למרות שאני מותש, נטול כוחות, באיזשהו מקום אני מודה על הסחת הדעת, כיוון שאני מרגיש שאני משתגע. "אני כבר מגיע," אני אומר לה.
אני פונה לעבר דלת הכניסה. על השולחן במבואה מונח צרור המפתחות של הרכב שלי, של הרכב שלה, ושל האופנוע. כיוון שאני נוסע לבד, אני לוקח את זה של האופנוע.
אני בוחר לרדת דרך חדר המדרגות, וגומע את המדרגות בריצה מהירה עד לחניון. הדופק שלי מואץ וזה בדיוק מה שאני צריך, שהלב יפעם על מקסימום, וימנע ממני לחשוב עליה.
אבל כשאני מתניע את האופנוע ויוצא בדהרה לעבר בית החולים, אני לא שם לב לדרך הכה מוכרת לי, ולא לתנועה. המחשבות הולמות בראשי.
'מאיפה הגיעו המילים האלה? חיזרתי אחריה ללא הפסק, נתתי לה את כל מה שהיה לי לתת.' הכעס מתחיל לבעבע בתוכי. ׳איך את מעזה לדבר אליי כך?!׳ אני שואג בקולי קולות, ולא איכפת לי שמישהו יחשוב שהשתגעתי.
אני חושב על כך שעוד כמה שבועות היא תבחן לקראת קבלת התואר הרשמי. שמתי לב שהיא לוקחת את הספרים שלה מידי יום, וכן גם כמה סטים של בגדים. כל זה היה נראה לי מובן, הרי המחלקה שלה במצב כזה שאי אפשר לדעת מתי באמת יסתיים יום העבודה שלה. העובדה שהיא עדיין לא בעלת תואר רשמי, היא הגורם לכך שהתורנויות נופלות עליה.
אני מגיע במהירות לבית החולים, עולה למחלקה, וניגש מייד לטפל במנותח שלי.
באחת הפעמים שאני עושה אתנחתא מהטיפול בו, אני רואה את אורורה מביטה עליי. "הכל בסדר ד"ר סינקלייר?" היא שואלת.
"אני מאד מעודד ממצבו, הוא מתאושש בצורה מפתיעה," אני עונה לה וצונח על הכיסא בתחנת האחיות.
"אני מדברת על ריילי. אתה תמיד שולח לה הודעות כשאתה בחדר ניתוח, ובכלל בתורנויות," היא נוגעת בנקודה הכואבת, וגורמת לי להרהר, האם העזיבה שלה קשורה לכך שלא התקשרתי אליה כל היום?
"שתיים אחר חצות כעת, את לא חושבת שהיא ישנה?" אני עונה לה כאילו אין מובן מזה. מה יכולתי לומר לה, שאין לי מושג אם זה נכון, כי אני לא יודע היכן היא?
אני עוקב אחרי המנותח לעיתים קרובות, ושמח שלא חלה התדרדרות במצבו. 'לפחות משהו אחד אני עושה נכון,' אני חושב במירמור.
כיוון שביליתי כאן את כל הלילה, תורנות הבוקר שלי מתבטלת. יש יתרונות לכך שאני לא רופא חדש.
בשעה שבע אני עוזב את בית החולים, אחרי שאני מסיים לכתוב דוח מפורט על מצבו.
אני יורד לחניון, ניגש לקחת את האופנוע שלי, ומוציא את הקסדה כאשר הטלפון מצלצל. הלב שלי מחסיר פעימה.
"זו אימא," אומרת אימי, כאילו שלא הייתי מכיר את המספר שלה בעל פה, גם אם לא הייתה רשומה בספר הטלפונים שלי.
"שמעתי שריילי עברה אתמול הפלה," היא אומרת.
"שמעת?" אני מנסה לעכל את מה שהיא מספרת לי.
"כן, היא אמרה שהיא רוצה להיפטר מזה," מספרת אימי בקול מלא בטחון.
"מאיפה את יודעת?" אני שואל.
"אני מבינה שהיא לא סיפרה לך," היא אומרת, ויש נימת לעג בקולה.
"שאלתי מאיפה את יודעת?" אני חוזר על שאלתי.
"מישהי מאד מהימנה סיפרה לי." נראה שהיא מתחמקת מלענות לי. ברור לי שזאת לא ריילי, שכן היא לא הייתה בקשר איתה.
״מישהי? אני מכיר אותה?״ אני שואל, לא שזה באמת מעניין אותי.
