"הגיע הזמן להתחיל את היום," אומר סקיילר, "למרות שהייתי רוצה להישאר איתך במיטה כל היום."
"אתה עייף?" אני מעמידה פנים שלא הבנתי.
"אל תתגרי בי. את מבינה היטב את כוונתי," הוא אומר לי, " אין דבר שהייתי רוצה יותר להשתולל איתך כל היום במיטה. רק המחשבה על כך גורמת לזין שלי להתעורר."
"אני יודעת שאין ברירה, אלא להתחיל את היום," אני מזייפת אנחה, וגורמת לו לצחוק.
"כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך יותר?" הוא שואל, ונכנס לחדר האמבטיה.
"אני לא זוכרת, אולי כדאי ש… " אני מתחילה לומר, אבל הוא סותם לי את הפה עם נשיקה כל כך עדינה, בניגוד מוחלט לסערה שמתרחשת בתוך שנינו.
סקיילר ניגש לצחצח את שיניו, ולטפל בזקנו, ואני הולכת להתרוקן, ושוב זה מכה בי, עליי לעשות את הבדיקה.
אני מוציאה את המקלון מהחבילה, ומתיישבת על האסלה לבצע אותה.
התוצאה לא הייתה אמורה להפתיע אותי. שני קווים ברורים מאשרים את דבר הריוני. אני מניחה את כף ידי על פי כדי להחניק את הצעקה שמאיימת להתפרץ מגרוני. 'אני לא מאמינה,' אני ממלמלת לבסוף.
"מה קרה מתוקה שלי?" מסתובב אליי סקיילר בחדות, כשהוא קולט שאני בוכה.
"זה מה שקרה," אני אומרת ומושכת באפי, ומראה לו את המקלון ועליו שני הפסים הכחולים.
"אני לא מוכן לילד," הוא עונה לי בטון נטול רגש.
ודווקא אז, בזמן הכי לא מתאים, נשמעת התרעה על כניסת הודעה לאיתורית מכיוון ארונית הלילה שלו. "קיבלתי קריאה להגיע דחוף לחדר הניתוח. אני מזמין לך מונית שתאסוף אותך עוד חצי שעה."
הוא מתלבש בזריזות, נותן לי נשיקה מרפרפת על שפתיי, ויוצא במהירות מהדירה, משאיר אותי נטועה במקומי עם המקלון בידי.
'את חייבת להתעשת מיד,' אני מורה לעצמי, מניחה את המקלון על השיש, וניגשת לחדר הארונות כדי להתלבש. עליי לקחת איתי כמה סטים של בגדים להחלפה, שכן התיק שלי התרוקן מבגדים בהם השתמשתי בימים האחרונים בבית החולים.
אני חוזרת לחדר האמבטיה, מבחינה במקלון, וזורקת אותו לפח. מילותיו 'אני לא מוכן לילד,' הולמות בראשי כפטישים.
"תשימי חיוך על הפנים!" אני גוערת בבת דמותי הניבטת אליי מהמראה, ויוצאת במהירות מהדירה.
הירידה במעלית נמשכת בעיניי כנצח. אני נושמת לרווחה כשהיא נעצרת, מברכת את השומרים בברכת בוקר טוב, ונכנסת למונית שכבר ממתינה לי.
"אז אנחנו נוסעים לבית החולים," אומר לי הנהג, " את מרגישה בסדר? את נראית לי קצת חיוורת."
"אני עובדת בבית החולים," אני עונה לו.
"אז את סתם עייפה," הוא קובע נחרצות.
"לא. אני סתם בהריון, מגבר שלא מוכן לילד," אני רוצה לענות לו. הרי הוא לא מכיר אותי, ואני מרגישה מתוסכלת מהתגובה של סקיילר. כיוון שאין לי מושג אם הנהג מכיר את סקיילר, אני מתאפקת. "אני מניחה שכן," אני עונה.
העולם לא עוצר לרגע, רק בגלל שאני בהיריון, ומיד כשאני נכנסת למחלקה, אני מתחילה לעבוד במלוא המרץ. יש כמה מקרים דחופים, והאחרים פשוט זקוקים לטיפול השוטף כדי להחלים. לצערי ממצב החולים שנמצאים כעת במחלקה ברור לי, שאף אחד מהם לא עומד להשתחרר היום.
