פעם שעברה שהגעתי לכאן כמאמן, הייתי רק בן שמונה עשרה. היום אני חוזר לכאן כאיש עסקים לבוש בחליפה ועניבה, שמשדרים שאני בעל אמצעים. מסתבר שהייתי צריך לחשוב על זה. הנוכחות שלי מושכת מיד תשומת לב.
אז מסתבר שמזהים אותי מהרשימה המטופשת הזאת של הגברים הפנויים בעיר. העובדה שאני רשום כאלמן עם ילדה קטנה, רק מוסיפה לי נקודות.
*
"תראה אותך דין," אמר לי לוי חברי הטוב, "אתה תופס מקום מאד מכובדת ברשימת הכי נחשקת בעיר."
היה לי ברור למה הוא מתכוון. זאת אחת הרשימות שאני מתעב. "ברור, הרי הגעתי להישגים רציניים בתחומי, והם שהקנו לי מקום כל כך גבוה במדד אנשי העסקים," אני אמרתי לו, כאילו שלא הבנתי לאיזו רשימה הוא מתכוון.
לוי לא קלט את המשחק שלי. "אתה לא מבין…" הוא התחיל לומר.
קטעתי אותו באמצע המשפט. "כל רשימה אחרת לא מעניינת אותי."
אני יכול להתעלם מהרשימה המגוחכת הזאת, אבל עובדה היא שיש מי שקורא אותה באדיקות, ולצערי אני מבין שחלק מהנשים שעושות זאת, יודעות בדיוק מי אני. אחרת איך אפשר להבין את ההתרגשות סביבי?
*
אני חומק לחדר ההלבשה, ומודה על כך שיש חדר הלבשה נפרד למאמנים, וכי הכניסה אליו היא בהרשאה בלבד.
אני פושט את את החליפה, מחליף למכנס הקצר. ליאם נכנס לחדר ומוסר לי גופיה ועליה מודפס שם משפחתי בלווי התואר מאמן.
'לפחות פלג גופי העליון יהיה מכוסה,' אני חושב לעצמי, ומדמיין כבר את המבטים החמדנים על גופי. 'למה הכנסתי את עצמי.'
אני עוטה על פניי מבט קשוח. אני לא אתן לאף אחד להסיח את דעתי מהמטרה שלשמה אני כאן.
את התלחששויות אני שומע מיד כשאני עולה על המזרון, מה שמגביר את הקשיחות שלי.
"שמי המאמן וושינגטון, אתם יכולים לקרוא לי רק המאמן," אני מציג את עצמי, לוקח את רשימת השמות שהונחה עבורי בצד, ומתחיל להקריא את השמות. תשעה בנים רשומים בקבוצה הזאת. בתחתית הדף יש הערה: כנראה כבר בשבוע הבא יצטרף בן נוסף.
"לפני הכל, עלינו לחמם את השרירים כדי שנוכל להתאמן," אומר לבנים, ומדגים להם איזה תרגילים עליהם לבצע.
הם עדיין לא מרוכזים בשיעור, ושאחת האמהות אומרת משהו לבן שלה.
"אין לי בעיה שהורים יצפו בשיעור בגיל הזה, אבל אני לא מרשה לדבר איתם במשך האימון," אני אומר לה בטון קשוח.
"כל העיניים אליי, ורק אליי, והפה סגור. אני מרשה לכם לדבר רק לאחר קבלת רשות ממני, אני לא אסבול פטפטת בזמן האימון."
"איזה קשיחות," אני שומע את אחת הנשים אומרת.
אני מסתובב אליה בחדות. "את בוחנת אותי? כי אני לא נותן הזדמנות שנייה." היא מאדימה ומשפילה את מבטה.
אני שם לב שליאם עומד בפתח ומשקיף עליי. הוא נד בראשו, כמסמן לי שהוא מסכים איתי.
כשמסתיים השיעור, הוא ממהר לחדר ההלבשה בעקבותיי. "מזמן לא ראיתי פה התרגשות כזאת," הוא קורא בהתפעלות.
"אולי זה מרשים אותך מהצד, אבל זה בהחלט מעיק, בעיקר כשאני לא מחפש תשומת לב מאף אחת," אני מקרר את ההתלהבות שלו.
"אני מניח שאתה צודק. בכל מקרה רציתי לומר לך שמאד נהנתי מהשיעור שהעברת. אני שמח שנענית לבקשתי, ואתה כאן. אני אשמח אם תאמן קבוצות נוספות. תמיד טענתי שיש לך את זה."
