"הסיפור שלי כל כך שונה," אני אומרת לסולנה, "זה אבא שלי שמסתבך כל הזמן בחובות, והריבית הרצחנית שעליו לשלם על כך. אני רוצה לחסוך כסף ולשלם הכל בתשלום אחד, ולסיים כבר עם הסיוט הזה."
סולנה יודעת חלקי אמיתות. כמובן שאין לי כוונה לספר לה על כך שאבא שלי מכר אותי בלי להניד עפעף.
"אני מעריצה אותך," היא מגיבה על המעט שהיא כן יודעת, "איך אחרי כל מה שהוא עשה לך את עוזרת לו כך? אם לי היה אבא כזה הייתי מתנתקת ממנו."
*
אבא שלי חשב שאם יקריב אותי, הוא יוכל לשמור את אמא שלי קרוב אליו. מה שקרה זה שאמא שלי עזבה אותו, והלכה עם גבר אחר. היא ידעה בדיוק מה היה איתי, אבל השאירה אותי מאחור איתו. היא לא סלחה לו רק על דבר אחד, שלא מנע מג'ונס אחי להתערבב עם הכנופיה הזו.
כיוון שאני יודעת מה קורה בבית אבי, אני יודעת שאני לא יכולה להתנתק, ולהתעלם מהאיומים עליו, שכן בסופו של דבר הם יחפשו אותי.
*
“תני לי לעזור לך, את סיכנת את עצמך בשבילי," אומרת שוב סולנה.
"תודה אהובה, אבל לא. כל כך הרבה זמן חיית על הקצה. תהני מהחופש שלך. אין לך מושג כמה הייתי רוצה בעצמי לחזור לחיים נורמליים. את יכולה, תחגגי אותם."
"הגבר הזה בחליפה מאד מעוניין בך," משנה סולנה את הנושא בחדות, "הוא אפילו לא מסתיר את זה."
“אין לי מושג על מי את מדברת," אני מיתממת, "קומת ה VIP מלאה בגברים בחליפות, ציידים שבאים לצוד איילות שצמאות לתשומת לב, ומאמינות שאם תמכורנה את עצמן, תזכנה בחיי עושר. הן לא מבינות שהצייד שלהן לא מחפש קשר, ובמקרה הטוב היא תזכה להיות לילה שלם במיטתו."
אני נפרדת ממנה, ונכנס למונית שמחכה לי. אנחנו נוסעים בשתיקה, ומגיעים עד מהרה לבניין מגוריי. רק לאחר שהנהג בטוח שאין אחריי מעקב, הוא גולש לעבר המדרכה המובילה לדירתי. אני יוצאת לאיטי מהרכב, ומחכה שהנהג יתחיל לנסוע. אפילו הוא, למרות שהוא שוטר סמוי, לא יודע היכן אני גרה באמת.
אני נכנסת לבניין, יוצאת דרך היציאה האחורית שלו, ועוברת לבניין מגוריי הסמוך לו. אני מסתכלת על הבנינים מסביב. בחלק מהדירות דולקים עדיין האורות, ברבות מהן הדיירים כבר הלכו לישון.
אני מרגישה שעצבות נופלת עליי. כמה הייתי רוצה כעת לחיות חיים רגילים, אבל ברור לי שעד שלא אפתור את הבעיה בשיקגו, לא אוכל לחלום על מערכת יחסים עם מישהו. דווקא הלילה הזה מכל הלילות, זה חסר לי פתאום.
אני יכולה להעמיד פנים שאין לי מושג על מה חברותיי מדברות, אבל אני יודעת לפרש את המבטים שה’חליפה הזה’ העיף לעברי, למרות שהוא ניסה לשחק אותה קשוח ולא בעניין.
'לו רק יכולתי לרכב על האופנוע,' אני חושבת, 'הייתי מגיעה אליו.'
אני מותשת נפשית, לא פחות מפיזית.
אני נכנסת לדירה. אין חשק להדליק את האור, וניגשת ישר להתקלח. אני עומדת שעה ארוכה מתחת למים החמימים, וחולמת על הגבר ההוא בהקיץ.
הרופא הורה לי לנוח, והעובדה שאימצתי את רגלי בליל אמש, מאלצת אותי לעבוד מהבית. במשך היום אני עובדת, ובערב אני מבלה מול הטלוויזיה, צופה בתכניות שמעולם לא הייתי מאמינה שאצפה בהן.
