למרות ששנינו בוערים מתשוקה, הוא משחק איתי ומתחיל לנשק אותי בצוואר באיטיות שמוציאה אותי מדעתי. מגע שפתיו על עורי כל כך נעים לי שאני לא מאיצה בו. אני מתמסרת לעונג שהוא גורם לי.
הגוף דורש את שלו. אני מרגישה את הרטיבות בין רגליי, ומתחילה לגנוח. "סבלנות," הוא לוחש לי, כשהוא מתחיל לשחק עם הפיטמה שלי בלשונו.
אני עוצמת את עיניי.
הוא מגלה לי עולם שלם שלא הכרתי. אני מרגישה את הזיקפה הקשה שלו על רגלי בזמן שהוא מטביע שביל של נשיקות לאורך בטני. אני יודעת שגם הוא צריך לשלוט ברצון שלו להאיץ את הקצב, ומבינה כמה חשוב לו שיהיה לי נעים, שזה לא יהיה מעשה חפוז. 'אז לזה קוראים לעשות אהבה,' אני חושבת לעצמי.
וכשאני כבר כל כך מוכנה, רק אז הוא חודר לתוכי ומביא את שנינו לשיאים שלא חשבתי שקיימים. מין פירוק של כל תאי הגוף לאלפי חלקים, והרכבתם מחדש באופן שהגוף והנפש, כל כך שלווים.
אני אוהבת את הדקות שאחרי. אנחנו שוכבים זה לצד זו. כף ידו מכסה את שלי. מידי פעם הוא מקרב אותה לשפתיו, ונושק לי בחום. מין שקט עוטף את שנינו, אין לנו צורך בימים.
אני קמה בעצלתיים להכין לנו לאכול. אחרי ארוחת הערב המשותפת, סקיי הולך לצפות בשידור חוזר של משחק הבייסבול שהוא הפסיד היום, ואני נכנסת לחדר העבודה המרווח, וצוללת לתוך ספרי הלימוד שלי, כדי לעשות חזרה לקראת סידרת המבחנים האחרונים שלי.
אני כל כך שקועה בלימוד, שרק כשאני מריחה את ספל הקפה המדיף ארומת של אגוז לוז, אני שמה לב לנוכחותו לידי. הוא נשען על השולחן לידי ומלטף את שערי. "אני אוהב לצפות בך לומדת, את כל כך מרוכזת בעולם שלך. את כל כך שונה מהסטודנטים שהיכרתי, שכל מה שהיה להם בראש זה לחגוג, לשתות ולזיין."
"זה לא חבל? הרי המקצוע שאני לומדת אמור להציל חיים של אנשים. זה לא משהו שאפשר להתייחס אליו בקלות ראש," אני אומרת לו, ולוגמת מהקפה שהכין לי. "מממ… איזה טעם מושלם."
"אני מודה שרוב חבריי לא היו מהפקולטה לרפואה, ואולי לכן הם לא התייחסו ברצינות ללימודים. ביליתי בעיקר עם חברים שלי מהתיכון, שאמנם למדו כבר לתואר שני, אבל כפי שאמרתי, העדיפו את חיי החברה, על הלימודים, מה שגרם לכך שבסופו של דבר לא ביליתי הרבה בחברתם.
אני מודה שלא חשבתי שאתאהב ברופאה. זה נראה לי לא הגיוני להיות במערכת יחסים עם מישהי שחולקת איתי את אותו מקום עבודה. למה? אני לא יכול כעת להסביר לעצמי. אולי כי אומרים שלא מערבבים עבודה עם אהבה."
"מערכת היחסים האחרונה שלי הסתיימה לפני חודשים רבים, אני לא סופרת כמה, זה באמת לא מעניין אותי. החלטתי להשקיע את כולי בלימודים, להתרכז במבחני הסיום, ואחר כך בבניית הקריירה. ידעתי מראש שאני מקפיאה את חיי הפרטיים, אבל זה באמת לא היה לי חשוב.
ביום שישבתם ארבעתכם, שעשע אותי הניסיון הצולע של עמיתך למשוך את תשומת ליבי. כמובן שלא רציתי להראות שאתה דווקא כן עניינת אותי," אני משתפת אותו.