"נו באמת סקיילר, זאת מישהי שביקרה אצל אותו רופא נשים. אתה לא מצפה שאשתף אותך בבעיות האינטימיות של המקורבות לי," היא עונה בכעס.
"אני שמח לשמוע שאני נושא לרכילות," אני אומר בקור, "יש לך עוד משהו שמישהי סיפרה לך בשעת בוקר מוקדמת זאת?"
"אתה כפוי טובה סקיילר," היא אומרת מאוכזבת, כשהיא מבינה שאני לא מעוניין לדבר יותר בנושא, ובכך מסתיימת שיחתנו.
כשריילי עברה לגור אותי היא שיתפה אותי בלוח התורנויות שלה. ביקשתי אז שיתאמו את התורנויות בינינו, כך שנוכל להיות יחד בזמן שאיננו עובדים.
המחשבה הזאת צצה בראשי כעת, כשאני מבין שהיא אמורה להגיע למשמרת בוקר בקרוב.
אני מניח את הקסדה במקומה, וחוזר לאזור המסעדות, כדי לצפות בה כשהיא מגיעה .
אני מזמין קפה, למרות שאני חנוק ולא מסוגל לאכול או לשתות. ובוחר שולחן שמרוחק מדלת הכניסה.
אני ממתין זמן רב, עיניי לא משות מהדלת, אבל אין סימן לריילי. אני נכנס ללוח הזמנים המשותף שלנו, ורואה שהיא חסמה את הגישה שלי אל שלה. אני נכנס לאתר בית החולים, ומגלה שהגישה שלי מוגבלת למחלקה שלי.
אני מתלבט אם לעלות לאגף הילדים בו היא עובדת, אבל מחליט שלא.
אני חוזר לאופנוע, ונוסע הביתה. העייפות משתלטת עליי, שזה נס שאני מגיע הביתה בשלום. כשאני מחנה את הרכב, אני רואה שרכבה של ריילי לא נמצא כאן.
בדרכי לדירה אני עוצר בעמדת השומר בכניסה לחניון. ״ראית באיזה שעה החברה שלי יצאה?״ אני מרגיש שקשה לי לקרוא לה כך, אבל אין לי כוונה לשתף אותו במה שעובר עליי.
״לא, אבל היה כאן מישהו מחברת הרכב והראה לי אישור שהיא החזירה לחברה את הרכב שלה,״ הוא עונה לי.
״אז הם באו כבר לקחת לכאן את הרכב,״ אני מאלתר, ״תודה.״
׳זה לא קצת קיצוני?׳ אני חושב לעצמי, והרגשות סוערים בי. ריילי הרגילה אותי לפרוק את המתח במעשה אהבה סוער, למדתי שזה בהחלט מרוקן ממך הכל. מה אני אמור לעשות כעת, כשאני בתוכי הר געש?
אני עולה לדירתי. קור מקבל את פניי מיד עם כניסתי אליה. לא כי באמת קר, אלא כי הדירה שעד אתמול שקקה חיים, נידמת בעיני ככזאת.
המקום שהיה עבורי מקלט מהעבודה הקשה, הפך לבית חם בזכותה. ועכשיו?
אני נכנס למטבח, לא כי אני רעב, אלא כי לא אכלתי דבר מאתמול, ואני יודע שאני חייב לאכול. אני מביט סביבי ויודע שלו הייתי מוצא צלחת או כוס,, הייתי מטיח אותם על הרצפה מרוב תסכול. אלא שהמטבח מבריק כמו תמיד, אפילו המדיח ריק מכלים.
במקרר מונחת תבנית ובה מה שאמורה הייתה להיות ארוחת הערב שלנו. שוקי עוף, תפוחי אדמה וירקות. אהבתי את התבשיל הזה, אבל כעת אני לא מסוגל אפילו להביט עליו.
זה מבלבל אותי. איך יכול להיות שהיא התנהגה אתמול בבוקר כרגיל? הרי היא ידעה שהיא בהיריון. מה גרם לה לעשות מה שעשתה בלי לומר לי מילה? בסופו של דבר, זה היה גם התינוק שלי.
ואולי לא?
אני נזכר שאימי אמרה לי לפני שסיימנו את השיחה, שהיא חשבה שעדיף שאדע את האמת, כדי שריילי לא תנסה לסחוט אותי בגלל תינוק שלא קיים, ואולי עוד תדרוש שאתחתן איתה.
׳יש לי חדשות בשבילך אימא,׳ אני חושב את מה שלא רציתי לענות לאימי, ׳היא אוויר בשבילי .׳
ושוב, אולי אני טועה. מי יודע מה היא מתכננת. הרי חשבתי שאני מכיר אותה, ומסתבר שלא.