אני מגיע מדי יום למועדון, בתקווה שמריה תהיה שם, ומתאכזב כל יום מחדש. לאחר כמה ימים אני מחליט לוותר, ומזמין איתי כל יום מישהי אחרת לבלות איתי את הלילה.
עברו שבועיים, ושוב יום חמישי.
אני מופתע לראות שמריה כאן. אני כועס על עצמי שהיא מעוררת בי משהו, שחשבתי שמזמן כבה. חברותיה מתרגשות לראותה, והיא מצטרפת אליהם בישיבה ליד הבר. "אני אשמח למים עם קרח," אני שומע אותה אומרת לברוקלין.
למי ששואל היא מסבירה שהיא עדיין לוקחת משככי כאבים. אני שם לב שהיא נמנעת מתחרות השירה, וגם לא קמה לרקוד.
היא מבחינה בי, ורואה שעל זרועי תלויה בלונדינית יפיפיה. אני טורח לגעת בה הערב באופן מופגן, לשדר למריה שהיא כבר לא מעניינת אותי.
אני עוטה על פניי חיוך, אך בפנים ליבי נשבר. לראות אותו נוגע כך בבת זוגו מהווה הוכחה לכמה חיי מסובכים. לו מצבי היה שוני, כבר הייתי מראה לבלונדינית הזו שיושבת כעת על ברכיו, מי אני.
אני מרגישה שאיני יכולה לשאת עוד את המראה הזה, ויוצאת החוצה. אני כל כך מתוסכלת, ולא מצליחה לשלוט בעצמי. אני מאגרפת את כף ידי, ומכה בקיר. עוד לפני שידי נוגעת בקיר אני מבינה שזאת הייתה טעות חמורה. כאילו לא הספיקה הפציעה ברגל ממנה אני מחלימה, כעת ידי כואבת.
אני מבחינה בחברו של 'בעל החליפה'. הוא מסתכל עליי, וקולט את הכאב על פניי. אני רואה אותו מתלבט האם לגשת אליי, וזה בדיוק הסימן עבורי להסתלק משם.
אני ניגשת לאופנוע, מתניעה אותו, וסוחטת את הגז ברעש גדול.
רגע לפני שהיא שמה על ראשה את הקסדה, אני רואה את הדמעות בעיניה. אני כועס על ברנדון. ברור לי שההתנהגות המוחצנת שלו, שכל כך לא אופיינית למי שהוא, נועדה למטרה אחת, והיא שמריה תראה שלא איכפת לו.
אני נכנס למועדון, מזמין כוסית ויסקי, ולוגם אותה בשוט אחד.
"הכל בסדר איתך?" שואל ברנדון שיורד לבר, "אתה נראה נסער."
אני מסתכל עליו, ומיד משפיל את מבטי. נמאס לי לראות אותו משתמש כך בנשים, וזורק אותן כאילו היו חפץ, ביחוד כשהייתי עד לתגובתו כלפי מריה.
לרגע היה נדמה לי שברנדון מסוגל להיות אחר, אבל שוב התבדיתי. חוסר הרגש שברנדון הפגין ליד מריה היום, הטריף אותי, אבל כמובן שאני לא יכול לומר לו מילה. אמנם אנחנו חברים טובים, אבל לרגע אני לא שוכח שהוא הבוס שלי.
"הייתי רוצה לפרוש הביתה," אני אומר לו לבסוף בטון עייף, "אם לא אכפת לך, אני אשאיר לך את המפתחות של הרכב."
"אין צורך," עונה ברנדון, "אני אצטרף אליך."
"ומה עם הגברת?" אני שואל.
ברנדון מביט עליי מופתע. משום מה נראה לי שהמחשבה מה איתה לא עברה לו בראש. "אזמין לה מונית," הוא אומר לבסוף.
אנחנו נוסעים בשתיקה לביתו של ברנדון. כל אחד מאיתנו שקוע בהרהוריו. "אני רוצה להישאר לבד," הוא אומר לי כשאנחנו מגיעים, "נדבר מחר בבוקר."