"ואני חשבתי שלא הסתכלת עליי בכלל. כמובן שזה פגע באגו שלי, אבל הבנתי כבר שאת לא מתרגשת מהעובדה שיושבים מולך רופאים מנתחי מוח.
אני מודה שהייתי מופתע מהמפגש בינינו למחרת, אבל גם ידעתי שאני מעוניין להכירך, ולכן עליי לפעול, ואז לשמחתי פתחת בפניי את הדלת. אני אתן לך ללמוד, עוד מעט וזה יהיה מאחורינו."
החיים שלנו נכנסים לשיגרה מבורכת. לא תיארתי לעצמי שזוגיות יכולה כל כך להשקיט את הנפש, להפוך את היום הכי לחוץ לנסבל הרבה יותר.
ראשון לחודש היום
אני אוהבת את ההתארגנות שלנו בבוקר. אני עומדת עטופה במגבת, אחרי המקלחת המשותפת, ומתאפרת קלות. מעט צללית על העיניים, פס שחור עדין, וקצת צבע על שפתיי.
סקיילר עטוף במגבת סביב מותניו, כשחלקו העליון חשוף וגורם לי לרצות לנשק כל אינץ' ממנו, מסתכל בראי מולו בריכוז, בזמן שהוא מגלח את זקנו ושפמו, וגולש לצווארו. הוא משתמש במכונת תספורת שמשאירה על עורו זיפים קטנים, מה שמשווה לו מראה מושך, ומעצים את יופיו.
"כל יום אני מתעלפת למראיך," אני אומרת, ומגניבה נשיקה על עורפו.
הוא מסתובב בחדות. "ומה עם השפתיים? גם הן רוצות." הוא רוכן אליי, ואני לא נותנת לו לחכות אפילו דקה.
אנחנו מסיימים להתארגן, וכיוון שהמשמרות שלנו זהות היום, אנחנו נוסעים יחד לבית החולים.
בהגיענו לבית החולים, סקיילר מלווה אותי עד לפיתחה של המחלקה שלי, ונפרד ממני בנשיקה סוערת, כאילו שלפני שעה וחצי לא זרקנו את הסדינים לכל עבר, והתפרענו במעשה אהבה סוער במיוחד.
"אנחנו צריכים להפסיק עם הנשיקות הסוערות האלה, זה מתחיל להשפיע על הגוף שלי, וזה לא המקום ולא הזמן," הוא צוחק.
"זוכרת סיפרתי לך על החולה בן העשרים? אני מניח שנדון הבוקר במצבו ונחליט האם הוא זקוק לניתוח. בכל מקרה, גם אם נכנס לחדר הניתוח, הוא לא יארך זמן רב להערכתי, אבל ייתכן שלא נוכל להיפגש לצהריים. אני אשלח לך הודעה," אומר סקיילר, ונותן לי שוב נשיקה, הפעם קצרה יותר, סוערת פחות.
אני נכנסת למחלקה ומתחילה את היום. רק אחרי הפעם החמישית או השישית, אני מעכלת שהיום הראשון לחודש. בדיוק אז מפלח את שיפולי ביטני כאב חד. אני ניגשת לשירותים, ורואה שהמחזור החודשי הגיע, חוזרת לחדר הרופאים שם הנחתי את התיק שלי ומוציאה משם טמפון, וממהרת חזרה לשירותים להתארגן.
זה מזכיר לי שעליי להתקשר לרופאת הנשים שלי ד"ר דניאל רובינס. "אמרת לי להתקשר אלייך כשיגיע המחזור החודשי, אז הוא כאן."
"דיברנו על כך שאני רוצה להחליף לך את הגלולות לסוג חדש. העניין הוא שאת צריכה להתחיל לקחת אותן ביום הראשון, שזה היום. אני בעבודה עד רבע לשלוש. הכנתי עבורך שלוש חפיסות. נראה איך הגוף שלך יגיב אליהן. תעדכני אותי איך את מרגישה איתן," אומרת ד"ר רובינס.
"אגיע אלייך במשך היום," אני אומרת לה.
