אני מתרגש מהתגובה של הילדים שמביעים שמחה כאשר אני אומר להם שאבוא לקחת אותם יחד עם רוזלי, למרות שלא שאלתי אותה אם היא מוכנה לבוא איתי.
עוד לפני שאני מספיק לשאול אותה, אני רואה שהיא מכבה את הגז, שוטפת את ידיה, לוקחת את הטלפון הנייד שלה איתה, ומצטרפת אליי.
"שמעת את התגובה של הילדים?" אני שואל כשאני מתחיל לנסוע לכיוון בית הספר.
"אני מודה ששימח אותי לשמוע אותה. חשוב לי לדעת שהם באמת רוצים אותי כאן," היא עונה לי.
"היה לך ספק?" אני שואל.
היא שותקת, ומפנה את ראשה לחלון. "אני מודה שבסוף נישואיי," היא אומרת פתאום, "כבר לא הרגשתי אליו כלום. הוא היה נשוי לפניי, ולא היו לו ילדים. הוא סיפר לי שלמרות כל הניסיונות מצידו, היא לא נכנסה להיריון. אחרי שבע שנים הוא נפרד ממנה. לרגע לא העליתי על דעתי, שהוא משקר.
כאשר גם אני לא נכנסתי להיריון, דבר שעכשיו אני ממש מברכת עליו, הלכתי להיבדק. ביקשתי ממנו שגם הוא יעשה זאת, אבל הוא סרב. כל הבדיקות שלי הראו שאין לי בעיה להיכנס להיריון. רופאת הנשים סיפרה לי בסוד, שהבעיה היא אצלו.
ולמרות זאת, לא ציפיתי שאחזור הביתה באותו יום, והוא פשוט ידרוש ממני לעזוב בטענה שאינני יכולה לספק לו יורש. אני מודה שהדחיה שלו, למרות שחשבתי שאני כבר מחוסנת מפני המילים שלו, ערערה איתי.
עבדתי… אני מדברת יותר מידי," היא משתתקת פתאום.
"למה הפסקת? אני רוצה להקשיב לך," אני אומר לה.
"אני חוצה את הגבול. אתה הבוס שלי," היא אומרת בפנים רציניות.
"אני חושב שאנחנו כבר לא שם רוז," אני עונה לה, "נכון שאני משלם לך עבור הנוכחות שלך, אבל אני לא רואה בך עובדת שלי. אני רוצה שתמשיכי לדבר, זה עוזר לי להכיר אותך, להבין מאיפה את באה."
"אתה לא חושב שאני מפטפטת יותר מידי?" היא שואלת נבוכה.
"בא לי לחנוק את האקס שלך. איך הוא יכול היה בך לנהוג איתך," אני מרגיש את הכעס כלפיו.
"למדתי באוניברסיטה אדריכלות. זה גם המקצוע שלו, והוא פחד שאהיה טובה ממנו. הוא ראה שהלקוחות מעדיפים אותי. שלא תבין לא נכון, בעיניי הוא אדריכל מעולה, רק שהוא לוקה בחסר בהתנהגות כלפי הלקוחות. הוא מתנשא, שחושב שהוא יודע יותר מהם מה טוב עבורם .
בחרתי לקחת צעד לאחור והשתלמתי באדריכלות פנים. ועדיין, הוא ניסה להקטין אותי. ידעתי שאני שווה, ולא התייחסתי לכך. חייתי בעולם שלי. עכשיו כשאני מדברת איתך, אני מבינה שהייתי צריכה לעזוב אותו מזמן. למה לא עשיתי זאת? אין לי תשובה."
אני מביטה עליו, בוחנת את תגובתו. האם הוא מתחרט שביקש ממני לטפל בילדיו. "אתה שותק, מה אני אמורה להבין מכך?" אני שואלת, אבל לא מחכה לתשובה. "אין לך מושג באיזה עצב חשוף נגעת. אנחנו נמשיך לדבר אחרי שהילדים ילכו לישון. אם את חושבת שמה שסיפרת לי יגרום לי לפטר אותך, אז תהיי רגועה. זה לא יקרה יותר," הוא אומר.