אני עובדת ללא הפסקה, ורק כאשר כאשר אביגיל שואלת אותי אם אכלתי, אני מרימה עיני לשעון ורואה שהשעה כבר שלוש וחצי.
אני מתקשרת למחלקת ניתוחי הראש. "ד"ר סינקלייר סיים כבר את הניתוח?" אני שואלת.
"לפי מה שהבנתי," עונה לי ארורה, "הניתוח עצמו הסתיים, אבל המנתחים עדיין נמצאים בקרבת מקום, כיוון שהחולה טרם הועבר להשגחה בטיפול נמרץ.
למסור לו משהו?" היא אומרת בטון לא מרוצה.
"לא, אני כבר אדבר איתו מאוחר יותר," אני אומרת.
'לפחות הוא מתעלם ממני,' אני מתנחמת.
אני חוזרת לעבוד ומושכת את הזמן, בתקווה שאשמע מסקיילר. אבל הוא לא טורח לשלוח לי אפילו מסרון, מה שממש לא אופייני לו.
'תביני שגם הוא בהלם מהבשורה.' אני משכנעת את עצמי.
השעה שש בדיוק, ועדיין אין כל הודעה ממנו. אני מתקשרת שוב אליו, אבל האחות אומרת שהיא לא יודעת היכן הוא בדיוק. "ד"ר סינקלייר נמצא איפשהו באזור," היא עונה לי סתמית.
"שתהיה משמרת נעימה, נתראה בבוקר," אני אומרת ועוזבת את המחלקה.
איך יכולתי לנחש מה עתיד להתרחש ברגע שאצא מפתח בית החולים?
אני יורדת במעלית העמוסה לעייפה, וכשהיא עוצרת בלובי, אני פונה לכיוון היציאה. אני מותשת ולא מרוכזת, ולכן מופתעת להיתקל בגבר גבוה ורחב שחוסם את דרכי.
"כנסי לרכב," הוא אומר בתקיפות, ואוחז בזרועי בחוזקה. בהחלטה של רגע אני לוחצת בידי הפנויה על ההקלטה בטלפון הנייד שלי.
הגבר דוחף אותי למושב האחורי של רכב גדול שחלונותיו שחורים. רק כשאני מתיישבת אני רואה את אימו של סקיילר יושבת במושב האחורי.
"גברת סינקלייר, למה…מה… אני לא מבינה מה את רוצה," אני מגמגמת מולה, משפשפת בידי את הזרוע בו אחז הגבר, שמתיישב ליד ההגה ונועל את הרכב, כך שלא אוכל לצאת ממנו.
"את אפילו לא פשפש, על גבו של כלב רחוב. לעולם אל תשכחי זאת. אני לא אתן לך לשאת את היורש של משפחת סינקלייר.
מה חשבת לעצמך כשהכנסת את עצמך להיריון? הבן שלי לא באמת אוהב אותך. הוא השתעשע איתך. אני מניחה שהיית זיון זמין עבורו, אולי אפילו עשית לו מידי פעם טוב. בכל מקרה סיפור אהבה לא היה כאן," היא ממשיכה לומר.
"מה את רוצה ממני?" אני מתעשתת מייד.
"זה לא ברור לך?" היא שואלת, "את הולכת להיפטר מהצרה הזאת."
מילותיו של סקיילר צצות ועולות שוב. 'אני לא מוכן לילד.'
לפני שאני מספיקה לחשוב מה עליי לעשות, הנהג עוצר בחריקה, יוצא מהרכב, פותח את הדלת שלי, ושוב אוחז בזרועי בחוזקה. הוא מאלץ אותי ללכת בעקבותיו לתוך הבניין לידו חנה. רק כאשר אנחנו נכנסים מבעד לדלת הכניסה, אני קולטת שהוא הביא אותי למרפאת נשים.
הוא משחרר את האחיזה שלו בי, דוחף אותי קדימה, ועוזב את המקום. "תחתמי פה," אומר לי גבר שלבוש במדי רופא.
"על מה בדיוק אתה רוצה שאחתום?" אני שואלת אותו כדי לקנות זמן, ולקרוא מה רשום במסמך שהונח לפניי. "ברור לך שאני לא חותמת על מה שאיני קוראת."