"אני מודה לך, אבל תן לי קצת זמן לאפס את הקבוצה הזאת. זה די קשה עם לול התרנגולות שיושבות ומפטפטות בצד," אני אומר לו.
"הן מקשות עליך להתרכז?" הוא מגחך.
"עלי?" אני מרים גבה, "על הילדים שלהם, שמנסים לשמוע על מה הן מדברות, כאילו שפניני חוכמה נפלטות מפיהן."
"אם כך, אם זה ימשיך, אאלץ למנוע מהן להיכנס לאימון," הוא קובע בהחלטיות.
כיוון שהילדים התקשו להתרכז, אני מרגיש שלא התאמצתי בכלל, ואין צורך שאשטוף את עצמי. אני מחליף את בגדי האימון בחליפה, ונוסע לקחת את סופי.
"דאדי, דאדי, דאדי," 'קוראת סופי ורצה לקראתי.
"היי קטנטונת, התגעגעתי אלייך," אני אומר לה, ואוסף אותה לחיבוק.
שיקגו
למרות שאנחנו מדברות לא מעט לאורך השנה כולה, איירין עדיין מלאה בסיפורים על כל הגברים שמחזרים אחריה. אין לי מושג כמה מתוכם אמת, אבל אני משתפת איתה פעולה.
כמעט חצות, ואני מרגישה את העייפות במלוא העוצמה. "אני חושבת שאלך לישון," אני אומרת לאיליין.
אני חוזרת לחדר, ושמחה לראות שקונסולת המשחק מכובה, וריף ישן במיטה.
אני נכנסת לחדר האמבטיה הצמוד ליחידת האירוח, ורואה את מברשת השיניים של ריף מונחת סמוך לכיור, והמגבת שלו תלויה, מה שמלמד אותי שהוא התקלח וצחצח את שיניו. אני כל כך גאה בו.
אני מתקלחת, נכנסת למיטה, ונרדמת מייד.
בוקר של יום חדש מפציע.
אני קמה רעננה, ויוצאת בשקט מהחדר, ומוצאת את איירין במטבח. היא שותה קפה, ומקלידה הודעות במהירות, כשחיוך על פניה.
"אני ממש עייפה," היא אומרת, "את תעלבי אם אלך לנוח?"
"ממש לא. אני מבינה אותך לגמרי," אני עונה. כמובן שאין לי כוונה לומר לה כמה אני מאושרת שהיא לא גוררת אותנו לעוד יום של קניות בקניון.
"אחד מהם," היא אומרת, ומתכוונת לגברים שמחזרים אחריה, "ביקש להיפגש איתי הלילה, אבל אמרתי לו שיש לי אורחים."
"מה פתאום!" אני אומרת מייד, "אם הוא נראה לך, לכי תפגשי איתו. ריף ואני תכננו בכל מקרה לצפות בסרט."
"את באמת לא כועסת?" היא מתחילה שוב לומר, ואני מרגישה שהיא סוחטת אותי נפשית.
לשמחתי ריף נכנס למטבח, מנסה להסיר מעיניו את קורי השינה, לא בהצלחה יתרה.
"יש דגני בוקר?" הוא שואל. אין לו מושג כמה משמחת אותי השאלה התמימה שלו. זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.
"זה בסדר אם אלך עם ריף לסופר לקנות כמה מצרכים? את יודעת שאני לא רגילה ללכת לאכול בחוץ, חשבתי לבשל היום, אם זה בסדר מצידך."
"בטח," היא עונה לי בפיזור הדעת, בעוד ידיה ממשיכות להקליד במהירות על המקלדת של הטלפון הנייד שלה.
אני מסמנת בתנועת ראש קלה לריף לבוא איתי לחדר. "בוא נלך להחליף בגדים," אני אומרת.
אנחנו מתלבשים, נפרדים ממנה, ויוצאים מהדירה. "שמת לב שהיא לא הציעה לנו מפתח?" אני שואלת את ריף כשאנחנו במעלית.
"את כועסת עליה?" הוא שואל.
"לא, אני דווקא שמחה שאנחנו יכולים לבלות זמן לבד," אני עונה לו.
אנחנו יוצאים מהמעלית כשאיירין מתקשרת. "אל תחכו לי הלילה, אני מניחה שאמצא מלון לישון בו. את מבינה בטח למה," היא אומרת.