אני מאד נסערת מהשיחה איתו, או אם לדייק מהעובדה שפתחתי את הלב שלי בפני גבר זר, שכמה שהוא מתכחש לכך, הוא הבוס שלי. אני שמחה שהגענו לבית הספר, והשיחה הזאת הסתיימה.
אני עולה במהירות את המדרגות לדלת הכניסה לבית הספר, ולוחצת על הפעמון שמצלצל במזכירות.
"זו רוזלי, באתי לקחת את פיליפ ואניס וולש. אני מבינה שהם לא חשים בטוב," אני אומרת למזכירה שעונה לי.
"היכנסי," היא אומרת ולוחצת על הזמזם שפותח את הנעילה של הדלת.
אני מביטה על ג'ון שנמצא עדיין באמצע המדרגות. "אני אחכה לכם כאן," הוא אומר. אני מחליטה לא לנסות לפענח מה גורם לו להמתין מאחור ונכנסת בצעדים מהירים למסדרון המוביל למזכירות.
פניהם של פיליפ ואניס מאירות כשהם רואים אותי, אבל הם נוהגים באיפוק. ניכר עליהם שהם לא בטוחים איך אגיב אליהם.
"שמעתי שאם לא מרגישים טוב," אני אומרת וממבט מהיר אני כבר מבינה שזה הלב שלהם שעצוב, זה לא הגוף שכואב, "בואו נלך הביתה לנוח."
"רק הגעת, והם כבר נראים טוב יותר," אומרת המזכירה בחיוך.
"אני אודה לך אם תבקשי מהמורה לשלוח לי את שיעורי הבית שלהם. יתכן והם יצטרכו להישאר בבית כמה ימים. אני מבטיחה לך שאדאג שהם ישלימו את החומר," אני מתעלמת מנערתה.
"מי את בשבילם?" היא שואלת בטון שיש בו קורטוב של רכילות.
"אני רוזלי," אני עונה, מסובבת לה את הגב, ולוקחת בידי את התיקים של הילדים. "אני חושבת שכדאי שאני אקח את התיקים עבורכם, אתם באמת לא נראים כל כך טוב."
"תודה לך," אני אומרת למזכירה, ויוצאת מחדרה.
"אני יכול לקחת את התיק שלי," אומר פיליפ ומביט עליי בחשש.
"אתם יודעים, לפעמים הגוף שלנו מבקש הפסקה, כי הנפש שלנו, או הלב שלנו מתעייפים, וזה בסדר," אני אומרת להם כשאנחנו מתחילים לרדת במדרגות.
"הכנתי לכם ארוחת צהריים טעימה, אבל כיוון שהמזכירה התקשרה מוקדם מהרגיל, לא הכנתי קינוח. אתם רוצים לעזור לי להכין?"
"כן!!" אומרת אניס בשמחה.
"ומה איתך פיליפ? אתה יודע, בישול ואפיה הוא לא רק התחום של נשים. אני מכירה הרבה גברים שיודעים לבשל ולאפות יותר טוב מהרבה נשים שאני מכירה," אני פונה לפיליפ.
"את… לא תעזבי אותנו יותר?" הוא שואל. זה מכה בי בבטן.
"לא הלכתי כי רציתי, אלא כי אבא ביקש. היה לו אתמול יום לא פשוט," אני אומר רגע לפני שאנחנו נכנסים לרכב בו ג'ון כבר מחכה, "אני מבטיחה לכם שאני אדאג שכולכם תרגישו טוב."
"אני ממש צעקתי כששמעתי שאת באה. פתאום כבר לא כאבה לי הבטן," מודה אניס.
"תודה על המכתב שהשארת לי פיליפ," אני אומרת ומעיפה עליו מבט. הוא יושב מאחורי ג'ון, כך שאין לי בעיה לראות אותו, "קראתי אותו, ומאד שמחתי לקרוא מה שכתבת. אני מבקשת שאם תרגיש שכואב לך, אם אתה רוצה לדבר על משהו, תבוא ותדבר איתי."
'זה כולל גם אותי?' ממלמל ג'ון כמעט בלי קול.
"כמובן שהמילים שלי מכוונות לכולכם," אני אומרת באגביות, "אנחנו מתקרבים הביתה, ואנחנו צריכים להחליט מה אנחנו מכינים כקינוח."