*
את הגלולות למניעת הריון התחלתי לקחת כדי להסדיר את המחזור שלי, שהיה מלווה בכאבים בלתי נסבלים. כיוון שלא הייתי בזוגיות, לא נטלתי אותם כדי למנוע היריון.
כעת כשהסתיים המרשם הישן שלי, רצתה ד"ר רובינס שאקח הפסקה, כדי לנקות את הגוף.
"דווקא עכשיו כשאני בזוגיות, ואני מאד פעילה מינית, אני מעדיפה לא להפסיק," אמרתי לה והחנקתי חיוך.
"אני מבינה אותך לגמרי," היא חייכה, "אם כך, אחליף לך את הגלולות, אבל תבטיחי לי שתעשי קודם בדיקות מקיפות."
את הבדיקות עשיתי לפני כמה ימים, ואני מניחה שהתוצאות כבר בידיה, והכל תקין, אם היא דאגה לי לגלולות החדשות."
*
שלוש תאונות דרכים בהם מעורבים ילדים, גורמות לי לרדת לחדר מיון ולהגיש עזרה ראשונית, ואבחון של מצבם.
"אני מאד מתרשם מהתפקוד שלך," אומר לי ד"ר אלכסנדר, מנהל מחלקת רפואת החירום. "אני יודע שאת בסיום לימודייך, אבל זה לא בהחלט לא ניכר באופן בו את פועלת מול החולים. את מלאת בטחון, ויודעת מה שאת עושה. אני בהחלט יכול לראות אותך עובדת ברפואת חירום. אין זה מקרה שאת נקראת להגיע לחדר המיון כאשר מדובר בילד. אני נתתי הוראה לאחיות לקרוא לך ראשונה."
המילים שלו מאד מרגשות אותי. זה לא מובן מאליו שהן נאמרות למי שעדיין לא עברה את מבחני ההסמכה. "אני מאד מעריכה את מילותיך פרופסור אלכסנדר, ומבטיחה לך שאני תמיד עושה כמיטבי למענם."
"אני יודע," הוא עונה.
אני בודקת את הפצוע האחרון שהגיע, כשהשעון מצלצל בטלפון הנייד שלי, כתזכורת שעליי ללכת להיפגש עם ד"ר רובינס. מצבו של הפצוע קשה, ואני יודעת שאני לא יכולה לעזוב. מצד שני, אני לא מוכנה לוותר על נטילת הגלולות.
אני מתקשר לסקיילר שעונה לי מיד. "מתוקה שלי," כך הוא עונה לשיחה.
"אני כעת במיון עם ילד פצוע שאינני יכולה לעזוב, יש לך אפשרות לגשת לד"ר דניאל רובינס במחלקת נשים, ולקבל עבורי את גלולות למניעת היריון. זה סוג חדש ואני צריכה לקחת אותן ביום הראשון של המחזור," אני אומרת בתקווה שהוא יענה לי בחיוב.
"שזה היום, שכן היום הראשון לחודש," הוא מראה לי שהוא יודע בדיוק המחזור שלי מגיע. "ברור, עד מתי היא שם?"
"זאת בדיוק הבעיה שלי. היא עוזבת ברבע לשלוש," אני אומרת בהיסוס.
"אם כך אני אגש אליה מיד," הוא עונה בטון מלא בטחון.
"תודה אהוב שלי, אתה מציל אותי," אני עונה ועומד לסגור.
"אותנו מתוקה," הוא אומר, ואני יכולה לדמיין את החיוך על פניו.
אם יש משהו שלא דמיינתי מעולם שאעשה, זה ללכת להביא לאישה שלי את הגלולות שלה. "אני כבר חוזר," אני אמר לארורה, והיא מסתכלת עליי בשאלה.
'נו באמת,' אני חושב לעצמי, 'בדיוק את הכתובת לספר לה על חיי המין הסוערים שלי."
אני עולה למחלקת הנשים ושואל היכן ד"ר דניאל רובינס. האחות מסבירה לי היכן חדרה , אני ניגש לחדר, ונוקש על הדלת. "הכנס," היא עונה.
"במה אני יכולה לעזור לך?" היא שואלת ובוחנת אותי בסקרנות.
אני נושם עמוק. המחשבה שאחזור למחלקה עם חפיסות של גלולות למניעת היריון פתאום גורמת לי לאי נוחות.
