אני מסיימת את ארוחת הבוקר, וחוזרת לחדר כדי לתכנן את היום שלי.
המחשב מונח פתוח על השולחן, ועל הצג מוצגת תוכנת תכנון סדר היום, בה אני רושמת נקודות שעליי לטפל בהן.
לשמחתי יש לי מכונת קפה בחדר, כך שאיני צריכה לרדת לבית הקפה להביא לשתות. הצורך שלי בכוס קפה נוספת, גורם לי לקום בעצלתיים ולגשת להכין את המשקה החם.
צלצול הטלפון מפתיע אותי. אתמול שמתי אותו לטעינה ליד המיטה, ואני ניגשת לקחת אותו, תוך שאני מציצה לראות מי מצלצל. השם ג'ון וולש מופיע על הצג.
אני בודקת מה השעה, ורואה שכבר אחרי תשע, מה שאומר שהילדים אמורים להיות כבר בבית הספר. אני מחסירה פעימה.
כיוון שנתתי את מספר הטלפון שלי לאניס, אני חוששת שקרה לה משהו.
" אניס הכל בסדר?" אני שואלת מיד בדאגה.
עוד לפני שהיא עונה, אני רואה הודעה על המסך: החבילה שלך נמסרה לוולש. אני תוהה האם שיחת הטלפון קשורה לחבילה.
" ג'ון וולש מדבר," אני מופתעת לשמוע, "מה שלומך?"
" תודה, אני בסדר," אני עונה בהססנות.
" אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל," הוא אומר, "אני…"
" פשוט תאמר את מה שאתה רוצה לומר," אני אומרת.
הוא שותק. "הכל בסדר עם הילדים?" אני שואלת.
"הם זקוקים לך. פיליפ כתב לך מכתב. הוא כתב מיוזמתו," הוא אומר.
"יש להם אותך," אני עונה.
"גם אני זקוק לך," הוא מפתיע אותי.
"אתה צריך להבין שאי אפשר לשחק עם רגשות של ילדים," אני אומרת.
"אני יודע רוזלי. אין לך מושג איזו השפעה יש לך על הבית, את חסרה לנו," הוא אומר.
“תבין שאני לא מפחדת מההתמודדות עם פיליפ. קשה לו מאוד, והוא זועק לעזרה, אבל אני צריכה שגם אתה תהיה שם בשבילו," אני עונה לו.
"אני מבין שעליי לאסוף את עצמי למענם. לא תמיד אפשר לקום מהאבל על אדם אהוב בלי עזרה. אולי אני צריך ללכת לטיפול," הוא אומר.
"לפני הכל, אתה צריך לשבת עם עצמך," אני עונה לו.
"את תעזרי לי?" הוא שואל, ואני תוהה האם הוא מתכוון לעצמו או לילדים.
"כן," אני עונה קצרות.
"תאמרי לי היכן את, אני רוצה לבוא לקחת אותך," הוא ניגש ישר לעניין.
"ירד אתמול גשם שוטף. ו… אני אקצר, אני במוטל ביציאה הראשונה מהבית שלך לכיוון העיר. אין לי מושג איך קוראים לו," אני עונה לו נבוכה.
"אני יודע בדיוק על איזה מוטל את מדברת, אהיה שם עוד רבע שעה," הוא אומר.
'רבע שעה? איך אני מתארגנת כל כך מהר?' הבגדים הרטובים שלי מפוזרים בכל מקום, גם המחשבות שלי מפוזרות בכל מקום. 'לפחות הספקתי לפרוק רק מזוודה אחת,' אני חושבת לעצמי, מתנערת ממחשבותיי ומתחילה לארוז.
אני מסיימת לארוז, מעיפה מבט אחרון לראות שלקחתי הכל, כי אני כל כך לא מרוכזת, ויורדת ללובי, גוררת אחריי את שלושת המזוודות שחיי מקופלים בתוכן.