"אפשר את מאפה השוקולד שהכנת לנו?" שואל בהיסוס פיליפ.
"בטח," אני עונה לו, "גם את בוחרת באלה?"
"אני אוהבת כל מה שאת מכינה," עונה לי אניס.
"אבל תדאגו שיהיה מספיק גם בשבילי," אומר ג'ון ברצינות.
"אתה יכול להכין איתנו," אומרת אניס. אני חושבת לעצמי איזו תמימות מתוקה.
"ראית ששמרנו על הסדר בחדרים שלנו?" שואלת אותי אניס.
"עדיין לא, מיהרתי להכין לכם קודם את ארוחת הצהריים," אני עונה לה, "אני בטוחה שיותר נעים לכם בחדרים מסודרים בהם תוכלו למצוא כל מה שאתם צריכים."
כשאנחנו מגיעים לבית, הילדים מניחים את התיקים שלהם במקומם, ואת הנעליים בארון, וניגשים מייד למטבח.
"תרחצו ידיים, ואני אביא את המצרכים מהמזווה," אני אומרת להם.
אני מלמדת אותם להפריד בזהירות את הביצים, והם עושים זאת בעדינות רבה. המחשבות שלי נושאות אותי לילדותי.
*
בימים הרחוקים ההם כשהייתה לי עדיין ילדות מאושרת, לימדה אותי סבתי להפריד את החלבון והחלמון. את מבינה רוז, החלמון נושא בתוכו את סוד החיים. כמו הרבה דברים בעולם. הכל תלוי אם מפריחים בו חיים, או נותנים לו להישאר עקר, חסר חיים.
המילים האלה לא היו כל כך מובנות לי, שכן הייתי רק בת ארבע. כשאני חושבת על כך היום זה לא נראה לי בכלל הגיוני לנהל שיחה כזאת, כמו שלא ברורה לי ההתעקשות על כך שאלמד להפריד את הביצים בגיל כזה צעיר. הסיבה היחידה שנראית לי סבירה, היא העובדה שהיא כנראה ידעה שלא תהיה עוד בשנה שתבוא אחר כך.
אני מביטה על אניס, על ידיה הקטנות ופניה הממוקדות במטרה, וגאה בהצלחה שלה.
*
מבטי נודד מאניס לפיליפ. "איזה יופי פיליפ, אתה עושה עבודה נפלאה. עכשיו בוא נמשיך לקרוא את ההוראות," אני אומרת למרות שאני יודעת בדיוק מה צריך.
הוא קורא בעיון את מה שכתוב על הקופסה וניגש להביא כוס כוס מים ושמן.
הוא מוסיף אותם לקערה שלו ומערבב. "אני יכול לטעום?" הוא שואל.
"בוודאי, זה אפילו רצוי," אני עונה לו, "תטבול את האצבע בעיסה ותלקק אותה."
אניס עושה כמוהו. "יאמי… טעים לי," היא אומרת בהנאה.
"במה אני יכול לעזור?" שואל ג'ון. כמעט שכחתי מקיומו במטבח.
"פיליפ, אתה יכול לקרוא את ההוראות ולומר לאבא באיזה חום צריך לאפות את המאפינס שהכנתם?" אני שואלת, "תסתכל על התמונות של התבניות השונות ותדע גם כמה זמן."
"כתוב שצריך לאפות בשלוש מאות שישים מעלות," הוא אומר.
"תלמדי אותי?" שואל ג'ון.
אני מראה לו איך מכוונים את התנור, בזמן שהילדים ממלאים את עטרות הנייר בעיסה שהכינו. תוך דקות ריח המאפים ממלא את המטבח, ועיניהם של הילדים נוצצות בהציצם דרך הזכוכית לתוך התנור.
ג'ון ניגש לארון, מוציא ממנו קערות ומתחיל למלא אותן באוכל שהכנתי. אני לא זוכרת מתי הרגשתי פעם אחרונה הרגשה משפחתית כזאת. כמובן שאני מזכירה לעצמי שאני רק המטפלת שלהם, אבל לרגע יש לי הרגשה שאני שייכת.