אני דוהרת שוב לכיוון לונג איילנד. הרי בתוך העיר קשה לי לנהוג במהירות. לא עובר זמן רב ורכב משטרה מסמן לי לעצור בצד. 'רק זה מה שחסר לי כעת,' אני חושבת במרמור.
השוטר יוצא מהניידת, ואני רואה שזה פקד מקסימיליאן, ידידי הטוב.
"מה עובר עליך מריה?" הוא שואל בדאגה, "לא נראה לי שמישהו עוקב אחרייך. למעשה אני בטוח שלא."
"אם אתן לך מספר של לוחית זיהוי של רכב, תסכים לתת לי את הכתובת?" אני שואלת, מה יש לי להפסיד?
"הוא עשה לך משהו שאני צריך לדעת עליו?" הוא שואל בסבר פנים חמור.
"זה עניין אישי," אני עונה לו.
"את יודעת שאסור לי," הוא עונה, "דברי."
אני מוסרת לו את המספר, ומקבלת מידיו את הכתובת. "ברור לך שאני בא איתך, אני לא משאיר אותך לבד."
"כבר הסברתי לך שזה עניין אישי," אני אומרת. אני לא רוצה לערב את 'בעל החליפה' בעבודה שלי.
"זה לא משנה," הוא עונה, "בכל מקרה אני לא נכנס איתך. אחכה לך עד שתצאי."
אני מכירה את לונג איילנד, כיוון שאני מרבה לבוא לכאן לאחוזת רוטשילד, לכן אני לא מתקשה למצוא את הכתובת.
ועדיין כשאני עומדת מול חזית הבית, אני מהססת. זה בהחלט בית רחב מידות.לשמחתי שערי הברזל פתוחים, אבל הרכב שלו לא נראה לעין. אני נכנסת בנסיעה איטית דרך השער, לשביל הגישה העגול של הבית.
בדרכי לכאן התעכבתי בתחנת הדלק לתדלק, ולקנות בקבוק מים. זה ההסבר היחיד שיש לי לכך שהבית מואר כולו, והוא כנראה הקדים אותי והגיע לפניי.
אני מקישה על הדלת וממתינה. דלת הכניסה נפתחת אחרי דקה ארוכה, והוא מביט עליי בשאלה, מנסה לנחש מה אני עושה כאן, ויותר מזה, איך אני יודעת היכן הוא גר.
"אתה לבד?" אני יורה מיד.
"כן," הוא עונה לי מופתע.
"הבלונדינית לא איתך?" אני שואלת כדי להיות בטוחה שהוא הבין את השאלה.
"לא," הוא עונה משועשע, "אני לגמרי לבד," 'למה זה משעשע אותו? זאת שאלה לגיטימית.'
"גם בלי הנהג, או מי שלא יהיה?" היא שואלת.
"לגמרי לבד. אני כבר גדול, ולא מפחד להיות לבד," הוא עונה וצוחק.
אני מעיפה מבט זריז לעבר הבית. 'בשביל מה גבר שחי לבד, צריך בית כזה גדול?' עוברת המחשבה במוחי.
"אתה מעשן?" אני ממשיכה לשאול.
"סיגריות או..?" הוא שואל. אני מנחשת שעוברת לו המחשבה בראש שאולי באתי לחפש אצלו סמים.
"נו באמת, סיגריות," אני עונה קצת חסרת סבלנות.
"לא," הוא עונה לה, "גם לא סמים."
"ושוקולד מריר אתה אוהב?" אני שואלת, וגורמת לו להסתכל עליי בחוסר הבנה.
"אני מנסה לעקוב אחרי השאלות שלך, ולהבין את ההיגיון שבהן. כן, אני אוהב שוקולד מריר," הוא עונה.
"אפשר להכנס?" היא שואלת.
הוא פותח את הדלת לרווחה, ומסמן בידו שאני מוזמנת להיכנס.
"אני לא מתכוונת להזדיין איתך," אני אומרת לו מיד כשנסגרת הדלת.
"טוב," הוא עונה ומחניק חיוך.
אני מתקרבת אליו קרוב. "יש לך ריח מאד נעים," אני אומרת, עולה על קצות אצבעותיי ומביטה לרגע בשפתיו. "יש לך שפתיים מאד יפות," אני אומרת רגע לפני שאני מרפרפת עם לשוני על שפתו התחתונה.