מר וולש מופיע מולי. הוא מבחין בי וממהר אליי. אני בוחנת אותו. הוא לובש ג'ינס, חולצת טריקו פשוטה לבנה, מעליה ז'קט עור, ומרכיב משקפי שמש כהים. אני שמה לב שהאנשים בלובי בוהים בו. הוא בהחלט גבר מרשים.
הוא לוקח ללא מילים את המזוודות מידי. "אני אמתין לך ברכב," הוא אומר.
אני עוקבת אחרי ההליכה הזקופה שלו. לאיש מסביב אין מושג כמה שבור הוא.
אני ממהרת לשלשל את המפתח לתיבה, ומודיעה לפקידת הקבלה שאני עוזבת.
מר וולש מחכה לי ליד הרכב, ופותח את הדלת של הנוסע, כשאני מתקרבת לעברו. אני חושבת לעצמי כמה שונה הנסיעה הזאת, מהנסיעה ביום שהגעתי לביתו לראשונה.
אנחנו נוסעים בשתיקה לבית. מפליא אותי כמה המרחק, שנראה לי אתמול כנצח, קצר, כאשר אחרי דקות ספורות אנחנו מגיעים.
"הגענו," הוא אומר כשהוא גולש לשביל הגישה לבית, "את נראית מופתעת."
"אתמול הדרך נראתה לי ארוכה הרבה יותר," אני אומרת בכנות.
"יצאתי אחרייך, אבל כבר לא נראית בשום מקום," הוא אומר לי את הדבר האחרון שאני מצפה לשמוע.
אני מספרת לו על הגשם השוטף, ועל ג'ונתן שהרטיב את כולי ולקח אותי למוטל.
"יצאתי מדעתי. את לא ענית לטלפון, ולא היה לי מושג היכן להתחיל לחפש אותך.
אני מתנצל על כל ההתנהלות מולך. על מה שקרה עם עובדי הבית, ועל איך שאני התנהגתי איתך. אני נאחז במשהו שלא קיים יותר, אבל מתקשה לצאת מהמקום הזה.
אתמול הבנתי שעובדי הבית היו כל כך בטוחים שבגלל שהם היו העובדים שלה, מקומם מובטח, וכי אתן להם לעשות כל העולם על רוחם. הם ידעו שאינני מסוגל לתפקד בלעדיהם. זה גרם לכך שהתרחקתי מהילדים, סמכתי עליהם, מה שהתברר כטעות.
אני מעריך שהנוכחות שלך איימה עליהם. לא בגלל שהם חשבו שאת תשפיעי עליי, אלא כי הבינו שאת תחשפי את העובדה שהם לא עושים הרבה למען הבית והילדים. תמיד הייתי זאב בודד, ועשיתי הכל לבד, כך שזה לא מה שהטריד אותם.
אני מאוד קנאי לפרטיותי. אני נוהג לסדר את החדר לבד, לכבס את בגדיי ולהכין אוכל בעצמי. הדבר היחיד שהרשתי לעובדת הניקיון, זה לשאוב שטיחים, לשטוף את הרצפה, ולנקות את חדר האמבטיה.
אתמול הגעתי לאפיסת כוחות, החום עלה לי, והרגשתי שאני לא מסוגל לתפקד. אני חושב שזה חלק מתהליך שאני עובר כעת, כאשר הדברים הפחות נעימים שקשורים אליה, עולים לנגד עיניי.
אני מסתכל עלייך, על האופן בו את מטפלת בדברים, וחושבת כמה היא הייתה שונה ממך. אז נכון שאת מקבלת תשלום עבור השהות שלך כאן, אבל אני יודע שזאת לא הסיבה שאת כל כך משקיעה.
אני מודע לכך שלא קיבלת שום הוראות בקשר למה שמצופה ממך. את האומנת הראשונה אי פעם שהגיעה לבית הזה. מה התפקיד שלך? אני לא יודע.
אני מבין שלוסי עודדה אותי להביא מישהי שתטפל בילדים, כדי להוריד מעצמה את העול. היא נאלצה לבוא לכאן מוקדם כדי להכין אותם לבית הספר, מה שלא מצא חן בעיניה, למרות שהיא קיבלה פיצוי כספי עבור השעות הנוספות שעבדה כאן.