"על הסכמתך לעבור הפלה," הוא עונה לי ביבושת.
"אני לא ביקשתי ממך לעבור הפלה," אני אומרת לו.
"גברת סינקלייר הורתה לי לסיים את ההיריון הבלתי רצוי שלך," הוא עונה לי בטון קר.
"אתה מוזמן לערוך לה הפלה, בגוף שלי אתה לא נוגע," אני מרימה את סנטרי מולו בהתרסה.
"היא כבר שילמה לי עשרת אלפים דולר, העניין כבר נקבע ונחתם," הוא אומר.
"אתה רופא נשים בהשכלתך?" אני שואלת.
"בוודאי," הוא עונה.
"האם אין זה מתפקידך להביא חיים חדשים לעולם?" אני שואלת.
"כן," הוא מביט בי בחוסר הבנה, שגורמת לי לחשוב שאני לא בטוחה שהוא באמת רופא.
"יש לי לחץ גדול על השלפוחית, אני צריכה לשירותים, אתה יכול להסביר לי היכן הם?" אני שואלת.
"בפרוזדור בצד ימין לקראת הסוף," הוא עונה לי, ואני רואה שהוא מתחיל להכין את הכלים לקראת ביצוע ההפלה.
אני יוצאת מחדרו, מעיפה מבט זריז, עוקבת אחרי השילוט, מחפשת את יציאת החירום ומוצאת אותה מייד. אני חומקת בעדה, חולצת את נעליי, ויוצאת במהירות דרך דלת הכניסה החוצה. אני חומקת בין החצרות של הבניינים, וחוצה מספר רחובות עד שאני מגיעה לבית קפה קטן בפינת הרחובות, ונכנסת לשירותים.
אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי שעדיין מקליט הכל ומכבה אותו. אני מבטלת את המעקב של סקיילר אחרי הטלפון שלי, ומשתפת את אבא במיקום שלי.
ריילי ווטסון:
תבוא לקחת אותי בדחיפות.
אסביר הכל.
אל תשתף איש.
אני מקפיאה את החשבונות שלי ברשתות החברתיות, וחוסמת את סקיילר בכל מקום בו הוא יכול להשיג אותי.
אני מודה על כך שאבא מצוי היטב בטכנולוגיה המתקדמת, והוא מגיע תוך דקות ספורות לפתחו של בית הקפה.
מרק ווסטון:
אני מחכה לך החוץ.
אני ממהרת לצאת מהשרותים, ומבית הקפה, ונכנסת במהירות למכוניתו של אבא.
"לאן אנחנו נוסעים?" הוא שואל.
"אני חייבת לצאת מניו יורק," אני אומרת לו.
"ניו ג'רזי?" הוא שואל.
"זה קרוב מידי," אני עונה.
"אם כך ניסע לקונטיקט. נסיעה של קצת יותר משעה, אבל רחוק מספיק," הוא עונה.
"גיליתי הבוקר שאני בהיריון. זה לא היה מתוכנן. זו אשמתי, שכחתי ליטול את הגלולות. סקיילר אמר שהוא לא מוכן ילד. כל היום הוא היה בחדר ניתוח, מה שלא מנע ממנו בעבר לשלוח לי הודעות," אני עוצרת לרגע את שטף דיבורי.
אבא מסתכל עליי, אבל שותק. אני כל כך מעריכה את העובדה שהוא בוחר להקשיב, ולא מנסה להביע את דעתו.
"ואז זה קרה," אני אומרת ומפעילת את ההקלטה.
"עכשיו אני מבין," הוא אומר אחרי שהוא שומע את כולה, "אני מחכה לשמוע מה את מתכוונת לעשות, אבל לפני כן עליי להתקשר למשרד. עזבתי באמצע ישיבה. עליי להודיעם שאינני חוזר."
אבא מתקשר, אבל אני לא מקשיבה לשיחה שלו. כעת עליי להתרכז רק בעצמי, ומה עליי לעשות.
אני נושמת לרווחה כשאנחנו עוברים את השלט –
ברוך בואכם לקונטיקט
הבירה העולמית של הבייסבול
"תעזור לי להעלם מניו יורק?" אני שואלת את אבא.