"תשבי לאכול," אומר לי ג'ון. אני מביטה בו מופתעת. "אומנות לא אוכלות?" הוא שואל ומקרר באחת את החום שהרגשתי דקות ספורות קודם. המילים שלו מקפיאות אותי, ואני תוהה אם טעיתי כשחזרתי. 'איזה מטומטמת אני שפתחתי את ליבי בפניו.'
אני מעדיפה לשבת לאכול, רק כדי שלא יהיה לו מה לומר לי. אבל כשהילדים מסיימים לאכול, אני קמה מייד וניגשת לרחוץ את הכלים שלהם. ג'ון מביט על הקערה שלי, אבל לא אומר מילה.
'זאת בעיה שלי שלי שאין לי חשק לאכול,' אני רבה איתו במחשבתי.
"כרצונך," הוא פולט, קם מהשולחן ורוחץ את הצלחת שלו.
"אתם יכולים ללכת לצפות קצת בטלוויזיה," הוא אומר לילדים.
"אני רוצה להכין שיעורים קודם," אומר פיליפ.
"רוזלי תשב איתכם, אני צריך לעבוד," הוא אומר ומסתגר במשרד שלו.
אני מוציאה את המגשים מהתנור. ומתחילה להניח את המאפים על מגש. חוסר מנוחה עוטף אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שהילדים לא צריכים לסבול בגללי, מספיק להם ההתנהגות של אביהם.
"בואו ניתן למאפים להתקרר, ובינתיים תביאו את השיעורים לשולחן בחדר האוכל," אני אומרת לילדים.
אני נכנסת לטלפון שלי לבדוק האם הילדים קיבלו שיעורי בית נוספים, ושמחה לקרוא את ההודעה ממזכירת בית הספר שדורשת בשלומם של פיליפ ואניס, ומוסרת שאין להם שיעורי בית נוספים.
"אנחנו נלך מחר לבית הספר?" שואלת אניס.
"זה תלוי בכם. אני אישרת לכם להישאר כמה ימים בבית, אבל אין זה אומר שאתם חייבים," אני אומרת לה ומלטפת את ראשה.
"כאבה לי הבטן, כי חשבתי שאת כועסת עליי, ולא תחזרי אף פעם," מודה פיליפ בפניי, את מה שאני כבר יודעת.
"ועכשיו שאני פה אתה מרגיש טוב?" אני שואלת.
"כן," הוא עונה לי בביישנות.
"אם כך אני חושבת שנוכל לשחק עם הכדור החדש שלך אחרי שתסיים את השיעורים. אני מציעה שתראה איך אתה מרגיש, ואולי אם תרצה, אני אחפש לך קבוצה של בנים בגילך שתוכל להצטרף אליה." אני שמה לב שהוא לא שמח עם מה שאמרתי לו.
"כמובן שאתה לא חייב. אני אשמח לשחק איתך מתי שרק תרצה," אני אומרת לו.
"הילדים צוחקים עליי שאני יתום," הוא אומר בעיניים מושפלות.
"אם כך צריך לחנך אותם, להסביר להם שאתה לא אשם שאימך איננה. זה לא עושה אותך פחות טוב מהם. אני אשלח הודעה למחנכת שלך שתדבר איתם," אני אומרת לו.
"היא שמעה שהם קוראים לי כך, אבל לא אמרה להם מילה," הוא אומר בכעס כבוש.
"אם יש צורך אני אלך לדבר עם המנהלת. אני לא ארשה לאף ילדים להשפיל אותך בגלל שאין לך אימא יותר," אני אומרת לו.
אני מחליטה לא לערב את ג'ון ומביאה את המחשב שלי כדי לכתוב מייל למחנכת.
מיס מורגנשטין היקרה,
הובא לידיעתי כי ילדי הכיתה לועגים לפיליפ על כך שהוא יתום.
אני מבקשת שתערכי שיחה עם הילדים ותסבירי להם שהעובדה שאימו של פיליפ נפטרה, לא הופכת אותו לילד שונה מאחרים.