ראית בעצמך איך היא והנהג הרימו את ראשם, ודיברו אליי, שלא לדבר אלייך. פתאום קלטתי שבעצם אין לי צורך בנהג. למה פלייר הייתה זקוקה לו? אין לי תשובה. הרי קניתי לה מכונית חדשה מתי שרק רצתה.
אני מתחיל לנתח דברים מהעבר שלנו, ואני לא אוהב את מה שאני מגלה. אני מניח שאם לא היו לי אמצעים כספיים לספק לה כל מה שרצתה, הנישואין שלנו לא היו מחזיקים מעמד."
את השיחה הזאת אנחנו מנהלים בישיבה ברכב. מר וולש מדבר, ואני פשוט מקשיבה לו בלי לומר מילה.
הוא יוצא מהרכב, נושא את המזוודות שלי, לתוך הבית. "אני מקווה שברור לך שהחדר שלך נמצא בקומה העליונה. תבחרי איזה מהם את מעדיפה," הוא אומר, ומתחיל לשאת את מזוודה אחר מזוודה לקומה העליונה.
"אני רוצה להיות קרובה לילדים," אני אומרת לו.
"תתארגני, ואז נדבר," הוא אומר ומכניס את המזוודות לחדר הראשון מול חדרי הילדים.
"אני יכולה לפרוק את המזוודות בלילה. הגיע הזמן להכין להם ארוחת צהריים," אני אומרת ויורדת אחריו למטבח. אני מחייכת כשאני רואה שמגש העוגיות שהיכנתי כמעט חוסל.
הוא שם לב שאני מחייכת. "השתדלתי לשמור על הסדר והניקיון," הוא אומר.
" השתדלת? המטבח מבריק ומסודר. הרבה יותר ממה שהיה כשנכנסתי אליו לראשונה," אני עונה ורוצה לומר לו שזאת לא הסיבה לחיוך שלי.
"אלה דברים שמאוד חשובים לי. לצערי פלייר חשבה שזה בזבוז זמן, ושבית הוא לא מוזיאון, ובלאגן זה דבר טוב," הוא נאנח.
"זה מסביר למה חדרי הילדים היו כל כך מוזנחים," אני אומרת.
"על מה את מדברת, החדרים שלהם מבריקים מניקיון, ריח נעים נישא באוויר, והם מסודרים להפליא," הוא מתפלא, "את מוזמנת לראות."
אני מוציאה את הטלפון הנייד ומראה לו איך מצאתי את החדרים אתמול בבוקר. "אני מניחה שעברת בחדרים של הילדים בלילה, ולא היית מודע למצבם. תעדתי אותם למענך, כדי שתראה איך עובדי הבית תיחזקו אותו. החדר שלך, לעומת זאת, מהמעט שראיתי כשבאתי לשים את הבגדים הנקיים שלך בחדר הארונות שלך, נראה מסודר להפליא.
אין לי מושג איך הם פעלו בימים שאשתך הייתה בחיים, אני רק יכולה להעיד על איך שהוא נראה אתמול, וברור היה לי שאין זאת הזנחה של יום אחד. תראה איך סלי הכביסה שלהם היו מפוצצים, עד כדי כך שהבגדים היו זרוקים מסביב.
אני בטוחה שאחרי שסידרתי אותם אתמול, זה יעודד אותם לסדר וניקיון."
"פיליפ ישן מחובק עם הכדור אתמול," הוא מספר לי, "וכמעט שכחתי את המכתב שהוא כתב לך."
הוא ניגש ומביא לי את המכתב שכתב פיליפ.
רוזלי,
אני מבקש סליחה על ההתנהגות שלי.
אני מבטיח להיות ילד טוב.
בבקשה תחזרי אלינו.
פיליפ וולש
תודה על הכדור.
"קיבלנו היום את היומנים ששלחת לילדים. זה גרם לי לשבת ולכתוב מכתב לפלייר. לא שערתי כמה זה יעזור לי להוציא את הדברים ממני. עכשיו אני מבין מדוע רכשת אותם עבורם," הוא אומר.