"אני אעשה הכל בשבילך ילדה אהובה שלי," הוא עונה לי, "יש מושג לאן את רוצה לטוס?"
סקיילר
לפעמים אני נכנס לחדר ניתוח עם הידיעה שזאת מלחמה אבודה, ועדיין, אני נלחם על חייו של מי שמוטל על השולחן לפניי.
לפגיעות מח אין גיל. לא תמיד זה בעקבות מחלה קשה, כמו הגבר שנמצא כאן כעת. הוא בשנות בשלושים לחייו, ונפצע בתאונת דרכים בראשו. המשמימה שלי כעת היא להילחם בדימום המסיבי שנוצר במוחו.
דווקא ביום הזה שנפלה עליי בשורה כזאת שריילי בהיריון, אני צריך להתרכז כולי בניסיון להציל את חייו.
*
בדרכי לבית החולים התקשרה אימי להודיע שביום שישי יש יום הולדת לסבתא, וכולם נפגשים לארוחת צהריים. כי 'ארוחת ערב זה מאוחר בשבילה.'
רציתי לשאול אותה אם רק כעת בשעת בוקר מוקדמת, היא גילתה את תאריך יום ההולדת של סבתא, וגם להזכיר לה את העובדה שאני עובד עד בשעה חמש, גם ביום שישי.
אבל כל מה שהייתי מסוגל לומר לה זה שריילי בהיריון, ולא, הוא לא מתוכנן.
את ההרצאה שלה, אחרי שסיפרתי לה, קטעתי בחדות . "הגעתי לבית החולים, יש לי ניתוח חירום לבצע."
*
השעה שבע בערב.
רק עכשיו אני יוצא מחדר הניתוח. אני מרגיש את המתח בכל השרירים בגוף, וכשאני חוזר למחלקה, אני לא מסוגל לעמוד וצונח על הכיסא.
"משהו חדש?" אני שואל את ד"ר ביילי, שהוא הסיבה לכך שהקפיצו אותי מוקדם הבוקר.
"החיים שלך דבש," הוא פולט לעברי, אבל לא מסביר.
אני מושך בכתפיי. אין לי כח להתמודד עם מצבי הרוח שלו. "פרשתי," אני אומר בעייפות.
כל מה שאני יכול לחשוב עליו כעת, הוא מקלחת חמה, והמיטה שלי. אני מתלבט אם להודיע לריילי שסיימתי. 'היא בטח שקועה בלימודים כעת,' אני משכנע את עצמי. המרחק בין בית החולים לדירתי הוא לא גדול. כמה דקות לכאן או לכאן, באמת לא ישנו.
זה מסוג הימים האלה שאני נוהג כאוטומט, לא שם לב לדרך שאני עובר, ומוצא עצמי מופתע כשאני בפתח החניון של מגדל אני מגוריי.
אני מחנה את הרכב. רכבה של ריילי חונה בחניה. אני נוגע בו בהיסח הדעת, מכסה המנוע שלו קר. רק אז אני נזכר שבבוקר הזמנתי עבורה מונית. כשאני מגיע ללובי, ועומד להכנס למעלית המובילה לקומה שלי, אני שומע את השומר קורא דשמי.
"ד"ר סינקלייר יש לך מכתב," אומר לי השומר.
'ממתי הדואר שלי מגיע לידי השומר?' עוברת בי המחשבה. אני ניגש לקחת אותו, ומתפלא לראות שהוא לא מבוייל. גם את כתב היד עליו אינני מכיר.
"מי מסר לך אותו?" אני שואל, כיוון ששמו של השולח לא מופיע עליו.
"היה כאן נהג מונית שביקש למסור לך אותו," עונה השומר, מה שלא פותר לי את התעלומה.
"תודה," אני פולט בקול עייף, ועולה עם המכתב בידי, לדירה.
אני מכניס את המפתח למנעול, ופותח את הדלת. אני מופתע לגלות שהיא חשוכה.
"ריילי?" אני קורא בקול, אבל היא לא מגיבה.
לחיצת כפתור אחת, מאירה את הלובי, ועוד אחת את הסלון. אני מניח את המפתחות שלי על המגש בכניסה. נראה לי מוזר ש המפתחות של ריילי, לא במקומם.