"אני בן הזוג של ד"ר ריילי …" אני מתחיל לומר, אבל היא קוטעת אותי.
"בטח, תשב," היא אומרת לי. "חשוב שכל אישה תעשה הפסקה מידי פעם, כשמדובר בתרופות הורמונליות, אבל כיוון שד"ר ווסטון אמרה לי שאתם כעת במערכת יחסים קבועה, הצעתי להחליף לה את הגלולות.
הסברתי לה, אבל חשוב לי שגם אתה תדע," אני נע בחוסר נוחות בכיסאי. הרי אני לא יודע מה היא עומדת לומר. "עד היום היא התחילה לקחת אותן ביום הרביעי, את הסוג הזה מתחילים לקחת ביום הראשון.
ביקשתי ממנה שהיא תודיע לי על כל שינוי שמתרחש לאחר נטילת הגלולות. אם זה עייפות, בחילות, חוסר תאבון, מצב רוח, כיוון שאין לנו אפשרות לצפות איך הגוף שלה יגיב.
אני רוצה לומר לך שאני דורשת מהמטופלות שלי לעשות בדיקות דם תקופתיות. הבדיקות של ד"ר ווסטון הגיעו אתמול, ומצב בריאותה מצויין, כך שאין מניעה מבחינתי שהיא תמשיך לקחת את הגלולות."
ד"ר רובינס מסיימת את דבריה ומביטה עליי בעיון. "אני מניחה שלא ציפית לנאום כזה," היא אומרת ואני מרגיש שכל הנוחות שחשתי נעלמת. "חשוב שגבר ידע מה עוברת האישה שלו."
היא קמה מכיסאה, מוציא שלוש חפיסות מארון התרופות הנעול שלה, עוטפת אותן בנייר שעליו סמל בית החולים, ושמה אותן בתוך שקית צבעונית עם ידיות.
"אני יודעת שזה די מביך לגבר להסתובב עם זה, ולכן אני עוטפת אותן כך שאיש לא ידע מה יש לך בשקית." היא אומרת. אני לא מאמין שהיא חשבה על הכל.
אני מודה לה ויוצא מהמחלקה במהירות, מוציא את הטלפון הנייד ושולח הודעה לריילי.
סקיילר סינקלייר:
יש לך ד"ש מד"ר רובינס.
אני מחכה כבר לספר לה על השיעור שעברתי.
אנחנו נפגשים רק בסיומו של היום, אחרי שנאלצתי להיות בחדר ניתוח כמה שעות, מה שמנע ממני לקחת אותה לארוחת צהריים.
"את נראית עייפה," אני אומר לה כשאנחנו עושים את דרכינו הביתה.
"אני לא זוכרת יום כזה. שש תאונות דרכים שבהם מעורב לפחות ילד אחד, אם לא יותר. הגעתי לחדר מיון בבוקר, וכל פעם שעליתי למחלקה, נקראתי מיד חזרה. מנהל מחלקת רפואת החירום, ד"ר אלכסנדר, אתה מכיר אותו?" היא שואלת.
"היה לי הכבוד להיקרא על ידו לאבחן חולים. הוא אוהב להזמין אותי משום מה," אני עונה לה.
"זה בדיוק מה שהוא אמר לי. הוא מעדיף שיקראו לי במקרה הצורך, ורק אם אני לא פנויה , הוא מבקש רופא אחר. הוא החמיא לי על העבודה שלי," היא אומרת ואני מסתכל עלייה, ולא אומר לה מה שעובר לי כעת בראש.
"אל תסתכל עליי ככה. זאת הייתה הערה מקצועית בלבד, נטולת על כוונות. תאמין לי שאני יודעת היטב להבחין מתי גבר רוצה אותי כאישה, ומתי הוא מדבר איתי לעניין," היא אומרת וגורמת לי להרגיש טוב יותר.
"סקיי, אהוב שלי, אני לעולם לא אתן לך סיבה לקנא. הנאמנות שלי כלפייך היא מוחלטת," היא אומרת, "אני מאמינה שאישה שהלב שלה מלא אהבה לגבר שלה, לא משדרת לגברים אחרים שהם יכולים לנסות את מזלם איתה."