"אני מאמינה במילה הכתובה. אני מאמינה שגם שכשאתה כועס, אם תכתוב את המילים, גם אם לא תשלח את המילים, תנקה מעצמך את הרגשות השליליים. העלאת המילים על הכתב, עוזרת לך להבין מה קרה, ואיך עליך להתמודד עם זה," אני אומרת לו.
"תודה שאת מקשיבה לי רוזלי, אני מאוד מעריך זאת," הוא אומר ומביט עליי. יש משהו במבט שלו שקשה לי לפענח. כאילו יש בו שאלות שמחפשות מענה.
"אני פה תמיד להקשיב לך מר וולש," אני עונה לו.
"ג'ון, בבקשה תקראי לי ג'ון. הרי אני קורא לך בשמך הפרטי," הוא מבקש.
"אם כך אתה יכול לקרוא לי רוז," אני אומרת. "כשאדם הולך לעולמו, רצוי שנזכור ממנו רק את הטוב. אבל זה יכול לקרות רק אחרי שאתה מעבד גם את הדברים הפחות טובים, כי אחרת הם צצים ועולים מאוחר יותר. וזה חשוב, כי צריך לשחרר את מי שאיננו עוד בין החיים, לדרכו."
"בימים האחרונים הרבה דברים צצים לי. אני חושב שיש לזה גם קשר אלייך," הוא אומר ומשתתק.
"אתה יכול להסביר לי?" אני שואלת וניגשת למזווה לבחור מה להכין לילדים לאכול.
"אני מרגיש שההתנהלות שלך היא בגלל מי שאת, ולא בגלל שאת מרגישה שזאת חובת כאומנת של הילדים. הרי ביום הראשון לא היית צריכה לעשות את כל מה שעשית." הוא מקמץ במילים, ואני מנסה להבין מה הוא אומר בין השורות.
"אל תשכח שלוסי נלחמה בי מהרגע הראשון," אני עונה לו.
הוא לא מגיב, כיוון שהטלפון בכיסו מצלצל. 'קמילה?' הוא ממלמל.
"ג'ון וולש מדבר," אני עונה לקמילה.
"אני יכולה להבין מה קורה אצלך בבית?" היא שואלת.
"למה את מתכוונת?" אני שואל, כאילו שאינני מבין.
"פיטרת את עובדת הבית המסורה שלך, ואת הנהג שלך, כל זה בשביל אומנת חסרת ניסיון בכלל?" היא אומרת בכעס.
"תני לי להבין, את כועסת עליי על שאת בחרת לשלוח לי מישהי שמעולם לא עסקה בגידול ילדים? ואף נתת ללוסי לראיין אותה. האם הסתרת ממנה שמיס דורבל לא טיפלה מעולם בילדים?" אני עונה לה בטון שליו.
"לוסי שירתה את אשתך שנים רבות. אין לזה כל משמעות עבורך?" היא יורה לעברי.
"הגדרת את זה יפה. היא שרתה את אשתי המנוחה. אין לי מושג מה היו הדרישות של אשתי ממנה. אני רק יכול לומר לך שלי אישית אין צורך בעזרה, אלא באחזקת הבית.
חדר השינה והמשרד שלי הם מחוץ לתחום. אני מטפל בהם לבד, רוב חדרי הבית לא נמצאים בשימוש, כיוון שמאז שאשתי נפטרה לא אירחתי איש בביתי.
לעומת זאת חדרי הילדים היו היחידים שהיו זקוקים לטיפול יום יומי. יש לך מושג איך הם נראו עד שהאומנת הגיעה?" אני שואל אותה, עדיין לא חושף בפניה את העובדה שיש לי צילומים שלהם.
אני מביט על רוזלי. היא נראית מרוכזת במזווה, וחוזרת למטבח עם שקית אורז, בשר טחון, וחבילות של ירקות קפואים. היא שקועה בעולם שלה, ונראה שאינה מקשיבה לשיחה.