"יש לי הצעה טובה יותר. למה שאנחנו לא נעבור למלון, כך תהיה לך פרטיות," אני עונה לה באיפוק.
"את באמת מסכימה?" היא שואלת.
"זאת בכלל שאלה? ברור שכן. את יודעת כמה את חשובה לי," אני אומרת ומזמינה את המעלית כדי לחזור לקחת את הדברים שלנו.
אנחנו נכנסים לדירה, אורזים את הדברים שלנו, ואני רוצה להוריד את הסדינים.
"זה בסדר אתם יכולים ללכת, אני אטפל בזה," היא אומרת חסרת סבלנות.
"תודה על הכל," אני אומרת לה.
"בטח," היא עונה אבל לא באמת מסתכלת עלינו.
"אני לא חושב שכדאי שנחזור אליה," אומר לי ריף במעלית.
"יותר מזה, אני לא חושב שניפגש איתה," אני עונה לה ונכנסת לטלפון הסלולרי כדי לראות איזה מלונות יש בעיר.
אני מזמינה לנו חדר לשני לילות במלון הייאט פלייס הסמוך לשדה התעופה. מלון שיש בו ארוחת בוקר ובריכה. אין לי מה למהר לניו יורק, אבל עדיין אני משאירה את האפשרות להקדים בכל זאת את הטיסה.
אחרי שההזמנה מאושרת, אני מחפשת מקום לאכול ארוחת בוקר. אני מוצאת פרסומת של שייט על הנהר בו מוגש בראנץ, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים.
מזג האוויר היום חמים ונעים, מי הנהר שקטים כמו מראה, והאוניה לא עמוסה בשעה זאת בנוסעים, כך שיש לנו הרבה מקומות ישיבה לבחור מביניהם. אנחנו בוחרים שולחן בסיפון העליון, ומחכים לתחילת ההפלגה.
"אני לא מבין את איירין," אומר ריף, "כשהיא באה לקחת אותנו משדה התעופה היא כל כך התרגשה, והבטיחה לנו לקחת אותנו לכל מיני מקומות."
"אני מאמינה שהיא באמת רצתה, אבל קצת קשה לה. היא גרה לבד הרבה שנים, ופתאום היא צריכה לחלוק את חייה עם אנשים אחרים.
'כנראה שדודתי צדקה, ובאמת יש סיבה לכך שהיא לא נישאה מעולם,' אני חושבת לעצמי, 'מה זה אומר עליי, שכן נישאתי ובעלי בוגד בי? אני לא טובה ממנה. אולי דווקא איריין צודקת, ונישואים זה רק רצון לרצות את החברה, או יותר מזה, סתם אשלייה."
ההפלגה מתחילה, ואנחנו נהנים ממראות העיר, ומהארוחה הטעימה המוגשת לנו. הזמן עובר והחדר במלון כבר מחכה לנו.
אנחנו חוזרים לחנות בגדי הספורט בה ביקרנו אתמול. המוכרים מזהים אותנו, ואנחנו מתקבלים במאור פנים. "אני מחפשת בגדי ים," אני אומרת להם, ומייד מציעים לנו מבחר גדול של בגדי ים אופנתיים.
"תקח לך שניים," אני אומרת לריף, וניגשת לבחור גם לעצמי. "מה אתה אומר?" אני שואלת, "זה בכחול כהה, או זה בטורקיז?"
"מאמי, כל מה שאת לובשת נראה עלייך יפה," הוא מחמיא לי, "שכחת, שיש לי אימא פשיניסטה?"
יומיים עברו…
אולי היינו צריכים את פסק הזמן הזה, בין הבריכה למשחקי המחשב שלו בחדר, והעבודה שלי על הירחון במחשב, כדי להפריד בין החיים שהיו לנו, למה שעתיד לקרות.
למעט מסרון קצר מאיירין, שהוא גבר מדהים, שמעולם לא פגשה כמוהו, ולכן היא לא מבינה למה הוא לא עונה לטלפונים שלה, לא שמענו ממנה.
זה היה הסימן בשבילי להמשיך הלאה. אני מצאתי כרטיסים בחברה התעופה דלתא לטיסה שיוצאת בדקה לפני השעה אחת, ומגיעה בארבע וחצי לניו יורק. הגורל מתערב ואין יותר כרטיסים פרט למחלקת עסקים. אני לא מהססת ורוכשת אותם.