"לרגע לא חשבתי שאת מפלרטטת עם גברים אחרים, יש לי בטחון מלא בך," אני ממהר לומר.
אנחנו מגיעים לדירה. "אני רוצה שתנוחי, אני אזמין אוכל. מה בא לך?" אני שואל אותה, ומוציא את הנייד כדי להזמין אוכל.
"שכחת שהכנתי אוכל בבוקר? עוד לא התרגלת לזה שזה חלק משיגרת הבוקר שלי?" היא שואלת בפליאה.
"הכנתי תבשיל של עוף עם תפוחי אדמה, וירקות. אני חייבת להתקלח, אתה יכול בינתיים לחמם את האוכל במיקרו?" היא מבקשת.
"את לא רוצה להתקלח איתי?" אני לא רגיל שהיא מתקלחת לבד.
"אני במחזור, וכל היום התרוצצתי בין הקומות. אני מרגישה מטונפת. אני מעדיפה להתקלח לבד, אל תכעס," היא אומרת. אולי יש צדק בדבריה. היא אף פעם לא עושה סיפור מהמחזור, כך שאני לא תמיד קולט שבכל זאת אלה ימים לא פשוטים עבורה.
אני ניגש לחמם את האוכל, ועורך את השולחן. כעבור כמה דקות היא חוזרת רעננה ומריחה נפלא. "אני מרגישה הרבה יותר טוב," היא אומרת ומתרפקת עליי, "התגעגעת?"
"זאת בכלל שאלה?" אני עונה לה ומאמץ אותה אליי. "קיבלתי הרצאה מד"ר רובינס. היא מסרה שעלייך להתחיל היום עם הגלולות, וביקשה שתעדכני אותה איך את מרגישה. היא סיפרה שכל הבדיקות שלך תקינות," אני אומר לה ומספר על כל מה שאמרה לי ד"ר רובינס, ומודה בפני ריילי שהייתי קצת נבוך.
"אני מצטערת שביקשתי ממך. רק היום היא אמרה לי שאני חייבת לקחת את הגלולה הראשונה כבר היום, שלא כמו הגלולות הקודמות שנטלתי. שלא תחשוב שדחיתי את זה לרגע האחרון," היא מתנצלת.
כמו תמיד, אני מתענג על האוכל שריילי הכינה, עוזר לה להוריד מהשולחן ולנקות את הכלים. "את צריכה ללמוד היום?" אני שואל אותה.
"סיימתי אתמול את העבודה הנוספת, ושלחתי אותה כבר," היא אומרת, "כולי שלך," היא אומרת ונדה בראשה. אני מניח שהיא חושבת על כך שדווקא היום אני מנוע מלעשות איתה אהבה.
"אני חושב שזה דווקא טוב שיש כמה ימים של הפסקה. זה רק מראה לך כמה חזק הקשר בינינו, שאנחנו לא משתעממים אחד בחברת השנייה. אני אוהב את השיחות שלנו, את החלפת הדעות, את הצפייה המשותפת בתוכניות ששנינו אוהבים. מסתבר שמערכת היחסים שלנו לא מושתתת רק על זיונים. ועוד כמה ימים, כשנהיה כבר מורעבים, נחגוג את תום הימים האסורים."
"יש נשים שזה לא מפריע להם, אבל אותי המחשבה הזאת דוחה, ואני שמחה שאתה מוכן לחכות, למרות שישנן דרכים אחרות שאני יכולה לענג אותך, אתה יודע," היא אומרת.
"מתוקה שלי. את לימדת אותי שההנאה שלי לא יכולה להיות שלמה, אם זה חד צדדי. אני כבר לא במקום הזה שאני רוצה רק לפרוק את התשוקות שלי. אני רוצה שזה יהיה איתך."
כשאנחנו הולכים לישון, ריילי מניחה את ראשה עליי, והלב שלי מתרגש למגעה. ריילי נרדמת מיד, ואני מרגיש שאושר גדול מציף אותי. זה מה שאני צריך, האישה שאני אוהב כל כך בזרועותיי.
כל המתח של היום עוזב אותי, ואני שוקע בשינה טובה.