ועדיין, ככל שאני מעמיק בניתוח של מה שקרה, אני יותר מבולבל.
*
לריילי לא היה מושג לגבי התוכנית שרקמתי. לפני זמן מה ביקרתי בחנות התכשיטים של מיו מילאן ורכשתי טבעת אירוסין, ושתי טבעות נישואין. התלבטתי מתי להציע לה נישואין, וכשראיתי כמה היא שקועה בהכנה למבחן לקבלת ההסמכה כרופאה, החלטתי שמייד אחריו זה יקרה.
אני מסרב לקבל את העובדה שאהבה כזאת גדולה מתה.
*
אני עולה לחדרי, ונכנס לחדר הארונות בו הסתרתי את הקופסה עם הטבעות. אני מוצא שרשרת זהב שקיבלתי ליום הולדתי השש עשרה, משחיל עליה את הטבעת, ועונד אותה על צווארי.
מה יהיה בגורלה? רק הזמן יקבע. האם היא תהווה מזכרת לאהבת חיי שנגמרה, או תשמש תזכורת לבגידתה.
אני פוקחת את עיניי. בחוץ היום מתחיל להתעורר. לוקח לי זמן מה להבין היכן אני, ולהזכר שאני לא צריכה לקום למשמרת.
המוקד שאחראי על סידורי העבודה של הרופאים, וזה ששולח הודעות באיתורית במקרה חירום, קיבל כבר אתמול בערב את המכתב ששלחתי למנהל בית החולים הר סיני ולפרופסור של מחלקות הילדים, על כך שלצערי בגלל נסיבות משפחתיות דחופות שנוצרו, אני נאלצת להודיע על התפטרותי מבית החולים.
את המכתב על כך מסר אבא לנהג המונית, יחד עם המכתב לסקיילר, עוד לפני שעזבנו את ניו יורק.
אני ניזכרת במסע שלי מליל אמש.
*
״אני מתחיל להיות רעב,״ אמר אבא והביט עליי. היה לי ברור שזאת הדרך שלו לברר אם אני רוצה לאכול.
״אם אתה לא ממהר,״ אמרתי, ״אני אשמח אם נמצא מקום לאכול.״
מסתבר שאבא מכיר היטב את קונטיקט, ואם לדייק את ניו הייבן. עד מהרה מצאנו עצמנו במגרש חניה של מסעדה שמאירה את כל האזור עם אורות הניאון שלה.
המסעדה די עמוסה יחסית לשעה הזאת, ובכל זאת אנחנו מוצאים פינה אינטימית ושקטה.
״אני יודע שאין לך חשק גדול לאכול, אבל את חייבת, שלא תתמוטטי. אני מבטיח לך שתמצאי בה מה לאכול, יש להם תפריט מאד עשיר,״ הוא אמר. אני מודה לאבא שהוא לא אומר לי שאני צריכה לאכול בשביל התינוק.
"עד עכשיו נסענו בלי לעצור, ובלי לתכנן מה הלאה. את צריכה למצוא מקום לישון. אנחנו צריכים להחליט מה היעד שלך. לאן את רוצה לטוס?" הוא הביט עליי בשאלה.
המחשבה הראשונה שלי הייתה להתרחק כמה שיותר, אבל אחרי שאכלתי ונרגעתי מעט, החלטתי שעדיף שאהיה במרחק נסיעה סביר מניו יורק, רק בגלל ההורים.
*
אני קמה מהמיטה בעצלתיים, מגרשת כל מחשבה על סקיילר. ׳תזכרי שהוא היה רק אשליה, סיפור אגדה שהמצאת לעצמך,' אני משננת כל הזמן, בזמן שאני נכנסת להתקלח.
'אם אתה חושב שאני לא יכולה להתחיל את היום בשמחה, גם בלי מעשה אהבה סוער איתך, אתה טועה!' אני מדברת אליו בליבי בכעס. אני מודה על כך שלקחתי איתי כמה סטים של בגדים, כך שיש לי איתי בגדים נקיים.
אחרי המקלחת המרעננת, אני יורדת לחדר האוכל , בו מוגשת כעת ארוחת הבוקר. 'מי אמר שתמיד צריך ארוחת בוקר מושקעת?' אני חושבת לעצמי וממלאת קערה בדגני בוקר. גם הקפה מרגיש לי טעים.
*
אני שמחה שאבא התעקש שלא אחפש את המוטל הזול ביותר, אחרי שהודעתי לו שאנסה להתקבל לבית החולים ייל ניו הייבן, שנחשב לבית החולים מספר אחד של קונטיקט.