*
ניו יורק
ריף מביט בהתרגשות מבעד לחלון, בזמן שהמטוס מתחיל לרדת לכיוון שדה התעופה. הטייס עורך לנו סיור מעל העיר, וגם אני מתחילה להרגיש פרפרים בבטן. זאת העיר שבחרתי בה להתחיל את חיי מחדש.
"פה את גדלת מאמי?" שואל אותי ריף.
"לעיר יש כמה רובעים. אני לא גדלתי היכן שהבנינים הגבוהים שראית. זאת מנהטן, אני גדלתי בקווינס," אני עונה לו.
*
כחלק מתוכנית ההעלמות שלי מדנבר, בחרתי לא לספר להוריי על גירושיי. יש לי הרגשה שלמרות שמסמכי הגירושין חתומים, הוא ינסה לגלות היכן אני ומה מעשיי, ולכן מנעתי מהם את המידע על תוכניותיי.
אני יודעת שאהיה חייבת לספר להם, אבל זה יכול לחכות.
אני מביטה מבעד לחלון ורואה את רובע מגוריי. אבל הלב שלי לא מחסיר פעימה. אני כבר לא שייכת לשם.
*
גלגלי המטוס נוגעים במסלול הלוהט, ולאט לאט מהירות המטוס פוחתת. כעת הטייס מוביל אותנו לחניה, וקולו נשמע ברמקול כשהוא מודה לנו על שבחרנו לטוס איתו.
נהג המונית שהזמנתי מראש, שולח לי הודעה שהוא ממתין לנו. בהעדר מזוודות, רק אחת שעלתה איתנו למטוס, אנחנו יוצאים החוצה ללא עיכוב.
בעוד ריף גומע בעיניו את מראות העיר, אני שולחת הודעה לליאה.
לילי רוקפורד:
ליאה יקרה,
הקדמתי את הטיסה.
אני כאן ובדרכי למגדל הנהר.
אני עדיין עם המספר של דנבר.
אשמח לשמוע ממך.
שלך, לילי
ליאה רוטשילד:
איזו הפתעה נעימה.
תשלחי הודעה כשאת כאן, ונפגש.
שלך, ליאה
אני מרגישה את ההתרגשות בשיאה. מילותיה של ליאה מחממות את הלב.
הרבה זמן לא הרגשתי מוערכת.
אני עדיין לא כותבת מילה לירחון שלי, אני זקוקה לכמה ימי שקט.
אני שומעת את מילמולי ההתפעלות של ריף ברקע, אבל המחשבות שלי נמצאות הרחק מכאן. אני מרגישה עומס רגשי מכל מה שעתיד לקרות. אבל כשאנחנו מגיעים למגדל הנהר הכל מסביבי עומד מלכת. אני מרימה עיניי למרומי המגדל בו נמצא העתיד שלי, ולא יכולה לנשום. אני קולטת איזה צעד נועז עשיתי כשבחרתי במקום הזה להיות הבית של הירחון שלי.
'את יכולה לעשות את זה,' אני ממלמלת לעצמי, כשנהג המונית עוצר, וניגש להביא לי את המזוודה שלי.
“בטח מאמי," אומר ריף ונוגע בזרועי, ומחזיר אותי באחת למציאות.
אני מודה לנהג, ונכנסת מבעד לדלתות המסתובבות ללובי העצום של מגדל הנהר. אני מסתכלת בעיניים נוצצות על האגף הצפוני, ורואה את אנשי השילוט עובדים בקפדנות על הדבקת השלט האופנה שלך על דלת הכניסה הכפולה המובילה לעולם שיצרתי במו ידיי.
אני כל כך מתרגשת, מביטה על החנות הצמודה לירחון שלי, ורואה את שהשלט הורוד דרך הריקוד כבר מודבק על החלון של הסטודיו לריקוד שאליו נכנסתי כשותפה.
"הנה את, חיכיתי שתבואי כבר." קוראת ליאה, ומחבקת אותי. "אני יודעת שהזמנת חדר במלון, אבל יש לי הצעה טובה יותר בשבילך. דירת המגורים שלי בעיר נמצאת ממש כאן בקומה החמישית. היא חולשת על כל הקומה, ויש לה שתי כניסות. הילדים שלי כבר לא בבית, ואני חושבת שאת תאהבי את דירת המגורים שלהם.
הייתי רוצה שתראי אותה לפני שאת עולה למלון. הרי את צריכה מגורי קבע, למה שלא תתחילי כבר היום לבנות את חיי כאן?"
"שיהיה לך ברור שאני לא מחפשת מגורים בחינם," אני אומרת מייד.