"אני מבינה שהאומנת סיפרה לך שקרים על ההתנהלות בבית, כדי לכסות על הדברים שהיא עשתה. זה ברור, שכן היא מעוניינת בך. לוסי סיפרה לי שהיא ישנה איתך בלילה," אומרת קמילה.
"את שומעת את עצמך? אני לא יודע האם להעלב שזה מה שאת חושבת עליי, או לכעוס שהפנית אישה כזאת להיות זאת שמטפלת בילדיי.
מיס דורבל הייתה בביתי לילה אחד, והיא ישנה לפי דרישתה של לוסי, במרתף, למרות שיש לי מספר חדרי שינה בקומה העליונה. את מבינה שמיס דורבל נשארה ערה כמעט כל הלילה כדי לשמוע אם הילדים זקוקים לעזרה, מה שלא התאפשר לה מהחדר שלה במרתף?
אני שולח לך סרטונים של חדרי הילדים, ותאמרי לי אם נראה לך שכך הם אמורים להראות. אני כבר חוזר אלייך."
אני מסיים את השיחה. "את יכולה לשלוח לי את הסרטונים שהראית לי?" אני מבקש מרוזלי.
"אין לי את מספר הטלפון שלך," היא אומרת, "בעצם יש לי, הרי התקשרת אליי הבוקר," היא אומרת, ושולחת לי את הסרטונים.
אני שולח את הסרטונים לקמילה ומתקשר אליה מייד. "כך הם נראו אתמול בבוקר לפני שמיס דורבל סידרה אותם. עד אתמול מי שהייתה אחראית להם היא העובדת הנאמנה של אשתי.
את רוצה שנדבר על הנהג הנאמן של אשתי? על האופן בו הוא התנהג עם האומנת כשביקשה ממנו להביא את הילדים לבית הספר. את מבינה שאני איני זקוק לנהג. אני נוהג בעצמי לכל מקום שאני זקוק, וכעת כשאשתי איננה עוד בין החיים ועבודתו היחידה הייתה להסיע את הילדים, ואת לוסי לקניות בעת הצורך. וכאשר נתבקש לעשות זאת, הוא סירב. אז על מה בדיוק את מתלוננת?"
תשלחי לי את החשבון עבור הפנייתה של מיס דורבל לביתי, ובזה תם הקשר בינינו."
אני מסיים את השיחה, וריחות של התבשילים עולים באפי, גורמים לרעב שלי להתעורר. אני חושב על כך שכל שנות נישואיי לא עלו ריחות כאלה מהמטבח היפיפה שעיצבתי בבית.
הם מזכירים לי את בית ילדותי.
*
"תשכח מזה שאני אבשל לך, ואטפל במטלות הבית. אני לא כמו אמך שחושבת שתפקידה היחיד של האישה הוא לבשל, לנקות את הבית, ולשרת את בעלה," אמרה לי פלייר, "אתה גבר בעל אמצעים ויכול להחזיק עבורי צוות שינהל את הבית עבורי. יש לי דברים חשובים יותר לעשות."
*
אני מלכסן מבטי לעברה של רוזלי. היא נראית לי מאוד מיומנת במה שהיא עושה, שאני מתקשה להאמין שהיא לא עשתה זאת כשהייתה נשואה.
"את מכינה גם לי?" אני שואל אותה.
"נו באמת ג'ון," היא אומרת.
אני נזכר שעוד לא טיפל בנושא הרכב, אבל בדיוק כשאני רוצה להתקשר אני מקבל טלפון מבית הספר של הילדים.
"מר וולש?" שואלת המזכירה.
אני נושם עמוק ועונה לה. "מדבר."
"אניס ביקשה שתבוא לקחת אותה, היא לא מרגישה טוב. גם פיליפ ביקש לסיים היום מוקדם יותר," אומרת המזכירה.
"תאמרי להם שרוזלי ואני נבוא לאסוף אותם," אני אומר לה.
אני שומע את המזכירה אומרת להם זאת. "יש!!!" נשמע קולם ברקע.