"אין סיבה שאתפשר על בית החולים, רק כדי להסתתר מפניו," אמרתי לאבא.
“אם כך מוטל הרד רוף במילפורד נראה לי כבחירה טובה. הוא פחות מחצי שעה נסיעה מבית החולים,” הוא אמר והזמין חדר עבורי.
*
"איך ישנת מיס הופ?" שואלת אותי פקידת הקבלה, שבאה לקחת לעצמה קפה. אני מסתכלת על התג שעל הבגד שלה, ומגלה ששמה לי.
"מלאת תקווה," אני מחייכת.
*
סוכם בין אבא וביני שאתנהל בשם בדוי. השם שבחרנו יחד הוא נלי, שיש בו את האותיות של אחותי הקטנה לין, והופ בתקווה לימים הטובים שיגיעו.
*
"אני מבינה שבאת לתקופה לא קצרה," אומרת לי.
"כן. את מקומית?" אני שואלת.
"כן, אני גרה במילפורד," היא עונה.
“אולי תוכלי לייעץ לי היכן אני יכולה למצוא חברת טלפונים ניידים,? אני רוצה להחליף את המספר שלי למספר מקומי," אני מסבירה לה.
היא לוקחת את כוס הקפה שהכינה, ומתיישבת לידי. “לא ראיתי ברישומים שיש לך רכב. אני טועה?״ שואלת לי. אני מביטה עליה, היא לא נראית לי חטטנית, אני מניחה שיש סיבה לשאלתה.
״גם זאת עוד מטלה ברשימה שלי, לרכוש רכב. חשבתי שאם אני רוצה להשתקע פה, עדיף שיהיה לי רכב עם לוחית מקומית,״ אני אומרת לה, הרי אין לי כוונה לספר לה מהן נסיבות הגעתי לכאן.
״אני מסיימת את המשמרת בעשר, ונוסעת לניו הייבן. את יכולה להצטרף אליי,״ היא מציעה.
״אני בחופש היום מהעבודה, וגם מהלימודים. אתקשר אלייך כשאסיים.״
״מספר החדר שלי הוא…״ אני מתחילה לומר.
היא צוחקת. ״זה מוטל קטן. אני יודעת בעל פה את השמות של המתארחים.״
אנחנו נפרדות ואני חוזרת לחדר. אני מחפשת בתיק את הטאבלט שלי, ומגלה ששכחתי אותו בבית של סקיילר.
אני ממהרת להיכנס לטלפון ובודקת שאין שום חשבונות פתוחים. רק אז אני נזכרת שאני נלי הופ, והחשבונות האחרים כבר לא פעילים. אני נושמת לרווחה.
את זמן ההמתנה אני מנצלת לעריכת רשימת מטלות במחשב.
אני מורידה מהאתר של האוניברסיטה את גיליון הציונים שלי, ושומרת אותו בענן חדש שיצרתי נלי הופ. יהיה עליי לחשוב איך לכתוב את קורות חיי, כעת כשאין לי כוונה לבקש המלצה ממנהל בית החולים שבטח רותח עליי.
עכשיו כשהמסמכים מהאוניברסיטה בידי, אני נכנסת ומשנה את הסיסמה. כמובן שאני לא משתמשת בשמי הבדוי, ובוחרת סיסמה סתמית, שאין בה כדי לרמז על השינוי בחיי.
אני מוסיפה לרשימה המתארכת גם טאבלט. המשחקים לפני השינה יעזרו לי להרדם, בדיוק כפי שנהגתי לפני שהיכרתי את סקיילר. מה הוא יעשה עם הטאבלט הנטוש שלי, באמת לא מעניין אותי.
בשעה עשר בדיוק מצלצל הטלפון בחדרי. ״אני מחכה לך בכניסה.״ אומרת לי.
״בדרך כלל אני נשארת לפטפט עם העובדים., כשאני מסיימת את המשמרת, אבל יש לי מלא תוכניות בשבילנו, ואני רוצה להכיר לך את העיר.״
״סיפרת שסיימת את שנת הלימודים, מה את לומדת?״ אני מתעניינת.
״סיימתי תואר ראשון במדעים, ואני מתחילה את לימודי התואר השני. אני רוצה להיות חוקרת. אבי רופא בבית החולים ייל, כך שהמדעים זורמים לי בדם,״ היא צוחקת, ״את רוצה ללמוד כאן ?״
אני שונאת לשקר. ״לא, אחראי שאתקלם אחפש עבודה.״
הטלפון הנייד שלי מצלצל. אני קופאת. מספר חסוי, כך רשום על הצג. אני ממהרת ללחוץ על נא לא להפריע, מה שהופך מייד את הטלפון שלי ללא זמין.