"היה לי ברור שזה מה שתאמרי. אנחנו נדון בנושא אחרי שתראי את היחידה," אומרת ליאה בחיוך.
אנחנו עולים עם ליאה לקומה החמישית. "את הדירה הזאת קניתי עם חזרתי מלונדון, עוד לפני שהכרתי את אלכס רוטשילד בעלי. אנחנו מתגוררים לרוב בבית בלונג איילנד, אבל לעיתים, בימים שאנחנו בוחרים להישאר בעיר, אנחנו לנים כאן בדירה.
משרדי ל.א.ר. משרד עורכי הדין שלי נמצאים בקומה החמישית באגף המזרחי, וכמובן גם חנות הדגל שלי מיו מילאן ניו יורק שנמצאת בקומה אחת עם המשרדים החדשים של הירחון שלך.
כאן גידלתי את ילדיי, ואני יכולה להעיד כמה זה נוח שהמשרד והדירה קרובים זה לזה. ריף יהיה קרוב אלייך, גם כשתהיי בעבודה. ואת תוכלי לעלות לדירה להכין לו ארוחות, בין פגישת עבודה לאחרת."
למרות שעדיין לא ראיתי את הדירה, אני כבר יודעת שזה המקום בו אני רוצה להיות. אבל ברגע שנפתחות דלתות המעלית, אני עומדת פעורת פה. הכניסה אליה עוברת דרך חדר משפחה גדול, כשעל הקיר מסך טלוויזיה גדול. אני יכולה לראות את ריף משחק כאן את משחקי המחשב שלו, בדיוק כמו בבית בדנבר.
"רוצה לשחק?" אני שואלת את ריף, כשאני רואה את הברק בעיניו, בזמן שהוא בוהה במסך.
אני מוציאה את הקונסולה שלו, ומחברת לו אותה. ליאה מסתכלת עליי ומחייכת. "ידעתי!" היא לוחשת לי.
הסיור בין חדרי הדירה, רק מאשרים לי שזאת הבחירה המושלמת שלי.
"והדלת הזאת," היא מספרת לי, "מחברת בין שני חלקי הקומה. היא כעת נעולה, כך שאין מעבר בין שני חלקי הדירה, מה שמקנה פרטיות לכל דירה.
מילאתי לך את המקרר עם מוצרים בסיסיים. אני אוהבת לבשל, אבל מודה שאת רוב הארוחות אני אוכלת בבית הקפה אצל בן הסמוך למיו מילאן. תסיימי להתארגן, ואני אחכה לכם בבית הקפה."
כיוון שהבאנו איתנו רק כמה תיקי גב ומזוודה קטנה, אין לי הרבה מה לסדר. אני מזמינה את ריף לראות את הדירה, ולבחור חדר. "מה דעתך?" אני שואלת כשאנחנו צופים על נהר ההדסון מסלון הדירה?
"אני מאד אוהב את הדירה. היא כבר מרגישה לי בית," הוא אומר.
"אם כך בוא נרד להיפגש עם ליאה," אני אומרת.
אנחנו יורדים במעלית ללובי. אני מצביעה על האגף הצפוני, כאן הירחון שלנו," אני אומרת, "ולידו הסטודיו לריקוד."
"וואו, אני רוצה לראות אותו," אומר ריף.
"הם עדיין לא יודעים שאנחנו פה. אני רוצה להתארגן כמה ימים, לפני שאני מראה את פניי. הייתי רוצה כמה ימים שיהיו רק שלך ושלי."
"תודה שאת אימא שלי," אומר ריף וגורם לי להילחם בדמעותיי.
אנחנו נכנסים לבית הקפה. "בן, אני רוצה שתכיר את לילי וריף. מהיום הם דיירים במגדל. עוד אספר לך עליהם, אבל בינתיים ניתן להם להנות מהשקט שלהם. תתייחס אליהם, כשם שאתה מתייחס אליי," אומרת ליאה לבן מנהל בית הקפה.
"אנחנו חברים מהגן," משתפת אותנו ליאה, שמובילה אותה לשבת בפטיו הצופה על נהר ההדסון.
אני בהחלט יכולה לראות את עצמי כאן כל יום, שותה קפה ונהנית ממראה הנהר שמקבל בשלווה.
אני מבחינה שבן עוקב אחרינו במבטו. אין ספק שיש לו פינה חמה בלב לליאה, ואולי הוא מאוהב בה בסתר?