אני נכנס למטבח לקחת פחית סודה קרה, ושם לב לכך שאין ריח של תבשילים באוויר. אני מניח שהיא נשארה בבית החולים, כפי שקורה לא מעט לאחרונה.
מבט מהיר לטלפון מראה לי שהיא לא השאירה לי הודעה.
אני עולה לחדר השינה, וניגש לשטוף את גופי מהריחות של בית החולים. אני עומד שעה ארוכה תחת זרם המים החמימים, רק בשל העובדה שאני מותש.
רגע לפני שאני נשכב על המיטה, אני נזכר במכתב המסתורי. ומתלבט האם לרדת להביא אותו. בסוף אני מחליט שכן.
אני פותח את המעטפה, ומוציא מתוכה דף. את כתב היד הזה אני מכיר היטב. 'למה שהיא תכתוב לי מכתב?'
ד"ר סקיילר סינקלייר,
אני מודה שהופתעתי לשמוע, שכל מה שהייתי עבורך,
זה צעצוע לשחק בו, שערכי בעיניך הוא אפילו לא כפשפש
על גבו של כלב רחוב.
אני המום, אין לי מושג מאיפה באות המילים האלה.
הייתי מצפה שאת המילים האלה,
תאמר לי פנים מול פנים.
על מה היא מדברת לעזאזל?!!
אני מחזירה לך את מפתחות דירתך.
אין לי כוונה לחזור ולקחת את חפציי.
אתה רשאי לתרום אותן, או להשליכם לפח,
לי זה לא משנה.
מאחלת לך כל טוב.
ריילי ווסטון
'את השתגעת?? אני מחזר אחרייך כל הזמן, מרעיף עלייך אהבה, אני ממש לא מבין על מה את מדברת.'
אני מתקשר אליה, אבל הטלפון שלה מנותק. אני מנסה לחפש אותה, אבל היא חסמה את הגישה שלי אליה באפליקציית המעקב.
בווצאפ, היא לא קיימת, בדיוק כפי שבשאר הרשתות החברתיות. מה אני אמור לעשות כעת?
אני עולה חזרה לחדר השינה. 'מה בדיוק אני מפספס?'
אני נכנס לחדר האמבטיה. בסל הכביסה ישנם כמה בגדים שהיא רוקנה מהתיק שהיא לוקחת לבית החולים. זה רק מעיד על כך שהיא לא תכננה לעזוב.
מה קרה אם כן בין הזמן שעזבתי אותה לרגע כתיבת המכתב הזה?
אני פותח את המגירה בצד שלה בחדר האמבטיה, דבר לא נלקח ממנה. אני מבחין בחפיסה הריקה של ערכת ההריון, ועומד להשליך אותה לפח, כשאני רואה בתוכו את המקלון עם שני הפסים המעיד על הריונה.
אז זו הסיבה שעזבת אותי??
אני מבולבל, אין בכך כל היגיון. אני מתקשה להאמין שהבכי שלה לא היה אמיתי.ואולי. אולי אני לא מכיר אותה בכלל, וכל מה שקרה היה זיוף אחד גדול.
הרי גם הסיפור בינינו התחיל כשהיא הייתה על סף דמעות.
אני מרוסק. ראיתי בה אהבת חיי, יכולתי לדמיין אותנו מזדקנים יחד, אפילו הבעתי זאת בקול.
אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, אני ניגש למקרר המשקאות ומנסה לבחור מה לקחת.
'תתאפס על עצמך ד"ר סינקלייר, אתה לא יכול להרשות לעצמך להשתכר. יש חולים שמחכים לך מחר.'
צלצול הטלפון הנייד מקפיץ אותי. אני ממהר לענות בלי לבדוק מי מצלצל.
"ד"ר סינקלייר מדבר," אני עונה ברישמיות, שהיא תדע שהמכתב שלה לא משפיע עליי.
"מדברת האחות מריה ממחלקת ניתוחי ראש. יש לי כמה שאלה בקשר לחולה ניתחת היום," היא אומרת.
אני שמח שלא התפתיתי לשתות. "אני מקשיב לך," אני עונה בקול יציב, אני לא אתן לראות כמה אני שבור.