״דבר ראשון אנחנו רוכשות לך מספר מקומי. חברה שלי מטילדה עובדת בחברה של המשפחה שלה שעוסקת בדיוק בזה,״ היא אומרת, כשהיא מבחינה בלחץ על פניי. ״עוד מעט רק מי שאת רוצה יוכל ליצור איתך קשר.״
״אין לי בעיה עם איש,״ אני ממהרת לומר, ״אני פשוט מתעבת שיחות חסויות. שמעתי על לא מעט מקרים שהם למטרות הונאה. אם זה במטרה לחדור לטלפון שלך ולהשתמש במידע, או כדי להקליט את טביעת קולך לשם זיוף זהותך. יש לי חברה שהסתבכה בגדול,״ אני ממציאה, ״ולכן אני נזהרת.״
״כן, באמת שמעתי על מקרים כאלה. העולם השתגע,״ היא אומרת בהבנה.
לו רק ידעה כמה צדקה, ודפיקות הלב שלי נבעו מהחשש שמעבר לקו נמצא סקיילר. כשאני נרגעת ומתחילה לחשוב בהיגיון, אני מבינה שאין לו סיבה להתקשר. הוא חושב שעברתי הפלה, וגם התפטר ממני, ופנוי לעבור לקורבן הבא.
וכעבור פחות מחצי שעה אנחנו מגיעות לחנות הטלפונים. אני רוכשת כרטיס סים עם מספר מקומי, מתקשרת לחברת הטלפונים, וסוגרת את החשבון עם החברה בניו יורק. רק אז אני חותמת על עיסקה עם מטילדה. ״אני אשלם לך במזומן על חצי שנה מראש,״ אני אומרת לה, ״עד שיהיה לי כרטיס אשראי.״
כל צעד שאני עושה כעת, כרוך במחשבה שלא אשאיר עקבות, שכן כתובתי היא כתובתו של סקיילר, ולא רק, הטאבלט שלי בידיו, מה שמזכיר לי שעליי לשנות את הסיסמאות של הבנק, וכרטיס האשראי.
אני רואה שמטילדה מקמטת את מצחה כשהיא רואה את השם האמיתי שלי. ״חשבתי ששמך…״ היא מתחילה לומר. אני שמחה שלי נמצאת בחוץ ומדברת בטלפון. ״נלי הופ, הם השמות האמצעיים שלי, אני אוהבת אותם יותר מהשם הרישמי שלי,״ אני מסבירה מייד.
היא מחייכת בהקלה, ובכל זאת היא בוחנת אותי. ״מי עוזב את העיר הגדולה לטובת מקום שקט כמו שלנו?״ שואלת מטילדה.
״מי שנמאס לה מהרעש של העיר, ומחפשת קצת שלווה. ניו יורק זה מקום נפלא לבקר בו, לבלות בו, לאכול בו. אבל להתנהל בו מבחינה יום יומית, זה מתיש, גם לצעירה כמוני. אני תמיד יכולה לבוא לבקר בסופי שבוע, הוריי גרים בעיר.״
״אולי פעם תקחי אותי איתך,״ היא אומרת, ״ותכירי לי את כל המקומות הנפלאים שדיברת עליהם,״ היא אומרת, ״קחי את הטלפון שלי, אני אשמח לעזור לך בכל מה שאת צריכה פה בעיר.״
״אני אשמח מטילדה,״ אני אומרת לה.
״טילי,״ היא אומרת לי, ושולחת לי מסרון כך שיהיה לי את מספר הטלפון שלה, ״יש לי הרגשה שהגעת לכאן לא רק בשביל לרכוש סים מקומי, אלא כדי שנכיר.״
״לא סתם דברים קורים בעולם, לעולם את לא יכולה לדעת מה מחכה לך מעבר לפינה,״ אני עונה לה.
״או בחנות תקשורת,״ היא אומרת, וגורמת לי לחייך.
עד שפגשתי את סקיילר, האמנתי שיש לי טביעת עין טובה לגבי אופיים של אנשים. עד היום, או אתמול אם לדייק, תחושת הבטן שלי לא איכזבה אותי.
אני מרגישה שטילי ואני נהיה חברות טובות, אבל עדיין נוהגת בזהירות.
לי חוזרת לחנות ומכריזה שאנחנו הולכות לאכול במסעדת ג׳ון דוונפורט. ״את באה איתנו טילי?״