אני לא מסיר את מבטי ממנה. היא עוצמת את עיניה, ואני מרגיש את שפתיה נצמדות לשלי. המגע שלה מאד רך ונעים ,ואני נענה לה מיד. אני מרגיש את גופי מתעורר לקראתה, מה שמניע אותי להקיף אותה בזרועותיי ולהצמיד אותה אליי.
הנשיקה בינינו רק הולכת ומעמיקה, תוך שאני מפסק את שפתיה ומחדיר את לשוני לפיה. היא נענית מיד, ועכשיו אני מבין מדוע שאלה אותי לגבי השוקולד, שכן אני מתחיל לטעום את הטעם השוקולדי המריר פיה.
אני מגרגר בהנאה. "את כל כך טעימה," אני אומר כשאני מתנתק לרגע ממנה, אבל נצמד אל שפתיה שוב בתאווה גדולה.
"אתה אולי לא תאמין לי, אבל אתה הנשיקה הראשונה שלי. לעולם לא אשכח אותך," היא לוחשת לו, כשניתקות שפתינו.
"את אולי לא תאמיני לי אם אומר לך," אני עונה לה, "אני שונא להתנשק."
אני מרים אותה בזרועותיי ונושא אותה לספה. כל אותו זמן שפתיי לא עוזבות את שלה. אני מוריד אותה בעדינות וממשיך לטעום אותה שוב ושוב. "אתה גומר לי את כל השוקולד," היא נוזפת בי בצחוק.
"את טועה,"אני מתקן אותה, "הטעם שלך טוב הרבה יותר. את כל כך מתוקה."
"תודה על הנשיקה הראשונה," היא אומרת ותולה בי מבט ארוך.
"על מה את מדברת? היו הרבה מאז ," אני אומר. גם לו רציתי לספור כמה נשיקות הענקתי לה, אני לא מסוגל.
"אני לא יודעת איך קוראים לך," היא אומרת בביישנות, כל כך מנוגדת לאישה שהייתה עד לפני דקות בודדות.
"ברנדון," אני עונה, ומשמיט את שם משפחתי. 'איך זה שידעת היכן אני גר, אבל לא את שמי?' אני חושב בליבי.
"אל תשאל אותי שאלות, איני יכולה לענות לך," היא אומרת פתאום, וקמה מהספה, "אני חייבת לחזור."
אני נדהם מהקימה הפתאומית שלה, ומנסה להבין את מה שאמרה, אבל מחליט שאתן לה ללכת, הרי אמרה שאינה רוצה לבלות איתי את הלילה.
אני נשאר לשבת דקה ארוכה על הספה, כולי נסער ומבולבל. 'מה את עושה לי מריה? מה את עושה שלא עשתה אף אחת לפניך? וכל זה כאשר כמעט ולא נגעתי בך.'
אני שומע אותה מתניעה את האופנוע. הוא נוהם למגעה, אבל עדיין לא מאיץ. אני קם, מסיט מעט את הוילון, וצופה בה. על הכביש מחוץ לחומת ביתי, אני מבחין בשלושה אופנועים שממתינים לה.
אחד מהאופנוענים יוצר קשר עין איתי. הוא נוסע מעט לאחור ומאפשר לה לצאת. שנים מהאופנוענים נוסעים אחריה, תוך שמירת מרחק, ואילו זה שהבחין בי, נכנס לחצר.
אני ניגש לדלת הכניסה, וממהר לשים את השרשרת שתמנע ממנו להתפרץ לבית.
"אני לא יודע מה העניין של מריה איתך," הוא אומר לי, "היא אמרה שיש לה עניין אישי איתך, ואני מכבד את פרטיותה."
'לפחות הוא לא מנסה להתפרץ לבית,' אני חושב לעצמי.
"אם היא חשובה לך, תן לה לבוא אליך בקצב שלה," הוא אומר, "שיהיה לך לילה טוב."
'מה לעזאזל קורה פה? האם כל זה חלום?'
אני יורדת במחלף הקרוב וממתינה לאופנוענים. "אמרתי לך שזה עניין אישי. מה בדיוק רצית ממנו?" אני יורה לעברו של פקד מקסימיליאן.. "אני נותנת את כולי למענכם, מנועה מלחיות חיים נורמליים, אל תפגע לי ברגעים הבודדים ששייכים רק לי."
