול שלהן. אני מניח שהן מסוג האמהות שמאלצות את הבן שלהן לבוא למכון נגד רצונן, כי זה ספורט גברי. כמה חבל," אומר ליאו.
"מעניין באמת כמה מהתלמידים שלי, הם תלמידים מרצון. אני אשאל אותם בשיעור הבא," אני אומר.
"אני חייב לברוח, יש לי ישיבת צוות בקרוב," אומר ליאו ועוזב את המקום.
"הוא מיוחד במינו," אומר ליאם ומסתכל אחריו בהערצה.
יום חמישי מגיע
כשאני נכנס לאולם, כולם כבר כאן. אני מקריא את השמות, ורואה שכולם כבר הגיעו.
"לפני שאנחנו מתחילים, רציתי לשאול אתכם מדוע בחרתם לבוא להתאמן במכון?" אני שואל, ומתחיל לבחור באופן אקראי ילדים שיענו. כל אחד מהם מביט עליי במבוכה, ומגמגם תשובה.
"אני לא מבינה מה הוא רוצה מהבנים," רוטנת אמו של מייקי.
"הוא בטח רוצה לשמוע שהם כאן בגללו," עונה בביטחון אמו של דניאל.
"מעניין שאת הבן שלה הוא לא שואל. אני אומרת לכם שהוא מזיין אותה," אני שומע את אמו של רון.
אני מסתובב לאחור ומביט עליהן. "רק לפני כמה ימים התווכחתי עם חבר האם אתן מקרקרות כמו תרנגולות, או שורטות כמו חתולות רחוב." המילים האלה עומדות על קצה לשוני, אבל כמובן שלא אומר אותן בקול רם. מבט אחד ממני, והשקט שום משתרר.
אני קורא למייק שיעמוד מולי. אני מרגיש שעוד רגע הוא יקרוס מפחד. "אני רוצה שתעקוב אחרי," אני אומר לו, ומדגים את התנועה שאני רוצה שילמד.
אחרי עשרה נסיונות, הילד רוקע ברגליו. "אני לא רוצה!" הוא אומר והולך לשבת בכעס.
"אני לא מבינה מדוע אתה נטפל לבן שלי?" אומרת בכעס אמו של מייקי.
"תסבירי לשם מה הוא כאן, אם לא כדי ללמוד להגן על עצמו? אולי רשמת אותו ל'חוג' רק כדי לומר שהבן שלך לומד אומנויות לחימה. אני כאן כדי ללמד אותו. כמו בכל דבר בחיים, רק תרגול מביא הישגים. מה בדיוק הטענה שלך? הרי ברור שלא באת לכאן רק בגללי," אני יורה לעבר בטון קר.
אופן הדיבור שלי עושה את שלו. דממה משתררת בחדר, והתלמידים משתדלים לחזור אחרי התנועות שאני מראה להם. אני מרגיש שהם עושים זאת כדי לרצות אותי, לא כי יש בהם את האש לבצע את התרגילים באופן מושלם. אני מחליט לא לומר להם מילה, ולתת להם להמשיך להתאמן.
אני מתפלא לראות שרון ניגש לריף, ומבקש ממנו שיתאמן איתו. "תגלה לי איך אתה לא מפחד," הוא אומר לו.
אני סקרן לשמוע את התשובה אבל אז מרימה אחת האמהות את קולה. "אז היום היא החליטה לבוא עם שמלה ונעלי עקב, ברור שזה בגללו, " היא אומרת, "איזה חיקוי עלוב למיו מילאן."
אני קולט שלא שמתי לב עד עכשיו לאמו של ריף, שיושבת מעט מרוחקת מכולן.. היא אכן לבושה אחרת לגמרי. אני מתפלא לשמוע שהן אומרות שהיא לובשת בגדים זולים, שכן הסמל של מיו מילאן בולט לעין. היא מעיפה אליהן מבט, ומושכת בכתפיה.
אני כועס על עצמי שלא הייתי מרוכז, ולא שמעתי את תשובתו של ריף.
"אימא למה הן מדברות אלייך כך?" אני שומע את ריף שואל את אימו, כשהם הולכים לעבר הרכב שלה.
"אני לא יודעת מה יש להן נגדי," היא עונה, "ישבתי בשקט כל השיעור, צפיתי בך וזה כל מה שעניין אותי. נהנית מהשיעור?"
"את ראיתי שרון ביקש ממני שאתאמן איתו?" הוא שואל אותה.
"הוא שאל אותי…" את יתרת המשפט אני לא שומע, כיוון שהוא נכנס לרכב שלה,
וסוגר את הדלת.
היא נוהגת בג'יפ לבן חדש. 'אולי גם את הרכב היא קנתה כדי להרשים אותי?' אני חושב במרמור. לו הן רק ידעו כמה אני מתעב נשים בעלות שיער אדום.
"אני יכולה לדבר איתך," ניגשת אליי אחת האמהות.
"אני מצטער, תם הזמן. אני חייב ללכת לקחת את בתי מהגן," אני עונה לה בקור ונכנס לרכב שלי.