תודה מראש,
רוזלי דורבל,
האומנת של פיליפ וולש
אני מתנסחת בכוונה בעדינות, ולא מזכירה את העובדה שהעניין ידוע לה, וכי אני רואה בחומרה את העובדה שאני בכלל נאלצת לכתוב לה. אני גם מנחשת מה היא תענה, אבל מרגישה שעדיף שאבחר במילים האלה. התשובה ממנה לא מאחרת לבוא, ומשאירה אותי מהרהרת איך עליי לענות לה.
מיס רוזלי,
נראה לי שאינך מבינה שנושא המוות מעורר חשש גדול בקרב ילדים בגילו של פיליפ. אין זה מתפקידי לחנך אותם בנושא.
מיס מורגנשטיין,
מחנכת כיתה ג2
אני מחליטה להניח לעניין, ולראות אם יחסה כלפי פיליפ ישתנה, לכאן או לכאן.
דבר אחד אני יודעת, שאין לי כוונה לערב את אביו בנושא הזה. אני מרגישה שאני מתחילה לפתח רגשות שליליים כלפיו, ועלי להתגבר על כך.
הילדים שקועים בהכנת שיעורים, ואני ניגשת להביא להם את המגש עם המאפים שהכינו. הם טועמים מהם בהנאה. "בחיים שלי לא ידעתי כמה כייף זה לאפות," אומר פיליפ ומתמוגג עם כל נגיסה.
'אז אימא שלהם לא אפתה איתם מעולם. מעניין מה היא כן עשתה,' אני חושבת לעצמי.
הילדים מסיימים להכין את שיעוריהם, מכניסים את המחברות חזרה לתיקים, מחזירים אותם למקומם.
אני אומרת לפיליפ שיביא את הכדור, ואנחנו יוצאים לחצר האחורית. ביום הראשון כשסקרתי את המרתף וראיתי שיש לו יציאה לחצר, הבחנתי שיש מגרש כדורסל סמוך לבריכה. לשם מועדות פניי.
"תראה לי מה אתה יודע, ונמשיך משם," אני אומרת לו.
"את יודעת לשחק כדורסל?" הוא שואל.
"אני מכירה את המשחק, אבל לא שיחקתי אף פעם בקבוצה," אני אומרת לו.
"תראי לי איך את זורקת לסל," הוא מאתגר אותי ומחניק חיוך.
"תבטיח שלא תצחק עליי," אני מבקשת.
הוא מחייך. "תבטיח לה," גוערת בו אניס. הקטנה הזאת תעשה הכל כדי להגן עליי.
אני נעמדת מול הסל. בזווית עיניי אני רואה את ג'ון מסתכל עלינו מבעד לחלון משרדו, אבל מעמידה פנים שלא ראיתי אותו. עכשיו יותר מתמיד אני חייבת להראות לפיליפ שאני יודעת לקלוע לסל, וכך אני עושה.
אני זורקת לסל מכל מיני פינות, ולא מפספסת אפילו פעם אחת. "עברתי את המבחן?" אני שואלת אותו.
"אני רוצה שתלמדי אותי לקלוע לסל כמוך," הוא אומר, "אבא שלי לא משחק יותר."
"קודם אתה צריך להתנסות בכמה זריקות, לראות כמה גבוה אתה מגיע. תזכור שאתה רק מתחיל, למרות שיש לי הרגשה שאתה לא," אני אומרת והוא מתחיל לצחוק.
רוב הקליעות של פיליפ נכנסות לסל, ואניס ואני מגיבות בריקוד שמח עם כל קליעה. אני רואה את האושר על פניו. מידי פעם אני מציצה לעבר החלון, ורואה שג'ון לא מש ממנו, וצופה בבנו כל הזמן.
"אני כל כך גאה בך פיליפ. נמשיך מחר?" אני שואלת.
"אם את מסכימה," הוא עונה.
"זאת בכלל שאלה? אני מאד נהנית לצפות בך משחק, אתה האלוף שלנו," אני אומרת.
פיליפ ניגש אליי ומחבק אותי. "תודה שחזרת," הוא אומר ומפזר את כל העננים שעטפו אותי קודם בגלל התנהגותו של ג'ון.
'אני פה בשבילם, וזה הדבר הנכון לעשות,' אני מסכימה עם עצמי, בסופו של דבר לא באתי להיות האומנת של האב.