"תרגעי מריה. אמרתי לו שאני לא שואל שאלות, אבל מבקש ממנו שאם את חשובה לו, שיתן לך לבוא אליו בקצב שלך," עונה פקד מקסימיליאן.
"נהדר! והוא באמת הבין כל מילה שאמרת לו, ובטח גם יקשיב לך. זאת פעם אחרונה שאתה מתערב לי בחיים שלי, אתה יודע, אני מסוגלת להעלם, ולא תדעו היכן אני," אני מאיימת עליו.
"התפקיד שלי לשמור על חייך, לוודא שאיש לא יפגע בך," הוא מנסה לרכך אותי.
"ומה כבר יכול לקרות, הוא יאנוס אותי? זאת הרי לא תהיה הפעם הראשונה," אני פולטת בזעם, ומייד מתחרטת.
"שרק יעז!" יורה פקד מקסימיליאן.
"די, תרגע! הוא ממש לא כזה, לפחות לא איתי," אני אומרת בטון מלא בטחון, ורוצה להאמין שאני לא טועה.
למחרת בבוקר אני נכנסת מחלקה, ופוגשת את סולנה.
"מה את מסתכלת עליי כך?" אני שואלת אותה, "יש לך מה לומר, פשוט תדברי."
"הכל בסדר?" היא שואלת.
"אם את שואלת האם גייסתי כבר את כל הכספים כדי לפדות את החובות של אבי, התשובה היא לא," אני אומרת, "אם את שואלת האם חיסלתי כבר את כל חברי המאפיה בשיקגו, גם בקשר לכך, התשובה היא לא."
"למה יש לי הרגשה שאת עומדת לעשות שטויות?" היא שואלת.
"לזה באמת אין לי תשובה. תאמיני לי שחיי מאד חשובים לי. שנים אני מתה מהלכת, אני רוצה סוף סוף להתחיל לחיות," אני אומרת.היא עונה לי.
"אז התוכנית שלך לגרום לברנדון פיליס להתאהב בך, ולסחוט ממנו כספים?" היא שואלת אותי.
אני מודה שאני המומה מהעובדה שזה מה שהיא חושבת עליי, אבל יש משהו שמציק לי מעבר לזה. 'איך היא יודעת מה שמו?'
"אני מאוכזבת ממך סולנה, אם זה מה שאת חושבת עליי." אני קמה ועוזבת את החדר.
"פקד מקסימילאן נמצא?" אני שואלת את הפקידה התורנית.
"הוא בחדרו," היא עונה לי.
"תודיעי לו שאני בדרך אליו," אני אומרת.
אני מקישה על הדלת. "כנסי מריה," אני שומעת את קולו.
"אני מבקשת שתאמר לי האם יש משהו בין סולנה לברנדון פיליפס," אני שואלת בטון מאופק.
"אם את חייבת לדעת…" הוא מתחיל לומר, ומשתתק.
"בוא אשאל אותך אחרת. הוא יודע מי אני?" אני מתקשה לשלוט בעצמי.
"לשאלתך, סולנה מאוהבת בו. הוא מצידו אפילו לא יודע שהיא קיימת," הוא עונה לי אחרי שתיקה ארוכה.
"היא שאלה אותי האם אני מתכוונת לסחוט ממנו כספים כדי לכסות את החוב של אבי. אתה חושב כמוה?" אני יודעת שאני לא אמורה לשאול שאלה כזאת, אבל אני חייבת לדעת את האמת.
"אין לי ספק שאת לא. את מקבלת בונוסים יפים על הפעולות שלך למעננו, וכעת תקבלי בונוס נוסף על התרומה שלך בהגנה על סולנה. אני מודה שאני די המום מהאשמה שלה. אני אדאג שישימו עליה מעקב.
לא הייתה לה בעיה לבגוד באנשים מהקהילה שלה, מי יודע למה היא עוד מסוגלת," הוא אומר, "ואני אדאג שאיש לא ידע על כך שהיא במעקב."
"אני מבקשת שלא תערב אותו עם העולם שלנו," אני מבקשת.
"אני מתחייב בפנייך," הוא אומר.
איך אני יכולה להסביר לו, שכעת יותר מתמיד, חשוב לי לסיים את הפרשה האומללה הזאת. לא למען אבי, אלא למען האיש שאני הולכת ומתאהבת בו.
